הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ה׳

ספר עבודה · 21 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ה׳
הלכה א׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּמִקַּבָּלַת הַדָּם וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה וְכָל הַזְּבָחִים קִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בְּיַד כֹּהֵן. אֲבָל מְקוֹם שְׁחִיטָתָן וּמְקוֹם קִבּוּל דָּמָן אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכֻלָּן:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן וְאֵין מְקַבְּלִין אֶת דָּמָן אֶלָּא בִּצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל הַמָּקוֹם שֶׁבֵּאַרְנוּ גְּבוּלוֹתָיו בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה. וְקָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן וְקִבּוּל דָּמָן בְּכָל מָקוֹם מִן הָעֲזָרָה:
הלכה ג׳
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֶלָּא בַּצָּפוֹן. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּעוֹלָה (ויקרא א יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה" וּבְחַטָּאת הוּא אוֹמֵר (ויקרא ו יח) "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת". וּכְשֵׁם שֶׁהַחַטָּאת נִקְרֵאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּךְ הָעוֹלָה נִקְרֵאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וּבְאָשָׁם הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז ב) "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם". וְשַׁלְמֵי צִבּוּר הֻקְּשׁוּ לְחַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג יט) "וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים" לְפִיכָךְ הֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּחַטָּאת וְנִשְׁחָטִין בִּמְקוֹם שְׁחִיטָתָהּ. וּמְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא מְקוֹם הַקַּבָּלָה:
הלכה ד׳
וּמִנַּיִן שֶׁשּׁוֹחֲטִים קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל הָעֲזָרָה אֲפִלּוּ אֲחוֹרֵי הַהֵיכָל. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּשְׁלָמִים (ויקרא ג ב) "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" לְהַכְשִׁיר כָּל הָרוּחוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא יִחֵד לָהֶם רוּחַ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים קַלִּים. וְאִם שְׁחָטָם בַּהֵיכָל כְּשֵׁרִים. אֲבָל אִם שְׁחָטָן בְּגַגּוֹ שֶׁל הֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁאֵין הַגַּגּוֹת רְאוּיוֹת לִשְׁחִיטָה כְּלָל אֶלָּא בְּקַרְקַע הָעֲזָרָה:
הלכה ה׳
שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ב) "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" בִּזְמַן שֶׁפָּתוּחַ. אֲפִלּוּ הָיוּ דַּלְתוֹתָיו מֻגָּפוֹת הֲרֵי זֶה כְּנָעוּל. אֲבָל הַפָּרֹכֶת שֶׁעָלָיו אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת:
הלכה ו׳
הָעוֹלָה וְהָאָשָׁם וְהַשְּׁלָמִים בֵּין שֶׁל יָחִיד בֵּין שֶׁל צִבּוּר זְרִיקַת דַּם שְׁלָשְׁתָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שָׁוָה לְעוֹלָה. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדָּם בַּמִּזְרָק וְזוֹרֵק מִמֶּנּוּ בַּמִּזְרָק שְׁתֵּי זְרִיקוֹת עַל שְׁתֵּי זָוִיּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בַּאֲלַכְסוֹן מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַטָּה עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְעַל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. וּמִתְכַּוֵּן כְּשֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם עַל הַקֶּרֶן שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם מַקִּיף עַל הַזָּוִיּוֹת כְּמִין גַּ"ם. כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא הַדָּם שֶׁל שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל אַרְבָּעָה כָּתְלֵי הַמִּזְבֵּחַ לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים (ויקרא ז ב) (ויקרא ט יח) "סָבִיב" וְהוּא הַדִּין לְאָשָׁם. וּשְׁיָרֵי הַדָּם נִשְׁפָּכִין עַל הַיְסוֹד הַדְּרוֹמִי:
הלכה ז׳
הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת דָּמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן מֵחֲצִי מִזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ד כה) (ויקרא ד לד) "עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדָּם בַּמִּזְרָק מוֹלִיכוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וְטוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית הַסְּמוּכָה לַגּוּדָל בְּדָם. וְסוֹמֵךְ בְּאֶצְבָּעוֹ הַגְּדוֹלָה מִכָּאן וּבַגּוּדָל מִכָּאן וּמְחַטֵּא וְיוֹרֵד כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַדָּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל קֶרֶן וְקֶרֶן. וְאִם נָתַן סָמוּךְ לַקֶּרֶן כְּאַמָּה אַחַת מִכָּאן אוֹ מִכָּאן כִּפֵּר:
הלכה ח׳
וְצָרִיךְ לִטְבּל אֶצְבָּעוֹ עַל כָּל קֶרֶן וְקֶרֶן. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַנְּתִינָה עַל הַקֶּרֶן מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק. וְאַחַר כָּךְ טוֹבֵל פַּעַם שְׁנִיָּה. שֶׁשְּׁיָרֵי הַדָּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ פְּסוּלִין לִתֵּן מֵהֶן עַל קֶרֶן אַחֶרֶת:
הלכה ט׳
אֵין בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת קָרְבָּן שֶׁטָּעוּן הַזָּיַת דָּם בְּאֶצְבָּעוֹ אֶלָּא חַטָּאת בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ט ט) "וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם". וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דָּם כְּדֵי טְבִילָה לֹא שֶׁיִּסָּפֵג אֶצְבָּעוֹ מִדָּם:
הלכה י׳
וּמִנַּיִן הוּא מַתְחִיל. עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וּפוֹנֶה לִימִינוֹ וּמְהַלֵּךְ עַל הַסּוֹבֵב וְנוֹתֵן בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ בַּקֶּרֶן הַשְּׁנִיָּה הַסְּמוּכָה לָהּ שֶׁהִיא מִזְרָחִית צְפוֹנִית. וְאַחַר כָּךְ בְּקֶרֶן שְׁלִישִׁית הַסְּמוּכָה לָהּ שֶׁהִיא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאַחַר כָּךְ בְּקֶרֶן רְבִיעִית הַסְּמוּכָה לָהּ שֶׁהִיא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. וְעַל יְסוֹד אוֹתָהּ הַקֶּרֶן שֶׁהִשְׁלִים בָּהּ הַמַּתָּנוֹת הוּא שׁוֹפֵךְ שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד יח) "וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח" (הָעלָה) זֶה יְסוֹד דְּרוֹמִי:
הלכה י״א
כָּל הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת דָּמָם נִכְנָס לְפָנִים לַהֵיכָל וּמַזִּין מִמֶּנּוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וּשְׁיָרֵי הַדָּם שׁוֹפְכָן עַל יְסוֹד הַמַּעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁהוּא פּוֹגֵעַ בּוֹ תְּחִלָּה בְּצֵאתוֹ מִן הַהֵיכָל:
הלכה י״ב
וְהֵיכָן מַזִּין מִדָּמָן. וְכַמָּה מַזֶּה מֵהֶם. פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים דַּם כָּל אֶחָד מֵהֶן טָעוּן שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת עַל בֵּין הַבַּדִּים וּשְׁמוֹנֶה עַל הַפָּרֹכֶת. וּמְעָרֵב דַּם הַפָּר וְהַשָּׂעִיר וּמַזֶּה מִשְּׁנֵיהֶם אַרְבַּע הַזָּאוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל. וְשֶׁבַע הַזָּיוֹת עַל אֶמְצָעוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ זֶה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם לֹא כִּוֵּן בַּהַזָּיוֹת שֶׁבִּפְנִים כְּשֵׁרוֹת:
הלכה י״ג
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין זוֹרֵק דָּם מִכָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁבַע הַזָּיוֹת עַל הַפָּרֹכֶת הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַרְבַּע הַזָּיוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב:
הלכה י״ד
וְכָל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מִזְבַּח הַזָּהָב כְּשֶׁהוּא נִכְנָס עוֹמֵד בֵּין הַמִּזְבֵּחַ לַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבֵּחַ לְפָנָיו. וְנוֹתֵן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ מִבַּחוּץ. מַתְחִיל מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לִצְפוֹנִית מַעֲרָבִית לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית לִדְרוֹמִית מִזְרָחִית:
הלכה ט״ו
פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ עַצְמוֹ מְקַבֵּל דָּמוֹ וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ מִבִּפְנִים וְאִם קִבֵּל וְהִזָּה כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר:
הלכה ט״ז
שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהֵן שְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין לֹא נִתְפָּרֵשׁ בָּהֶן בַּתּוֹרָה כֵּיצַד נוֹתֵן דָּמָן וּלְהֵיכָן הוּא נוֹתֵן. אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵן חַטַּאת הַקָּהָל דִּינָן כְּדִין פַּר הֶעְלֵם שֶׁהוּא חַטַּאת הַקָּהָל לְכָל הָאָמוּר בּוֹ לְמַתַּן דָּמִים וְלִשְׂרֵפָה וּלְטַמֵּא אֶת הַשּׂוֹרֵף:
הלכה י״ז
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח דַּם כָּל אֶחָד מֵהֶן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת בִּשְׁפִיכָה כְּנֶגֶד הַיְסוֹד בְּאֵי זוֹ רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה מִשְּׁלֹשׁ זָוִיּוֹת הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁהֲרֵי קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית לֹא הָיָה לָהּ יְסוֹד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינָן טְעוּנִין אֶלָּא מַתָּנָה אַחַת שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּבְכוֹר (במדבר יח יז) "וְאֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעֲשֵׂר וּבְפֶסַח שֶׁנּוֹתֵן דָּמָן מַתָּנָה אַחַת כִּבְכוֹר:
הלכה י״ח
כָּל הַזְּבָחִים מַקְטִירִין אֵימוּרֵיהֶן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אַחַר שֶׁזּוֹרְקִין הַדָּם תְּחִלָּה. וְכָל הַזְּבָחִים מַפְשִׁיטִין אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין אֶת אֵימוּרֵיהֶן. וְאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. חוּץ מֵחֲטָאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת שֶׁאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָם כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כז) "אֶת עוֹרָם וְאֶת בְּשָׂרָם". נִמְצֵאתָ אוֹמֵר זוֹרֵק תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַפְשִׁיט וְקוֹרֵעַ וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִין וּמַקְטִיר:
הלכה י״ט
כָּל עוֹרוֹת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים לַכֹּהֲנִים בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז ח) "עוֹר הָעלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב". אֲבָל עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים. וְכָל עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז ח) "עלַת אִישׁ" עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ:
הלכה כ׳
כָּל קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶן פִּסּוּל קֹדֶם הֶפְשֵׁטָן אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן עוֹרָן לַכֹּהֲנִים. וְכָל הָעוֹרוֹת מְחַלְּקִין אוֹתָן אַנְשֵׁי מִשְׁמָר בֵּינֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת:
הלכה כ״א
הַמַּתְפִּיס עוֹלָתוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן זְכָרִים שֶׁדִּינָן שֶׁיִּקָּרְבוּ עוֹלוֹת אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר עלַת אִישׁ פְּרָט לְעוֹלַת הֶקְדֵּשׁ. אֶלָּא יִמָּכְרוּ הָעוֹרוֹת וְיִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אֶחָד (ויקרא ז ח) "עוֹלַת אִישׁ" אוֹ אִשָּׁה אוֹ עַכּוּ"ם אוֹ עֶבֶד עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים לֹא נֶאֱמַר אִישׁ אֶלָּא לְהוֹצִיא הַהֶקְדֵּשׁ:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ה׳

א׳
שחיטת הקדשים כשרה בזרים דמקבלה ואילך מצות כהונה דכתיב ושחט והדר והקריבו בני אהרן והקרבה היינו קבלה משמע דמקבלה ואילך הוא דהויא מצות כהונה וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת ביד כהן דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות וחטאת יליף בלקיחה כתיב בחטאת ולקח הכהן וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם מה קיחה דהתם בכלי אף קיחה דהכא בכלי וכתיב כחטאת האשם הוא מה חטאת טעון כלי אף אשם טעון כלי ושלמים נמי בסיני הוו ומקום שחיטת קרבנות וקבול דמן אינו שוה בכל דקדשי קדשים בצפון המזבח וקדשים קלים שחיטתן וקבול דמן בכל מקום בעזרה דכתיב בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן דגביה כתיב האי קרא בן בקר מנין אמר קרא ואם מן הצאן מוסיף על ענין הראשון וילמד עליון בן בקר מתחתון בן צאן ועז נמי כתיב בה מן הכבשים או מן העזים וחטאת אתיא מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת אשכחן למצוה לעכב מנין כתיב קרא אחרינא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה בשעיר נשיא והלא בכלל כל החטאות היה שטעונות צפון כעול' ולמה יצא לקבוע לו מקו' בצפון שאם לא שחטו בצפון פסל שאר חטאות לעיכובא מנ"ל דכתי' בכשבה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכתיב נמי בשעירה והוי סגי בשעירה ותיליף מיניה כבשה וכי הדר כתביה בכבשה תנהו ענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא ועיכובא לעולה מנא לן דכתיב במקום העולה חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה. קבלה בצפון מנא לן דכתיב בתר ושחט במקום העולה ולקח הכהן ומשמע ולקח נמי במקום העולה דלקח היינו קבלה כדילפינן לקיחה לקיחה מדכתיב ויקח משה חצי הדם וגו' דהיינו קבלה כדאמר'. מקבל עצמו שצריך לעמוד בצפון ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו לצפון מנ"ל דכתיב ולקח הכהן ולקח לו יקח סרסהו למפרע ודרשהו את עצמו יקרב קבלה ומקבל לעיכובא מנ"ל דכמו ששנה על השחיטה לעיכובא בשעירה וכבשה לעכובא דכל חטאות כדאמר' הכי נמי שנה בשעירה ובכבשה ולקח הכהן דדרשינן ליה לו יקח ללמד קבלה ומקבל בצפון לעיכובא קבלה למצוה בעולה מנ"ל דכתיב ושחט אותו אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל הוא הדם בצפון ועיכובא נמי משמע מהעולה דחזר ושנה לקבוע לה מקום לעיכובא כדאמר ומקבל למצוה בעולה איפשר דילפינן ליה מהא דאמרינן אבל מקבל בצפון דמשמע נמי דמקבל עצמו הוי בצפון וכיון דאשכחנא למצוה ה"ה לעכב דמה קבלה למצוה ולעכב אף מקבל למצוה ולעכב דשם קבלה חד הוא וכשם שבחטאת ילפינן כולהו לעיכובא הכי נמי בעולה דהויא נמי קדשי קדשים כחטאת דאע"ג דלא כתיב בה קדש קדשים היא אפ"ה קדשי קדשים היא דהא כולה לגבוה סלקא ואין לך קדשי קדשים כזה. אשם דבעי צפון מנ"ל דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו האשם קבלה מנ"ל דכתיב ואת דמו יזרוק במקום שחיטתו תהא נמי קיבול דמו מקבל עצמו מנ"ל דכתיב ואת דמו דמצי למיכתב ודמו יזרוק וכתב ואת דמו את לרבות את המקבל לעכב מנין דכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה שנה הכתוב עליו לעכב ואע"ג דאיצטריך האי קרא לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל יכול לא יהא טעון דמים ואימורים לגבי המזבח ת"ל כחטאת האשם מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף אשם מצורע כן אפ"ה כיון דאהדריה לדבר החדש אהדריה נמי לעיכובא דצפון דאע"ג דשחיטה לא בעיא כהונה אפ"ה אהדריה לעיכובא דאי לאו הכי לימא קרא כי כחטאת הוא מאי כחטאת כאשם כשאר אשמות יהיה הילכך לענין צפון נמי אהדריה וכי כתב ביה שחיטה בצפון לעיכובא הוי ושאר אשמות נמי מינה ילפינן לעיכובא וקבלה ומקבל לעיכובא נראה דילפינן נמי מהאי קרא דכיון דילפינן שחיטה בצפון לעיכובא קבלה ומקבל נמי דילפינן למצוה מקרא גופה דילפינן שחיטה בצפון למצוה דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה וגו' ואת דמו יזרוק הוי נמי לעיכובא כיון דמחד קרא ילפינן לכולהו למצוה שלמי צבור מנ"ל דבעי צפון דכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים מה חטאת בצפון אף זבחי שלמי צבור דכתיבי בהדיא הוו שחיטתן בצפון ולמ"ד דבר הלמד כהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ילפי' לה מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים דכתיב בהו לה' ומה עולה טעונה צפון אף זבחי שלמי צבור בצפון וקבלה ומקבל נמי כאחד מקשינן זבחי שלמי צבור לעולה לכל מאי דאית בה בצפון שחיטה וקבלה ומקבל.
ד׳
ומנין ששוחטין קדשים קלין בכל העזרה דכתיב שלש פרשיות בשלמים בבן בקר וכבש ועז בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובתרתי כתיב לפני אהל מועד חד לגופי' דניבעי פתח אהל מועד דאם אין שם פתח קודם שיפתחו הדלתות לא מצי שחיט וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד וחד לפסול צדי צדדין כגון לשכות דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא להכי הדר כתב לפני למימרא דדוקא הוא ולא לשכות וצפון לא איצטריך קרא דמק"ו קאתי ומדקדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון כדילפינן לעיל קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות כדילפינן אינו דין שיוכשרו בצפון ומה מצינו בשלמים שהם קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה הכי נמי בכל קדשים קלים. ואם שחטן בהיכל כשרים דכיון דבפתח ההיכל כשרים כ"ש בהיכל עצמו דלא יהא חמור טפל מן העיקר וכיון דטפל חזי להו כ"ש עיקר אבל שחטן בגגו של היכל פסולין שאין הגגות ראויין לשחיטה כלל דכל מאי דמרבי' הוי בקרקע.
ה׳
שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין כדילפינן מדכתיב פתח אהל מועד בזמן שפתוח אפילו היו דלתותיו מוגפות הוי כנעול כיון דלא הוי פתוח אבל פרכת אינה פוסלת וקרינא ביה בזמן שפתוח.
ו׳
העולה והאשם והשלמים בין של יחיד בין של צבור זריקת דם שלשתם ע"ג המזבח שוה לעולם שזורק שתי זריקות ע"ג שתי זויות המזבח באלכסון דכתיב בעולה ובשלמים וזרקו את הדם על המזבח סביב שיהא הדם ניתן בד' רוחות או יכול יקיף כחוט ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה וזריקה אחד לא מצית אמרת דהא כתיב סביב הא כיצד נותן ב' מתנות שהן ארבע ולא תימא כיון דכתיב סביב א"כ יהא טעון ד' מתנות על ד' קרנות דהא לא כתיב על קרנות המזבח כדכתיב בחטאת וכיון דכתיב סביב הוי ב' מתנות שהן ארבע על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד מק"ו דשיירי חטאת שאין מכפרין וטעונין יסוד כדכתיב אל יסוד מזבח העולה תחלת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד ומחצי המזבח ולמטה יזרוק והוא חוט הסקרא שחגור באמצע המזבח דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח מדקפיד חצי מזבח משמע דנתנה תורה מחיצה להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים ומתכוין שיהא הדם מקיף את הזויות כמין גם כדי שיהיו שתי מתנות כעין ארבע דכתיב סביב כדאמר וה"ה לאשם דכתיב ביה נמי ואת דמו יזרוק על המזבח סביב וכיון דלא כתיב בהו קרנות א"כ האי על המזבח סביב הוי מחוט הסקרא ולמטה שיירי הדם נשפכין על גג היסוד הדרומי ואע"ג דבעולה לא כתיב שפיכת שירים ילפינן לה מדכתיב אל יסוד מזבח העולה תן יסוד שהוא תורת שפיכה ליסוד למזבחה של עולה בקרן דרומית שמסיים בו.
ז׳
החטאות הנאכלות דמן טעון ד' מתנות על ד' קרנות המזבח החיצון דכתיב בפר כהן משיח קרן קרנות מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה יש אם למקרא ולמטה הוא אומר בפר העלם דבר קרנות הרי כאן ד' מתנות על ד' קרנות המזבח החיצון והוא מזבח העולה כדכתיב בחטאת נשיא וחטאת יחיד הנאכלות ונתן על קרנות מזבח העולה ובפרי' הנשרפים של כהן משיח והעלם דבר הוו ד' קרנות של מזבח הזהב כדכתיב על קרנות מזבח הסמים לפני ה' כיצד הוא זורק בחטאות הנאכלות טובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם שבמזרק כדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו והאי אצבעו הוי ימנית כדכתיב במצורע אצבעו הימנית ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן כדכתיב על קרנות ממש עד שיכלה כל הדם שבאצבעו כדכתיב ונתן דמשמע שיתן כל מה שלקח באצבעו כדכתיב ולקח ונתן וכן הוא עושה בכל קרן וקרן ואם נתן סמוך לקרן באמה אחת מכאן או מכאן כפר דכל אמה סמוך לקרן הוי כקרן דהא קרן מזבח הוי אמה.
ח׳
וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן דכתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם והדר כתיב והזה מן הדם האי מן הדם משמע מן הדם האמור בענין טבילה שצריך לטבול אצבעו על כל הזייה למעוטי שיריים שבאצב' דלא הוי אותה הזאה מן הדם האמור בענין טבילה ראשונה דשיירי אצבע פסולים כדא' ואע"ג דהאי קרא בהזאת פני פרכת הקדש כתיבא הא כתיב נמי מן הדם בנתינה שבקרנות המזבח.
ט׳
אין קרבן שטעון הזייה באצבע אלא חטאת דכתיב ביה וטבל אצבעו בדם ובהזאה על הקרנות נמי כתיב בחטאת ולקח הכהן מדמה באצבעו וצריך שיהא בדם כדי טבילה כדכתיב בדם עד שיהא שיעור טבילה בדם ולא שיספג אצבעו מדם.
י׳
ונותן בקרן דרומית מזרחית תחלה שהוא דרך ימין שכל פונות שאתה פונה יהיו דרך ימין כדכתיב ומעלותיהו פנות קדים ועל יסוד קרן דרומית מערבית שהשלים בה המתנות הוא שופך שיירי הדם דכתיב ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי דפגע ביה ברישא כשיורד מן המזבח.
י״א
כל החטאות הנשרפות דמם נכנס לפנים להיכל ומזין ממנו שבע פעמים כדכתיב בכהן משיח והעלם דבר של צבור ושיירי הדם שופכן על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהוא מזבח העולה שהוא פוגע בו תחלה בצאתו מן ההיכל מהזות לפני הפרכת ובקרנות מזבח קטרת הסמים שהוא הפנימי.
י״ב
והיכן מזין מדמיהם וכמה [מזין] פר ושעיר של יום הכיפורים דם כל אחד מהן טעון שמנה הזיות על בין הבדים ושמנה על הפרכת כדכתיב והזה באצבעו על פני הכפרת הזאה אחת במשמע ולפני הכפרת יזה שבע פעמים הרי אחת למעלה על פני ושבע למטה לפני הכפרת בין הבדים כנגד עביה של כפרת וכתיב וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם כשם שהזה משניהם דבשעיר כתיב כאשר עשה לדם הפר א' למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דהיינו מזבח הזהב שהיא בהיכל ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח בזמן שהן מעורבין יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת"ל מדם חטאת הכפורים אחת היא דמי פר ושעיר של יום הכפורים שהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו ז' פעמים ואם לא כיון בהזיות שבפנים למטה או למעלה כשרות.
י״ג
פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם כל אחד מהן שבע הזיות על הפרכת המבדלת כדכתיב שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש וארבע הזיות על ד' קרנות מזבח הזהב כדכתיב ונתן וגו' קרנות מזבח קטרת הסמים דהיינו מזבח הזהב.
י״ד
וכשנכנס עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו מתחיל מקרן מזרחית צפונית דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' בהיכל ומה ת"ל ויצא לפי שהזה הזאות על הפרכת ועמד מן המזבח ולפנים והזה במתנות המזבח [הזקיקו] לצאת מן המזבח ולחוץ ויתחיל מקרן מזרחית צפונית שהוא הקרן שפוגע בו בראשונה כשיצא מן המזבח.
ט״ו
פר כהן משיח הבא על כל המצות כהן משיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים כדכתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר וטבל והזה וגו' ואם קבל והזה כהן הדיוט כשר דכתיב הכהן המשיח אין לי אלא המשיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר כהן אם סופינו לרבות כהן אחר מה תלמוד לומר ולקח המשיח אלא מצוה שיקבל המשיח אבל קבל כהן אחר עבודתו כשרה.
ט״ז
שעירי ע"ז והם שעירים הנשרפין לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותנין דמן ולהיכן הוא נותן אלא לפי שהן חטאת הקהל דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף דכתיב בפר העלם ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת לפר זה פר כהן משיח החטאת אלו שעירי ע"ז להביאן בדין פר העלם לכל הלכותיו שלא נתפרשו הלכות שעיר ע"ז בפרשת שלח לך וילפינן להו מהכא.
י״ז
הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהם טעון מתנה אחד בשפיכה כנגד היסוד באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח דקרן מזרחית דרומית אין לה יסוד דכתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורין לגבי מזבח וכנגד היסוד ילפינן מזריקה זריקה דעולה ועולה טעונה יסוד מק"ו דשיירי חטאת כדאמר' לעיל וכתיב נמי על יסוד מזבח העולה אי מה להלן שתי מתנות שהן ארבע אף כאן שתי מתנות שהן ארבע ולהכי כתיב סביב בעולה וסביב בחטאת דהוו ב' כתובין הבאים כא' ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין הוי אשם שלשה ושלשה ודאי אין מלמדין.
י״ח
כל הזבחים מקטירין אימוריהן ע"ג המזבח אחר שזורקין הדם תחלה דבכולהו כתיב זריקה ברישא והדר הקטרה כדכתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכל הזבחים מפשיטין אותם ואחר כך מוציאין את אימוריהן כדכתיב והפשיט את העולה והדר ונתח וערכו בני אהרן וגו' ואין מפשיטין אותם עד שיזרק הדם כדכתיב וזרקו והדר והפשיט חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותן דכתיב ושרפו וגו' את עורם ואת בשרם נמצא זורק ואחר כך מפשיט וקורע ומוציא אימורין ומקטירן.
י״ט
כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות הצבור בין בקרבנות היחיד דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וילפינן כולהו קדשי קדשים מעולה בקל וחומר דאם עולה שלא זכו בבשרה דכולה כליל זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה ומזבח שזכה בבשר ולא בעור אינו מוכיח דאין למזבח עור בכל מקום אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה וק"ו שיזכו בעורות קדשי קדשים אבל עורות קדשים קלים לבעלים דלא ילפינן מעולה אלא קדשי קדשים כמוה וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה דכתיב עולת איש עולה שזכה לאיש.
כ׳
כל קדשי קדשים שאירע בהם פיסול קודם הפשטן אין עורותיהם לכהנים אלא נשרפין עם עורן אירע פיסול לאחר הפשטן עורן לכהנים דכבר זכו בעורן הואיל והופשט קודם הפיסול וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהם מע"ש לע"ש דכתיב במנחה נמי לכהן המקריב אותה לו תהיה יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה יכול לכולן תלמוד לומר לכהן המקריב הא כיצד לאנשי משמר.
כ״א
עורות עולת הקדש אינם לכהנים דכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש. אחד עולת איש או אשה או גוי או עבד עורותיהן לכהנים דעור העולה ריבה דהעולה קרא יתירה הוא דלא איצטריך למיכתב אלא העור לכהן אלא לרבות בא ולא נאמר איש אלא להוציא את ההקדש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ה׳

ד׳
אבל אם שחטם בגגו של היכל פסולים כו'. מ"ש מרן י"ל דשאני עליות שהוזכרו בכתוב אבל גג כו'. חילוק זה מוכרח שם באותה סוגיא וכן פירש"י יע"ש וכ"כ התוס' פ"ב דשבועות (דף י"ז) ד"ה וטמא:
ה׳
שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות העזרה כו'. כתבו התוספות בפ"ג דיומא (דף כ"ט) דה"ה לכל הקרבנות אבל מליקה וקמיצה אינן נפסלין קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכ"כ בפ' התכלת (דף מ"ט) ועיין במ"ש רש"י בפרק קדשי קדשים (דף ס"א) ובתוס' בפ' שתי הלחם (דף צ"ה) ד"ה ר' ישמעאל ובפ"ו דיומא (דף ס"ג) ד"ה שלמים ועיין במ"ש רש"י פ"ו דנזיר (דף מ"ה) עלה דההיא דוגלח הנזיר בשלמים הכתוב מדבר ודוק:
ט׳
וצריך שיהיה שם כדי טבילה. דין זה הובא בפרק דם חטאת (דף צ"ג) ובפ"ק דמנחות (דף ז') אלא שאני תמיה שמדברי רבינו נראה דליכא קפידא אלא שיהיה בדם בשעת הטבילה או ההזייה כדי שיעור אך אם קבל פחות מכדי הזייה בכלי אחד ופחות מכדי הזייה בכלי אחר וחזר ועירבן ליכא הקפדה כיון דבשעת הזייה איכא שיעור הזייה בכלי ואילו מסוגיית הגמרא מוכח בהדיא דבשעת קבלה בעינן שיקבל בכלי אחד שיעור הזייה וכן פירש"י שם ולא ידעתי למה לא ביאר דין זה רבינו. שוב ראיתי שכתב בפ"ד דין ח' וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם ע"כ. והנה אין ספק שאין כוונת רבינו שלא קבל כ"א פחות מכדי הזייה ולא יותר דהא מלתא דפשיטא היא דלא מהני לשום דבר אלא כונתו היא שקבל שיעור הזייה אלא שקבל בכלים נפרדים ובכל כלי יש בו פחות מכדי הזייה והוא הדין המוזכר בגמרא. ולפ"ז באו כל דברי רבינו על נכון דבפ"ד דמיירי בשחיטה ובקבלה כתב שצריך שיקבל שיעור הזייה ובפ"ה כתב דבעינן דבשעת הזייה נמי יהיה בכלי שיעור הזאה דסד"א שאם קבל בכלי אחד שיעור הזייה ואח"כ חלקו בב' כלים ואין בכל כלי שיעור הזייה שיועיל קמ"ל דלא. ולפ"ז מתיישב מה שהקשה מרן דמדברי רבינו נראה דהטעם שצריך שיהיה שם כדי טבילה הוא כדי שלא יספג ומן הסוגיא מוכח דתרתי מילי נינהו דאיצטריך וטבל ובדם ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכמו שיע"ש. ולפי מה שכתבנו ניחא שדין הגמרא דבעינן שיהיה שיעור הזייה בשעת קבלה ונפקא לן מדכתיב בדם כבר הביא רבינו דין זה בפ"ד והכא דין אחר הוא דבעינן דבשעת הזייה נמי יהיה בכלי אחד שיעור הזייה ודין זה לא הוזכר שם ולית לן קרא למעט זה אלא דס"ל לרבינו דמדממעטינן ולא מספג נתמעט גם כן היכא שאין בכלי שיעור הזייה לפי שהוא מספג ובפ"ט מה' פרה דין ג' כתב רבינו דאם קדש פחות מכדי הזאה בכלי אחד ופחות מכדי הזאה בכלי אחר לא נתקדשו ע"כ ובספ"י כתב מי חטאת כו' ובלבד שלא יספג ולא ביאר אי בעינן שיהיה בכלי אחד שיעור הזייה. והטעם שכיון שכתב שלא יספג ממילא שמעינן דבעינן שיהיה בכלי שיעור הזייה דאל"כ הרי הוא מספג וכמו שכתב בפרקין וסמך על מ"ש כאן. ודע דפסוק זה דוטבל אצבעו בדם לא נאמר אלא בחטאות הפנימיות אבל בחטאת הנאכלת לא נאמר וטבל אלא ולקח הכהן מדמה באצבעו ומ"מ צריך טבילת אצבע דולקח אאצבע דכתיב בתריה קאי ונפקא מינה בין וטבל לולקח דהיכא דכתיב וטבל המחשבה פוסלת בו בשעת טבילת אצבע אבל היכא דכתיב ולקח אף שצריך טבילה אין המחשבה פוסלת בשעת טבילת אצבע וכדאיתא בפ"ק דזבחים (דף י"ד) והביאו רבינו בפי"ז מה' פסולי המוקדשין יע"ש:
י״ב
והיכן מזין מדמן כו'. אי בעינן שיגע הדם בפרוכת או בבין הבדים עיין בתוספות ספ"ק דזבחים. (א"ה ועיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ג מעבודת יוה"כ):
י״ג
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו'. דע שהזאות אלו שיהיו על הפרוכת צריכות שיהיו כנגד המקום המכוון כנגד בדי הארון והכי אמרינן [בת"כ פ"ג הל' י' בפרשת] פר כהן משיח אל פני הפרוכת יכול אל פני הפרוכת כולה ת"ל הקדש מלמד שהוא מכוון כנגד בין הבדים ע"כ. וסבור הייתי לומר שדין זה אינו נוהג אלא בבית ראשון שהיה שם ארון אבל בבית שני שלא היה שם ארון בכל מקום שיזה מהפרוכת מהני ומש"ה לא הביא רבינו דין זה כיון שלא היה נוהג בבית שני. אך ראיתי בפ"ד מה' עבודת יוה"כ דין ב' שכתב ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון ע"כ. ולא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו דין זה כאן דעיקר קרא בפרים הנשרפים כתיב ומשם למדנו לכל ההזאות. ונ"ל דאף בבית שני צריך שיזה כנגד אותו מקום שהיה מכוון כנגד הארון וכההיא דתנינן בפ"ה דיומא (דף נ"ב) מהלך לשמאלו וכו' עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים ואמרינן בגמרא דמתני' בבית שני מיירי ומאי הגיע לארון מקום ארון הוא קתני נתן את המחתה לבין שני הבדים אימא כבין שני הבדים ע"כ. והכונה שקדושה ראשונה לא זזה ממקומה וא"כ גבי הזאת הפרוכת צריך להזות נגד מקום ארון. ונראה דממקומו מוכרח דהא כוליה פרקין דהוציאו לו בסדר בית שני מיירי וכמבואר ותנן (בדף נ"ג) והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ: ודע שהזאות אלו של פרים הנשרפים לא בעינן שיהיו זו למטה מזו דומיא דהזאת פר ושעיר של יוה"כ דתנן (בדף נ"ג) ולא היה מתכוין להזות כו' אלא כמצליף ופירש רש"י זו תחת זו וראיה לדבר מההיא דאמרינן (בדף נ"ז) א"ר אלעזר בר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של צבור ופריך ודלמא דפר ושעיר של יוה"כ נינהו ומשני דחזינהו דעבידי שלא כסדרן ע"כ. הרי מבואר בהדיא דיש חילוק בין הזאות דיוה"כ לשאר הזאות ונראה דטעמא דמלתא הוא משום דגבי הזאות דיוה"כ כתיב על פני הכפורת ולפני הכפורת וכן גבי שעיר כתיב על הכפורת ולפני הכפורת הרי שחלקן הכתוב להזאות הללו שיש מהם על הכפורת ויש מהם לפני הכפורת וכבר הכריחו חכמים דעל הכפורת לאו דוקא וכדתנן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה וכדאיתא (בדף כ"ה),וכיון דליכא מעלה ומטה בהזאות אלו א"כ למאי הלכתא פלגינהו רחמנא להני הזאות וכתב דהאחת תהיה על הכפורת והז' אל פני הכפורת אלא ודאי משום דבעינן שיהיו זו למטה מזו כשורה ותהיה אחת למעלה מכולם שעליה רמז הכתוב על פני הכפורת וגבי שעיר על הכפורת והז' האחרות זו למטה מזו ואי הוה כתיב יזה שמונה פעמים הוה אמינא דליכא קפידא בסדרן השתא דכתיב אחת ושבע להכי פלגינהו שיהיו כסדרן אבל גבי פרים ושעירים הנשרפים דלא פלגינהו קרא להזאות דהא כתיב יזה שבע פעמים לא בעינן כסדרן:
ט״ו
פר כהן משיח וכו'. דין זה הוא בת"כ ולקח המשיח אין לי אלא בשמן המשחה המרובה בגדים מנין ת"ל הכהן ואם סופנו לרבות כהן אחר מה ת"ל ולקח הכהן המשיח אלא מצוה שיקבל כהן המשיח ואם קבל כהן אחר עבודתו כשרה ע"כ. וסובר דאע"ג דגבי הזייה לא כתיב משיח כי אם וטבל הכהן ונתן הכהן מ"מ ילפינן מקבלה דכי היכי דגבי קבלה בעינן למצוה כהן משיח הכי נמי להזאה. אך אני תמיה דגבי פר העלם דבר של צבור כתיב והביא הכהן המשיח מדם הפר וחפשתי בת"כ ולא מצאתי שידרשו שם שיהיה מצוה בכהן משיח ולא ידעתי למה. וראיתי להתוס' בפ"ה דיומא (דף נ"ז) ד"ה אני שכתבו אבל פר העלם דבר של ציבור אפי' כהן הדיוט מצי לאקרוביה כדאיתא בת"כ ע"כ. וכיוצא בזה כתבו בפ"ק דמגילה (דף ט') ד"ה אין ולא מצאתי דרשא זו גבי פר העלם דבר של צבור. וסבור אני לומר דלעולם דרשא זו היא גבי פר כהן משיח דהתם נמי אם הקריב כהן הדיוט כשרה והתוספות כונתם היא לסתור סברת ריב"א דאית ליה דמאי דאמרינן בפ"ק דמגילה אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות דהכונה היא אף על פר העלם דבר של צבור ור"י ס"ל דהתם לא מיירי אלא בהוראת כהן משיח לעצמו ולא בפר העלם משום דבפר העלם מרובה בגדים יכול להקריבו אף דכתיב והביא הכהן המשיח דהא גבי פר כהן משיח דכתיב ולקח הכהן המשיח קי"ל שאם הביא כהן הדיוט כשר וה"ה לגבי פר העלם אף דכתיב והביא הכהן המשיח אם הביא הדיוט כשר וא"כ ע"כ דההיא דפ"ק דמגילה לא מיירי אלא בפר כהן משיח ולא בפר העלם משום דגבי הקרבה בין בפר כהן משיח ובין בפר העלם אם הקריב ההדיוט עבודתו כשרה. וראיתי לתוס' בפ"ק דמגילה שכתבו אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא וכו' ופסוק זה לא נאמר אלא בפר כהן משיח שחטא. והנראה אצלי שעיקר הגירסא כך היא אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דהא פר כהן משיח דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא מרבינן בת"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ"ש מרובה בגדים ע"כ: שוב ראיתי שהדין דין אמת דגם בפר העלם דבר של ציבור בעינן כהן משיח לכתחלה מההיא דפ"ק דקדושין (דף ל"ו) הזאה דהיכא אי דפנים משיח כתיב ביה ע"כ ופירש"י הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר ע"כ. ומדברי התוס' שם נראה דגבי פר העלם אצטריך רבויא לכהן הדיוט דעבודתו כשרה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב פר כהן משיח כו' דמשמע דבפר העלם ליכא קפידא ומסוגיא זו דקדושין מוכח בהדיא דגם גבי פר העלם בעינן משיח מדלא מוקי למתני' דהזאות בפר העלם וצ"ע. עוד נ"ל דשעירים הנשרפין נמי בעינן לכתחלה כהן משיח להקרבה מדלא מוקי למתני' דהזאות בשעירים הנשרפים ואע"ג דגבי שעירי ע"ז לא כתיב כהן משיח מ"מ כיון דהזאות דשעירי ע"ז ילפינן לה מפר העלם וכדאיתא פ"ד דזבחים (דף ל"ט) החטאת אלו שעירי ע"ז ופירש רש"י להביאן כדין פר העלם דבר ליטען הזייה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כו' וכיון דילפינן מפר העלם ילפינן נמי דניבעי כהן משיח לכתחלה דומיא דפר העלם. ואני מסתפק לפי מה שכתבנו דגם בפר העלם דבר של צבור בעינן לכתחלה כהן משיח אבל בדיעבד אף כהן הדיוט כשר לעבודה היכא דליכא כהן משיח כי אם מרובה בגדים אי אמרינן דלכתחלה יקריב הכהן הגדול אף שהוא מרובה בגדים או דילמא כיון דליכא משיח אין הפרש בדין זה בין כהן הדיוט לכהן גדול המרובה בגדים ונראה דכיון דליכא כהן משיח אף לכתחלה יקריב כהן הדיוט. ועיין במ"ש התוס' רפ"ז דנזיר (דף מ"ז):
כ״א
אחד עולת איש או אשה או נכרי כו'. כתב מרן דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קמ"ל כו'. ועיין בס' ברכת הזבח (דף ס"ט ע"ב) ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ה׳

ד׳
ומניין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה וכו' ואם שחטם בהיכל כשרים. משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דרק קדשים קלים ששחטן בהיכל כשרים אבל קדשי קדשים פסולים בהיכל נהי דלכאורה שייך גם בזה לומר שלא יהיה טפל חמור מן העיקר אבל הלא סוף כל סוף אינו צפון וקדשי קדשים טעונים צפון [ועי' זבחים י"ד ע"א וברש"י ד"ה שאי ובתוס' זבחים ס"ג ד"ה שכן] ועי' בלח"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הדין המבואר בגמ' דאחורי בית הכפורת כשר לשחיטה. ואינו מובן דהרי הר"מ ז"ל כתב בהלכה ד' ומניין ששוחטין שלמים אפי' אחורי ההיכל וזה היא אחורי בית הכפורת ועי' בכ"מ שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הגגות ראויות לשחיטה אלא בקרקע העזרה ובכ"מ שם דכתב כן למעט עליות. לכאורה הא מבואר בפסחים (פ"ה) דעליות ההיכל נתקדשו וא"כ פשוט דכשרין לשחיטה כמו ההיכל. ונראה דכוונת הכ"מ רק על עליות של העזרה דלא נתקדשו וכמבואר בגמ' שם. גם מבואר שם בגמ' דבשוות לקרקע העזרה נתקדשו וגם בפתוחות לקודש נתקדשו והרמב"ם ז"ל לא ביאר כ"ז.
י״ח
ואין מפשיטין אותן עד שיזרק הדם. עי' בכ"מ מהא דזבחים (ק"ג). ונראה דהטעם שלא יקרוש הדם ועי' בירושלמי סוף פ"ה דפסחים דדריש מקרא והזה ממנו מכולו ובלבד מזבח שלם יעו"ש היטב ובמפרשים שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ה׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם