הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק י״ב

ספר עבודה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק י״ב
הלכה א׳
הַמְּנָּחוֹת הֵם מִן הַקָּרְבָּנוֹת. וְהַמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וִאֵינָן בָּאוֹת מִשּׁוּם נְסָכִים. מֵהֶם מִנְחַת צִבּוּר. וּמֵהֶם מִנְחַת יָחִיד:
הלכה ב׳
וְכָל הַמְּנָחוֹת סלֶת חִטִּין חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁהֵם מִן הַשְּׂעוֹרִים:
הלכה ג׳
שָׁלֹשׁ מְנָחוֹת לַצִּבּוּר. עֹמֶר הַתְּנוּפָה וְהוּא קָרֵב לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁמְּבִיאִין בְּיוֹם עֲצֶרֶת. וְאֵלּוּ נִקְרְאוּ מִנְחָה וְאֵינָן קְרֵבִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהֵן חָמֵץ. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ויקרא ב יב) "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ". וְהַמִּנְחָה הַשְּׁלִישִׁית הוּא לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל שַׁבָּת וְאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא כֻּלּוֹ נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ד׳
וְתֵשַׁע מִנְחוֹת הַיָּחִיד וְכֻלָּן קְרֵבִין לַמִּזְבֵּחַ וְאֵלּוּ הֵן. מִנְחַת חוֹטֵא וְהוּא הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב הֶעָנִי כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב חַטָּאת וְלֹא תַּגִּיעַ יָדוֹ. מִנְחַת סוֹטָה וְהִיא מִנְחַת הַקְּנָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ מַעֲשֶׂיהָ. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כָּל כֹּהֵן תְּחִלָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַעֲבוֹדָה שֶׁמַּקְרִיב אוֹתָהּ בְּיָדוֹ וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחַת חִנּוּךְ. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם וְהִיא הַנִּקְרֵאת חֲבִיתִין. מִנְחַת הַסּלֶת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת הַמַּחֲבַת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת הַמַּרְחֶשֶׁת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת רְקִיקִין וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:
הלכה ה׳
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֵין כָּל אַחַת מֵהֶן פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן. וּמִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. וְחָמֵשׁ מְנָחוֹת הַבָּאוֹת בְּנֵדֶר וּנְדָבָה יֵשׁ לוֹ לְהִתְנַדֵּב וְלִנְדֹּר מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה אֲפִלּוּ אֶלֶף עִשָּׂרוֹן. אֲבָל מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת וּמִנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִיתִין כָּל אַחַת מֵהֶן עִשָּׂרוֹן אֶחָד לֹא פָּחוֹת וְלֹא יֶתֶר:
הלכה ו׳
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה בַּמַעֲרָב כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה. חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁשְּׁנֵיהֶן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה:
הלכה ז׳
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. לוֹג שֶׁמֶן לְכָל עִשָּׂרוֹן. וְקֹמֶץ לְבוֹנָה לְכָל מִנְחָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה עִשָּׂרוֹן אֶחָד בֵּין שֶׁהָיְתָה שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים. שֶׁאֵין מְבִיאִין בִּכְלִי אֶחָד יֶתֶר עַל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. חוּץ מִמִּנְחַת קְנָאוֹת וּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה יא) "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה":
הלכה ח׳
נָתַן וְהִקְרִיב לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶן אוֹ לְבוֹנָה עַל גַּבֶּיהָ אֵינוֹ עוֹבֵר וְלֹא פָּסַל. מִנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִיתִין מוֹסִיף לְכָל אַחַת מֵהֶן שֶׁמֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ט׳
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ נִקְמָצוֹת וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים חוּץ מִמִּנְחַת זִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁאֵינָהּ נִקְמֶצֶת אֶלָּא מַקְטִירִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו טז) "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן" וְגוֹ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁמִּנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִיתִין וְכֹהֵן שֶׁהֵבִיא מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ מִנְחַת נְדָבָה כֻּלָּן נִשְׂרָפוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאֵינָן נִקְמָצוֹת:
הלכה י׳
הַכֹּהֶנֶת מִנְחָתָהּ נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין:
הלכה י״א
וְלָדוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן סָפֵק מִנְחָתָם נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת כְּמִנְחַת כֹּהֲנִים. כֵּיצַד עוֹשִׂים. הַקֹּמֶץ קָרֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן:
הלכה י״ב
כָּל הַנְּשׂוּאוֹת לַכֹּהֲנִים בֵּין כֹּהֶנֶת בֵּין יִשְׂרְאֵלִית אֵין שְׁיָרֵי מִנְחוֹתֵיהֶן נֶאֱכָלִים מִפְּנֵי חֵלֶק הַבַּעַל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְאֵינָהּ כֻּלָּהּ לָאִשִּׁים מִפְּנֵי חֵלֶק הָאִשָּׁה. אֶלָּא הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. הַקְּמִיצָה בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְאִם קָמַץ בַּהֵיכָל כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ג
וּמְקַדְּשִׁין מִנְחָה בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְקוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאֵין מַקְדִּישִׁין הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. וּמֵאֵימָתַי יֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה מִשֶּׁיַּצִּית הָאוּר בְּרֹב הַקֹּמֶץ:
הלכה י״ד
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מַצָּה. וְכֵן שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁאוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לְאָכְלָן בְּכָל מַאֲכָל וּבִדְבַשׁ אֵין אוֹכְלִין אוֹתָן חָמֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו י) "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם". אֲפִלּוּ חֶלְקָם לֹא יַחְמִיצוּ. וְאִם הֶחְמִיץ שְׁיָרֶיהָ לוֹקֶה. וְהַמְחַמֵּץ אַחַר הַמְחַמֵּץ חַיָּב. וְלוֹקִין עַל כָּל עֲשִׂיָּה וַעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד. לָשָׁהּ חָמֵץ אוֹ עֲרָכָהּ חָמֵץ אוֹ קְטָפָהּ חָמֵץ אוֹ אֲפָאָהּ חָמֵץ לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יא) "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" וְנֶאֱמַר (ויקרא ו י) "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" לְחַיֵּב עַל כָּל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ. עָשָׂה חָמֵץ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף לוֹקֶה עַל כָּל מַעֲשֶׂה מֵהֶן:
הלכה ט״ז
הִנִּיחַ שְׂאוֹר עַל גַּבֵּי הָעִסָּה וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ לוֹקֶה. שֶׁהַנָּחַת הַשְּׂאוֹר הוּא הַמַּעֲשֶׂה:
הלכה י״ז
תִּבֵּל הַשְּׁיָרִים בְּקֶצַח אוֹ בְּשֻׁמְשְׁמִין אוֹ בְּכָל מִינֵי תַּבְלִין וּשְׁמָנִים כְּשֵׁרָה. מַצָּה הִיא אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתֻבֶּלֶת:
הלכה י״ח
הַמְחַמֵּץ מִנְחָה פְּסוּלָה פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יא) "אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ". הַכְּשֵׁרָהּ לְהַשֵּׁם לֹא הַפְּסוּלָה. חִמְּצָהּ כְּשֶׁהִיא כְּשֵׁרָה וְיָצָאת לַחוּץ וְחָזַר וְחִמְּצָהּ אַחַר שֶׁנִּפְסְלָה בִּיצִיאָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה. חִמְּצָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ וּכְבָר קָרְבָה זוֹ וְהִיא כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ט
הַמְחַמֵּץ לֶחֶם הַפָּנִים לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יא) "כָּל הַמִּנְחָה". אֲבָל מִנְחַת נְסָכִים אֵין בָּהּ מַלְקוֹת שֶׁאִם גִּבְּלָהּ בְּמַיִם הֲרֵי נִפְסְלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְחַמֵּץ. וְאִם גִּבְּלָהּ בְּיַיִן שֶׁל נְסָכִים מֵי פֵּרוֹת הֵן וְאֵין מַחְמִיצִין:
הלכה כ׳
הַחִטִּים שֶׁל מְנָחוֹת אֵין לוֹתְתִין אוֹתָן שֶׁמָּא יַחְמִיצוּ שֶׁהֲרֵי בַּחוּץ לוֹתְתִין אוֹתָן וְאֵין הַכּל זְרִיזִין לְשָׁמְרָן. אֲבָל מִנְחַת הָעֹמֶר הוֹאִיל וְהִיא שֶׁל צִבּוּר לוֹתְתִין אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר זְרִיזִין הֵן וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ:
הלכה כ״א
כָּל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ. הוֹאִיל וְלִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים בָּעֲזָרָה אַנְשֵׁי פְּנִים זְרִיזִין הֵן:
הלכה כ״ב
וּבְמָקוֹם שֶׁמְּבַשְּׁלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שָׁם אוֹפִין אֶת הַמְּנָחוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מו כ) "זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת הַמִּנְחָה" וְגוֹ':
הלכה כ״ג
כָּל הַמְּנָחוֹת טְחִינָתָן וְהַרְקָדָתָן בַּחוּץ. וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים. וְכָל מַעֲשֵׂיהֶן כְּשֵׁרִים בְּזָר עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית הַקְּמִיצָה. וּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת הָיוּ בָּעֲזָרָה. וּשְׁתֵּיהֶם מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת וּמְקַדְּשִׁין. וְתַנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת הָיָה:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ב

א׳
המנחות הם מין הקרבנות כדכתיב בהו לשון הקרבה והבאות בפני עצמן הן מנחת צבור ויחיד מנחות של צבור הם שלשה כדבסמוך ושל יחיד תשעה וכן סלת חטין כדכתי' סלת חטין תעשה אותם חוץ ממנחת סוטה ביחיד ועומר התנופה בצבור שהם מן השעורים מנחת סוטה דכתיב בה קמח שעורים ועומר דמה מצינו יחיד שמביא חובתו מן החטין ומן השעורים כן צבור מביאין חובתן מן החטין שתי הלחם ולחם הפנים דכתיב בהו סלת וכתיב סלת חטים מה סלת דהתם חטים אף סלת דהכא חטים וחובתן מן השעורים בבכורים כיחיד דמייתי מחטים ומשעורים כדאמ' דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החטים אין שתי הלחם בכורים וכתיב בכורים לה' וכתיב מנחה חדשה ואי מנחת העומר באה מן החטין הרי קרבה מנחת העומר אלא כיון שאינה באה אלא מן השעורים הרי שתי הלחם שבאה מן החטים היא מנחה חדשה.
ג׳
שלש מנחות לצבור עומר התנופה והוא קרב למזבח כדנילף בדוכתיה ושתי הלחם של עצרת והם מנחה ואינם קרבים למזבח והם חמץ ועליהם נאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו והג' היא לחם הפנים וכלו נאכל לכהנים כדנילף בס"ד.
ד׳
ותשע מנחות היחיד כולן קרבין למזבח מנחת חוטא אם לא תשיג ידו לבני יונה עשירית האיפה ומנחת סוטה מנחת כהן המתחנך לעבוד מנחת חביתין והיא של כ"ג בכל יום מנחת הסלת הבאה בנדר ונדבה מנחת המחבת מנחת המרחשת מנחת מאפה תנור ומנחת רקיקין והן באות בנדר ונדבה דכתיבי גבי עולות בפרשת ויקרא שהן באות בנדר ונדבה וכלן אין כל אחד מהם פחותה מעשרון דכתיב עשרון סלת מנחה ודרשינן מיניה עשרון לכל מנחה דמנחה הוי יתירא לדרשא ומיעוטו מעכב את רובו דכתיב מסלתה שאם חסר כל שהוא פסולה דמסלתה ריבוייא הוא וחמש מנחות הבאות נדבה יביא כל מה שירצה אפילו אלף עשרון דלא קפיד קרא דכתי' עשרון סלת מנחה אלא שלא יפחות אבל אם רוצה להביא יותר יביא דכיון דבא בנדר ונדבה ידור ויתנדב מה שירצה והארבעה מנחות האחרות הם עשרון לא פחות ולא יתר דכתיב בהו עשרון או עשירית האיפה והוי גזרת הכתוב דאסור לשנותו לא בפחות ולא ביתר.
ו׳
כל המנחות לגבי המזבח טעונות הגשה במערב כנגד חודה של קרן דרומית מערבית דכתיב והגישה אל המזבח וגו' אין לי טעון הגשה אלא קומץ מנחה מנין תלמוד לומר מנחה דבההוא קרא כתיב והבאת את המנחה וקאי אכולהו מנחות דכתיבי ברישא וכתיב נמי ברישיה דקרא אשר יעשה מאלה משמע כל המנחות הכתובות שם מנחת חוטא דלא כתיב הכא מנין תלמוד לומר את המנחה דלא הוה אתי במה הצד ואתי מריבויי' דאת והאי הגשה הוי בקרן דרומית מערבית כדאמר' דכתיב בה במנחה לפני ה' אל פני המזבח דהיינו דרום שבו הכבש שהוא פני המזבח ובעינן מערבית דאית בה יסוד דמנחה רחמנא קרייה חטאת וחטאת טעונה יסוד כדכתיב אל יסוד וגו' ואינן טעונות תנופה דלא כתיב בהאי קרא אלא הגשה ולא תנופה ומנחת העומר ומנחת סוטה טעונות תנופה והגשה תנופה כתיב בהדיא והגשה נמי כתיבא במנחת קנאות דכתיב והניף את המנחה והקריב אותה אל המזבח זו היא הגשה לקרן דרומית כשאר מנחות ומנחת העומר לא צריכא קרא דאתי במה הצד לרבי יהודה ממנחת חוטא ומנחת סוטה ששוו לקמיצה שוו להגשה אף אני אביא מנחת העומר ששוה לקמיצה תשוה נמי להן להגשה דכי פרכת מה להצד השוה שהן מצויין ומנחת העומר אינה באה אלא משנה לשנה אדרבה מנחת העומר מצויה טפי דהיא באה בכל שנה והנך זמנין דלא משכחת להו כלל.
ז׳
כל המנחות הקרבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה לוג לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שתהיה מעשרון או מששים עשרונים שמן כתיב בכולהו מנחות חוץ מחוטא וסוטה ולבונה כתיב במנחת סלת ולא כתיבא בכל שאר מנחות אלא דילפינן מינה דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה לבונה כזו דכתיב בה נפש דהויא קרבן יחיד כדאמר' וכתיב נמי וזאת תורת המנחה תורה אחד לכלן להטעינן שמן ולבונה אין לי אלא האמורות בענין הקמיצה מנחת כהן שהוא כליל מנין תלמוד לומר תורת ושיעור לוג לכל עשרון דבמצורע עני כתיב עשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן לימד שיהיה כל עשרון סלת טעון לוג שמן דהא דכתיב למנחה לאו למימרא דאפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג אלא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג דהיינו עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין מעשרון או מששים מדכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה וגו' ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ משמע דלכל מנחה בין גדולה בין קטנה ליכא אלא קומץ לבונה כהרמה דמנחה דהוי קומץ בין גדולה בין קטנה ולהכי המתנדב לבונה סתמא הוי קומץ: אזהרת רלח שלא ישים שמן במנחת חוטא דכתיב במנחת חוטא לא ישים עליה שמן: אזהרת רלט שלא יתן עליה לבונה דכתיב ולא יתן עליה לבונה. נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה דהא לכל חד מיחד לאו בפני עצמו נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסל דכתיב עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה דכתיב בלבונה כי חטאת היא דחטאת קרייה רחמנא ומכפרת אפילו כי נתן עליה לבונה כיון שלקטה יכול אף בשמן כן תלמוד לומר היא מיעוטא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי איפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאיפשר ללקטה נתן שמן על שייריה אינו עובר בלא תעשה דעליה כתיב דמשמע כשהיא שלימה מנחת חנוך והחביתין מוסיף לכל א' מהן שמן דכתיב בה על מחבת בשמן תעשה מורבכת כמו שיתבאר.
ט׳
כל המנחות הקרבות למזבח נקמצות ומקטיר הקומץ כלו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים בחמש מנחות כתיב בהדיא והקטיר המזבחה וגו' והנותרות מן המנחה לאהרן ולבניו ודלא כתיב בהו כגון מנחת גוים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת המנחה דמשמע תורה אחת לכל המנחות הנקמצות דנאכלין השיירים לכהנים כדכתיב בתריה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו והא דילפינן לעיל מיניה וזאת תורת המנחה למנחת כהנים היינו לשמן ולבונה דלא תלו בקמיצה אבל אכילת שיירים לכהנים דתלי בקמיצה כדכתיב והנותרת וגו' לא ילפינן קמיצה למנחת כהנים כיון דאין שייריה נאכלין כדכתיב בהו כליל ומנחה הבאה שעורין נמי מדנקמצת דכתיב במנחת העומר אזכרתה ובמנחת סוטה וקמץ ממנה וגו' אזכרתה שייריה לכהנים דהא ילפינן מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שהן נקמצות ואף על גב דמשמע דאמנחת חטין קאי שהן מאכל אדם ושייריהן לכהנים אבל שעורים שהוא מאכל בהמה לא הוי בכלל האי קרא אפי' הכי מדנקמצת שייריה לכהנים כשאר מנחות הנקמצת דילפינן להו דשייריהן נאכלין מזאת תורת המנחה כדאמ': אזהרת רמ שלא תאכל מנחת כהן דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומנחת זכרי כהונה לא ילפינן לה קמיצה כדאמר' אלא מקטירין כלה כדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וכתיב בה נמי כליל תקטר אינה נקמצת אלא כלה כליל בין מנחת חובה בין נדבה דכתיב וכל מנחה וגו'.
י׳
הכהנת מנחתה נקמצת כמנחת ישראל ושייריה נאכלין דכתיב מנחת כהן לא תאכל אבל מנחת כהנת נאכלת ספק כהן מנחתו נקמצת כמנחת ישראל והקומץ קרב לעצמו ואין שייריה נאכלין כמנחת כהנים אלא מתפזרין על בית הדשן למטה מקום שנותנים שם תרומת הדשן והנוצה משום דלא מצי לאקרוביה דשמא זר הוא ושיירים גמורים הם וכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו וכל הנשואות לכהנים אפילו ישראלית אין שיירי המנחה נאכלת לכהנים מפני חלק הבעל דהוי מנחת כהן ואינה כולה לאישים מפני חלק אשה דמנחת כהן כליל ולא מנחת כהנת או אשת כהן אלא הקומץ קרב לעצמו והשיירים מתפזרין כדאמ' והא דלא שדינן כולה מנחה בתר דידה כיון דהיא מתכפרת בה ומכפר עושה תמורה היינו כשכל הזבח הוא למתכפר אבל הכא שיש לבעל חלק במנחה לא שדינן הכל בתר דידה ולהכי אין שייריה נאכלין כדאמר'. הקמיצה בכל מקום בעזרה ואם קמץ בהיכל כשרה דאין מנחה טעונה צפון דכתי' וקמץ משם מלא קמצו ממקום שרגלי הבעלים עומדים להכשיר כל מקום דריסת רגלי ישראל דכשר לקמיצה וכל שכן עזרת כהנים והיכל דלא תימא כיון דכתיב והגישה אל המזבח והרים ממנו בקומצו מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה בקרן מערבית דרומית קא משמע לן קרא להכשיר כל העזרה כדאמרינן ובהיכל נמי שכן מצינו סילוק בזיכין שהן אזכרה למנחת לחם הפנים כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה ומתירין את הלחם וסילוקן מעל שולחן הפנים שבהיכל הוי במקום קמיצה דמנחות הנקמצות. מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע וקומצין ממנו דבעינן קידוש מנחה לקמיצה בכלי שרת כעולה בהיקשא דזאת התורה לעולה וגו' ובעיא כלי לשחיטה כדכתיב ויקח את המאכלת וקמיצה במנחה הוי כנגד שחיטה בקרבן ומעל גבי הקרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין מעל גבי השולחן שעל גבי קרקע דהוו בקומץ ואין מקדישין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע דקדוש קומץ כנגד קבלה דהוי בכלי בידו ומאימתי יותרו השיירים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ דכתיב הנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן אין כבשן מעלה הקיטור עד שתצית האור ברובו ובקומץ נמי כתיב והקטיר הילכך בעי' קיטור.
י״ד
כל המנחות הקרבות לגבי המזבח מצה דכתיב כי כל שאור וגו' וכן שיירי המנחות אף על גב שמותר לאוכלן אפילו בדבש דלא אסרה תורה דבש אלא להקטרה אפילו הכי אסור לאוכלן חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא יחמיצו: אזהרת רמא שלא יאכלו הכהנים שיירי המנחות חמץ דכתיב לא תאפה חמץ אפילו חלקם כדאמ' ולוקה והמחמץ אחר מחמץ חייב דכתיב לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה כגון לישה ועריכה וקטיפה ואפייה דכתיב לא תאפה חמץ אפיה בכלל לא תעשה חמץ היתה ולמה יצאת ללמד על הכלל כולו דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה כדכתיב לא תאפה חמץ אף אני אביא כל מעשה יחידי שבה לאיתויי קיטוף שמחליק פניה במים לאחר עריכה שחייב עליה נמי בפני עצמה עשה חמץ מתחלה ועד סוף חייב על כל מעשה מהן כדילפינן לכל חד ומחמץ אחר מחמץ דחייב הכי נמי חד שעשה חמץ מתחלה ועד סוף לוקה על כל חד.
ט״ז
הניח שאור על גבי העיסה ונתחמצה מאליה לוקה שהנחת השאור הוא המעשה כמעשה שבה כמניח בשר על גבי גחלים ונצלה מאליו דחייב אם הפך הכא חייב אף על גב דלא הפך כיון דלא צריך דבבשר נמי לא בעי הפך משום מעשה אלא משום דאינו נצלה בלא היפוך.
י״ז
תבל השיריים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שהיא מתובלת.
י״ח
המחמץ מנחה פסולה פטור דכתיב אשר תקריבו לה' משמע שהיא ראויה לשם כשרה ולא פסולה חמצה ויצאת לחוץ וחזר וחמצה אחר שנפסלה ביציאתה הוי ספק אי מהני לה פסול יוצא (ולא מהני) או דילמא לא מהני בה פסול יוצא דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פיסול חימוץ וחייב משום מחמץ אחר מחמץ ולהכי לא לקי חמצה בראשו של מזבח לא לקי דהוי ספקא דאשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבה דאשר תקריבו משמע כל זמן שמחוסרת הקרבה עברי עליה או דילמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי.
י״ט
המחמץ לחם הפנים לוקה דכתיב כל המנחה לרבות לחם הפנים אבל מנחת נסכים אין בה מלקות שאם גבלה הרי נפסלה קודם חימוץ ולא לקי ואי בשמן של נסכים מי פירות אין מחמיצין.
כ׳
לתיתה איסורא מדרבנן. לישה והרקדה איפשר בחוץ אבל לישה עריכה ואפייה בפנים כיון דחייב בהו משום חימוץ בעינן דלהוו ראוי להקרבה וכל מעשיהם הם כשרים בזר עד שיבאו לבית הקמיצה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על מלאכות הנעשות קודם שכשרות בזר. ומחבת ומרחשת מכלי שרת היו בעזרה דכיון דבעי' אפיה בפנים אם כן כלי שרת היו מחבת ומרחשת דכתיב בקרא ומקדשי' כדילפי' לעיל דכלי שרת מקדשין בהלכות כלי המקדש ותנור של מקדש של מתכת היה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ב

ח׳
נתן והקריב לוקה על השמן כו'. עיין במ"ש התוס' פ"ה דבמנחות (דף ס') בשם ר"ת ז"ל דאם נתן בתחלה שמן ואח"כ לבונה אינו חייב על הלבונה וה"ה אם נתן לבונה דשוב אינו חייב על השמן ומתני' דקתני וחייב על השמן בפני עצמו מיירי בשתי מנחות באחת נתן שמן ובאחת נתן לבונה יע"ש. והדין הוא פלא בעיני וצ"ע:
י״ג
משיצית האור ברוב הקומץ. עיין בירושלמי רפ"ב דיומא שאמרו מהו ברובו ברובו של קומץ או ברוב כל פרידה ופרידה ואסיקו דברוב כל פרידה ופרידה איתמר (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פי"א הלכה ד'):
כ״ג
ואפייתן בפנים. (עיין במ"ש מרן פ"ז מהל' תמידין ומוספין דין ז'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ב

י״ב
הקמיצה בכל מקום בעזרה ואם קמץ בהיכל כשרה. עי' מנחות (דף ז') שכן מצינו בסילוק בזיכין ובתוס' שם מקשים דלמה לא אמרינן מהטעם שלא יהיה טפל חמור מן העיקר. וקצת י"ל דהיה הו"א בשלמא שחיטה דלא מצינו בהיכל כלל א"כ כשיפסל שייך בזה שלא יהיה טפל חמור מן העיקר אבל בקמיצה דסילוק בזיכין הוי כעין קמיצה א"כ מצינו כעין קמיצה בהיכל. לא שייך בזה החשש שיהיה טפל חמור מן העיקר אולם מזה הטעם בעצמו שוב כשר שכן מצינו בסילוק בזיכין ודו"ק. גם י"ל דהנה לכאורה לפי הטעם שלא יהיה טפל חמור מן העיקר למה לא נאמר דגם לכתחילה מותר לשחוט בהיכל או לאכול משום זה הטעם אפי' בלא דוחק. אך פשוט דעל לכתחילה אין זה גנאי לאמר טפל חמור מן העיקר דהרי כל דבר יש לו מקום מיוחד למצותו. רק לפסול ודאי דהוי גנאי ולזה במקום שא"א אמרינן זה. ולפי"ז דכל זה בשחיטה ואכילת קדשים. אבל בקמיצת המנחה דהיה מקום לומר דיחזור ויקמוץ בעזרה וכמו דס"ל לבן בתירא במנחות דף ו' גבי קמץ בשמאל דיחזור ויקמץ בימין לזה היה הו"א דבכה"ג לא אמרינן דכשר משום שלא יהיה טפל חמור מהעיקר דהרי אפשר לחזור ולקמוץ ולזה הוצרך לומר הטעם שכן מצינו בסילוק בזיכין ודו"ק.
י״ג
מקדשין מנחה בכלי שע"ג קרקע וקומצין מכלי שע"ג קרקע ואין מקדישין הקומץ בכלי שע"ג קרקע. עי' כל הסוגיא במנחות דף ז' דקידוש הקומץ ילפינן לה מדם ונראה ביאור הענין דכמו בקבלת הדם א"א שיונח הכלי ע"ג הקרקע ושיתקבל הדם ממילא. דהא קבלה היא עבודה ובעי שיהיה בעצמו של כהן ובימין ולא שיפול הדם מאליו לתוך הכלי שרת שע"ג הקרקע דהרי חסר עבודת הקבלה. ה"ה קידוש קומץ דהוי כמו קבלה נלמד מדם דבעי שיהיה ביד כהן ולא יקדש מכלי שע"ג קרקע משא"כ קידוש מנחה בכלי דאינו עבודה וכן קמיצה דהוי נגד שחיטה לא נלמד מדם וממילא מותר בכלי שע"ג קרקע וזה פשוט.
י״ח
חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה שנאמר אשר תקריבו וכבר קרבה זו. ומקורו ממנחות נ"ז. וקצת אינו מובן דהרי עיקר ההקרבה היא ההקטרה ע"ג האישים. ומה בכך כשהיא בראשו של מזבח. הא עדיין לא נקטר. ובמעילה דף ו' דרק כשנהנה מאימורין לאחר שמשלה בהן האור פטור דאז חשיבה הקטרה יעו"ש. גם הלא אם החמיצו שיהיה עובר בלא תעשה מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא תאפה חמץ. ומשמע דגם בשכבר נקטר הקומץ עוברין בלא תעשה דקודם הקטרת הקומץ הלא עוד לא נקרא חלקם דאין הכהנים זוכין בשיריים קודם הקטרת הקומץ. א"כ על כרחך מיירי אחר הקטרה. אך נראה דנתמעט רק מה שנתקרב לגבוה והבן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י״ב, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם