רמב״ם - הלכות גזילה ואבידה · פרק ו׳

ספר נזיקין · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גזילה ואבידה · פרק ו׳

הלכה א׳

קוֹרוֹת וַאֲבָנִים וְעֵצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁשְּׁטָפָם הַנָּהָר אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְהֵן שֶׁל מַצִּילָן. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִתְיָאֲשׁוּ אִם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶן:

הלכה ב׳

לְפִיכָךְ הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִזּוּטוֹ שֶׁל יָם וּמִשְּׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר וּמִן הָעַכּוּ"ם וּמִן הַדְּלֵקָה וּמִן הָאֲרִי וּמִן הַדֹּב וּמִן הַנָּמֵר וּמִן הַבַּרְדְּלָס. אִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם לֹא יָדַע יַחְזִיר:

הלכה ג׳

הַמַּצִּיל מִיַּד לִסְטִים יִשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם הַדָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְאִם יָדַע שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ חַיָּב לְהַחְזִיר. אֲבָל הַמַּצִּיל מִיַּד לִסְטִים עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מוֹכֵס עַכּוּ"ם חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁסְּתָם הַדָּבָר שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה סְתָם לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּסְתָם הָעַכּוּ"ם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ. מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים יוֹדְעִים שֶׁהָעַכּוּ"ם מַחֲזִירִין מִיַּד הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל אֶלָּא בִּרְאָיוֹת רְעוּעוֹת וּבְאֹמֶד הַדַּעַת:

הלכה ד׳

שַׁחֲלַיִים הַצּוֹמְחִים בְּתוֹךְ הַפִּשְׁתָּן הַמְלַקְּטָן כְּשֶׁהֵן לַחִין אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַפְסִידִין הַפִּשְׁתָּן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם יָבְשׁוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל שֶׁכְּבָר הִפְסִידוּ מַה שֶּׁהִפְסִידוּ. וְאִם הָיוּ עַל הַגְּבוּל אֲסוּרִין אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן לַחִין:

הלכה ה׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּנִזְקֵי מָמוֹן שֶׁהַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל. אֲבָל הַמּוֹצִיא הַגָּלָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל:

הלכה ו׳

מִי שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּכֵלִים אֲחֵרִים בְּבֵית הָאָבֶל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ. נִתְחַלְּפוּ לוֹ בְּבֵית הָאֻמָּן אִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אֻמָּן נָתְנוּ לוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֻמָּן וְאָמַר לוֹ טֹל כֵּלֶיךָ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר לוֹ הָאֻמָּן טֹל כְּלִי זֶה הֲרֵי זֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא כֵּלָיו שֶׁל אֻמָּן הוּא אוֹ בַּעַל הַכְּלִי צִוָּה אֶת הָאֻמָּן לְמָכְרוֹ לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ז׳

דְּבָרִים הַרְבֵּה אָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גֵּזֶל וְהָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם. כְּגוֹן מַפְרִיחֵי יוֹנִים וְהַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבִּיָּא. מַפְרִיחֵי יוֹנִים כֵּיצַד. לֹא יַפְרִיחַ אָדָם בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מָמוֹן אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁלֵּחַ זָכָר וְיָבִיא נְקֵבָה מִשּׁוֹבָךְ אַחֵר אוֹ נְקֵבָה וְתָבִיא זָכָר. וְלֹא יוֹנִים בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הָעוֹשֶׂה כָּזֶה בִּשְׁאָר עוֹפוֹת אוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ח׳

וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לָצוּד יוֹנִים בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל אֲחֵרִים. וְאֵין פּוֹרְשִׂין נִישׁוֹבִין לְיוֹנִים אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִן הַיִּשּׁוּב אַרְבָּעָה מִילִין. וְאִם הָיָה יִשּׁוּב כְּרָמִים אֲפִלּוּ מֵאָה מִיל לֹא יִפְרשֹׁ שֶׁהַיּוֹנִים שֶׁל בַּעֲלֵי כְּרָמִים הֵם. וְכֵן לֹא יִפְרשֹׁ בְּתוֹךְ הַשּׁוֹבָכִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק מִן הַיִּשּׁוּב מֵאָה מִיל מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹנִים בָּאוֹת לְיִשּׁוּב הַשּׁוֹבָכִין:

הלכה ט׳

מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּשְׁכוּ הַגּוֹזָלוֹת וְיַפְסִידוּ בַּשָּׂדוֹת וְיֹאכְלוּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְאִם לְקָחוֹ מֵאַחֵר אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין תְּחִלַּת שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בֵּית רֹבַע בִּלְבַד הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַרְחִיק:

הלכה י׳

הַמְשַׂחֲקִין בְּקֻבִּיָּא כֵּיצַד. אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בְּעֵצִים אוֹ בִּצְרוֹרוֹת אוֹ בַּעֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעוֹשִׂים תְּנַאי בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ שְׂחוֹק יִקַּח מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְצוֹן הַבְּעָלִים לָקַח הוֹאִיל וְלָקַח מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל. וְכֵן הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה אוֹ בְּחַיָּה אוֹ בְּעוֹפוֹת וְעוֹשִׂים תְּנַאי שֶׁכָּל שֶׁתְּנַצֵּחַ בְּהֶמְתּוֹ אוֹ תָּרוּץ יוֹתֵר יִקַּח מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ וְכָךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַכּל אָסוּר וְגֵזֶל מִדִּבְרֵיהֶם הוּא:

הלכה י״א

וְהַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא עִם הָעַכּוּ"ם אֵין בּוֹ אִסּוּר גֵּזֶל אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אִסּוּר עוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאֵין רָאוּי לְאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק כָּל יָמָיו אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה וּבְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם:

הלכה י״ב

מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנָּפְלוּ מִינֵי הַחַיָּה לְתוֹךְ הַמְּצוּדָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָן הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְיַד הַזּוֹכֶה בָּהֶן:

הלכה י״ג

נָהָר הַמּוֹשֵׁךְ וּמַעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן שֶׁל כָּל אָדָם. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת זֵיתִים שֶׁל שִׁכְחָה וּבָא עָנִי אַחֵר וּנְטָלָן מֵעַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. וְאִם הָיָה הֶעָנִי מְקַבֵּץ בְּיָדוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּמַשְׁלִיךְ לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל גָּמוּר שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְיַד הַזּוֹכֶה בָּהֶן:

הלכה י״ד

הַדְּבוֹרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹ תַּרְנְגוֹלִים וַאֲוָזִים וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ בָּהֶן קִנְיָן מִדִּבְרֵיהֶם. וְהַגּוֹזֵל נְחִיל דְּבוֹרִים אוֹ שֶׁמְּנָעוֹ מִבְּעָלָיו אִם בָּא לִרְשׁוּתוֹ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ מִי שֶׁיָּצָא נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים מֵרְשׁוּתוֹ וְשָׁכַן בִּרְשׁוּת חֲבֵרוֹ יֵשׁ לְבַעַל הַנְּחִיל לְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּטּל אֶת נְחִילוֹ. וְאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת שׂוֹכֹה עַל מְנָת לִתֵּן דָּמִים:

הלכה ט״ו

נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מְשִׂיחִין לְפִי תֻּמָּן וְיִהְיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחַר הַנְּחִיל וְשׁוֹאֲלִים הֵיכָן חוֹנֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה אוֹ קָטָן בְּנֵי עֵדוּת הוֹאִיל וְקִנְיַן דְּבוֹרִים מִדִּבְרֵיהֶם הֶאֱמִינוּ אוֹתָם בּוֹ:

הלכה ט״ז

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא מִיָּדוֹ בְּדַיָּנִין. וְכֵן אִם כָּפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁמּוֹסִיף עַל הַגֵּזֶל הַגָּמוּר:

אבן האזל · הלכות גזילה ואבידה פרק ו׳

א׳

קורות אבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתייאשו או לא נתייאשו חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפים אחריהם, לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. השגת הראב"ד: המציל מן הנהר וכו'. א"א אלו דברי תימה הם עכ"ל. עיין במ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מחלק מהא דקורות לאבדה ששטפה נהר וסובר דזוטו של ים דוקא בשנתייאשו וכתב ע"ז מיהו עיקר הדין דאין יכולין להציל אע"פ שלא נתייאשו ה"ה של מוצאן. וכי בעינן נתייאשו דוקא ביכולין להציל ע"י הדחק וזהו מה שהשיג הראב"ד, וכתב המ"מ דאפשר סובר הרמב"ם דזהו נתייאשו אם אין יכולין להציל, וכן כתב בפי"א דזוטו של ים ודאי נתייאשו ממנה. והנה אכתי לא יישב המ"מ במה שחילק הרמב"ם בדבריו הא דכאן ממה שכתב בפ' י"א דכאן כתב אם ידע בודאי שנתייאשו ושם כתב שזה ודאי נתייאשו. ונראה דכאן מיירי בהצלה ושם מיירי במציאה דהצלה היינו בשעת מעשה שיתכן ע"י רוב עוזרים ומצילין שיצילו, אבל שם מיירי במציאה שהבעלים ועוזריהם כבר רחוקים ואז ודאי נתייאשו וכיוונתי בזה לד' הנחלת דוד והוא ברור. אך בעיקר הדבר מה דסובר הרמב"ם דזוטו של ים הוא משום יאוש וסובר להדיא לקמן פי"א דקרא דממעט אבודה ממנו ומכל אדם הוא משום יאוש, והוא כדברי הירושלמי שמביאים התוס' בדף כ"ז צריך ביאור סוגיית הגמ' דריש אלו מציאות דאמר בזוטו של ים אע"ג דאית בה סימן רחמנא שריא כי פליגי בדבר שאב"ס ומוכח דלא שייך בזה פלוגתא דישל"מ וכבר עמד בזה בנחל"ד ונשאר בצ"ע ומה שרצה אח"כ ליישב עפ"ד הריטב"א דמשמע דאף דזוטו של ים נמי משום יאוש מ"מ מותר בזה ישל"מ א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהא כתב להדיא שזה ודאי נתייאשו הבעלים ממנה מוכח דבעינן שכבר נתייאשו. ונראה דלפי"מ שבארנו דאבדה ששטפה נהר דאמרינן בסתמא שהיא מותרת לא איירי בשעת שטיפה אלא לאחר זמן א"כ בסתמא לא הוי שלא מדעת ולכן לא בעי הגמ' לאוקמי פלוגתייהו בהכי ומה דאמר בזוטו של ים וכו' רחמנא שרייא אינו ולא לומר דאפי' יש בה סימן נתייאשו דמעיקרא אמר דביש בה סימן לא פליגי כיון דאינה עומדת ליאוש, ולכן אף שנתייאש לבסוף נמי לא מהני ואפי' רבא מודה, אמר ג"כ דבזוטו של ים נמי לא משכחת לה לומר דמקודם לא נתייאש ואח"כ נתייאש דרחמנא שרייא בודאי נתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש דנעשה כצוח על ביתו שנפל, אבל לאוקמי בזוטו של ים ושלא ידעו הבעלים זהו דוחק כיון שהוא לאחר זמן, ואם בשעת מעשה דאפשר להציל א"כ אפי' לא היו הבעלים אפשר שיבואו קרובים ואוהבים ויצילו ואינו עומד בודאי ליאוש. ולכן ניחא ליה לאוקמי בדבר שאב"ס דמשכחת לה בשעת אבדה ממש שלא ידעו הבעלים והוי ישל"מ. -השמטות ומלואים- לעיל בד"ה ונראה, כתבתי דמזוטו של ים ילפינן דאף בדבר שיש בו סימן כיון שמציאת אבדה כזו אינה מצוי' לכן מותרת ומשמלה נלמוד בדבר שאין בו סימן ובארתי בזה מה שאמרו בגמ' איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור ועי' בתוס' מש"כ ובדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כדבריהם עי' במש"כ ובארתי דמה היתרא בכל גווני אפי' ביש בו סימן ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת איסורא באב"ס היכא דהוי ישל"מ, ויש להקשות דאם לא ידע שנפל הא גם מצד זוטו של ים אסור, ונראה דאפשר בסימן העשוי לידרס ואין בו סימן שנדרס אבל הבעלים אין יודעין שנדרס אבל צ"ע דא"כ תמיד בעשוי לידרס אפי' נדרס אסור וזהו חדוש והיה אפשר דשייך יאוש על ספק אבל גם זה חדוש ואולי אפשר דנאבד ברשות היחיד ואינו עשוי לידרס אבל נדרס. [ע"כ]. אכן עוד נשאר לנו לבאר מה דאמר בסוף הסוגיא איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור דתוס' לשיטתם דזוטו של ים שהתירה תורה אינו משום יאוש פירשו דזהו דמוכיח דע"כ ישל"מ אסור דאי מותר למה לי היתרא דזוטו של ים תיפוק ליה מטעם יאוש, וכן פי' הרמב"ן במלחמות אבל לדעת הרמב"ם צריך ביאור והנח"ד ביאר בזה עפי"מ שהבאתי דבריו למעלה דאף אם זוטו של ים משום יאוש מ"מ מותר גם בישל"מ אבל כבר כתבתי דא"א לומר כן בלשון הרמב"ם. ונראה דלדעת הרמב"ם נאמר דאף דזוטו של ים הוא משום יאוש מ"מ גם משמלה דממעט דשאב"ס נלמוד דין יאוש וע"כ דגילתה התורה שני גדרי יאוש בדשאב"ס דמייאש משום דחזרת האבדה אינה מצויה משום שאב"ס, וזוטו של ים דאף דאם תמצא האבדה יש בזה סימן וידעו להחזירה אבל מציאת האבדה אינה מצויה, ולכן אמר דמה התירא בכל גווני אפי' בישב"ס ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת לה איסורא באב"ס היכי דהוי ישל"מ, ובאמת זהו כונת פירש"י וגם הנח"ד כתב דפירש"י לא משמע כדברי התוס' אך כתב כנ"ל, אבל לדעתי גם בדברי רש"י נפרש כמש"כ:

ב׳

ג׳

המציל מיד ליסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים ואם ידע שלא נתייאשו חייב להחזיר, אבל המציל מיד ליסטים עכו"ם או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתייאשו הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטים ישראל נתייאשו הבעלים וסתם העכו"ם לא נתייאשו, מפני שהבעלים יודעים שהעכו"ם מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת. אבל המציל מיד ליסטים עכו"ם וכו', הקשה הלח"מ דבגמ' מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן. דרבנן סברי סתם גנבה יאוש בעלים ור"ש סבר סתם גזלה יאוש בעלים. ואמר שם דלא מתוקמא מתני' לדברי הכל אלא בידוע שנתייאשו דמוכס ה"ה כגזלן וליסטים כגנב, וא"כ למה כתב הרמב"ם בין במוכס בין בליסטים שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים, עוד הקשה דלעיל בפ"ה גבי נטלו מוכסין את כסותו, כתב וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה, עוד הקשה דבגמ' הקשו מברייתא דהגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה, והקשו בגמ' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב ואמרו בשלמא לעולא משכחת לה בידוע שנתייאשו, והרמב"ם פסק בפ"ד מה' תרומות דהגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים מרדפים אחריהן אין תרומתן תרומה ומוכח דבסתמא תרומתן תרומה בין בגנב בין בגזלן, והרמב"ם הא פסק בפכ"ד מה' כלים כרבנן דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים, עוד הקשה דבפ"ה מהל' איסורי מזבח כתב הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, וקשה דהא פסק דבגנב גם בסתמא הוי יאוש, וכתב הלח"מ דע"כ לא פליגי רבנן ור"ש אי סתם גנבה אי גזלה הוי יאוש בעלים אלא בגנב וגזלן עכו"ם, אבל בגנב וגזלן ישראל סתמא מייאש, ולכן מה שכתב בפ"ה מיירי בישראל וכן בהל' תרומות הא ודאי מיירי בישראל, ומה שכתב בפכ"ד מהל' כלים וכן בכל מקום שהזכיר הרמב"ם דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים מיירי בעכו"ם, ומלבד שבעצמו כתב שזהו דוחק גדול הוא נגד גמ' מפורשת בקדושין דף נ"ב ע"ב דאמר שם לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דמיירי בההוא גברא דחטף זוזי מחבריה. ומפורש דאפי' בישראל לא הוי יאוש, שוב ראיתי שכן הוכיח הט"ז בסי' שס"א. והנה בקושיא הראשונה של הלח"מ נראה פשוט דבליסטים הא שפיר חילק הרמב"ם בין ישראל לעכו"ם ובמוכס באמת לא הזכיר דמוכס ישראל סתמו הוי יאוש, ורק דגבי עכו"ם הזכיר גם מוכס עכו"ם, אבל כשבאר החלוק בין עכו"ם לישראל לא הזכיר אלא ליסטים, ומה שלא הזכיר דמוכס ישראל נמי לא הוי יאוש הוא משום דסתם מוכס ישראל לא הוי גזלן דדינא דמלכותא דינא והי' צריך לבאר במוכס העומד מאליו או מוכס שאין לו קצבה כמבואר בפ"ה ולכן כתב חד מינייהו דהוא מוכס עכו"ם כמבואר שם, אבל בעיקר דין יאוש לא הזכיר חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בליסטים. ומה שהקשה הלח"מ ממש"כ הרמב"ם בפ"ה גבי נטלו מוכסין כסותו דחזקתה שנתייאשו הבעלים כבר מבואר בדברי הסמ"ע והגר"א ז"ל, והבאתי דבריהם בפ"ה ע"ש דהיכי דהגזלן מוכר לאחר סתמו הוי יאוש ע"ש שבארתי בארוכה. ומה שהקשה עוד במה שלא חילק הרמב"ם בה' תרומות וכתב בסתמא דהוי יאוש בין בגנב בין בגזלן נראה לפימש"כ בפ"ו מה' גנבה הל' א' ליישב במה דפסק שם הרמב"ם דאם רוב אותו הדבר גנוב אין לוקחין, והקשו ממה דפסק בפ"ה מה' גזלה כשמואל דאפי' מיעוט משלו מותר ליקח ממנו, וכתבתי ליישב ע"פ דברי הירושלמי פ"ב דקדושין דמוכח דאם נתייאש מן החפץ אף שלא נתייאש מן הדמים הוי יאוש לגבי החפץ, ולכן היכי דיש להגזלן מיעוט משלו מאותו המין שיש לו בגזילה א"כ כבר אינו בטוח הנגזל שיגבה מה שנגזל ממנו והוי יאוש לגבי החפץ, ואף דיאוש לחודיה לא קני בזה מהני מה דהוי ספק דאפשר אינו גזל כיון דכשיבוא לידו יהי' יאוש ושינוי רשות ועכ"פ לא יהי' גזל בידו [ויש לצרף קצת דברי המ"מ לענין כר מלא מוכין דבספק גזל מהני גם שינוי החוזר אף דשם צ"ע דמשמע דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם שינוי רשות] ולפי"ז נראה להוסיף עוד יותר דגזלן שגזל תבואה ופירות כיון דהוא דבר המצוי בשוק והכל קונים זהו תמיד מתייאש הנגזל מגוף התבואה והפירות דכמה ספיקות בדבר שמא יש לו משלו, ושמא עד שיבוא לגבות יאכלם ושמא יקנה גם תבואה ופירות אחרים. ולכן אף דבודאי לענין ליקח מן הגזלן אסור אם אנו יודעין שהוא גזל וכמש"כ דרק אם יש לו מיעוט משלו מותר, מ"מ גם אם אין אנו יודעין שיש לו מיעוט משלו ודאי נתייאש בתבואה ופירות לענין גוף החפץ ולא דמי לחפץ מסויים ויסוד לזה הוא מה דמיעוט משלו מהני דהוי יאוש וכמש"כ, ועמש"כ בפ"ה הל' י'. ועכשיו מיושב דסובר הרמב"ם דקושיית הגמ' אינו אלא מהקדישן הקדש דשפיר משכחת לה גם בכלי וחפץ הניכר ושלא יהי' כלה ואינו מתייאש מגוף החפץ, אבל מתרומתן תרומה לא קשה דודאי מתייאש מגוף הדבר וכנ"ל. ומה שהקשה הלח"מ ממה דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח דהגונב והגוזל והקריב הקרבן פסול זה פשוט דבאמת אף דסתם גנבה יאוש בעלים מ"מ משכחת לה גנבה שאכתי לא נתייאשו הבעלים דהיינו שהבעלים לא ידעו קודם ההקרבה שנגנב, ואפי' ידעו קודם ההקרבה אם לא ידעו קודם שהקדיש כיון דבשעה שהקדיש לא חל ההקדש נראה שהקרבן פסול, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם מתחלה עיקר דינא דאם הקריב גנבה או גזלה פסול הקרבן, ואם נתייאשו קודם כשר, ולא בא כאן ללמדנו באיזה אופן אמרינן דבסתמא נתייאשו ובאיזה אמרינן דלא נתייאשו דהא מבואר במקום אחר החילוק בין גנבה לגזלה, וכן מצינו שכתב בפ"א מה' גנבה הל' י"א וז"ל, היתה הגנבה ביד הגנב והשביחה מאליה וכו' ואם אחר יאוש ילדה וכו', ולא כתב דבסתמא הוי יאוש וכן בפ"ב הל' ו' כשחילק בין הקדיש לפני יאוש ובין הקדיש לאחר יאוש לא הזכיר דבסתמא הוי יאוש, וע"כ צ"ל דלא מיירי בהכי, וסמך על מה שכתב דהלכה כרבנן בפכ"ד מה' כלים דשם מקום מחלוקתן של רבנן ור"ש. והנה הטור בסי' שס"ח כתב וז"ל ויש מפרשים הא דבגנב הוי סתמיה יאוש דוקא בגנב ישראל אבל בגנב עכו"ם לא הוי סתמיה יאוש ולפי"ז בליסטים אפי' אם הוא ישראל סתמיה לא הוי יאוש, אבל מדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה דבליסטים ישראל סתמא הוי יאוש וליסטים עכו"ם סתמא לא הוי יאוש אלא אם כן ידוע שנתייאש ולפי"ז בגנב אפי' אם הוא עכו"ם סתמא הוי יאוש עכ"ל, והביאו הרמ"א בשו"ע והיש"ש תמה על הטור, וכן הש"ך והגר"א תמהו על הטור והרמ"א דבודאי ליסטים היינו גנב ובגנב יש חילוק בין עכו"ם לישראל ולא בגזלן וכמש"כ הרז"ה שהוא הי"מ והרא"ש הביא רק לשון הגמ', עיין בדבריהם שהאריכו. והנראה בדעת הטור והרמ"א דעיקר החילוק בין עכו"ם לישראל אשכחן בגמ' בליסטים, וע"פ הסברא הפשוטה נראה דחילוק זה באמת לא שייך אלא בליסטים ולא בגנב ולא בגזלן, אף דלענין מחלוקת רבנן ור"ש מבואר בגמ' דליסטים דינו כגנב, דטעמא דרבנן דסברי דסתם גנבה יאוש בעלים הוא משום דלא ידע מי גנב ולא יוכל להוציא, אבל בגזלן יוכל להוציא ממנו, ור"ש סבר דבגנב לא הוי יאוש שמצפה להתודע ולמצוא את הגנב, אבל בגזלן ירא ממנו להוציא אפי' ע"י ב"ד, והנה ליסטים היינו דמיטמר מאינשי אבל מיד הבעלים לוקח בגלוי, ולכן סבר הגמ' דאף דטעמא דרבנן דסתם גנבה הוי יאוש משום שאינו יודע מי הגנב, מ"מ גם בליסטים כיון שלקח ממנו שלא בפרהסיא ואין לו עדים מתייאש שלא יוכל להוציא, ודוקא בגזלן אינו מתייאש שבודאי יש לו עדים שלקח בפרהסיא, ולר"ש דסבר דסתם גזלה הוי יאוש הוא דוקא בגזלן דחציף טובא ולא מיטמר מאינשי ירא ממנו, אבל מליסטים לא יפחד ויוציא ממנו כמו מגנב, אבל כ"ז לענין פלוגתא דרבנן ור"ש אבל לענין חילוק שבין עכו"ם לישראל דבליסטים עכו"ם דדייני בגיתי לא מייאש ובישראל מייאש ודאי מסתבר דזהו רק על ליסטים דעכ"פ הבעלים בעצמם יודעים מי הוא, ומהני הא דעכו"ם דייני בגיתי שיוכל להוציא בלא עדים, אבל גנב שבעצמו אינו יודע מי הוא מה מהני הא דדייני בגיתי, אלא דמ"מ יש לומר דכמו לר"ש דסבר דסתם גנבה לא הוי יאוש דסבר שימצא הגנב ה"נ לרבנן דלא סברי הכי מ"מ מודו דאפשר שימצא, אלא דכיון שעכ"פ אין לו עדים לא יוכל להוציא אבל בעכו"ם דדייני בגיתי גם בגנב לא מייאש. ולפי"מ שבארנו א"כ דברי הטור ושיטתו בדעת הרא"ש ברורה דבא להוציא מדברי הרז"ה הוא הי"מ דסובר דבגנב איכא חילוק בין עכו"ם לישראל ולזה כתב דמדברי הרא"ש שהביא רק דברי הגמ' דמחלק בין עכו"ם לישראל גבי ליסטים, ואח"כ הביא פלוגתא דרבנן ור"ש בגנב וגזלן בסתם, ומשמע דלרבנן גם בגנב עכו"ם הוי יאוש מוכח דסובר דבגנב ליכא נ"מ בין גנב עכו"ם לישראל וכמו שכתבנו. אלא דדברי הטור תמוהים להיפוך במש"כ על דברי היש מפרשים שהוא הרז"ה דלפי"ז בליסטים אפי' אם הוא ישראל סתמו לא הוי יאוש וזה בודאי תמוה דהא עיקר החילוק בין עכו"ם לישראל הוא בגמ' בליסטים, אלא דהרז"ה סובר דגנב הוא כליסטים דליסטים היינו גנב, ולכן נראה ברור דיש כאן ט"ס וצ"ל ולפי"ז בגזלן אפי' אם הוא ישראל סתמו לא הוי יאוש, ומה שכתב אח"כ דמדברי הרא"ש יראה דבליסטים וכו' כונתו דדוקא בליסטים הוא החילוק, ולא כדברי הרז"ה דהחילוק הוא בגנב דליסטים היינו גנב אלא דוקא בליסטים. אבל בגנב אפי' בעכו"ם הוי יאוש, ובגזלן אינו חולק על הרז"ה דאפי' בישראל לא הוי יאוש וחולק רק בגנב ודברי הטור ושיטתו בדעת הרא"ש ברורה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם דהחילוק בין עכו"ם לישראל הוא רק בליסטים וכמו שכתבנו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות גזילה ואבידה פרק ו׳

א׳

קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'. כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ"ל שגם רבינו סובר כן ממ"ש בפרק י"א: ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'. כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:

י״א

והמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו איסור גזל וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו"ם או עם ישראל עכ"ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ"ת פליגי רבנן עליה דר"י והאמר ריב"ל כ"מ שאמר ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר"י וכו' גברא אגברא קא רמית מ"ס פליגי ומ"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו"ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר"י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה"ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי"ל כרב ששת וכו' ובפי"ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

משנה למלך · הלכות גזילה ואבידה פרק ו׳

ב׳

לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים כו'. בפ' אלו מציאות. וכתב מהריק"ו שרש ג' דאפילו היכא דלא ברי היזקא בודאי ואפשר לומר שלא יאבד הממון אפ"ה כיון שנאבד הוא ע"פ הרוב י"ל דמתייאש דאמרינן בפ' אלו מציאות וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי כו' ואילו בפ' הפועלים קתני בברייתא רועה שהיה רועה עדרו כו' ולא דמיא דהא דהרשב"א היינו במציל מפי אריה ודוב וההיא דאומדין אם יכול להציל היינו דאם הרועה לא היה מניח עדרו ובא לעיר לא היה בא לידי כך וקודם שיטרוף היה מונע ממנו ברועים ומקלות ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות גזילה ואבידה פרק ו׳

ג׳

המציל מיד לסטים כו'. עיין מ"ש הרב ל"מ ז"ל שדעת רבינו דע"כ לא נחלקו רבנן ור"ש אי סתם גזילה יאוש בעלים או לא אלא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל אפילו רבנן מודו וכ"כ מרן הב"י סי' שס"ח שזהו דעת הרא"ש והם דברים תמוהים כמו שירא' המעיין וכבר תמהו עליו מוהרש"ל סי' כ"ז והש"ך סי' הנז' והעיקר כמו שכתב התוס' דקי"ד ע"ב ד"ה המכיר כליו דע"כ לא נחלקו רבנן ור"ש אלא בגנב ישראל אבל בגנב גוי אפילו רבנן מודו דסתם גניבה לאו יאוש בעלים משום דכיון דדייני במי יימר לא מייאש כדקאמר רב אשי התם ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב קרבן אהרן בפרשת מצורע דף קמ"ח אדברי התוס' דפ' מרובה דס"ו ד"ה משכבו שהקשה לדעת רש"י ממתני' דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם אשה או נכרי הכל טמא משמע דמטמא משכב שאינו שלו והק' הרב הנז' דמאי קו' דאיכא למימר דמתני' רבנן דר"ש דלא ממעט מקרא אלא גזול אבל לא גנוב משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומתניתין הגנבים קתני וכפי מ"ש לק"מ דבגנב גוי אפילו רבנן מודו והנר' דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו ועיין במש"ל ז"ל ה' כלים פכ"ד דין ז' ודו"ק:

ז׳

דברים רבים אסרה תורה כו' מפריחי יונים כו'. כתב ה"ה מפורש בפרק זה בורר למאן דאמר משום ארא כו' ודבריו מגומגמים שהרי הך דינא דרבינו ז"ל נראה ודאי דאתי אפי' למ"ד אי תקדמך יונך ליוני דע"כ לא נחלקו אלא לפוסלו לעדות אבל למ"ד איסור גזל מודו כ"ע דאסור מפני ד"ש דהרי ברייתא קתני בהדי' דיוני שובך יש בהן גזל מפני ד"ש כדאמרינן התם מ"ד אי תקדימיך יונך ליוני כו' מ"ט לא אמר ארא א"ל מפני ד"ש בעלמא היא ואם כן איך כתב ה"ה ז"ל למ"ד משום ארא ואף לפוסלו לעדות ג"כ דלבתר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא למציאת חש"ו אע"ג דאינו אלא מפני ד"ש ואפ"ה פסולים ה"נ דארא נמי פסול לכ"ע דומיא דחש"ו מהתימה על מרן כ"מ בפ"י מה' עדות דין ד' שתמה על רבינו וז"ל ויש לתמוה שהרי בס"פ זה כתב וכן לא יונים בלבד כו' אלמא דס"ל כמ"ד אי תקדמה יונך ליוני ואם כן איך פסל ארא דהא מדקאמר מפני ד"ש בעלמא הוא משמע דלא מפסיל יע"ש שהרי כפי הנראה מבואר דלבתר דהוסיפו הגזלנים ה"נ ארא פסול ואם כן שפיר איכא למימר דפסק רבינו כמ"ד אי תקדימך יונך כו' ואפ"ה כתב דארא פסול לבתר דהוסיפו עליהם: ושוב ראיתי להרב בני שמואל בה' עדות סי' ל"ד שתמה עליו כן וכתב דלאחר המחילה לא דק באותה סוגיא יע"ש וליישב דברי מרן נלע"ד דס"ל למרן דאף דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו אלא מציאת חש"ו דאיכא ביה טפי משום ד"ש כיון דממוני קא שקלי מיניה בידים משא"כ בארא כיון דאינו לוקח ממנו בידים אלא על ידי ארא ליכא ביה מפני ד"ש כולי האי והיינו משום דק"ל בפשטא דשמעתתא דאמאי ל"ק לא נצרכה אלא לארא למ"ד אי תקדמך יונך כו' שהרי משמע דהך תי' קאי אליבא דמ"ד אי תקדימך יונך מדקאמר א"נ מפני ד"ש בעלמא היא דאילו למ"ד משום ארא מעיקרא נמי פסולים מפני ד"ש וכמ"ש התוס' בד"ה א"נ וז"ל וי"ל דהא דקאמר מפני ד"ש קאי אלישנא דאי תקדימך יונך ע"כ ובודאי שכונתם לומר דללישנא דארא לא קאי האי א"נ דקאמר הש"ס אלא תי' קמא דמעיקרא סבר חש"ו לא שכיחי אבל אין כונתם לומר דמאי דאמרי' לעיל מ"ד אי תקדימך יונך כו' מ"ט לא אמר ארא מפני ד"ש בעלמא היא אינו אלא למ"ד אי תקדמך דלמ"ד משום ארא ס"ל דהוי גזל גמור מדבריהם וכמו שכן ראיתי להרב ט"ז חח"מ סי' ל"ד שהבין כן בדבריהם דהא ליתא שהרי ברייתא מפורשת היא בפרק השואל ובפרק שלוח הקן דקתני דיוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני ד"ש אלא משמע דלמ"ד אי תקדומך יונך אפילו דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו ארא וכן מצאתי בשיטה מקו' מכ"י על מס' סנהדרין שכתב כן לחד תי' משם תוספי הרא"ש וז"ל מפני ד"ש נראה דטעמא קמא הוי למ"ד ארא כו' וטעם שני הוי למ"ד אי תקדימך כו' אבל למ"ד ארא לא הוי דמפני ד"ש היו פסולים מעיקרא ולבסוף כשפסלו מציאת חש"ו אפילו מאן דמכשר לעיל בארא מודה דאח"כ הוסיפו ובכלל גזלנים הוא וכי היכי דאמר לא נצרכא אלא למציאת חש"ו ה"נ הומ"ל ליוני שובך ויוני עליה א"נ במציאת חש"ו וחמור נמי טפי כדאשכחן ר"י דפליג בגיטין דאמר גזל גמור מדבריהם וביוני שובך ויוני עליה לא אשכחן דפליגי עכ"ד: עוד הקשה הרב ב"ש שדברי מרן בכ"מ סתרי אמ"ש בב"י סי' ל"ד וז"ל ובמפריחי יונים אמרו בגמרא כו' וסובר רבי' כמ"ד אי תקדימך יונך ליוני דהוא דמיא למשחק בקוביא וכ"ש דארא נמי פסול שהרי יש בו משום גזל ועיין בהרב ל"מ שכ' דט"ס הוא וצ"ל אבל בארא כשר כדאמרינן בגמ' דכשר למאן דאמר אי תקדמיה כו' יע"ש: ולעד"ן שדברי מרן לא סתרי כלל והתם מעניניה והכא מעניניה דבב"י דקאי התם למ"ש הטור דמפריחי יונים דהיינו אי תקדמיה כו' גם אלו אינן פסולים אלא בשאין להם אומנות אחרת והטעם כמ"ש הטור שם מפני שאינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד עדות שקר משום הכי כתב דכ"ש דארא פסול כלומר כשאין לו אומנות דומיא דתקדמיה יונך שהרי בתקדמיה יונך דליכא ביה משום גזל כלל אפי"ה פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם כ"ש ארא דאיכא ביה לתא דגזל דפסול משום דאינו אלא מפני ד"ש בעלמא היינו משום דמ"ד אי תקדמיה לא אתי כרמב"ח דלדידיה איכא צריכותא דתנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו דאלו לרב ששת ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד משום ארא וכ"כ מרן בכ"מ בד"ה וכן משחק בקוביא ואם כן אליבא דרמב"ח דס"ל דרבנן פליגי אר"י וס"ל דאפילו דיש לו אומנות אחרת פסול דארא לא פסיל ביש לו אומנות אחרת כיון דאינו אלא מפני ד"ש בעלמא אמנם לדעת ר"י דלא פסיל אלא בשאין לו אומנות אחרת (דהיינו מה שפסק הטור ז"ל) פשיטא ודאי דאפילו למ"ד אי תקדמי' יונך דפסול ג"כ ארא מכ"ש וכמ"ש מרן ז"ל ובכ"מ דקאי התם למה שפסל רבינו מפריחי יונים בישוב אפילו ביש לו אומנות מש"ה ק"ל דאי פסק כמ"ד אי תקדמיה לא היה לו לפסול ארא ותי' דס"ל לרבי' כמ"ד ארא וכיון דארא פסול כלומר אע"ג דאינו אלא מפני ד"ש כ"ש אי תקדמיה יונך דאיכא גזל גמור לדעת רבינו דפסול בשאין לו אומנות אחרת משום דחזקה שמה שאוכל מן הקוביא שהוא גזל כמ"ש רבי' שם: ובהא ניחא לי מ"ש מרן הב"י שם בסי' הנז' בסמוך בד"ה מאימתי חזרת מפריחי יונים וז"ל ג"ז בברייתא שם אלא שמסיים בה אי חזרה בהם חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וסובר רבינו כו' אבל למ"ד אי תקדימה יונך ליוני צריך לקבל עליו שלא לעשות אפי' בחנם ומאחר שרבינו סובר כמ"ד אי תקדמיה יונך ליוני שינה הלשון כאן כו' ותמה עליו הרב הנז' שזה נראה סותר למ"ש למעלה דסובר כמ"ד אי תקדמיה וכ"ש ארא שכפי זה הי"ל להטור לאשמועינן דין חזרת ארא האמור בגמ' אכן כפי מ"ש הנה נכון משום דאף הטור ז"ל מודה דארא לא פסול אלא בשאין לו אומנות אחרת אבל ביש לו לא מפסיל והיינו שהטור ז"ל השמיט דין זה ולא הביא אלא מציאת חש"ו והילכך השמיט רבינו דין חזרת ארא האמור בגמ' משום דבשאין לו אומנות אחרת כיון דהיינו טעמא משום דאינו עוסק בישובו של עולם אפילו במדבר נמי איכא משום ה"ט כנ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ו׳, מתוך הלכות גזילה ואבידה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות גזילה ואבידה כל הרמב״ם