הלכות גזילה ואבידה · פרק ה׳
הלכה א׳
אָסוּר לִקְנוֹת דָּבָר הַגָּזוּל מִן הַגַּזְלָן וְאָסוּר לְסַעֲדוֹ עַל שִׁנּוּיוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְנֵהוּ. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְחַזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְעוֹבֵר עַל (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל":
הלכה ב׳
אָסוּר לֵהָנוֹת בְּדָבָר הַגָּזוּל וַאֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְהוּא שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה הוּא הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ. כֵּיצַד. יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁבְּהֵמָה זוֹ גְּזוּלָה אָסוּר לִרְכֹּב עָלֶיהָ אוֹ לַחְרשׁ בָּהּ:
הלכה ג׳
גָּזַל בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אָסוּר לַעֲבֹר בְּתוֹכָהּ אוֹ לִכָּנֵס בָּהּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְאִם דָּר בְּתוֹכָהּ חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לַבְּעָלִים כְּדִין הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. גָּזַל דְּקָלִים וְעָשָׂה מֵהֶן גֶּשֶׁר אָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ד׳
מִי שֶׁעָבַר וְאָכַל הַגְּזֵלָה אַחַר יֵאוּשׁ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל קֹדֶם יֵאוּשׁ וְרָצוּ הַבְּעָלִים לִגְבּוֹת מִן הָאוֹכֵל גּוֹבִין שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתָן הִיא. וְאִם רָצוּ גּוֹבִין מִן הַגַּזְלָן:
הלכה ה׳
הַגּוֹזֵל וּמֵת בֵּין שֶׁהֶאֱכִיל אֶת הַגְּזֵלָה לַבָּנִים אַחַר יֵאוּשׁ בֵּין שֶׁלֹּא הֶאֱכִילָם אֶלָּא מְכָרָהּ אוֹ אָבְדָה. אִם הִנִּיחַ קַרְקַע חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. אֲבָל מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. שֶׁדְּמֵי הַגְּזֵלָה חוֹב הֵן עַל הַגַּזְלָן וְאֵין הַמִּטַּלְטְלִין מִשְׁתַּעְבְּדִין לְבַעַל חוֹב:
הלכה ו׳
כְּבָר תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים לִגְבּוֹת בַּעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ בְּמִלְוֶה עַל פֶּה. לְפִיכָךְ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם בֵּין אָכְלוּ בֵּין לֹא אָכְלוּ. בֵּין נִתְיָאֲשׁוּ בֵּין לֹא נִתְיָאֲשׁוּ. בֵּין מִן הַקַּרְקַע בֵּין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ:
הלכה ז׳
דִּין הַלּוֹקֵחַ מִטַּלְטְלִין מִן הַגַּזְלָן כְּלוֹקֵחַ מִן הַגַּנָּב. אִם גַּזְלָן מְפֻרְסָם הוּא לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק וְנוֹתֵן הַנִּגְזָל דָּמִים שֶׁנָּתַן וְלוֹקֵחַ גְּזֵלָתוֹ וְחוֹזֵר וְתוֹבֵעַ הַגַּזְלָן בִּדְמֵי הַגְּזֵלָה. וְאִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים קָנָה לוֹקֵחַ עַצְמָהּ שֶׁל גְּזֵלָה וְאֵינוֹ מַחְזִירָהּ:
הלכה ח׳
אָסוּר לֵהָנוֹת מִן הַגַּזְלָן וְאִם הָיָה מִעוּט שֶׁלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרֹב מָמוֹנוֹ גָּזוּל מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה גָּזוּל בְּיָדוֹ:
הלכה ט׳
בְּנֵי אָדָם שֶׁחֶזְקָתָן גַּזְלָנִין וְחֶזְקַת כָּל מָמוֹנָן מִן הַגֵּזֶל מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּן מְלֶאכֶת גַּזְלָנִין כְּגוֹן הַמּוֹכְסִין וְהַלִּסְטִים אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶן שֶׁחֶזְקַת מְלָאכָה זוֹ שֶׁהוּא גָּזוּל וְאֵין מִצְטָרְפִים דִּינָרִים מִן הַתֵּבָה שֶׁלָּהֶן שֶׁהַכּל בְּחֶזְקַת גְּזֵלָה:
הלכה י׳
נָטְלוּ מוֹכְסִין כְּסוּתוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ אַחֶרֶת (נָטְלוּ חֲמוֹרוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר). הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ כִּמְכִירָה הִיא וְחֶזְקָתָהּ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ גְּזֵלָה. וְאִם הָיָה וָתִיק וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ מַחֲזִירָן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים:
הלכה י״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִים בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵס עַכּוּ"ם אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָה אֶלָּא לוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּמֵנִיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אֲבָל מֶכֶס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ וְאָמַר שֶׁיִּקַּח שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ אוֹ דָּבָר קָצוּב וְהֶעֱמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹת חֵלֶק זֶה לַמֶּלֶךְ וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן וְאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶּׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן לְפִי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹבֵר הַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹזֵל מְנַת הַמֶּלֶךְ בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
הלכה י״ב
וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁמֵּשִׂים מַס עַל בְּנֵי הָעִיר אוֹ עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ דָּבָר קָצוּב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה אוֹ עַל כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֶה דָּבָר קָצוּב. אוֹ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל דָּבָר זֶה יִלָּקְחוּ כָּל נְכָסָיו לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אוֹ כָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה בִּשְׁעַת הַגֹּרֶן הוּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעָלֶיהָ בֵּין שֶׁהָיָה הוּא בַּעַל הַשָּׂדֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּזֶל וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה אוֹתָן לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יְשַׁנֶּה וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ כְּלוּם:
הלכה י״ג
וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אֶחָד מֵעֲבָדָיו וְשַׁמָּשָׁיו מִבְּנֵי הַמְּדִינָה וְלָקַח שָׂדֵהוּ אוֹ חֲצֵרוֹ אֵינָהּ גֵּזֶל וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ וְהַלּוֹקְחָהּ מִן הַמֶּלֶךְ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ וְאֵין הַבְּעָלִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. שֶׁזֶּה דִּין הַמְּלָכִים כֻּלָּם לִקַּח כָּל מָמוֹן שַׁמָּשֵׁיהֶם כְּשֶׁכּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הַמֶּלֶךְ הִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדָן וְנַעֲשֵׂית חָצֵר זוֹ אוֹ שָׂדֶה זוֹ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹנֶה אוֹתָהּ מִן הַמֶּלֶךְ זָכָה בָּהּ. אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁלָּקַח חָצֵר אוֹ שָׂדֶה שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁלֹּא בַּדִּינִין שֶׁחָקַק הֲרֵי זֶה גַּזְלָן וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין הַבְּעָלִים מִיָּדוֹ:
הלכה י״ד
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דִּין שֶׁיַּחְקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכּל וְלֹא יִהְיֶה לְאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ גֵּזֶל. וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיְדוּעָה לַכּל אֶלָּא חָמַס אֶת זֶה הֲרֵי זֶה גֵּזֶל. לְפִיכָךְ גַּבָּאֵי הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹטְרָיו שֶׁמּוֹכְרִים הַשָּׂדוֹת בְּמַס הַקָּצוּב עַל הַשָּׂדוֹת מִמְכָּרָן מִמְכָּר. אֲבָל מַס שֶׁעַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הָאָדָם עַצְמוֹ וְאִם מָכְרוּ הַשָּׂדֶה בְּמַס שֶׁעַל הָרֹאשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דִּין הַמֶּלֶךְ כָּךְ:
הלכה ט״ו
מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעַל הַשָּׂדֶה תִּהְיֶה הַשָּׂדֶה לְנוֹתֵן הַמַּס וּבָרַח בַּעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמַּס וּבָא זֶה וְנָתַן מַס שֶׁעָלֶיהָ לַמֶּלֶךְ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ אֵין זֶה גֵּזֶל אֶלָּא אוֹכֵל פֵּרוֹת וְנוֹתֵן הַמַּס עַד שֶׁיַּחְזְרוּ הַבְּעָלִים שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה ט״ז
וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן מַס הַקָּצוּב עַל הָאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד בָּזֶה שֶׁלֹּא נָתַן וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן הַמַּס שֶׁעַל יִשְׂרָאֵל זֶה הֶעָנִי הֲרֵי זֶה עוֹבֵד בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין. אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵד בּוֹ כְּעֶבֶד:
הלכה י״ז
מֶלֶךְ שֶׁכָּרַת אִילָנוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים וְעָשָׂה מֵהֶן גֶּשֶׁר מֻתָּר לַעֲבֹר עָלָיו. וְכֵן אִם הָרַס בָּתִּים וַעֲשָׂאָן דֶּרֶךְ אוֹ חוֹמָה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין:
הלכה י״ח
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמֶלֶךְ שֶׁמַּטְבְּעוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת שֶׁהֲרֵי הִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי אוֹתָהּ הָאָרֶץ וְסָמְכָה דַּעְתָּן שֶׁהוּא אֲדוֹנֵיהֶם וְהֵם לוֹ עֲבָדִים. אֲבָל אִם אֵין מַטְבְּעוֹ יוֹצֵא הֲרֵי הוּא כְּגַזְלָן בַּעַל זְרוֹעַ וּכְמוֹ חֲבוּרַת לִסְטִים הַמְזֻיָּנִין שֶׁאֵין דִּינֵיהֶן דִּין וְכֵן מֶלֶךְ זֶה וְכָל עֲבָדָיו גַּזְלָנִין לְכָל דָּבָר:
אבן האזל · הלכות גזילה ואבידה פרק ה׳
ב׳
אסור ליהנות בדבר הגזול ואפי' לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה. כתב המ"מ דהא דאמרינן בהגוזל גבי דינא דמלכותא דינא דילמא משום דמייאשי מרותייהו מינייהו התם משום דאיכא יאוש וש"ר שנמסר לרבים, ובהלכה ג' דכתב הרמב"ם גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו כתב המ"מ דמיירי בשלא נמסר לרבים, וכתב הלח"מ דזהו דוחק דודאי דרבינו איירי בגוונא דאמרה הגמ' בהא דגזל דקלים דהיינו דנמסר לרבים, ובזה אפשר לומר דבדבריו מדוייק דהוא באופן אחר דבגמ' מיירי לענין דינא דמלכותא דקטלי דיקלא וגשרי גישרי ועברינן עלייהו והיינו שנמסרו הגשרים להמדינה לעבור, אבל הרמב"ם כתב דינו בגזלן פרטי שגזל דקלים ועשה גשר וא"כ לא מיירי בפשוטו במסרו לרבים, והוציא מהגמ' רק דין זה דעשיית גשר מהדקלים לא הוי שינוי וכמש"כ המ"מ, אלא דעיקר דינא דנמסר לרבים דזהו מדברי הרשב"א הוא באמת חדוש דהא לא היה שום קנין ע"י הרבים לקנות הגזלה, וזהו דעת רש"י שכתב דלא הוי ש"ר. ומה שכתב הלח"מ דהרמב"ם יפרש כפירש"י דהא דאמר היכי מייאשי היינו דהיכי מהני יאוש דהא ליכא ש"ר בודאי פירש"י הוא דחוק ומשום זה חלקו התוס' ופירשו דהיכי מייאשי היינו דלמה נתייאשו דהיו יכולים לתבוע העוברים לדין שישלמו להם, וראיתי בדק"ס שבכת"י הגירסא אמאי מייאשי וזהו כפי' התוס'. ולכאורה יש להוכיח דהרמב"ם אינו סובר כשיטת הרשב"א וכפי' התוס' דא"כ כל הקושיא הוא דלמה מתייאשים שהיה להם לתבוע את העוברים לדין, וא"כ עיקר החדוש הוא דאין יכולים לתבוע אבל לא דמותר לעבור כיון דעכ"פ מתייאשים, והרמב"ם כתב בפ"ו דינא דמותר לעבור עליו, אלא דאין זה הוכחה דתפס לשון הגמ' דמינה שמעינן ג"כ דאין יכולין לתבוע שבדין נטל. אכן בעיקר מה שהוצרך הרשב"א לחדש הך דינא דנמסר לרבים נראה דלא צריך לזה דמה דאיתא בגמ' אמר רבא בודאי צ"ל רבה מדאמר לו אביי דהכי אשכחן בכולי דוכתא, וכן ראיתי בדק"ס שבכת"י ה' הגירסא רבה, ורבה הא סבר דיאוש קונה, ושפיר הקשה לו אביי לשיטתו אבל לדידן באמת לא מהני יאוש אפי' בנמסר לרבים, דלא הוי שינוי רשות וכנ"ל, ועכשיו מיושב דשפיר כפי' התוס' וכהגירסא אמאי מייאשי ומ"מ שפיר פסק הרמב"ם דמותר לעבור עליו כיון דלא קיי"ל כרבה. והנה הגר"א ז"ל בסי' שס"ט סק"ז במש"כ הרמ"א מיהו אם מסרו לרבים וכו' כ' ע"ז וז"ל ודעת הטור אף ביאוש לבד מותר והיינו כפי' התוס' ולא ס"ל חילוק של המ"מ דמה שמסרו לרבים הוי ש"ר וכדעת רש"י בזה עכ"ל, ולכאורה דבריו אינם מובנים דהטור לא כתב כאן כלל דמהני גם בלא ש"ר ולא הביא אלא דברי הרמב"ם בהלכה זו, ואח"כ הביא דין מלך שכרת אילנות לענין דינא דמלכותא שהביא הרמב"ם בפ"ו הל' י"ז. אך כונתו בודאי לשיטת הטור בסי' שנ"ג הביאה המחבר בס"ב דשינוי השם החוזר לברייתו עם יאוש קונה וכ"ש דשינוי מעשה החוזר עם שינוי השם מהני עם יאוש ועמש"כ שם הגר"א ז"ל, ולפי"ז מש"כ כאן ולא ס"ל חילוק של המ"מ אינו דמוכח דהטור אינו סובר חילוק זה, רק דבריו הם על מש"כ והיינו כפי' התוס', וע"ז כ' ולא ס"ל חילוק של המ"מ וכו', והיינו דמדלא כ' התוס' דמה שנמסר לרבים הוי ש"ר לחלוק על רש"י שכתב להדיא דלא הוי ש"ר, וע"כ דגם התוס' סוברים דלא הוי ש"ר אלא דהולכים לשיטתם בסוכה דף ל' דזהו שיטת הטור כמש"כ שם הגר"א דשינוי החוזר עם יאוש קונה, והכא הוי שינוי החוזר כמש"כ המ"מ. ואף דהתוס' שם כתבו דשינוי מעשה החוזר לא מהני עם יאוש וע"כ דאיכא קצת שינוי השם דאי לא"ה לא מיקרי שינוי מעשה סובר הגר"א דמעצים לגשר הוי שינוי השם גמור:
ח׳
עיין מה שכתבתי בהלכות גנבה פרק ו' הלכה א'.
י׳
נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזילה ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים. הלח"מ בפ"ו הלכה ג' הקשה במה דפסק כאן הרמב"ם שחזקתה שנתייאשו הבעלים ובגמ' דף קי"ד אמרינן דזה אינו אלא או כר"ש או בידוע שנתייאשו הבעלים, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו הל' ג' שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים, ואף דשם כתב במוכס עכו"ם כבר כתבתי שם דמקדושין דף נ"ב מוכח להדיא דאפי' בישראל סתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ובגמ' שם בב"ק אמרינן דמוכס הוי כגזלן, וראיתי שכבר ביאר בזה הסמ"ע בסי' שס"ח והסכים עמו הגר"א ז"ל בביאורו דכיון שהחליף המוכס נתייאש והסמ"ע כתב וז"ל דכיון דרואה דה"ל כאלו כבר נמכר ויצא מתחת יד המוכס אז מייאש נפשו מלהדר אחר כסותו או חמורו שהן ביד זה שקיבל מהמוכס ודעתו להעמיד המוכס בדין על דמי הטלית עכ"ל, ודבריו תמוהים דהא לא הזכיר הרמב"ם דמיירי דוקא שרואה הבעלים שהמוכס החליף כסותו וחמורו, ואני תמה על הגר"א ז"ל שהסכים לדבריו שכפשוטו אין להם מקום כלל דא"א להעמיד ההלכה דוקא בתנאי שראו הבעלים דלא היה הרמב"ם סותם את דבריו. ונראה להעמיד דברי הסמ"ע דא"צ דוקא שראו הבעלים שהמוכס החליף אלא דכיון שעומד לכך דאפשר ימכור או יחלוף, אף שעכשיו בעת שהחליף לא ידעו הבעלים מ"מ מהני מה שנתייאש מקודם שחשב שלא יוכל להציל גוף הכסות והחמור אלא כ"ז שלא ימכור, ואחר המכירה לא יציל אלא הדמים, וכמו בגנבה דמתייאש בשביל שאינו יודע מי גנב, ומהני יאוש על ספק זה שכשימכור יהי' יאוש, וראיה מהא דאמר בב"מ דכ"א דתאינה דמידע ידיע דנתרא לא הוי ישל"מ, וא"א לומר דכיון דידיע דנתרא נתייאש מעכשיו מכל התאנים אף בעודם על האילן, וע"כ דזה מהני רק דלא הוי ישל"מ אחר הנפילה. איברא דממש"כ התוס' בסוכה דף ל' ע"ב שהקשו במה דאמר כי גזזו אונכרי נמי להוי יאוש בעלים בידיהו דידהו, דהא הוי ישל"מ דלא ידע נגזל בלוקח וכתבו וי"ל דלא מיקרי ישל"מ אלא היכי דבא בידו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם, אבל הכא ידעו בה ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע משמע לכאורה מדבריהם דדוקא בשביל שכבר נתייאשו מקודם, מ"מ אין זה הוכחה די"ל דהתוס' לא נחתו לזה כיון דבאמת לדבריהם כבר הי' יאוש מקודם. אלא דיש לעיין למה פשיטא לגמ' שם דהוי יאוש כיון דסתם גזלה לא הוי יאוש, ואפשר דע"פ רוב כיון דגזלי ארעתא הוא מימים רבים כבר נתייאשו הבעלים, אבל לפי דברינו אפשר לומר דבאמת משום זה גופא אמר הגמ' דהוי יאוש דאף דמהקרקעות אכתי לא נתייאשו אבל מן האסא שיקצצו וימכרו אותם בודאי נתייאשו דלא ילכו לחפש כל הלקוחות שקנו אסא והוא כמש"כ דאף דעכשיו אין הבעלים יודעים שקצצו האסא מ"מ כיון דעומד לכך והוא כמו תאנה דמידע ידיע דנתרא הוי מעיקרא יאוש לזה ומהני היאוש לכשימכרו וכנ"ל, ובקדושין דף נ"ב דאיתא שם ההיא איתתא וכו' אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה שדא לה אמר מיקדשת לי היינו דבפני חברו הי' זה, וכן משמע לשון הגמ' ולכן שפיר אמר בזה דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים שהנגזל יגבה מן האשה. אלא דאתאן עלה דוקא לשיטת הרמב"ם דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני, וכן כתבו להדיא הסמ"ע והגר"א ז"ל, והוסיף הגר"א דפליגי בזה התרי לישני דבגמ' בב"ק דף קי"ד ולישנא בתרא דסבר דאסיפא איתמר משום דברישא כיון שהחליפו אפי' בישראל הוי יאוש ומשום זה לא מתני לה ארישא ולמיתני איפכא וכמש"כ הסמ"ע דמזה מוכח דברישא בכל גווני הוי יאוש אלא דל"ק סבר דש"ר ואחר יאוש לא קני והרמב"ם סובר כלישנא בתרא. ומה שכתב הרמב"ם ואינו יודע בודאי שזו גזולה פי' הכ"מ דהיינו דבשעה שנתנה לו לא ידע ולכן לא הוי באיסורא אתא לידיה. אבל עכשיו יודע בודאי שזו גזילה כדקתני מחזיר לבעלים הראשונים. ומה שכתב הכ"מ דצריכים אנו לזה שלא תהי' באיסורא אתא לידיה צריך ביאור דהא יאוש וש"ר קני בכל גוונא אפי' בודאי יודע שזו גזלה. וכבר תמה עליו בזה בדרישה ואין לומר דמשו"ה פטור מלשלם דמים כיון דלא אתא לידיה באיסורא. דהא כתב הרמב"ם בפ"ה מה' גנבה הל' ג' וז"ל או אינו נותן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם ומוכח להדיא דבלא תקנת השוק היה צריך הלוקח ליתן דמים אף שלא ידע שזו היא גנבה. והנה הסמ"ע וכן הגר"א ז"ל כתבו דכונתו לומר דכיון שלא ידע שהוא גזולה איכא תקנת השוק ולכן א"צ להחזיר דמים אבל אין זה מכוון בלשון הרמב"ם דהו"ל לכתוב דזהו משום תקנת השוק, דהאיכא נ"מ אם כסות וחמור של הליסטים שוים יותר, ועוד דמלשון הרמב"ם שכתב והחזירו לו כסות אחרת מוכח דאפי' שלא בשעה שנטלו נתנו לו אלא אח"כ, וזהו שכתב שהוא כמכירה להשמיענו דאף שאינה מכירה ממש מ"מ לענין ש"ר דינה כמכירה, אבל עכ"פ לענין תקנת השוק ודאי לא עשו בו תקנת השוק דלא עדיף מגנב ופרע בהקיפו דלא עשו תקנת השוק דלא על דעת זה נתן לו. ונראה דבאמת אינו מדוייק בדברי הרמב"ם כמו שפירשו דכונתו דלא ידע בשעה שנטל דהא כתב ואינו יודע, ומשמע שגם עתה אינו יודע, ומה שהוכיח הכ"מ דא"א לומר כן דהא קתני שמחזיר לבעלים הראשונים ומוכח דידעינן של מי הם, זה אינו הוכחה כלל דבאמת אנו יודעים ויש עדים שמעידים שהם של הבעלים, אבל מנא ידעינן שהבעלים לא מכרו להמוכס, ובאמת לא שמענו דגזלן יהי' צריך להביא עדים על כל חפץ שיקח ושיהיו הבעלים יכולין להוציא מידו דהא דגזלן אין לו חזקה הוא דוקא מי שהוחזק גזלן על שדה זו או על חפץ זה, אבל בסתם חפץ גם מי שהוחזק גזלן חפץ שבידו הוא בחזקתו, אלא דמ"מ לכתחלה אסור ליקח מגזלן כיון שהוא מוחזק לגזול. ולכן זהו פשוט דאם מי שהניחו המוכסין אצלו הכסות והחמור כבר נתכוין לזכות וזכה בהם דבודאי אינו מחויב להחזיר לבעלים מספק, אבל כאן אנו דנין מעיקרא דמילתא לכתחלה כשמחזיר לו המוכס כסות וחמור אחר אם מותר לו לזכות בהם כיון דלכתחלה אסור ליקח מגזלן ולזה צירפה המשנה כאן טעמא דנתייאשו הבעלים והרמב"ם הוצרך להוסיף משום שאינו יודע בודאי שזו גזולה דבודאי גזל אסור ליקח מגזלן אפי' לאחר יאוש, אבל כאן דהוא ספק גזל והוא לאחר יאוש ולכשיזכה יהי' יאוש ושינוי רשות, ובכל אופן לא יהי' גזל בידו. וכיון דאינו אלא מספק מותר לו לזכות וכ"ש דאינו צריך ליתן דמים לבעלים דמספק ודאי אינו מחויב בדמים:
י״א
עיין מה שכתבתי בהלכה זו בפרק א' הלכה ב'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
כסף משנה · הלכות גזילה ואבידה פרק ה׳
ב׳
אסור ליהנות בדבר הגזול וכו'. כתב עליו הטור אינו נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו ואי לאו דינא היכי עברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי עכ"ל. וכבר נתיישב זה בדברי ה"ה שכתב דשאני התם דאיכא יאוש ושינוי רשות:
ח׳
ואסור ליהנות מן הגזלן וכו'. כתב הרב המגיד פסק כשמואל וכו' זה תימה קצת שהרי כתב בפ"ו מהל' גניבה גבי גנב וכו'. וכבר כתבתי אני שם שאין זה ענין לזה:
י׳
נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו וכו'. טעמו מדתנן פ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו (חמור) אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו (כסות) אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מ״ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ופירש״י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק רבינו (כלישנא בתרא דאתי) כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע״ג דבעלמא קי״ל יאוש כדי לא קני ואע״ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהוא במכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע״פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח״כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ״מ כיון שבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרי' באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש״ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר:
י״א
ומ"ש אבל מכס שפסקו המלך וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה וכו' בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה המלך ישראל. נראה לכאורה שטעמו משום דאל"כ כי אקשי בפ' הגוזל בתרא להבריח מהמכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ה"ל לשנויי כאן במלך ישראל כאן במלך עכו"ם. אבל יש לגמגם בזה משום דאיתא התם בגמ' איכא דמתני' (לה) אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' שהיא של בית המלך אע"פ שאינה של תרומה וכו' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר במוכס עכו"ם דתניא ישראל ועכו"ם שבאו לדין וכו' ור"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קדוש השם באים (בעקיפין) וגזל עכו"ם מי שרי והתניא וכו' מנין לגזל עכו"ם שהוא אסור וכו' ל"ק כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו פי' רש"י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו"ם דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו. והשתא כיון דהברחה מן המכס לא הוי אלא כהפקעת הלואתו אמאי אסור להבריח מן המכס במלך עכו"ם. ושמא י"ל דהכא שאני שהעמיד המלך ישראל לגבות לו חלקו דהוי כאילו המלך עצמו גובהו דהשתא מלבד שאם יודע יש חילול השם בדבר אפשר שיהיה סכנת נפשות בדבר אבל עכו"ם שחכר המכס מן המלך שאז אם יודע לא יהיה בדבר סכנת נפשות מאחר שאין המלך מפסיד בזה הוא שאמרו שמותר להבריח ממנו המכס דהוי כהפקעת הלואתו:
ט״ז
וכן מלך שגזר וכו' אבל אינו עובד בו כעבד. וטעמו משום דקיימא לן דהא דאסור להעביד העבד עברי בדברים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה"מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפרק חמישי מהלכות עבדים וקמ"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו ה"ל כמכורים ודינם כדין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ה׳, מתוך הלכות גזילה ואבידה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
