הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גניבה · פרק ט׳

ספר נזיקין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גניבה · פרק ט׳
הלכה א׳
כָּל הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יג) (דברים ה טז) "לֹא תִגְנֹב". פָּסוּק זֶה הָאָמוּר בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הִיא אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת. וְכֵן הַמּוֹכְרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁזֶּה בִּכְלַל (ויקרא כה מב) "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ז) "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו" וְגוֹ' וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק:
הלכה ב׳
אֵין הַגַּנָּב חַיָּב מִיתַת חֶנֶק עַד שֶׁיִּגְנֹב אֶת הַיִּשְׂרָאֵל וְיַכְנִיסֵנוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְיִמְכְּרֶנּוּ לַאֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ז) "וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ". וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁעַן עָלָיו אוֹ נִסְמַךְ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַנִּגְנָב יָשֵׁן הֲרֵי זֶה נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:
הלכה ג׳
גְּנָבוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ וַעֲדַיִן הַגָּנוּב בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְלֹא הִכְנִיסוֹ הַגַּנָּב לִרְשׁוּתוֹ פָּטוּר. גְּנָבוֹ וְהוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּתוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְלֹא מְכָרוֹ אוֹ מְכָרוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁל גָּנוּב כְּגוֹן שֶׁמְּכָרוֹ לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ז) "גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו" עַד שֶׁיַּבְדִּילֶנּוּ מֵאֶחָיו וּמִקְּרוֹבָיו בַּמְּכִירָה. וְכֵן אִם גְּנָבוֹ וְהוּא יָשֵׁן וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּמְכָרוֹ וַעֲדַיִן הוּא יָשֵׁן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
הלכה ד׳
וְכֵן אִם גָּנַב אִשָּׁה וּמְכָרָהּ לְעֻבָּרֶיהָ בִּלְבַד כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁזּוֹ הַשִּׁפְחָה לִי וְאֵין לְךָ אֶלָּא הַוְּלָדוֹת הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
הלכה ה׳
הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת אָחִיו הַקָּטָן וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפִּין שֶׁגָּנְבוּ אֶת הַיְתוֹמִים שֶׁהֵן סְמוּכִין אֶצְלָם וּבַעַל הַבַּיִת שֶׁגָּנַב אֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ הַסְּמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁגָּנַב אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הַלּוֹמְדִים אֶצְלוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא טז) "וְנִמְצָא בְיָדוֹ" פְּרָט לְאֵלּוּ שֶׁהֵן מְצוּיִין בְּיָדָם:
הלכה ו׳
אֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הַגָּדוֹל אוֹ הַגּוֹנֵב אֶת הַקָּטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה בֵּין שֶׁהָיָה הַגַּנָּב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ז) "גֹּנֵב נֶפֶשׁ" מִכָּל מָקוֹם. וְאֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁגָּנַב גֵּר אוֹ עֶבֶד מְשֻׁחְרָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ז) "נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו" וְאֵלּוּ בִּכְלַל אַחֵינוּ הֵן בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. אֲבָל הַגּוֹנֵב אֶת הָעֶבֶד אוֹ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר:
הלכה ז׳
הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה אֵין לוֹ דָּמִים אֶלָּא אִם הֲרָגוֹ בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שְׁאָר הָאָדָם פְּטוּרִין. וּרְשׁוּת יֵשׁ לַכּל לְהָרְגוֹ בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת בְּכָל מִיתָה שֶׁיְּכוֹלִין לַהֲמִיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב א) "אֵין לוֹ דָּמִים":
הלכה ח׳
וְאֶחָד הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת אוֹ גַּנָּב שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ גַּגּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ אוֹ בְּתוֹךְ קַרְפִּיפוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְלָמָּה נֶאֱמַר (שמות כב א) "מַחְתֶּרֶת" לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הַגַּנָּבִים לָבוֹא בַּמַּחְתֶּרֶת בַּלַּיְלָה:
הלכה ט׳
וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירָה תּוֹרָה דָּמוֹ שֶׁל גָּנַב אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן. לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאִם עָמַד בַּעַל הַבַּיִת לְפָנָיו וּמְנָעוֹ יַהַרְגֵנוּ וְנִמְצָא זֶה הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ לִגְנֹב כְּרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. וּלְפִיכָךְ יַהֲרֹג בֵּין שֶׁהָיָה גָּדוֹל בֵּין שֶׁהָיָה קָטָן בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה:
הלכה י׳
הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁזֶּה הַגַּנָּב הַבָּא עָלָיו אֵינוֹ הוֹרְגוֹ וְלֹא בָּא אֶלָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן אָסוּר לְהָרְגוֹ וְאִם הֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה הוֹרֵג נֶפֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ב) "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו" אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּשֶׁמֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ אֶל תַּהַרְגֵהוּ. לְפִיכָךְ אָב הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת עַל בְּנוֹ אֵינוֹ נֶהֱרָג שֶׁוַּדַּאי שֶׁאֵינוֹ הוֹרְגוֹ. אֲבָל הַבֵּן הַבָּא עַל אָבִיו נֶהֱרָג:
הלכה י״א
וְכֵן הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְיָצָא. אוֹ שֶׁלֹּא גָּנַב וּמְצָאוֹ יוֹצֵא מִן הַמַּחְתֶּרֶת הוֹאִיל וּפָנָה עֹרֶף וְאֵינוֹ רוֹדֵף יֵשׁ לוֹ דָּמִים. וְכֵן אִם הִקִּיפוּהוּ בְּנֵי אָדָם אוֹ עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּת זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אֵינוֹ נֶהֱרָג. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בָּא לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג:
הלכה י״ב
וְכֵן הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת לְתוֹךְ גִּנָּתוֹ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אוֹ לְתוֹךְ הַדִּיר וְהַסַּהַר יֵשׁ לוֹ דָּמִים. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבָּא עַל הַמָּמוֹן בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵין רֹב הַבְּעָלִים מְצוּיִים בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ:
הלכה י״ג
כָּל גַּנָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּמִים אִם נָפַל עָלָיו גַּל בְּשַׁבָּת מְפַקְּחִים עָלָיו. וְאִם שָׁבַר כֵּלִים בְּבִיאָתוֹ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים בְּבִיאָתוֹ פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גְּנֵבָה בְּסַ"ד

אבן האזל · הלכות גניבה פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות גניבה פרק ט׳

א׳
אזהרת רעט שלא לגנוב נפש מישראל כדכתיב לא תגנוב והוא אזהרה לגונב נפשות כדאמרינן בסנהדרין פרק הנחנקין לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר דבר הלמד מענינו במה כל הענין מדבר בנפשות לא תרצח לא תנאף שחייבים מיתת ב"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתת ב"ד כדתניא התם דף פ"ו וכן המוכרו נכלל בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד וכדאמרינן התם ואין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדילפינן בעלמ' משום דלאו זה למיתה הוא ולא להתראת מלקות.
ב׳
אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים כדכתיב והתעמר בו ומכרו וכדתנן התם דף פ"ה עד שיכנסנו לרשותו מדכתיב ונמצא בידו ותניא במכילתא ונמצא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים בידו ברשותו וכן הוא אומר ויקח את כל ארצו מידו והתעמר בו משמע עימור כל שהוא ואפילו פחות משוה פרוטה בנטען או נסמך בו ואפילו הוא ישן כדאמרינן התם. מכרו לאחד מקרוביו של נגנב פטור דכתיב גונב נפש מאחיו עד שיבדילנה מאחיו ומקרוביו במכירה כדתניא התם וכן אם היה ישן משעת גניבה עד מכירה או מכר אשה לעוברה פטור דהוי בעי' התם בגמרא אי דרך עימור בכך דזגא עליה כשהיא ישן או אוקמ' לאשה באפי זיקא וכל כמה שהיה עב' מועיל יותר להגין בפני הרוח והרי נשתמש בעובר או אין דרך עמור בכך תיקו וכל ספק נפשות להקל דדילמא אין דרך עמור בכך ואף על גב דאמרינן לעיל דאפילו נתעמר בו כל שהוא ישן הוי עמור היינו משום דגנבו ומכרו ניעור.
ה׳
הגונב בנו או כל שמצוי אצלו פטור כדתנן התם ובגמרא אמר אביי דאמר קרא הנמצא בידו קרא יתירא הוא למדרש פרט למצוי דאי ללמד שימצא בעדים הא כתיב כי ימצא.
ו׳
אחד הגונב גדול או קטן בן יומו שכלו לו חדשיו בין איש בין אשה כדתניא התם וטעמא דקטן דכיון דכלו לו חדשיו וחייבין מיתה על הריגתו הכי נמי בגניבה ומכירה תניא נמי התם אין לי אלא איש שגנב אשה מנין תלמוד לומר וגונב איש אפילו אשה גונבת משמע אשה שגנבה אשה מנין תלמוד לומר ומת הגנב ההוא מ"מ וכתיב נמי גונב נפש מכל מקום. וגונב גר או עבד משוחרר הוי כגונב ישראל כדכתיב מאחיו ואלו בכלל אחיו הם אבל עבד או אפילו חציו עבד פטור דכתיב בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי חציו עבד וחציו בן חורין דמבני יתירא הוא דהוה ליה למכתב מאחיו בני ישראל.
ז׳
הבא במחתרת אין לו דמים כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' ותנן בפרק בן סורר דע"ב דנידון על שם סופו ובגמרא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ורואה שאחר נוטלו ושותק ויודע זה הגנב ומימר אמר אי קאי באפי קטילנא ליה ומלמדתך תורה מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו כדכתיב אין לו דמים כלומר הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו וקרא דכתיב אם זרחה השמש עליו דמים לו דמשמע ביום חייב אינו [כן] דא"כ יאמר אם זרחה השמש ולא יאמר עליו למדרש אם הדבר ברור לך כשמש שאינו בא להרוג. וכל אדם נמי רשאי להרגו דכיון דחשבין ליה רודף הא ילפינן התם ניתן להצילו בנפשו מהיקשא דכי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וכו' דנערה מאורסה ניתן להצילה מדכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיע והכא נמי כתיב והוכה ומת ודרשינן והוכה בכל אדם ואפילו אינו בעל הממון מדלא כתיב והוכהו וקמ"ל דרודף הוא וכדאמרינן התם. ובין בחול בין בשבת ילפינן מדכתיב אין לו דמים גבי איניש דעלמא לומר אין לו דמים אפילו בשבת סד"א מידי דהוה אהרוגי ב"ד בשבת לא קטלינן קמ"ל הכא משום פקוח נפש דהאיך. ואחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך חצרו או גגו או קרפיפו דכתיב ימצא הגנב מכל מקום מדלא כתיב אם במחתרת ימצאנו וכתיב הגנב יתירא משמע בכל צדדין שיראה לו שהוא גנב ומה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצויים במחתר' ותניא נמי מחתרתו זו היא התראתו דכל גנב הוי כבא במחתרת דבא להרוג וזו היא התראתו כדאיתא התם ולהכי קטן נמי שהוא רודף ניתן להציל הנרדף בנפשו אף על גב דקטן הוא ולא בר קבולי התראה הוא מחתרתו זו היא התראתו כדאמ'.
י׳
היה הדבר ברור שאינו בא אלא על עסקי ממון כאב הבא במחתרת על הבן אינו נהרג דתניא התם אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לך שלום עמו הרגהו ואם לאו אל תהרגהו דדרשינן סמוכין אימתי מותר להרגו בזמן שהשמש זרחה עליו כלומר שברור לך שלהרגך בא ותניא אידך אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא דבקמיתא אמרינן דבסתם אל תהרגהו ובתריתא אמרינן דבסתם הרגהו לא קשיא כאן באב על הבן מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמני היא על בנו ואפילו מציל ממונו מידו לא יהרגנו הילכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך ובתריתא בבן על האב וכ"ש אינש בעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת ליה באפיה קטיל לך עד שיודע כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן וכדאיתא התם דף ע"ב. וכן הגנב שגנב ויוצא או שלא גנב ומצאו יוצא הואיל ופנה עורף יש לו דמים דהא לא נמצא במחתרת וקרא כתיב אם במחתרת וגו' וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אינו נהרג כדרך התרגום שאומר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו'. וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או שדהו שאין רוב הבעלים מצויים שם יש לו דמים שחזקתו שבא על ממון בלבד ולא מרבינן גנו חצרו אלא משום דבעל הבית מצוי שם.
י״ג
כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו כדאמרינן התם כדתני' התם דמים לו בין בחול בין בשבת ואמרינן לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל היכא דלא בא על עסקי נפשות ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין ומי שאין לו דמים פטור מן התשלומין כדתנן התם דפטור מלשלם משום דחיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ואע"ג שניצל פטור דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גניבה פרק ט׳

ג׳
במגיד שלא כדברי מי שפירש. נ"ב, הוא הרמב"ן בפירוש התורה שחקר בזה, ומפשט המקרא דכתיב ונמצא בידו בתר ומכרו מורה שעל רשות לוקח קאי. ומש"כ ואעפ"י שפשט הברייתא מורה כן, יותר משמע כן מתוספתא ב"ק פ"ח או שמכרו ועומד בשוק יעו"ש. אמנם לדעתי פירוש הקרא דשאני דין דגונב נפש ומכרו מן כל שאר חייבי מיתות דעלמא, דבעלמא כיון שעשה תו אין לו תקנה, אבל כאן אף כי איכא סהדי דגנב ומכר מכל מקום כ"ז שלא העידו בב"ד והחזירו הנגנב לרשות עצמו או שהוציאו לחירות ואמר לו צא בכל מקום שתרצה כיון שיצא לחפשי קודם דאתו סהדי פטור המוכר והוי כמו שאמרו בגניבת ממון דאם חזרה קרן לבעלים קודם ביאת עדים פטור יעוין רש"י ב"ק ס"ח וכפל לא מחייב אלא כשנמצא כו' כשבאו עדים דכתיב או המצא תמצא בידו. וכן לענין חיוב מיתה כתוב ונמצא בידו שבשעת העדאת העדים יהיה עדיין בידו ויהיה גנוב אצלו ולא שהחזירו לרשות עצמו ודוק כי זה חדש:
ו׳
אבל הגונב את העבד כו' פטור: בגמ' מאחיו למעוטי עבדים. והנה לאפוקי עבד לא בעי קרא לכאורה דליכא בהו אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד, ואין עונשין אלא א"כ מזהירין. אך קרא דמאחיו גבי גניבה כתיב. וצריך קרא למעט היכי דגנבו ושדר ליה מרא גיטא דחירותא ומכרו הגנב דפטור ממיתה. ואין להקשות דקיי"ל דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ולא להקנות דלא כצנועין ב"ק ס"ט ור' יהודה סבר תמן דלא כוותייהו, דז"א, דאע"ג דאינו ברשותו בכ"ז קנין האיסור מצי להפקיע אף אם אינו ברשותו, וכמו דיכול לגרש אשתו אף אם היא שבויה, ומצד קנין האיסור בעינן לשמה וכל הדינים כמו בגט וממילא איפקע נמי קנין הממון ומחוסר ג"ש ג"כ קיי"ל דיכול לשחררו בגט דלא כל"ק דאמימר אף דודאי אינו ברשותו, וא"כ ה"ה היכי דנגנב או נשבה, והראוני בגהש"ס גיטין (דף לח) שהקשה כיו"ב גבי ההיא דאישתבאי כו' ושדר לה גיטא דחירותא והקשה כנ"ל ובמחכ"ת לק"מ: ועיין מבי"ט ח"ב סימן צ"ג בשפחה שברחה עם ישמעאל ונשאת לו בדיניהם שלא היתה יכולה להוציאה ומכר הבעלים את השפחה הזאת לתוגרמי יעו"ש דשקיל וטרי אם הוי מכירה באונס, ודבריו צ"ע דהא כיון דלא הוי ברשותו אינו יכול למוכרו. ולהלכה יש לומר דעבדא כמקרקעי דמי וקרקע אינה נגזלת וה"ה עבדים כמבואר בהגוזל עצים (דף צז) ובקרקע הא מפורש בסוגיא דתקפו כהן דכל זמן שיכול להוציאו בדיינים ברשותיה קאי. אמנם בדברי המבי"ט משמע דלא היה יכול להוציאו בדיינים, ובזה גם בקרקע אינו יכול להקדיש ולמכור וצ"ע. ובעבד שהפיל עצמו לגייסות דרבו מוכרו ונוטל דמיו יעו"ש (דף מד) משמע דמועיל המכירה בכתיבת השטר אע"ג דאינו ברשותו משום דהקנאה לגזלן גופיה מהני כמו"ש האחרונים ואכמ"ל:
ח׳
בהשגות האריך בדבר חדש שביום אינו נהרג במחתרת וכפשטא דקרא יעו"ש. וקצת סעד לזה מריש פסחים דפריך הא מדאמר ובלילה יהי כגנב אלמא אור יממא הוא, והפשט דהיפוך יום הוא לילה, וכי כתוב ובלילה אלמא דאור הוא שם דבר ליום, דאי על פעולת האור וכמו דמשני קראי הקודמין, הו"ל למכתב ובחושך יהי כגנב, וא"כ מאי משני ה"ק אי פשיטא לך מלתא כנהורא, אכתי הו"ל למכתב ובחושך, ולכוון אי מספקא לך מילתא כחשוכא, ולפי דברי ההשגות מחוור, דכולא מילתא דניתן להצילו בנפשו אינו רק בלילה אבל רק אם פשיטא לך מלתא כנהורא דאנפשות אתי, והוי רוצח, ואי מספקא לך מילתא אפילו בלילה אז יהי כגנב וכו' ודוק:
י״ג
ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין: במגיד הביא הגמרא דדוקא שבר דליתנהו, אבל נטל דאיתנהו חייב להחזיר אע"פ שאין לו דמים. ויש לחקור בהנך מילי דגנב מיפטר דליתנהו בעינא, רק היכי דאיתנהו בעינייהו חייב לאהדורי כדאמרו בשמועה דמחתרת, אם קנה הגנב בשנוי מי אמרינן דכיון דלא נתחייב בתשלומין הוי כאינש אחרינא וכשואל דמדמהו הגמרא ולא קני בשינוי, רק גנב הואיל דנפק מרשות הבעלים, או דילמא כיון דהוא נתכוין לגונבו ולאפוקי מרשות בעלים רק דמיפטר מתשלומין משום כדי רשעתו דוקא מחיובו פטריה רחמנא אבל מיפוי כח דידיה מאינש אחרינא לא אפקיה והוי ככל גזלן. וראיתי להנתיבות שדעתו דלא קני ליה בשינוי אבל ראייתו אינו מוכרח מכמה טעמים, ולפי השקפתי נראה דאע"ג דפטור מלשלם משום קם ליה בדר"מ היכי דליתנייהו בעינייהו אבל היכי דמשתרשי ליה חייב לשלם וכמו מזיק ונהנה ממתנות כהונה דמיפטר משום שאין לו תובעין ובכ"ז היכי דמשתרשי ליה הוי כמאן דאיכא בעינא וחייב לשלם דמיהן, כן בקם ליה בדר"מ אמרה תורה שאין לתובעו, [והראיה דמועיל אם תפס לשיטת רש"י ב"מ דף צ"א] אבל כל היכי דאיכא בעינא חייב להחזיר כן אם משתרשי ליה, והא דאמר בפרק מרובה וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרי ליה זיל שלים וכו' ופרש"י בדינא לומר החזיר לי תאנים שלקטת או תן לי מה שמכרת בדמיהן, ופירוש דאף דחייב לשלם ליה מה דמשתרשי ליה אינו חייב להחזיר לו החפץ שמכר לו רק דמי התאנים ואפילו סובין וז"ב, וכיון שכן הטובח בשבת דקנהו בשינוי מכל מקום חייב לשלם דמיו דהשתא דמשתרשי ליה וכמה שוה השתא חייב לשלם לו, והכא הספק שלנו אם נשתנה אם קני להחפץ ודוק: ונראה דתליא בפלוגתא דאי עביד מהני דפריך בתמורה מגזלן דקני בשנוי ופירשו רבנן דעל הגזילה פריך דבזה לא מהני לאפקועי אותו מרשות בעליו והוי כגברא אחרינא ותו לא מועיל השינוי לקנותו, ומשני משום דרחמנא גלי והשיב את הגזלה כו' אשר גזל אם כעין שגזל כו'. ולפ"ז דלא הוי מועיל להפקיע אותו מרשות בעליו ע"י שינוי רק במה דאוקים רחמנא ברשותיה לענין חיוב אונסין, וא"כ במקום דקלבדר"מ דחיוב אונסין לא רמיא עליו לא הפקיעה תורה אותו מרשותו של בעלים, ולא מהני מה דגזל ועבר אמימרא דרחמנא, אבל למ"ד מהני הלא מהני הגזל והוי גזלן וקני בשנוי כמוש"כ תוספות בריש פרק הגו"מ דסברא היא כו' יעו"ש היטב. אף דאין עליו עשה דוהשיב ולא נתחייב בכלום מצי להפקיעו אע"ג דרחמנא אמרה לא תגזול והוי גזלן, דגדר שם גזלן הוא הפקעה מרשות בעלים ולקנותו בשינוי. ומעתה יתכן לומר דזהו מה דמסיק בסוף הסוגיא בתמורה איכא בינייהו שנוי קונה, דכוונו בהאי גוונא דקם ליה בדר"מ ולא נתחייב בהשבה ודוק: ולפ"ז יתכן לפרש הסוגיא דפרק הספינה יתיב אביי ואמר להאי שמעתא, איתיביה כו' הגונב כו' והרי כיס דבר הגבהה הוא ואפ"ה קני במשיכה כו', דיפלא א"כ היכי מחייב לענין שבת הא אין דרך הוצאה בכך ויעוין תוספות, ובזה נימא דכיון דלגבי קנין הוי דרך הוצאה מתחייב בהוצאה זו לענין שבת הואיל ועיילא לרשותיה לענין קנין להתחייב משום גנב. אמנם ז"א דהא מיפטר משום קם ליה בדר"מ וסוף סוף לא קני ליה להתחייב באונסין אך הא קני להוציאו מרשות בעלים לעייליה לרשותו לענין לקנותו בשינוי או יאוש אחר כך ומיגו דחשוב לענין זה מועיל גם לחיוב שבת וכמו דאמרו בכורות (דף י') הואיל ואיסורו חשובו יעו"ש וכיו"ב בכ"מ. אמנם זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא, וכאן כי אמר רבא לא הוי פריך מידי דע"כ בזוטרי אין דרך הוצאה, אבל לאביי דאי עביד מהני, ומהני המשיכה והגרירה לקנותו לענין לקנותו בשינוי, וכו' ומיגו דמועיל לקנין, חשובה גם הוצאה לשבת ולכן קם ליה בדר"מ ומסתמא מיירי בכל גווני ושפיר פריך ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות גניבה פרק ט׳

ח׳
לבוא במחתרת בלילה וכו'. א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל שאע"פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית אז בא להרוג או ליהרג אבל גנב ביום אין בעל הבית מצוי ושמוטא בעלמא הוא ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה עכ"ל:
י״א
יש לו דמים. א"א נ"ל בורח רוצה לומר עכ"ל: הקיפוהו. א"א זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וק"ל מעשה דאבנר ועשאל. ומ"ש אם הקיפוהו עדים יראה לי כי ע"ד התרגום אמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו' ולא ידעתי מהו. עכ"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גניבה ט׳, מתוך הלכות גניבה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גניבהכל הרמב״ם