אבן האזל על הלכות גניבה פרק ב׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 79,628 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות גניבה פרק ב׳ במלואו
רמב״ם - הלכות גניבה · פרק ב׳
ספר נזיקין · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות גניבה · פרק ב׳
הלכה א׳
הַגּוֹנֵּב אֶת הָעַכּוּ"ם אוֹ שֶׁגָּנַב נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ח) "יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" לְרֵעֵהוּ וְלֹא לַהֶקְדֵּשׁ לְרֵעֵהוּ וְלֹא לְעַכּוּ"ם. וְכֵן הַגּוֹנֵב קָדָשִׁים מִבֵּית בַּעֲלֵיהֶן בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין קָדָשִׁים שֶׁהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ:
הלכה ב׳
וְכֵן הַגּוֹנֵב עֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. שֶׁלֹּא חִיְּבָה הַתּוֹרָה הַכֶּפֶל אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ח) "עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה". אֲבָל הָעֲבָדִים הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מו) "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם". וְהַשְּׁטָרוֹת אֵין גּוּפָן מָמוֹן:
הלכה ג׳
הַגּוֹנֵב פֶּטֶר חָמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַבְּעָלִים. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שֶׁלּוֹ רָאוּי לִהְיוֹתוֹ לוֹ אַחַר שֶׁיִּפָּדֶה:
הלכה ד׳
הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וַאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ. וְכֵן אִם גָּנַב חֶלְבּוֹ וַאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חֶלְבּוֹ:
הלכה ה׳
גָּנַב תְּרוּמָה מִבְּעָלֶיהָ הַיִּשְׂרְאֵלִים שֶׁהִפְרִישׁוּהָ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. שֶׁאֵין לָהֶם בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:
הלכה ו׳
הַגּוֹנֵב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח אוֹ מָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּישׁוֹ קָדָשִׁים קַלִּים מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִקְדִּישׁ אַחַר יֵאוּשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ לִפְנֵי יֵאוּשׁ אֵינוֹ קָדוֹשׁ וְאִם טָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה ז׳
הִקְדִּישׁוּ הַבְּעָלִים וְהוּא בְּבֵית הַגַּנָּב אֵינוֹ קָדוֹשׁ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ. וְאִם טָבַח אוֹ מָכַר אֲפִלּוּ אַחַר הֶקְדֵּשָׁן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה ח׳
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל בִּלְבַד. אֲבָל אִם שָׁחַט לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת טְרֵפָה אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בָּעֲזָרָה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אַף עַל פִּי שֶׁחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה ט׳
וְכֵן הַגּוֹנֵב כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הַשֶּׂה וּמִמִּין אַחֵר אוֹ שֶׁגָּנַב טְרֵפָה אוֹ קִטַּעַת אוֹ חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין וְטָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה י׳
גָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִטְבֹּחַ וְטָבַח אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִמְכֹּר וּמְכָרָהּ לְאַחֵר. גָּנַב וְהִקִּיף גָּנַב וְהֶחְלִיף גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּפוֹ אוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה י״א
גָּנַב וּמָכַר וְהִקְנָה לַמּוֹכֵר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֻכַּר הַגַּנָּב אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כֶּפֶל. מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ אוֹ חוּץ מִיָּדוֹ אוֹ רַגְלוֹ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁשִּׁיֵּר בּוֹ דָּבָר הַנִּתָּר עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם מְכָרוֹ חוּץ מִגִּזָּתוֹ אוֹ חוּץ מִקַּרְנָיו חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁאֵלּוּ אֵינָם נִתָּרִים עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה:
הלכה י״ב
גָּנַב וְקָטַע מִמֶּנָּה אֵיבָר וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִמְּלַאכְתָּהּ אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה י״ג
מְכָרָהּ וְהָיְתָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה י״ד
שֻׁתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ. אִם טָבַח אֶחָד מֵהֶן אוֹ מָכַר מִדַּעַת חֲבֵרוֹ מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם עָשָׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ פְּטוּרִין מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְחַיָּבִין בְּכֶפֶל:
הלכה ט״ו
גָּנַב וְעָמַד בַּדִּין וְאָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִין צֵא תֵּן לוֹ מַה שֶּׁגָּנַבְתָּ וְיָצָא וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אָמְרוּ לוֹ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ וְטָבַח אוֹ מָכַר אַחַר כָּךְ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה הוֹאִיל וְלֹא חָתְכוּ הַדִּין עָלָיו וַעֲדַיִן עוֹמֵד הוּא בִּגְנֵבָתוֹ:
הלכה ט״ז
הַגּוֹנֵב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים הוֹאִיל וְהַגְּנֵבָה עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתָם פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל. וְכֵן אִם טָבַח וּמָכַר שָׁם בִּרְשׁוּתָן פָּטוּר. וְאִם הִגְבִּיהַּ הַגְּנֵבָה נִתְחַיֵּב מִשּׁוּם גּוֹנֵב אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָהּ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים. כֵּיצַד. גָּנַב טָלֶה מִן הַדִּיר וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ הוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וּמֵת חַיָּב. נְתָנוֹ שָׁם בְּבֵית הַבְּעָלִים לִבְכוֹרַת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ זֶה שֶׁנִּתַּן לוֹ וּמֵת פָּטוּר הַשּׁוֹמֵר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וּמֵת חַיָּב הַשּׁוֹמֵר אוֹ בַּעַל הַחוֹב שֶׁנִּתַּן לוֹ מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוֹ הַגַּנָּב מֵרְשׁוּת בְּעָלָיו:
הלכה י״ז
הָיָה הָעֵדֶר בַּיַּעַר כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ אֶת הַבְּהֵמָה וּטְמָנָהּ בְּתוֹךְ הָאִילָנוֹת וְהָעֵצִים חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאִם טְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ שָׁם מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה י״ח
גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְאַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁנִּגְנְבָה הוֹצִיאָהּ וּטְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אוֹ שֶׁגָּנַב וְהוֹצִיא חוּץ מֵרְשׁוּתָן וְטָבַח אוֹ מָכַר בִּרְשׁוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
אבן האזל · הלכות גניבה פרק ב׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות גניבה פרק ב׳
א׳
גניבת הקדש וגוי אימעיטו מכפל וד' וה' דכתיב רעהו ואפילו קדשים שחייב באחריותן כרבנן דרבי שמעון פרק מרובה דע"ד וטעמא דרבנן כדמפרש בגמרא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש מבית איש דשייך ביה רעהו ולא מבית הקדש ואגב דגבי גנב איצטריך למכתב האי לישנא למידרש ולא מבית הגנב נקט ליה נמי לענין הקדש. וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם כפל וכדילפינן לעיל פרק קמא.
ג׳
הגונב פטר חמור קודם שיפדה משלם תשלומי כפל וכדתניא פרק קמא דבכורות דף י"א דמשלם כפל אף על פי שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן ואי ס"ד להקדש מדמיה ליה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי.
ד׳
הגונב טבלו של חברו ואכלו משלם לו דמי טבלו כר' מחברו ספ"ק דקידושין דאף דמי תרומה והמעשר שבו משלם כיון שלא הפרישם עדין וגונב חלב ואכלו אע"פ שמתחייב בנפשו משלם כדאמ' פרק אלו נערות.
ה׳
גונב תרומה מישראל אין בו כפל דאין לו בה אלא טובת הנאה ואינה ממון כדאיתא התם סוף האיש מקדש וכו'.
ו׳
גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו או גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש אחר יאוש בעלים משלם ארבעה וה' כדתנן במרובה ד"ע ואם טבח אחר שמת אביו או הקדיש אינו משלם ד' וה' כדתנן דע"ד וטעמא דוטבחו כולו משמע וברישא קרינא ביה כולו באיסור ובסיפא לא קרינא ביה כולו באיסור אלא חלק אחיו ולא חלקו דהא מת אביו וכו' והקדש נמי כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים.
ז׳
הקדישו הבעלים בבית הגנב אפילו לפני יאוש אינו קדוש כדאמר רבי יוחנן במרובה דס"ח שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו ומה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכדאמ' נמי התם דף ס"ט.
ח׳
השוחט ונפסלה בשחיטה אינו משלם תשלומי ד' וה' דהא לאו שחיטה היא כלל כדתנן דמ"ח אבל שחט לרפואה או לכלבים או נמצאת טריפה שלא נפסלה בשחיטה או חולין בעזרה דאין איסורן מן התורה חייב בארבעה וחמש' כדתנן התם ד"ע.
ט׳
הגונב בהמת כלאים שטבח או מכר חייב ד' וה' דכתיב שור או שה או מייתר לרבות כלאים דאף על גב דאו דשור או כשב או עז דרשינן פרט לכלאים ולנדמה הכא גבי גניבה דלא כתיב אלא שור או שה דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם דאין עיבורן שוה אתא או לרבות וכשב ועז דעיבורן שוה ויכול לצאת כלאים מביניהם או למעט כדאמ' התם דע"ח וכן טריפה או חגרת או סומא חייב ד' וה' במכירה אע"ג דכתיב וטבחו דמשמע כולה והך חסרה היא אפ"ה הא זבין כל מאי דגנב וכן (על) בהמת שותפין דהא טבחה או מכרה כולה כדאמר' דע"ח.
י׳
נתינה הוי בכלל מכירה דדומיא דטביחה הוא כל זמן שמשתמש לו ויצא מרשותו ועל ידי שליח נמי חייב ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה משום דכתיב וטבחו או מכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו על ידי אחר מחייב וכדאמר' דף ע"ט ובדף ע"א אמרינן נמי או לרבות את השליח תחת לרבות את השליח וגנב והקדיש נמי מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כדאמרינן התם וכו'.
י״א
מכירה לאחר שלשים יום לא משלם אלא כשהוכר הגנב לאחר שלשים משום דלא הוחלטה עד אחר שלשים ובעינן מכירה דומיא דטביחה שאינה חוזרת כדאיתא התם. שייר במכירה דבר הניתר עמו בשחיטה הוי [שיור] (שווי) כדתנן התם דע"ה וחוץ מגיזת' או קרניה חייב דאין ניתרין עמו בשחיטה כמו בשרו וכיון דכתיב וטבחו או מכרו מידי דצריך טביחה הוי שיור כמכירה גיזת וקרנים דלא צריכי טביחה לא הוי שיור כתנא דאמר הכי משמיה דר' שמעון בן אלעזר כדאיתא התם. גנבה וקטעה ומכרה סלקא התם בתיקו אי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין והוי שיור או דילמא מאי דזבין הא לא שייר. מכרה חוץ ממלאכתה אם לא ישחטנה או חוץ משלשים יום שיעשה בה מלאכתו מיבעיא התם אי הוי שיור או לא ולא איפשיטא היתה לו בה שותפות פטור כדתנן התם דע"ח דלא קרינא ביה ומכרו כולו באיסור.
י״ד
שותפין שגנבו ומכר אחד שלא מדעת חברו פטור מד' וה' אפילו על חלקו הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא כדאמר התם ואף על גב דחמשה בקר ואפילו ה' חצאין ה"מ היכא שגנב בהמת שותפין וטבחו ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הויא כוליה בחיובא ואם היה מדעת חברו הוי טבחו כולו בחיובא דחברו נמי עשאו שליח והא רבינן שליח לעבירה לענין זה תחת לרבות את השליח כדאמרינן.
ט״ו
גנב שעמד בדין ואמר' לו צא תן לו טבח או מכר אח"כ פטור דכיון דפסקינן למילתיה הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' ואם אמרו לו חייב אתה ליתן לו אכתי גנב הוא כדאמ' פרק מרובה דף ס"ט.
ט״ז
גניבה שלא יצאת עדין מרשות בעלים פטור מכפל ומד' וה' כדתנן דע"ט וטעמא דלא נעשת עליו גנב ואי הגביהו או הוציאו הוה קני וחייב וכן אם נתנו לב"ח או לד' שומרים אם הגביהו או הוציאו ומת חייבים כדתנן נמי התם. גנב בהמה מן העדר והטמינה ביער כיון שהכישה חייב דהא הויא ברשותיה וכדאמר' התם וכל שגנב אפילו החזירה לרשות בעלים וטבחה או מכרה חייב דהא קנאה קודם וכדתנן התם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות גניבה פרק ב׳
א׳
וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' ה"ז פטור מ[ן ה]כפל ומתשלומי ד' וה' שנא' וגונב מבית האיש כו': הנה לעיל הלכות נזקי ממון פ"ח שלמים שהזיקו גובה מבשרן כו' וכן תודה שהזיקה כו' דפסק כהנך מימרות דאמוראי בתראי ר' אבא ורבא בפ"ק, דפירשו רבנן קדמאי דאזלא כמ"ד ממון בעלים הוי, וכן פסק בהלכות מעילה דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וזה דלא כר"י דממון בעלים הוי כדאמרו פרק האשה בפסחים דף צ' יעו"ש, ועיין משל"מ הלכות מעילה שם ובלחם משנה הלכות נזקי ממון. והנראה לדעתי דנתבונן דפליגי למ"ד מעשר ממון גבוה בירושלים ואינו יכול ליתנו במתנה ולא למוכרו כדאמר בהאיש מקדש (דף נד) ופסק כן רבינו פרק ג' מהלכות מע"ש הלכה י"ז, ולא לקדש בו האשה, ואפ"ה במצה ואתרוג דבעינן לכם וכיו"ב סבר כיון דיש לו היתר אכילה שפיר מיקרי לכם, וטעמא דאיהו בעלים והנאתה שלו, רק דין ממון אין לו, לכן בדבר שהוא מצי להיות רק הוא ענין תנאי שיהא שלו, ע"ז אמרינן כיון דהנאת אכילתה שלו מקרי לכם ועריסותיכם, כן דוגמתו סברת רבינו גבי קדשים קלים דאע"ג דלית ליה דין ממון ביה שאינו יכול למוכרו וליתנו במתנה ולקדש בו אשה, מ"מ בדבר דהא דבעינן שיהא שלו הוא רק ענין תנאי פרטי, מקרי בעלים לזה כיון דאכילתה שלו מצד שהוא בעלים ואין אחר רשאי לאוכלן, ולכן בתם שהזיק דצריך קרא למעט שור הפקר ופירש הגמרא דסד"א אם קדם אחר וזכה בו יגבה מניה כיון דאין שום שעבוד על נכסי הבעלים רק על התם לגבות מגופו בלבד, לכן צריך למעט נכסים המיוחדין יעו"ש, וא"כ כיון דשור איש הוא ענין תנאי פרטיי, לכן כיון דהנאת אכילתה הוא רק שלו ואין אחר רשאי לאכול בלתי ידיעתו ורשותו שפיר גובה מגוף השור ושפיר מקרי שור איש, ופוק חזי מש"כ רבנן בתוספות פרק הכונס דלסטים שהוציאו בהמה אחרי שהזיקה גובה הניזק מגוף הבהמה אף שהבעלים לא פשע ונעל כראוי וטעמא ע"כ משום דשור איש הוא מאמר תנאי לכן שור איש מקרי ושפיר גובה מגופו, כן הכא דינו לגבות מן גוף השור אע"ג דבעי שור איש כיון דהנאת אכילתה וצורכה הוא רק לו לא לתועליות זולתו מיקרי שור איש ודוק: ודא ברור אם יגח שור מועד של בעל השלמים את בהמת אחד ויתחייב לשלם מן העליה כדין מועד שהזיק, ודאי לא ישתלמו מן שור השלמים אף לא מבשרו למ"ד דלאו ממון בעלים נינהו, דכיון דאינו רשאי למוכרו ואם מכר לא עשה כלום ואין לו דין ממון איך מצי גבי ממנו דממון גבוה הוי [ואפשר דממעשר שני ג"כ לא גבי] ואם נגח שור מועד של שלמים אפשר דמשתלם מן הבעלים ולא מן השור כיון דחיובא רמי אכתפא דגברא דמעליה משתלם ואף להחמיר אין לו דין תם לגבות מגופו, וכמו ביתמי דממטלטלין דילהו לא משתלם אם מועד הזיק אינו משתלם מן השור דהוי מטלטלי דיתמי כדפריש רבינו תם הך דפרה שהזיקה טלית (דף יד) יעו"ש, וכיון דחיובא אכתפא דגברי רמי תו אין משתלם מן השור שהוא שלמים וממון גבוה וכמו דאינו גובה חוב של הבעלים ממנו, כיון דלית ביה דין ממון כלל
. ולפ"ז הוי בעי הגמרא לאוקמי משנה דנכסים שאין בהן מעילה היינו דהמזיק אם היה שלמים משתלם כמו אילו הזיק ממונו וזה דהוא גובה מגוף השור, וז"א רק לריה"ג דממון בעלים הוי דלרבנן חלוק דינו טובא וכמו שבארנו בס"ד, וא"ש הא דאמר רבא בנכסים שאין בהן דין מעילה היינו גם מעשר שני אם הזיק חייב בתשלומין אף דממון גבוה ולכן לא אמר נכסים דהדיוט, ומש"ה אמר קשיא ולא דמיפרך לגמרי ודוק (נ"ב. ולפי זה א"ש מה שהשמיט רבינו הך דתניא בפרק יש נוחלין דלריה"ג נוטל בכור פי שנים בשלמים דבזה לאו ממונו כיון דאינו יכול ליתן במתנה לא הוי של אביו ודו"ק. ויעוי' מפרש בנזיר ל' ע"ב ד"ה אבל בהקדש לא יעוי"ש): הגהה וכיון שזכינו לזה א"ש מה שפטור גבי גניבה אם גנב קדשים קלים דגנב אינו מתחייב רק בקנין והיינו משיכה ובמקום שהמשיכה קונה, אף דרבנן בתוספות בכתובות רצו לחלק בין חיוב אונסין לקניה לענין משיכה ברה"ר, הדרו רבנן בפרק מרובה (דף עט) עיי"ש שהכריחו דלא מתחייב גנב אלא במקום שראוי לקנות וכן פסק רבינו לקמן סוף פרקין וריש פרק ג', וכיון דלית ליה דין ממון ולא מצי הבעלים להקנות השלמים מדעתו כש"כ שלא מדעתו לא אפשר לאשכוחי בהו קנין כלל ואין משיכתו קונה מאומה והגבהתו ומשיכתו בשלמים דשל גבוה ובי גזא דרחמנא איתא, הוי כמו שגנב ועדיין היא ברשות בעלים לכן לא מתחייב מתורת גנב לשלם כפל וזה ברור. וכן מצאנו לרבינו בפרק ג' מהלכות מע"ש, כבר בארנו שהמעשר ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר אינו משלם תשלומי כפל כו', וכוונתו, דהתוספתא דב"ק פ"ז דמחייבתו כפל אתיא כמ"ד ממון הדיוט, וטעמא כדפרישנא, דכאן לשלם כפל אינו מאמר תנאי רק בעצם צריך שיהא לו בעלים דיהיה לו דין ממון ואיכא בהו קנין וזכות, וכיון שבארנו טעמא משום דגנב צריך קנין ולית דין קנין בהקדש אף בק"ק לבעלים, א"כ הגונב הקדש אינו חייב כלל אף באונסין וכמו שהיא עדיין ברשות הבעלים, וזהו צ"ע דכפל דלרעהו כתיב ואין תשלומין להקדש, ולגבי הבעלים לית ביה דין ממון כלל ולא זכות מכר וליכא קנין לגנב, אבל אצל הקדש אפשר דמתחייב באונסין דלהקדש דין ממון קרינא ושפיר איכא קניה לענין אונסין, אבל דא נסתר דא"כ ישלם כפל לבעלים כיון דבעלים מיקרי, רק החסרון דלית ליה דין ממון וזה יהיה מאמר תנאי, אם לא דאין דין קניה אצל הקדש וכמו שבארתי: ובזה א"ש מה דפסק רבינו גנב את העו"ג או הקדש אינו נמכר על הקרן כו', משום דקנין להתחייב מתורת גנב ליכא וכי אכלו או איבדו אח"כ בידים הוי חיוב שלו מתורת מזיק או מדין נהנה וזה הוי חוב לא גנבה ונמכר בגנבתו ולא בחובו ונכון: אך דא צע"ק, הא דעיסת מעשר שני חייבת בחלה בירושלים, הא שם אף אם תאמר דעריסותיכם הוא מאמר תנאי לחיוב חלה וחוק דתי דגלגול הפקר אינו מחייב בחלה וכן הקדש ובעי בעלים, וכיון דהיתר אכילתה שלו לא של זולתו הוי עריסותיכם, אבל להפריש אחר כך איך מצי, ולהקדיש הנפרש בקדושה של תרומה כיון דלאו בעלים הוי וכמו דאינו יכול ליתן במתנה אף דחבירו יאכלנה בקדושת מעשר וזה לאו מאמר תנאי רק עצם זכותי וממון בעלים, וצ"ל כיון דחל החיוב תו לא מוזר לאמר דאיהו כבעלים להקדיש דבר העומד לכך והיינו שעומד להיות מורם, וכמו דאשכחן בירושלמי דתרומות דבעי דבהפקר שנתחייב בתו"מ קודם מירוח כשהיה של בעלים, מי מצי אחר להפריש בעודנה הפקר, ורק על תורם של חבירו קפיד רחמנא, אע"ג דלמכור ולהקנות של הפקר ודאי לא מצי אינש, וצ"ל דהרמה שאני כיון שעומדת לכך, וכן אמר שם דגזבר כבעלים להפריש של הקדש שנתחייב כבר בתו"מ, ולא גרע בעלים אצל מעשר שני אע"ג דממון גבוה הוי מגזבר אצל הקדש, ויש להאריך עוד, ודוק כי הוא ענין חדש בס"ד: ובהשגות כתב על מש"כ רבינו, או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד, א"א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש כו' להקדש שהרי מעל. ואיני מבין מי גילה לו דרבינו מיירי בשוגג ולא ידע שהן של הקדש דילמא במזיד ואינו מתחלל ואינו מתחייב קרבן וחומש, ואטו רבינו דינא דמעילה קאתי להשמיענו, והשגה זו פלא, והרב המגיד הוסיף פלא במה שציין לפרק ו' מהלכות מעילה האריך הר"א וכוון למש"כ בנטל אבן או קורה של הקדש דאם לאו גזבר שפיר מעל להראב"ד יעו"ש, ושיטת רבינו שם עמוק מבואר שם אבל מאי שייך כאן דזה הכל בשוגג וצ"ע: נסתפקתי גנב מי מתחייב בהקדש לשלם קרנא היכי דליתא בעיניה אף דנתמעט מוגונב מבית האיש לא מבית הקדש זה דוקא לענין כפל דלא משלם, אבל בהשבה מחייב, ואם נגנב או נאבד בעי לשלם קרנא, ולמ"ד דמזיק הקדש פטור נראה דכ"ש הוא דמיפטר בגנבה מהשבה, אבל לפסק רבינו דמזיק הקדש חייב צ"ע, ונראה דתליא אם חיובא דגנב משום שומר וכמו שפירש רש"י בסנהדרין ע"ב דגזלן חייב משום שואל שכל הנאה שלו, וכיו"ב כתבו רמב"ן ורשב"א הובא דבריהם בשיטה ב"מ (דף מ"ג) ד"ה איתבר ממילא משלם כדמעיקרא, שחקרו אמאי לא משלם כדמעכשיו כדין שואל יעו"ש, שאם נאמר שאינו נחשב כשומר אין זה קושיא, א"כ בהקדש אין דין שמירה ושאלה ולכן פטור מלשלם גם קרנא, אבל אם נאמר דחיוביה לאו מחמת שמירה וכמוש"כ תוספות פרק הכונס (דף נו) [וקצת משמעות לזה מדברי רא"ש במרובה סימן ב', ז"ל, דגזלן לא מקבל עליו שמירתה] אפשר דחייב דמאחריותה לא נתמעט בהקדש, ולכאורה מפורש הוא במשנה בפרק הגוזל דתנן גזל בהמה ונעבד בה עבירה או שנפסלה מע"ג המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ופירשו בתוספות (דף צח) דבבהמת מוקדשין מיירי ומוכח משום דלאו שינוי הוא, הא אם נשתנו חייב לשלם כשעת הגזלה ומפורש דחייב לשלם, אמנם תמן נראה דכר' שמעון אתיא ובקדשים שחייב באחריותן דלבעלים ממון בעי לשלם בגוזל הקדש, וקמ"ל דבזה לא הוי שינוי ואומר לו הרי שלך לפניך כיון דלא מינכר השינוי, אבל גונב בהקדש אימא דלהקדש פטור מלשלם גם אם ליתא בעיניה: והנה בסוגיין (דף עח) בעי רבא בגנב שור הקדש מי פטר גנב נפשיה בכבש או דילמא מצי אמר בעה"ב אנא מצוה מן המובחר בעינן למעבד כו'. וראיתי שהראב"ד (הובא בשיטה) הקשה בשמועה זו, דנהי דמשום אחריותן דבעלים מיפטר בכבש, מ"מ הא צריך לשלם להקדש פסידא דילהו וע"כ דבנאבד מיירי, חזינא דסובר רבינו דגנב פטור לשלם להקדש אם נאבדה וגם מאחריות דקרן פטרה תורה היכי דליתא בעיניה, אמנם יש לומר דדוקא בנאבדה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא יעוין חולין (דף קלט) אף דהוא מחוסר הקרבה בכ"ז גנב פטור לשלם להקדש וכמו לר' יוחנן דלא מחלק בין הקדש בדק הבית לקדשי מזבח וסובר דבהרי זה, בקדשי בדה"ב כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, כן הכא בגנב מיפטר לשלם אם נאבד דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולא שייך דישיב לרשות הקדש דכ"מ שהוא ברשות הקדש איתא ולפ"ז אפשר דאם מת או נשרף חייב הגנב לשלם להקדש, רק הכא בנאבד מיבעי ליה ופטור מלשלם להקדש דכל היכי דאיתא ברשות הקדש איתא ובי גזא דרחמנא ואע"ג דמחוסר הקרבה זהו דוקא לענין הבעלים שאמר הרי עלי ובעי להקריבו אבל לא לגבי גנב דמחייב רק על פסידא דהקדש והא איתא ברשות גבוה ובי גזא דילהו: אולם רבינו לא הביא הבעיא הנ"ל רק בהלכות מעשה הקרבנות כתב דאם נאבדה פוטר הבעלים עצמו בכבש, וטעמו שסובר דהגנב חייב לשלם להקדש מה שהפסיד להקדש, רק לגבי כפל בעי אם משלם דמי שור, ולר"ש דמחייב תשלומי כפל לבעלים בקדשים שחייב באחריותן, וכן פרש"י והראב"ד בתירוץ הב', לכן לא הביאו להלכה דלא קיי"ל כר"ש דלגבי בעלים ליכא תשלומין ולהקדש בודאי חייב לשלם כל מה שהפסיד, ואם נאמר דפטור הגנב מלשלם להקדש אחריות קרנא דרחמנא מיעטתו מדין השבה לגמרי, א"ש מה דבשילהי חולין תנן לר"י דגנב וגזלן חייבין ארבעים, דסבר לאו הניתק לעשה לוקה, דקשה דא"כ הא חייב בתשלומין ואינו לוקה ומשלם לר"י, ולפ"ז יתכן לאוקמי בגונב הקדש דמתשלומין מיעטתו תורה ועל לאו דלא תגנובו לוקה, וכבר תירצתי במק"א הך קושיא: עלה בידינו, דהספק הזה הוא מחלוקת בין אבות העולם, לרבינו חייב, ולהראב"ד פטור. ומצאתי לשעה"מ הלכות חובל ומזיק פ"ז שכתב כן בשיטת רבינו, ועיין מש"כ בהשמטה אם גזלן כשומר יעו"ש, ולפ"ז אפשר דדוקא לענין כפל בעי לזה, משום דכפל אין חיובו על מה שהוא בשעת גניבה דמשלם כשעת העמדה בדין וא"כ הא עכשיו צריך לשלם רק כבש, אבל קרן כי משלם לבעלים דחיובו כעין שגנב משלם מה שגנב אף שהפסד לא גרם לו רק כבש, ולפ"ז אם נאמר מש"כ מור"מ מינץ ללמוד מכאן הך דאתרוג מהודר וכבר השיגו עליו המשל"מ והחכם צבי שטעה יעו"ש, אך מ"מ שפתי צדיק יפיקו רצון באתרוג של מע"ש דקיי"ל דיצא ודין ממון אין לו לר"מ דקיי"ל כוותיה, והזיק אחד האתרוג דיש ללמוד שאינו חייב לשלם רק דמי אתרוג כשר לא דמי אתרוג מהודר דבמכירה ליתא כדין מע"ש וחזי רק לצאת בו לבעלים מצוה מן המובחר, אבל לא ליקח דמים ממנו וכמו בהקדש, ולפ"ז גם ע"ז יש לפקפק, דבקרן מה שגנב על שעת הגניבה משלם, לא כן בכפל דחיובו על שעת העמדה בדין ואם הוזל אינו משלם רק כדהשתא, א"כ הוא הדין דאינו חייב רק על פסידא דהשתא. ולפי מש"כ לעיל דגנב בעי קנין וכן מפורש בירושלמי פרק ד' שומרין אף לענין גזלה אין חייבין אלא דרך קנין ר"ח אמר ר"ב אף בגניבה אינן חייבין אלא דרק קנין והארכתי בזה מבבלי וירושלמי בכ"מ, א"כ יש לסתור ולבנות הרבה לענין הקדש, וגם במה שהעירותי בדברי ההשגות ואכמ"ל:
י״א
גנב ומכר והקנה למוכר לאחר שלשים יום: בגמ' הגירסא פרט לשהקנה לשלשים יום, ופרש"י שלא הקנה רק לשלשים יום, ורבינו מפרש שהקנה לאחר שלשים יום ובתוך שלשים הוכר הגנב וחוזרת לבעלים טרם שחל המכירה אבל אחר השלשים חייב דו"ה דכבר חלה המכירה, ומש"כ בהלכה י"ב שמכרה חוץ מל' יום פירוש שמכר לו מעכשיו הגוף רק ששייר לו לעצמו בה לעשות מלאכה שלשים יום, נמצא דהמכירה חלה תיכף ויצא מרשותו לרשות לוקח, רק מה ששייר לו לעצמו מלאכת שלשים יום אם הוי שיורא. בזה בעי בגמרא דאפשר דחייב אף אם הוכר הגנב תוך שלשים דזה לא הוי שיורא ואפשר דפטור אף כשהוכר לאחר שלשים יום כיון דמעת דחלה המכירה שייר בה לעצמו איזה דבר, אבל בשמכר שיהא חל המכירה אחר שלשים יום, אז כי הוכר לאחר שלשים ודאי דחייב דמעת חלות המכירה לא שייר בה מידי, ובלחם משנה אינו מדוקדק: והנה לפירוש רש"י לכאורה קשה הא דשקיל וטרי על משנתנו דגנב והקדיש ואחר כך טבח דלתחייב אהקדש מה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים, הא יתכן דהקדיש לזמן שלשים יום וטבח בתוך שלשים דפטור מצד טביחה דכי קא טבח דהקדש קא טבח ומצד מכירה הרי חוזרת אחר שלשים יום, והגם דר' יוחנן מוקי למשנתנו בתמימין בפנים בכ"ז הרי איכא אמוראי דסברי פ"ג דנדרים (דף כט) דקדוה"ג פקע בכדי, וכן אמר בירושלמי קדושין פרק האומר בשם ר' יוחנן הר"ז עולה שלשים יום כל למ"ד יום ה"ז עולה לאחר שלשים יצאתה לחולין מאליה, ואין לומר דא"כ אכתי היא של בעלים ויתחייב דו"ה דשל בעלים טבח, דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי והוא ר' יוחנן ודאי דאינו חייב דהשתא כי טבח דהקדש טבח, ואף למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ג"כ הכא קנוי גופא ופירות לזמן זה ועדיפא טפי, ועוד דאפשר דההקדש הוי שיור והוי כמו קטעה ומכרה או טבחה אם נאמר דחוץ מל' יום הוי שיורא, וקושיא זו הקשה לי רב אחד אך לא פירש כראוי, ונראה לי, דבגמרא מקשה דאיך חל ההקדש ותירץ ר' יוחנן דמיירי לאחר יאוש, ופירוש דחייל משום יאוש ושנוי השם וכמו דמפרש הברייתא, דהגנב והגזלן הקדשן הקדש וקנהו הקדש ביאוש ושינוי השם. וכיון שכן פטור על טביחה דחיילא הקדש וכי קא טבח דהקדש קא טבח ואם תוקים כשהקדישו לזמן הלא הוי תו שינוי השם החוזר ולא קנה, וכמו דאמר ר"ז בדף ס"ז שנוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא הוי שינוי, וכיון דלא חלה הקדש א"כ כי קא טבח דהדיוט קא טבח ויתחייב על טביחה דעדיין הוי חולין ולא חייל הקדש, וזה תירוץ מספיק ופשוט. אולם לשיטת רבנן בתוספות סוכה (דף ל') ד"ה ולקנינהו בשה"ש דיאוש עם שינוי השם החוזר קונה ולכן קונה בעוצבא ביחדו אחר יאוש דמיקרי אברזין אף דחוזר לברייתו, ודלא כרש"י בפרק מרובה (דף סז) ד"ה ר' זירא אמר עיי"ש לא ניתן תירוץ זה להאמר והדק"ל: לכן נראה, דהנה בחידושי הרשב"א לביצה ריש פרק ד' בהא דאמר תמן דבנוי סוכה מהני אם אמר איני בודל מהן כל בין השמשות ובעצי סוכה דע"כ מיבדל בדיל ותו כיון דלא מיבדלי ימים מלילות חלה עליהן קדושה, והקשה מ"מ איך אמר אביי כאן דלא מהני בה תנאה ומי עדיפא משור כל שלשים יום אמר עולה ולאחר ל' שלמים דפקע, ואמאי כי מתנה דליפקע קדושה מעצי סוכה לא מהני, וכתב מתוך הדחק יש לי לומר דהקישה הכתוב לחגיגה ממש מה חגיגה א"א לה לאחר שחלה עליה קדושה שתפקע קדושה אף עצי סוכה כן עכ"ל. וכוונתו דאימת חלה עליה קדושת חגיגה הוא דוקא כששחטה לחגיגה ואז אמרו דסכין מקדיש ליה לדם ואז לא פקע בכדי דלאחר שחיטה לא פקעה, ודוקא מחיים דעדיין לא נגמר קדושת החגיגה ומצי להפקיע ע"י מום אז פקעה בכדי, ועצי סוכה הלא כבר נגמר קדושתן בבוא תחלת ימי סוכות ויושב בה ותו לא פקעה בכדי וז"ב, וכיון שלמדנו זה משיטת רשב"א תו א"ש קושית הגמרא דלתחייב על הקדש דהוי כמוכר לשמים ויתחייב משום מכר, ואם תאמר דאיירי שהקדיש לזמן אכתי כי טבח ולר' יוחנן דמוקי למשנתנו בתמימין ששחטן בפנים א"כ כי קא טבח בפנים תו חלה עליה קדוה"ג גמור דסכין מקדש ליה לדם, ואף אם תאמר דאין לשחיטה אלא לבסוף ותו בתחלת שחיטה מצי פריק ליה וכמו"ש בחולין (דף ל'). בכ"ז כי גמר שחיטתו ועדיין היא מפרכסת שהיא כחיה לכל דבריה אכתי יתחייב דבגמר שחיטה הרי מכר לה דחיילא הקדש גמור ע"י טביחתו בפנים דלא נפקע קדושה ויתחייב דו"ה על טביחה בפנים משום מכר דנעשה עכשיו ע"י טביחה בפנים מכר גמור לעולם שאינה חוזרת וכמו דפרישית. אך אז הא תו לא מצי להתחייב משום טביחה ורק לר' יוחנן דסבר דמכר טריפה לר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא הוי שחיטה חייב, א"כ יתחייב משום מכר אף ע"ג דלא מצי להתחייב כשהיא שחוטה. אמנם אם אחר גמר שחיטה בעודה מפרכסת מכר יש לעיין דתניא אם מיקרי שה וכדשקיל וטרי בפרק הוציאו לו (דף מט) עיי"ש, וזה אינו נוגע לדברינו דמיירי בגמר שחיטה וכמוש"ב ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
השגות הראב"ד · הלכות גניבה פרק ב׳
א׳
נכסי הקדש אינו וכו'. א"א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל עכ"ל:
ד׳
הגונב טבלו וכו'. א"א משלם לו כפל דמי טבלו וכן בחלבו משלם לו כפל דמי חלבו עכ"ל:
ו׳
ואחר כך הקדיש וכו'. א"א קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדק הבית משלם ד' וה' מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט עכ"ל:
י״ב
אין מוציאין וכו'. א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו עכ"ל:
ט״ז
לא הוציאה מרשות הבעלים וכו'. א"א נראה מדבריו הא דקתני במתניתין הגביהו השומר חייב כפל לבעלים קאמר לפי שהוא גנב וא"כ היכי שמעינן מיניה תקנו משיכה בשומרים והלא משום גנב הוא חייב ולא משום שומר אלא ודאי הא דמוקמינן לה בשומר לא בנתנו בבית הבעלים קאמר ואף לאו בגנב אלא מילתא באנפי נפשיה קאמר:
נחלת הכלל · ToratEmet
מלאכת שלמה · הלכות גניבה פרק ב׳
א׳
וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו'. דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. והתוס' ז"ל בפ"ק דב"ק ד"ה שור רעהו כתבו דהא דממעטינן הקדש מדין גנב לאו דוקא דה"ה מדין דכל ד' אבות נזיקין ליתנהו בהקדש, והוקשה להם מהא דאמרינן בהשואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם וכו' יעו"ש. והרב מל"מ ז"ל כתב על דברי התוס' וז"ל וא"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן בגטין דף נ"ד ע"א כהנים שפגלו במקדש במזיד חייבים, ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו (ניזק) [ניכר] שמיה הזיק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין, ואולי הו"א דמתני' ר' שמעון היא דאית ליה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו וכו' א"נ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים, אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים יעו"ש. וקשיא לי טובא מהא דאמרינן בפ' התכלת (מנחות דף מ"ט ע"א) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשום אילים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, א"ל רב עלו ועלו, אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא, עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולן פיגול, היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוו, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה, א"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר ע"כ. הרי דהש"ס מוקי לה להאי מתני' בקדשי קדשים היפך מ"ש הוא ז"ל דאפשר לאוקומי בקדשים קלים וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב המגיה בס' שורשי הים בפירקין).
י״ב
גנב וקטע ממנה אבר וכו'. בעיא דר' ירמיה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ח) ולא איפשיטא. ורבינו ז"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה, כנראה דס"ל דעובר ירך אמו ובעיא דר"י אינו אלא אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו וכמ"ש הרב שער המלך. ועיין בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ') בד"ה עובר. והר"ן בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח) מהש"ס בד"ה ולענין ולד שנולד מן הטריפה כתב, וז"ל לפיכך תירץ ר"ת דודאי קי"ל דעובר לאו ירך אמו הוא כדמוכח בשמעתין וכו' וההיא דגיטין דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו וכו' יעו"ש. וראיתי להרב שער המלך שהקשה על דברי הר"ן אלו, שאם כדבריו מאי פרכינן מינה בתמורה דף כ"ה לר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וכו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, התם שאני כמ"ש הר"ן ז"ל, ובפ"ב דגיטין מוקמינן להאי ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דקסבר עובר ירך אמו ולפי דברי הר"ן ז"ל אפי' כרבנן (דר"נ) [דרבי] דס"ל המשחרר חצי עבדו לא קנה מצי מתוקמא עיי"ש שהצריך עיון. ולענ"ד נראה לישב דעת הר"ן בזה האופן דמדקאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מכפר רצה מכפר בולד, ומטעם דעובר לאו ירך אמו, נראה דר' יוחנן דס"ל דמשעת הפרשה חשיב ליה כילוד וכאילו הפריש שנים לאחריות, ואי לא הו"ל ולד חטאת דלמיתה אזלא. ואמטו להכי הקשה מהך ברייתא לר"י דקתני הרי את שפחה וולד בן חורין דאם היה עוברה זכתה לו אמו, אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו מני ר' מאיר היא אלא אי אמרת עובר לאו ירך אמו, והכונה דכילוד דמי ומשו"ה רצה מכפר בולדה, אמאי זכתה לו אמו, נהי דשייך בה ידה כידו מ"מ לא חשבין ליה כילוד, כן נ"ל לומר בדעת הר"ן ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות גניבה פרק ב׳
י״ב
גנב וקטע כו' או שמכרה חוץ ממלאכתה כו'. בפ' מרובה בעיא דר"י ולא איפשיטא ורבינו ז"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה ונראה שיש להוכיח מכאן שדעתו ז"ל לפסוק כמ"ד עובר ירך אמו וכיון דהך בעיא דר"י לא הוי אלא למ"ד עובר לאו ירך אמו מש"ה השמיטה וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל בסימן ש"ן שהשמיט ג"כ הך בעיא ומה שהוכיח רש"ל בס' יש"ש סימן ל' שדעת רבינו לפסוק כמ"ד עובר לאו ירך אמו ממה שפסק פ"ד מה' פ"המ דין ו' וז"ל הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כב' חטאות כו' והוא מימרא דר"י בפ' כיצד מערמין דצ"ה ואמרינן התם דטעמא דר"י משום דקסבר שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו כבר תרגמוה להא הרב ל"מ ז"ל שם ובפ"ז מה' עבדים דין ה' והרב עצמות יוסף ז"ל בדס"ח דטעמא דרבינו לאו משום דשיירו משוייר הוא אלא משום דס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכדאמרינן התם מתקיף לה רבה ממאי דטעמא דר"י כו' דילמא טעמא דר"י הוא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע"ג דדחינן ליה התם האי אתקפתא דרבא מ"מ רבינו ז"ל סמך אסוגיא דכריתות ודמנחות פ' התודה דס"ל לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש ושם אמרינן דטעמיה דר"י הוא דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא מותבינן עלה כדמותיב בתמורה אנו דבריהם ז"ל ובעניותי מקום יש להוכיח כן שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממה שפסק פי"ב מה' הנזכר דין י"ג וז"ל האומר הרי עלי תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא ה"ז הנשארת אין לו תקנה שאם יביא עמו לחם כו' לפיכך לא תיקרב לעולם אלא תרעה עד שיפול בו מום ע"כ והיא ברייתא דר"ח שם בפרק התודה ואמרינן התם א"ל רב אשי לרב כהנא אם איתא לדר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' ליתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה הא נמי תודה היא וולדה להוי מותר דתודה ומשני א"ל מאן לימא לן כו' והשתא אם איתא שלדעת רבינו שיירו משוייר א"כ אמאי פסק דאין לו תקנה והו"לל דאיתיה בתקנתא דרב אשי אלא ודאי משמע שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר דעובר ירך אמו היא: אך ק"ל שהרי דעת הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות עבדים דעובר לאו ירך אמו ואלו בדין זה דתודה שנתערבה בתמורתה השיג על רבינו ז"ל וכתב מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זה יביא תודה בלא לחם משמע שהודה לדברי רבינו ז"ל במ"ש דאותה הנשארת אין לה תקנה אלא שבא להשיג עליו במ"ש אלא תרעה עד שיפול בה מום כי לא פורש מה יעשה באותן הדמים שאם יקח בהם תודה ולחמה שמא דמי תמורה הן ואם לא יביא עמה לחם שמא דמי תודה הם וזהו שאמר מה תקנה יש בזה כו' והנראה דס"ל דאע"ג דאמרינן אין מפרישין תחילה למותרות היינו דוקא כשתחילת הפרשת קרבנו יהיה מותר תודה אבל כל שתחילתו היתה לשם תודה אלא שנפל בו מום אח"כ מותר למכור אותו ויביא בדמיה מותר תודה כנ"ל כונת הראב"ד ז"ל ודברי מרן ז"ל סתומים ואינם מובנים אצלי כמו שיראה הרואה וא"כ כיון שלדעת הראב"ד אם שיירו משוייר הי"ל להשיב על רבינו ולומר דאיתיה בתקנתא דרב אשי וצריך יישוב: עוד הביא ראיה הרב ע"י ז"ל שלדעת רבינו עובר ירך אמו ממ"ש ברפ"ט מה' נ"מ וז"ל פרה שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומוולדה מפני שהוא כגופה והתוס' ז"ל בפרק הנשרפין ד"פ ד"ה עובר ירך אמו דחו פי' ר"ת ז"ל שכתב ובכל דוכתא עובר לאו ירך אמו היא מההיא דפרק הפרה דף מ"ז דאמאי כי ליתיה לפרה משתלמת מן הוולד כיון דלאו ירך אמו הוא אע"ג דהוא נמי הזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שורים שהזיקו מי משלם אידך חלק חבירו וכתב עוד שלדעת הראב"ד ז"ל ע"כ דס"ל דלא קי"ל כמימרא דרבה בהפרה מכח כל הני סוגייאות שהביאו התוספות ז"ל אשר משם מוכח דעובר לאו ירך אמו יע"ש ולע"ד לפי דבריו קשה דא"כ הי"ל להראב"ד להשיג על רבינו ז"ל ולומר דפרה שהזיקה אינו גובה מוולדה משום דלאו ירך אמו ולכן הנראה דאי מהא לא איריא דס"ל ז"ל כמ"ש הר"ן בפרק א"ט על ההיא דוולד טריפה שהחזיק ס' ר"ת וכתב דהא דפרה שהזיקה גובה מוולדה לאו משום דעובר ירך אמו אלא משום שאף העובר מסייע בנזק וכההיא דולד הנוגחת והנרבעת דאסורי מה"ט ונראה דס"ל להר"ן דלא דמי לב' שוורים שהזיקו ואבד אחד דהתם כל אחד מזיק בפ"ע ואין האחד מסייע לחבירו באותו נזק שהזיק חבירו מה שאין כן בעובר שמסייע באותו נזק שהזיקה הפרה והנראה שאשתמיט מהרב ז"ל דברי הר"ן הללו וראיתי להר"ן ז"ל דברים תמוהים לע"ד ולא זכיתי להבינם שכתב וז"ל וההיא דגיטין נמי דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידו כידה עכת"ד ואתמהא שאם כפי דבריו היכי פרכינן מינה בתמורה לר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב"ח אם היתה עוברה זכתה לו התם שאני כמ"ש הר"ן ובפ"ב דגיטין מוקמינן להך ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וקסבר ירך אמו ולפי דברי הר"ן אפילו כרבנן דרבי דס"ל דהמשחרר חצי עבדו לא קני מני מתוקמא וצ"ע ואיך שיהיה דעת רבינו דעובר ירך אמו אלא דקשה לי במה שכתב בס"פ ט"ו מה' מעשה הקרבנות וז"ל המקדש עובר במעי בעלת מום וכיוצא ה"ז קדוש והיא פלוגתא דר"י ובר חדא בתמורה דף י"א דאמרינן התם דבהא פליגי דבר פדא סבר כיון דאמיה לא קדיש גופה איהו נמי לא קדיש אלא לדמי ור"י סבר עובר לאו ירך אמו היא אע"ג דאימיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש ואם כן כיון דרבינא ז"ל פסק דעובר ירך אמו היאך פסק להא דר"י ויש ליישב דכיון דטעמא דב"מ דאסר רחמנא היינו משום דמאיס לגבוה ומשום הקריבהו נא לפחתך איכא למימר דאע"ג דבעלמא עובר ירך אמו היא מ"מ כיון שהיא גופה אינה קריבה ע"ג המזבח ליכא ביה משום מאיסותא שהרי הולד תם הוא והרי זה דומה קצת לההיא דולד שנולד מן הטריפה שכתבו התוס' דאע"ג דעובר ירך אמו היא כיון דטריפה משום חיות הוא דאסר רחמנא והרי זה יש לו חיות דפ"ע מש"ה שרי כנ"ל עוד יש להביא ראיה שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממ"ש בפ"ד מהלכות תמורה דין ז' וז"ל מפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו עד שיסתאבו כו' והיא פלוגתא דרבנן ור"א בתמורה די"ט דאמרינן התם דר"א ס"ל כר"י דאמר דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו היא ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף אבל הוא קדוש כו' עי"ש ואם איתא דרבינו פסק כר"י אם כן הו"ל למיפסק הכא כר"א ודוק עוד הקשה הרב ע"י ז"ל ממ"ש רבינו בפי"ב מהלכות איסורי ביאה וזה לשונו מצרי שני שנשא מצרית ראשונה וכן מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה ובפרק הערל דע"ח אמרינן כי אתא רב דימי אמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אלמא בתר אימיה שדינן ליה א"ל אביי אלא הא דאמרינן הפריש חטאת מעוברת כו' ודחי דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה כו' משמע דוקא למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא דאצטריך קרא דאשר יולדו אבל למאן דס"ל ירך אמו הוא לא צרכינן קרא דבלאו קרא נמי מסברא שדינן ליה בתר אמו כיון דירך אמו הוי וא"כ אי ס"ל לרבינו דעובר ירך אמו אמאי הוצרך להביא קרא דאשר יולדו א"ד יע"ש ולי אפשר ליישב עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בפרק האומר דס"ז ע"א ד"ה מצרי שני וז"ל בנה שלישי ומותר לישא ישראל כדכתיב דור ג' כו' דכיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאע"ג דבעלמא קי"ל דעובר ירך אמו הוא אפ"ה אצטריך קרא דאשר יולדו משום דאי לאו קרא הו"א דשדינן ליה בתר אבוה מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה כישראל וכטעמיה דרבה בר ב"ח אלא דתלמודא מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דאשר יולדו קאמר דע"כ טעמיה דרב דימי הוא משום דבתר אימיה שדינן ליה דס"ל בעלמא דעובר ירך אמו ולבי' אבותם ס"ל לרב דימי דדוקא בישראל הוא דכתיבי דאי הוה ס"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו הוא אפי' נימא דר"ד ס"ל דלבית אבותם דוקא בישראל הוא דכתיב אכתי מנ"ל דשדינן ליה בתר אמו כיון דבעלמא ס"ל דעובר לאו ירך אמו אמנם למאי דמסיק דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכי קאמר אפי' למאן דס"ל בעלמא דעובר י"א הוא אפי"ה אצטריך קרא דלא נטעי בדרבה בר ב"ח ותלמודא הכי קאמר דילמא טעמא דר"י לאו משום דעובר ירך אמו הוא דאפי' אי הוה ס"ל דירך אמו הוא אפ"ה הכא לא מהני האי טעמא משום דלבית אבותם כתיב אלא דשאני הכא דכתיב כו' והנראה ודאי שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דטעמא דרבה בר ב"ח מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה ולאו משום טעמא דס"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח סוגיא דפרק הערל משום דא"כ מאי פריך התם רבא מההיא דמנימין גר מצרי ודוחק להגיה הברייתא ולו' תני ראשונה ואמאי לא משני דר"י ס"ל דעובר י"א הוא דפלוגתא דתנאי הוא בפרק א"ט ור' ג"כ ס"ל דעובר י"א הוא כמ"ש התוס' שם ד"ה בעלמא יע"ש ובפרק האומר ג"כ כי פריך והאיכא דרבה בב"ח אמאי לא משני דמתני' ס"ל דעובר ירך אמו היא וכדמשני אאינך דקא פריך התם והאיכא חלל כו' אלא משמע ודאי דהא דרבב"ח אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דס"ל דעובר ירך אמו מטעמא דלבית אבותם קרי' ביה כישראל הן אמת שק' לפי' זה דהא דפרכינן התם בפרק הערל טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת כו' ואי כפי' רש"י מאי פריך הא אפי' נימא דבעלמא עובר י"א היא אפילו הכי אצטריך קרא דאשר יולדו משום דהוה טעינן בדרב' בב"ח דלבית אבותם כתיב ועיין בשיטה ספר פני יאושע ויש ליישב דהתם לאו דאצטריך קרא דאשר יולדו קא פריך אלא מאידך דר"י דהפריש חטאת מעוברת דס"ל לר"י דעובר לאו ירך אמו היא והא דלא פריך בפשיטות מההיא דהפריש חטאת כו' כבר נרגש מזה הריטב"א בשיטה כ"י ותי' דאי מותבינן מההיא דחטאת הו"א דההיא דרבב"ח הוא דאמר בתר אבוה שדינן ורבא דאמר נכרית מעוברת כו' דעובר ירך אמו כר"ד והוה צרכינן למימר דאפילו כר"ד לא אתי דשאני הכא דכתיב אשר יולדו וכיון דע"כ צרכינן להך דיוקא ניחא לן למיפרך מיניה עכ"ל וניחא השתא לישנא דתלמודא דקאמר הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה ול"ק טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא"ה בתר אבוה שדינן לי' כו' משום דמהא ל"ק ליה דאי לאו קרא אע"ג דבעלמא עובר י"א הוא אפ"ה הו"א דהכא בתר אבוה שדינן ליה מטעמא דלבית אבותם כתיב אלא דמאי דק' ליה הוא במאי דקאמר ר"ד דהכא היינו טעמא משום דכתיב אשר יולדו אבל בעלמא כי ההיא דהפריש חטאת ס"ל לר"י דבתר אבוה שדינן ליה ולא אמרי' עובר י"א כנ"ל ודוק ועיין במ"ש רבינו ז"ל פ"א מה' פרה אדומה הלכה ז' עלה עליה זכר פסולה ואין צריך לומר המעוברת ותמ' מרן הכ"מ ז"ל שם וז"ל לשון אצ"ל שכתב רבינו אינו נח לי וכיון דמעוברת לא מפסלה אלא משום דעלה עליה זכר לא שייך למיתני ואצ"ל דהיא היא והרב תוס' י"ט פ"א דפרה תי' שדעת רבינו כדעת הרע"ב שכתב שם דתרוייהו ס"ל דעלה עליה זכר כשרה ור"א דמכשר סבר עובר ירך אמו ורבנן דפסלי סברי דלאו ירך אמו ונפסלת מחמת מלאכה והיינו ואצ"ל מעוברת שכתב רבינו דנפסלת מטעמא אחרינא משום משוי עי"ש ולפי מ"ש שדעת רבינו דעובר ירך אמו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל וכמובן ודוק: הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש במ"ש הראב"ד פי"ב מפסולי המוקדשין דף י"ג עיין שו"ת אא"ז הח"צ ז"ל ס' כ"ד הן אמת שדברי הרמב"ם שם תמוהים וגם הש"ס תמוה ועיין במנחות דף פ' דחלופי תודה טעון לחם ומהתימה על הח"צ שלא הרגיש כלל בזה ומצאתי במגלת ספר שלמהר"ם קאזיס הספרדי שהאריך בזה וגם אני כתבתי בגליון הרמב"ם ואכ"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות גניבה ב׳, מתוך הלכות גניבה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל