אבן האזל על הלכות גניבה פרק א׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 41,680 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות גניבה פרק א׳ במלואו
רמב״ם - הלכות גניבה · פרק א׳
ספר נזיקין · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות גניבה · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל הַגּוֹנֵב מָמוֹן מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וּלְמַעְלָה עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יא) "לֹא תִגְנֹב". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי נִתָּן לְתַשְׁלוּמִין שֶׁהַגַּנָּב חִיְּבַתּוּ תּוֹרָה לְשַׁלֵּם. וְאֶחָד הַגּוֹנֵב מָמוֹן יִשְׂרָאֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן עַכּוּ"ם וְאֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הַגָּדוֹל אוֹ אֶת הַקָּטָן:
הלכה ב׳
אָסוּר לִגְנֹב כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה. וְאָסוּר לִגְנֹב דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ לִגְנֹב עַל מְנָת לְהַחְזִיר אוֹ עַל מְנָת לְשַׁלֵּם הַכּל אָסוּר שֶׁלֹּא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּכָךְ:
הלכה ג׳
אֵיזֶה הוּא גַּנָּב זֶה הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן אָדָם בַּסֵּתֶר וְאֵין הַבְּעָלִים יוֹדְעִים. כְּגוֹן הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לְתוֹךְ כִּיס חֲבֵרוֹ וְלָקַח מְעוֹתָיו וְאֵין הַבְּעָלִים רוֹאִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם לָקַח בְּגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא בְּחֹזֶק יָד אֵין זֶה גַּנָּב אֶלָּא גַּזְלָן. לְפִיכָךְ לִסְטִים מְזֻיָּן שֶׁגָּנַב אֵינוֹ גַּזְלָן אֶלָּא גַּנָּב אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים יוֹדְעִים בְּשָׁעָה שֶׁגָּנַב:
הלכה ד׳
גַּנָּב שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁגָּנַב חַיָּב לְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְבַעַל הַגְּנֵבָה. אִם גָּנַב דִּינָר מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. גָּנַב חֲמוֹר אוֹ כְּסוּת אוֹ גָּמָל מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם בְּדָמֶיהָ. נִמְצָא מַפְסִיד כַּשִּׁעוּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְחַסֵּר אֶת חֲבֵרוֹ:
הלכה ה׳
גַּנָּב שֶׁהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁגָּנַב מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וּפָטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ח) "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם" וְלֹא הַמַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַקְּנָסוֹת שֶׁהַמּוֹדֶה בָּהֶן פָּטוּר:
הלכה ו׳
תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל נוֹהֲגִין בַּכּל חוּץ מִשֶּׂה וְשׁוֹר שֶׁהַגּוֹנֵב אֶת הַשּׁוֹר אוֹ אֶת הַשֶּׂה וְטָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם עַל הַשֶּׂה תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וְעַל הַשּׁוֹר תַּשְׁלוּמֵי חֲמִשָּׁה:
הלכה ז׳
אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁגָּנְבוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין לָהּ לְשַׁלֵּם הֲרֵי הַכֶּפֶל עָלֶיהָ חוֹב עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ אוֹ יָמוּת בַּעְלָהּ וּבֵית דִּין נִפְרָעִים מִמֶּנָּה:
הלכה ח׳
קָטָן שֶׁגָּנַב פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמַחְזִירִין לוֹ דָּבָר הַגָּנוּב מִמֶּנּוּ. וְאִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף הַקֶּרֶן וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל:
הלכה ט׳
הָעֶבֶד שֶׁגָּנַב פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּבְעָלָיו פְּטוּרִין שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב עַל נִזְקֵי עֲבָדָיו אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרָן שֶׁאִם יַכְעִיסֶנּוּ רַבּוֹ יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גָּדִישׁ בְּאֶלֶף דִּינָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר נְזָקִין. נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶת הַכֶּפֶל:
הלכה י׳
רָאוּי לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת אֶת הַקְּטַנִּים כְּפִי כֹּחַ הַקָּטָן עַל הַגְּנֵבָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִין בָּהּ. וְכֵן אִם הִזִּיקוּ שְׁאָר נְזָקִין. וְכֵן מַכִּין אֶת הָעֲבָדִים שֶׁגָּנְבוּ אוֹ שֶׁהִזִּיקוּ מַכָּה רַבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִין לְהַזִּיק:
הלכה י״א
הָיְתָה הַגְּנֵבָה בְּיַד הַגַּנָּב וְהִשְׁבִּיחָה מֵאֵלֶיהָ כְּגוֹן כִּבְשָׂה שֶׁיָּלְדָה וּגְזָזָהּ מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאֶת גִּזּוֹתֶיהָ וְאֶת וַלְדוֹתֶיהָ. וְאִם אַחַר יֵאוּשׁ יָלְדָה וּגְזָזָהּ מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה. הוֹצִיא עָלֶיהָ הוֹצָאָה וְהִשְׁבִּיחָהּ כְּגוֹן שֶׁפִּטְּמָהּ הֲרֵי הַשֶּׁבַח שֶׁל גַּנָּב אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ. וּכְשֶׁמַּחְזִיר הַגְּנֵבָה עִם הַכֶּפֶל נוֹטֵל הַשֶּׁבַח מִן הַבְּעָלִים אוֹ מְחַשְּׁבִין לוֹ מִן הַכֶּפֶל:
הלכה י״ב
הַגְּנֵבָה עַצְמָהּ שֶׁהִיא בְּיַד הַגַּנָּב וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ אֶלָּא שֶׁאַחַר יֵאוּשׁ הַשֶּׁבַח לַגַּנָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִשְׁתַּנֵּית הַגְּנֵבָה בְּיַד הַגַּנָּב קְנָאָהּ וְקָנָה שִׁבְחָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דָּמִים:
הלכה י״ג
גָּנַב כְּחוּשָׁה וְהִשְׁמִינָה אוֹ שְׁמֵנָה וְהִכְחִישָׁה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה. גָּנַב טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה. טְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל נַעֲשָׂה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ וְקָנָהוּ וְשֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ וְשֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:
הלכה י״ד
גָּנַב בְּהֵמָה אוֹ כְּלִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבִשְׁעַת הַגְּנֵבָה הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה וְעַכְשָׁו בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוֶה שְׁנַיִם מְשַׁלֵּם קֶרֶן כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. הָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה שְׁנַיִם וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין אַרְבָּעָה אִם שָׁחַט אוֹ מָכַר אוֹ שָׁבַר הַכְּלִי אוֹ אִבְּדוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה אוֹ אָבַד הַכְּלִי מֵאֵלָיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה:
הלכה ט״ו
מִי שֶׁגָּנַב כְּלִי וּשְׁבָרוֹ אוֹ פִּחֲתוֹ אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִפְחַת מֵאֵלָיו אֵין שָׁמִין לוֹ הַפְּחָת אֶלָּא רוֹאִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה אוֹתוֹ הַכְּלִי וּמְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים שְׁנַיִם בְּדָמָיו וְהַכְּלִי הַשָּׁבוּר יִהְיֶה לַגַּנָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִטּל הַכְּלִי הַשָּׁבוּר וִישַׁלֵּם לָהֶם הַפְּחָת וְהַכֶּפֶל שׁוֹמְעִין לָהֶן:
הלכה ט״ז
הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר לִפְנֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנָה לוֹקֵחַ וַהֲרֵי הַגְּנֵבָה חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם טָבַח אוֹ מָכַר לְאַחַר יֵאוּשׁ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁהֲרֵי הוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ:
הלכה י״ז
הַגּוֹנֵב מִגַּנָּב אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאִם טָבַח וּמָכַר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה לַגַּנָּב הָרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי דִּין הַבְּהֵמָה הַזֹּאת לַחֲזֹר בְּעֵינֶיהָ לַבְּעָלִים וְלֹא קְנָאָהּ הַגַּנָּב וְלַבְּעָלִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַכֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גְּנָבָהּ מֵרְשׁוּתָן:
הלכה י״ח
גָּנַב וְטָבַח וּבָא גַּנָּב אַחֵר וְגָנַב. הַגַּנָּב הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַגַּנָּב הָרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי קָנָה בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה וְגַנָּב הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר וּבָא אַחֵר וְגָנַב מִן הַלּוֹקֵחַ. אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְהַגַּנָּב הַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאִם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אֵין הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבַד:
אבן האזל · הלכות גניבה פרק א׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות גניבה פרק א׳
א׳
אזהרת ערה שלא לגנוב ממון משוה פרוטה ולמעלה דכתיב לא תגנובו ומיירי בממון דהוי דבר הלמד מעניינו דכתיב גבי לאוי דממון וכדאמר' פרק אלו הן הנחנקין דף פ"ו ופחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברים על מדתם רחמנים הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם וכדאיתא פרק ארבע מיתות דף כ"ט ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתק לתשלומין שחייבו תורה לשלם מה שגנב ואמרינן ריש פרק אלו הן הלוקין דלאו שניתק לעשה פטור ממלקות דבעינן דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ונתקו נמי הכתוב לעשה להיות ענשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשה עשה זאת והפטר כדפי' רש"י ז"ל התם דף י"ד ואחד הגונב ממון ישראל או ממון גוי עובד עבודה זרה וכדילפינן פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא יוציאוהו בית דין מיד גוי אלא בגאולה והתם כתיב או לעקר משפחת גר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה לחטוב לה עצים ואכולהו קאי גאולה תהיה לו ואחד הגונב את הגדול ואת הקטן. אסור לגנוב כל שהוא מן התורה דאף על גב דאינו עובר אלא אשוה פרוטה לענין איסור אפילו כל שהו כחצי שיעור באיסורין וכו'. אסור לגנוב דרך שחוק או ע"מ לשלם כדתניא פרק איזהו נשך דמריבית ואונאה הוה ילפינן גניבה שהרי מחסרו ממון לא תגנובו למה לי לא תגנוב ע"מ למיקט לצערו לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל שרוצה ויודע בו שלא יקבל וכו'. ואי זהו גנב הלוקח ממון חברו בסתר ואם לקח בגלוי בחוזק יד הוא גזלן ולסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא כדאיתא פרק הכונס דף נ"ז ובמרובה דף ע"ט גזלן היכי דמי כגון בניהו בן יהוידע דכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי וגו':
ד׳
מצות קצג לדון לגנב בתשלומין או במיתה כדכתיב כי יגנוב וגו' אם במחתרת וגו' וגונב איש ומכרו וגו' הגנב משלם שנים כדכתיב ישלם שנים לרעהו ונוהג בכל כדנילף לפנים וכו'. המודה מעצמו בבית דין פטור מכל כדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו שאינו משלם שנים וכן כל הקנסות ילפינן מהכא וכו'.
ו׳
תשלומי כפל נוהג בכל חוץ משור ושה דמשלם ארבעה וחמשה וכדילפינן ריש מרובה על כל דבר פשע כלל על שור על חמור וכו' פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ושטרות ועבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וגו' יצאה הקדש דרעהו כתיב ומשום דאיכא פרטי יתירא וכל חד מרבי כעין דידיה הוי אמינא עופות לא דלא קדשי דבכורה דומיא דשור וחמור להכי כתב שה ואכתי לא הוו מייתי עוף טמא דלית בהו טומאת בגדים אבית הבליעה וכדילפי' בחולין מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כתב כל דהוא ריבוייא ואיבעית אימא כל בעלמא כלל הוא מיהו כל דהכא ריבוייא הוא מדכתיב בראש הפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כלל ופרט וכלל ואי ס"ד האי כל נמי כלל הוא לכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט על כל דבר פשע למה לי ש"מ ריבויא הוא והני פרטי שור וחמור וכו' למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות ושלמה למעוטי דבר שאינו מסויים כשלמה שכיון שאין לבעלים בו סימן פטור מכפל על כל אבדה לטוען טענת גנב באבדה דמשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דוקא בשור ושה ולא נילף שור שור משבת דשור דסיפיה דקרא ושה דרישא מיתרי כדאמרי' התם במרובה דף ס"ז לומר שור ושה אין מידי אחרינא לא.
ז׳
אחד האיש ואחד האשה המה בתשלומי כפל וד' וכו' כדילפינן פרק קמא דף ט"ו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתור' ואית דתני אשר תשים לפניהם השוה לכל דינים שבתורה ואית דתני והמית איש או אשה השוה הכתוב וכו' וצריכי כולהו כדאיתא התם. אשת איש שאין לה לשלם נפרעין ממנה לאחר שתתגרש כדתנן פרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אבל משלמין אחר גירושין ואחר שיחרו' דנכסי מלוג משועבדין לבעל לפירות ולירושה. קטן שגנב פטור מכפל ואף מקרן אם נאבד כדתנן נמי התם.
י״א
שבח הגניבה מאליה לבעלים ואחר יאוש לגנב ואם השביחה על ידי שפטמה אפילו קודם יאוש לגנב ונראה שהשביחה מאליה אפילו לאחר יאוש מן התורה הוא לגנב וכשהשביחה הוא שבח דידיה אפילו קודם יאוש דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת כדאמרינן במרובה דף ס"ה והיינו משום דדרשינן וכו' נשתנית הגניבה אפי' לפני יאוש השבח לגנב ואינו משלם אלא דמי' דשינוי קונה מן התורה כדאמר רבה דף ס"ו שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי וכתבו התוספות דאפילו בשינוי החוזר לבריתו קאמר רבה וצריכי תרי קראי לשינוי שאינו חוזר ושינוי החוזר האי אשר גזל וקרא גבי אתנן [היא] (הכי) ולא שנוייהם כדאמרינן התם דף ס"ה. גנב כחושה והשמינה או איפכא נראה דלא חשיב שינוי ולהכי משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה אלא שמשלם כעין שגנב משום דא"ל אנא פטימנא ואת שקלת כדאיתא התם טלה ונעשה איל משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה דחשיב שינוי ולהכי אינו משלם ד' וה' כדאמר ר' אילעי התם דף ס"ה.
י״ד
הוזלה הגניבה בשעת העמדה בדין משלם קרן כשעת גניבה וכפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין כדאמר רב דף ס"ה אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם ודוקא גניבה עצמה דהוא קרן הוא דרבי רחמנא ולא כפל וארבעה וחמשה ואם הוקרה נמי כעין שגנב דאשעתא דגניבה הוא דמחייב ולא הוה שויא אלא זוזא אבל איבדה ביד או תברה משלם כמו שהיתה שוה או דההיא שעתא הוא דגזיל לה דכל כמה דאיתא בעינה ברשותה דמרה הוה קימא דהא בעי לאהדורי.
ט״ו
הגניבה שנפחתה אין שמין לו הפחת ושיהיו השברים לבעלים אלא ישלם בהמה שלמה או כלים מעולים והשבר שלו דאף על גב דלנזקין אמרינן ישיב לרבות שוה כסף וכו' ואמרינן והמת יהיה לו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה גבי גנב וגזלן שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל הילכך צריך להחזיר הגניבה או דמיה ולא סובין ובירושלמי מפיק לגניבה מדכתיב חיים שנים ולא מתים וטעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים ומזיק לא נתחייב אלא כשעה שהזיק כמו שכתבו התוספות פרק קמא דף י"א.
ט״ז
מכר או טבח לפני יאוש שלא קנה לוקח משלם ארבעה וחמשה כרב נחמן דף ס"ח דאמר ומכרו אמר רחמנא והא זבין לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש.
י״ז
הגונב מן הגנב פטור מכפל ומארבעה וחמשה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב לגנב עצמו לא משלם כפל דהא לא קנה דהדרא בעינא. ואם קנאה הגנב האחד בשינוי מעשה משלם כפל הגנב הב' לא' דקרינא ביה וגונב מבית האיש דהא קנאה ביאוש ושינוי רשות ושמכרה משלם כפל מי שגנב ללוקח מן הגנב דקרינא ביה מבית האיש כדאמרינן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות גניבה פרק א׳
י״א
היתה הגניבה ביד הגנב כו' הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפיטמה כו': הנה רבינו חזר ופירש דבריו בהלכות גזילה, ועומק שיטתו הוא דלידה וגיזה לא הוי שינוי לא לענין גוף הפרה ולא להולד לדידן דקיי"ל דלא כר' מאיר, וזה שאמר ר' יהודה גזילה חוזרת בעיניה שהפרה עצמה הוי של בעלים, רק בשבח גזילה משום תקנת השבים אמרו דהוי של גזלן בין שלא ע"ג גזילה בין שע"ג גזילה, וזה דוקא אחר יאוש דאז שייך תקנת השבים כיון דהבעלים כבר נתייאש, א"כ ע"פ הרוב החזרה ליד הבעלים אינו משום כח ואומץ ידו של הבעלים, רק מפני שרוצה הוא להשיב, ואם נאמר דשבחא דידיה הוי אז ירצה להחזירה ואם לא לא ירצה להחזירה, ובקודם יאוש לא שייך תקנת השבים דהבעלים נוטל באומץ ידו או מפחד שמתפחד הגנב מחזיר [וכן פירש הראב"ד בהשגות] ולכן כייל התוספתא הך דפרה ונתעברה רחל ונטענה וגזזה עם עז וחלבה כו' דכמו דחלב לא הוי שינוי כן לידה וגיזה לא הוי שינוי ודוק: אולם בפיטמו והשביחו בידים אף קודם יאוש שייך השבח לגזלן וטעמא דאיהו פוסק כסתם משנתנו וקיי"ל כר' חייא ב"א אר"י ד"ת גזילה הנשתנית חוזרת בעיניה כו' דשנוי דהדר לא קני, ומשנתנו משום תקנת השבים כו' פירושו דמפני תקנת השבים אמרו בגיזה ולידה דהוי ענין החוזר דכן דרך הפרה והשה לטעון ולהתעבר ולהוליד ולהגזז, ולכן אמרו דמשלם דמי פרה העומדת לילד, פירוש בהשבח, שלא כל הצמר והולד שייך להגזלן רק מה שהושבח על מה שהיתה עומדת לילד כו', אבל הפרה עצמה חוזרת בעיניה לבעלים ואימת דוקא לאחר יאוש, אבל גזל צמר ועשה בגדים, עצים ועשאן כלים בנסרים משופין, דהוי כהשביחו בידים וכפיטמו, זה אפילו קודם יאוש נוטל את השבח וג"כ מפני תקנת השבים דכיון דטרח להשביח כבר נשתקע ממנו שזה אינו שלו, ואם לא תתן לו השבח יעשה כל תחבולות רשע לבלי להשיבן לבעלים ולכן הוי של גזלן אף קודם יאוש, וא"כ מה שפסק רבינו בפרק ב' מהלכות גזילה הלכה י' שנוי החוזר לברייתו אינו שנוי כו' הגוזל עצים ודבקן במסמרים כו' אינו שנוי, פירוש לקנותה אבל מחזירה לבעלים ונותן לו הדמים מה שהושבח בעשייתו אותה תיבה, דהשביח בידים והוי כפטומה, דאף קודם יאוש הוי של גזלן, וכן בכולהו שמועות דאמר ר"פ דהדרן לברייתא, כן הדין דהשבח לגזלן, וכן הך דר"ש בן אלעזר דהשביחה נוטל שבחו פירוש אף קודם יאוש הואיל ופטמו קם השבח לגזלן ובכיחש הכחשה דהדרא חוזרת לבעלים, וא"כ הלכה כדפסק שמואל וכדפסק ר' יוחנן וכדאמר רב פפא בגזל עפרא ועבד לבינתא וכיו"ב וכולהו סלקי אליבא דהלכתא, דקנין רק לענין שבחה קא אמרי, רק דנפ"מ בין הושבח מאליה להשביחו ע"י הוצאות בידים לענין קודם יאוש, וזה ברור בשיטת רבינו: ושיטת הרמב"ן דכל מה דאמרינן דהוי שינוי הוא רק לענין הולד והגיזה גופיה, אבל הפרה אינו קונה דלגבה לא הוי שינוי במה שנתרוקנה [ובאמת הטעם נפלא]. והביא ראיה לזה מדברי תוספתא ערוכה בפ"ז, הגונב פרה מעוברת וטבח ומכר משלם תשלומי דו"ה כו' ילדה ואחר כך טבח את עוברה משלם תשלומי כפל ופטור מתשלומי ג', הגונב פרה מעוברת וילדה ואח"כ טבחה שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה ותשלומי ד' וה' כשעת הטביחה, ע"כ, הרי לפנינו דהעובר קנה בשנוי והפרה לא קנה בשנוי וכו'. והנה מה דמחלקת בין כפל לדו"ה לשמינה והכחישה עיין בש"מ לעיל שהביא זה וקלסא לגירסא זו. רק דא אמינא דמדנקט אח"כ תיכף הגונב טריפה כו' שוה"נ כו' דברי ר' מאיר משמע קצת דר"מ קאמר לרישא נמי ולא פליג עליה, ור"מ סבר דגם הולד לא קנה וכדנקט משלם אותה כו' ואת ולדותיה. אך מהא ל"ק, דלפי מה דמסיק דרק משום קנסא ושנוי סובר דקני אמת דקנסוהו לענין קרן אך לענין דו"ה לא קנסוהו, וזה נכון בסברא: אולם לולא דמסתפינא מאביהן של ישראל הו"א דענין אחר יש בה. דהנה ד' וה' חיובו על בעל חי שור ושה בלבד וכפל חיובו על כל ענין המיטלטל ושוה כסף, וכל אימת דלא משלם כפל לא משלם דו"ה, דד' וה' הרכבה מחיוב הכופל עם חיוב הג', כן מי שגנב לא מרשות הבעלים כגון שגנב מבית הגנב, לא מיקרי גנב לענין כפל דבעי וגונב מבית האיש, ואחרי הקדמות אלו נלמוד חדשות, דאם הגניבה היתה באופן שכעת אין זה שור ושה חי אשר יתכן לחייבו בד' וה', א"כ חיוב הכפל מה שמשלם הוא על מה שגנב ממון, שאח"כ מה שהוא ברשותו אינו ראוי לחייב עליו כפל דהא אינו ברשות הבעלים וכמו גונב מבית הגנב, וא"כ חיוב הכפל אינו נכלל בכלל ד' וה' תחת השה, שהחיוב היה תחת עובר שמוטל בבטן אמו. ואיך יכלל זה הכפל בצירוף הדו"ה, וא"כ הוה כאילו אתה מחייבו על הטביחה בלא הגניבה [דהגניבה ענין אחר בלי מצטרף] הרי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. שורש הדבר, כי זה רק חיוב שלשה על השור או שה ולא חמשה, דשנים שחייבתו היה על זמן שלא היה שור ושה כלל, רק אבר וחתיכת בשר בבטן אמו ואין השנים בצירוף השלשה להקראות חמשה תחת השור
: הגהה ודע דמה דנקט כחושה והשמינה משלם כפל כעין שגנב, וד' וה' כשעת טביחה, התם בהמה הואי קודם, רק לענין שעור התשלומין משלם כשעת הטביחה, ופוק חזי שכמה פוסקים סברי דמשלם כשעת העמדה בדין, אף שלאחר טביחה לא שייך שום חיוב, בכ"ז שמין כדהשתא [ועיין נתיבות בזה] לא כן בעובר שבעת חיוב הכפל אינו שור ושה כלל, ואף לגמרא דילן דלא מפלגא בין כפל לד' וה', הוא רק לענין שומא כשעת העמדה בדין, אבל חיוב הכפל בשעת הגניבה ושוב פטור אם טבח העובר, והבן כי התוספתא אינו ענין כלל להך דשינוי שפרשה הרמב"ן במלחמות ודוק. וביתר השיטות תוס' ורא"ש בארתי באורך נפלא בחידושי לגמרא ואכ"מ:
י״ז
הגונב מגנב אחר אע"פ שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל כו' שהרי דין הבהמה [הזאת] לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם כו' מפני שלא גנבה מרשותן: בסוגיא דדף ס"ח שקיל וטרי טובא, ורמי מינה על רב דסבר דיאוש לחודא קני ומשלם כפל לגנב, ולכאורה קשה טובא דילמא דמיירי כולה לפני יאוש ולא קשיא א"כ אמאי תני בגנב ומכר ובא אחר וגנבו דשני אמאי משלם תשלומי כפל שנוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד לא קני, דנתבונן לר"ש דסבר גורם לממון כממון דמי וגונב קדשים שהוא חייב באחריותן חייב לר' שמעון, א"כ בגונב מן הגנב אמאי פטור, הא הוא גורם לממון דהא גורם שהגנב ישלם, דבשלמא בגונב מבית הנפקד כבר הקשה הראב"ד ז"ל בשמ"ק יעו"ש תירוצו כיון דאינו חייב באחריות כל הדברים רק בגניבה ואבידה לא באונסין, או דהעיקר כפי מה שהסברתי במקום אחר דמשום דיש כאן בעלים שהקרן שלו וברשותו הוא לכן משלם הכפל למי שהקרן שלו ולא למי שהוא גורם אותו להפסידו, ואימת אמר ר' שמעון בקדשים דלהקדש לאו בתשלומין הוי, לכן משלם לבעלים דלו גרם להפסידו בממון, וכן בגונב שור הנסקל מבית שומר דאצל הבעלים לאו ממון הוי ולגבי השומר הוי גורם לממון, לכן משלם לו תשלומין ד' וה', [וכיו"ב בתוספות יומא דף נ' ד"ה אחיו הכהנים כו' יעו"ש סברא כזו]. ונתבונן בגונב מן הגנב דלהבעלים אינו משלם משום דלאו מבית האיש קרינא בהו, וא"כ לר' שמעון אמאי לא משלם בגונב מן הגנב הכפל לגנב, והא לא אשכחן לר' שמעון דפליג על הך דגונב מן הגנב. ויתכן דנחזי בגונב מן הגנב נהי דנתמעט מן תשלומי כפל, אבל קרן מיהא חייב לשלם כמו כל גנב, דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה אם בא אחר ואכלו לכן התשלומין של קרן שייך להבעלים, ותו ליכא לחייבו שישלם תשלומי כפל להגנב, כיון דקרן משלם לבעלים, תו תשלום דכפל לחודיה לא חייבתו רחמנא, אבל גבי הקדש פרשתי לקמן פ"ב דכמה שיטות ראשונים ס"ל דאין גנב חייב מדין גנב דפטור גונב מן הקדש אף בתשלומי קרן אם נאנס וליתא בעינא וא"כ דאינו גנב לכן כל התשלומין לבעלים דלו הוי גורם לממון כיון דלהקדש פטור לגמרי ודוק: אולם זה דחוק, חדא דכבר פרשתי שם שיטת רבינו, דשיטתו דגונב מן ההקדש חייב מתורת גנב אפילו ליתא בעיניה, וא"כ חזינא דאפילו במקום דמשלם קרן להקדש חייב בכפל לבעלים הואיל והוי דבר הגורם לממון, ועוד דהקצות והנתיבות בסימן ל"ד העלו דהגונב מן הגנב אינו חייב בהשבה היכי דליתא בעיניה, והא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה, דוקא היכי דנהנה שנהנה מן ממון הבעלים, אבל אם נאבד פטור מתשלומין א"כ אין נפ"מ כלל בין הקדש לגנב ואף שבמק"א בארתי דהעיקר דלא כדבריהם מ"מ יש לדבריהם פנים בהלכה, ועוד קשה א"כ לאחר יאוש אם בא אחר ואכלו אף אם יאוש אינו קונה בכ"ז אין הבעלים מוציא מיד השני וכמוש"כ רבנן בתוס' ריש פ' הגוזל ומאכיל, ותו כיון דאינו מתחייב מתורת גנב לבעלים צריך לשלם להגנב משום דלגבי הגנב הוי דבר הגורם לממון אך רב סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ולכן צריך לומר דלאחר יאוש מחויב לשלם כפל לגנב מטעם שקנאו ביאוש, ובפרק הגוזל ומאכיל קאמר אביי דרב לית ליה דרב חסדא, וסבר דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דאינו גובה מן השני א"כ אינו מתחייב הגונב מן הגנב לשלם מדין גנב לבעלים, א"כ תו בגונב מן הגנב לפני יאוש יתחייב לשלם ג"כ כפל להגנב דלדידיה הוי דבר הגורם לממון, ובזה יש לומר דרב לטעמו אזיל דס"ל יאוש כדי קני, וא"כ קשה לדידיה מה דמקשה ר' יוחנן לר"ל דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח כו' ואינו משלם תשלומי ד' וה', ודוקא הקדיש הא לא הקדיש משלם ד' וה' אע"ג דמיירי לאחר יאוש דאי מיירי לפני יאוש א"כ מי מצי מקדיש אלמא דיאוש לא קני, וע"כ מתרץ כריש לקיש וכגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב, ותו אתיא הך דר' שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן משלם ד' וה' כפשטיה על הך משנה דשל בעלים קא טבח, לכן א"ש, והך דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אתיא דלא כר"ש, דלדידיה דבר הגורם לממון כממון דמי וחייב לשלם לגנב כיון דאינו נחשב להבעלים גנב, דהדין עם הראשון היכי דליתא בעיניה והוי כמו בהקדש, אבל ר' יוחנן סבר דיאוש לא קני ולדידיה הך דתני הקדיש על הגנב קאי, וא"כ איך אמר ר"ש דבקדשים שחייב באחריותן משלם ד' וה', וע"כ דאמילתא אחריתא קאי וכמו דמוקי לקמן (דף ע"ו), וה"ק אין הגונב אחר הגנב כו' וכן גונב הקדש מב"ב פטור כו' ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב, חזינא דבגונב מבית הגנב סבר ר"ש ג"כ דאינו משלם כפל לגנב, ולו יהא דמיירי קודם יאוש מ"מ הא אם נאמר דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו גובה רק מהראשון ולא מהשני אף שאכלו, א"כ דמי שפיר לגנב, ולמה שביק ר' שמעון דין גונב מן הגנב ונקיט דין קדשים שחייב באחריותן דלא נזכר במשנתנו, לכן אמר ר' יוחנן לקמן בהגוזל ומאכיל דהדין עם השני, וכיון דהוא גנב נגד הבעלים להתחייב בקרנא אף כי ליתא בעיניה, לכן אינו משלם כפל להגנב דלו לא הוי רק דבר הגורם לממון ואזלי רב ור' יוחנן לטעמייהו. אולם כ"ז דחוק: והנראה ברור דתשלומי כפל לא שייך רק במקום שהוא צריך להיות ברשות שהוא שם, וכמו שהקשה הראב"ד בהמפקיד שיהא צריך הגנב לשלם להנפקד כפל, לא כן בגזלן או גנב שהחפץ שהוא ברשותו אינו צריך להיות שם, רק כל אדם מצווה להשיב החפץ לבעליו וליטול מן הגנב או הגזלן בעל כרחו, וכיון שכן ודאי לא קרינא מבית האיש, שאינו צריך להיות ברשותו רק מצוה על כל מי שיכול ליטלה מביתו ולהשיבו לבעליו שישיבנו וזה ברור: אך צ"ע לפ"ז מאי מקשה לרב מן הברייתא לימא דאתיא כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואפ"ה ברישא לא צריך לשלם כפל בגונב מן הגנב כמו שבארתי, אבל בגנב ומכר ובא אחר וגנבו כו' השני משלם תשלומי כפל כיון דמשום תקנת השוק אינו חייב להחזיר עד שישלם לו מה שנתן לגנב, א"כ הוי דבר הגורם לממון וכממון דמי דכי איכא החפץ הלא יקח את הממון שלו מיד הבעלים ולהבעלים אינו משלם כפל דלאו מביתו קרינא בהו. ונראה דלרב קא מקשה, דאיהו אמר משמיה דר' חייא לקמן קט"ו אליבא דפירושא דרב פפא, דבהוכר הגנב לית ביה משום תקנת השוק וא"כ אין זה דבר הגורם לממון, וכאן בברייתא מיירי בהוכר הגנב דקתני הראשון משלם תשלומי ד' וה', וא"כ אמאי משלם השני כפל ללוקח מן גנב ראשון, וא"כ רב זביד מתרץ אליבא דר"פ, ודוק. ובאמת הא דאמר ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות, משום דסבר לקמן אליבא דרב דשינוי רשות ולבסוף יאוש קני וכאן אליבא דרב אזיל [וצע"ק דברי הרהמ"ג בפרק ה' הלכה ג']. אך דא צע"ק, דכאן סבר דיאוש לחודא קני, ולהלן אמר דסבר דשינוי רשות ולסוף יאוש קני, ולמה לן שינוי רשות כיון דביאוש לחודא קני, ואם נאמר דתמן משמיה דר' חייא רבו, א"כ מאי מקשה מברייתא כיון דר"ח דרובא דברייתות כוותיה סובר דיאוש לחודה לא קני, ולחלק בין יאוש דגנב ליאוש דגזלן הא כתבו התוספות דאין סברא לחלק, וע"כ דסוגיין לא אזלא אליבא דרב זביד, וזה כמוש"כ דרב זביד מתרץ אליבא דרב פפא ודוק: שוב התבוננתי, כי מה שעלה ברעיוני אם הגונב מבית הלוקח מיקרי דגנב דבר הגורם לממון, דבר זה צ"ע, דלא גרמו להפסידו דאף עפ"י שנגנב מבית הלוקח ולא מצי ליקח מעותיו מיד הבעלים, מ"מ מן הגנב הדר שקיל מעותיו שהרי מכר דבר שאינו שלו. אך לכאורה תליא במוכר דבר לחבירו ונמצא בו מום שאם כבר נתן המעות למוכר, הוי שומר שכר על החפץ כמו שפסק רבינו בהלכות מכירה פרק ט"ז הלכה ד', ועיין מחנ"א הלכות שומרין סי' י"ב שהביא חולקים בזה וצ"ע:
י״ח
גנב וטבח ובא גנב אחר וגנב, הגנב האחרון משלם תשלומי כפל לגנב הראשון שהרי קנה בשינוי מעשה וגנב הראשון משלם תשלומי ד' וה': נסתפקתי בקנסא אי שייך דינא דר"נ, דאימת אמרו דינא דר"נ דוקא היכא דחיוב ממונא אית ליה גביה וממונא בעי למיתן לאשר אשם לו, אבל קנס דהוא יותר מכפי מה שהזיק מאן יימר דמשעבד ליה למלוה של האי גברא דבעי לשלומי ליה קנסא, ולאו בכל מילי אמרינן שעבודא דר"נ, דבשכירות פירשו בתוספות דלא קיי"ל כר"נ כיון דטרח בגופו, ובפרט לכמה רבנן מהאחרונים שכתבו דאם עמד בדין בב"ד אחד ובא והודה לפני ב"ד אחר, אותו ב"ד שהודה בפניהם אין מחייבין אותו, בזה יש להסתפק אם חייביה רחמנא בקנס לשלם לראובן הנושה בנושה בו קנס, ואם נאמר דלא שייך א"ש בדיוק לשון רבינו דלא אמרינן שהגנב השני משלם כפל לבעלים שהגנב הראשון צריך לשלם לו ד' וה'. אך רבינו לא נחית לזה, דגם לענין הקרן לא הזכיר, ובפרט לפי מש"כ בקצות סימן פ"ו דכתבה רחמנא ונתן לאשר אשם לו שאם כפר בתשומת יד בעי לשלם חומשא למי שהקרן שלו דממונא דיליה כפר יעו"ש, וגבי קנס לא שייך זה ואף אם עמד בדין מיפטר לר"ש אם כפר בו אח"ז ואינו מתחייב חומש, א"כ לא כתבה רחמנא גביה שעבודא דר"נ וצ"ע: אולם למדתי זה מהא דתניא בפרק מרובה (דף עה) בסומכוס דאמרו משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי ג' כו' כגון דאתו סהדי וא"ל גנבת וא"ל גנבתי וטבחתי כו' מיהו לא בפניכם גנבתי אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו כו' ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח כו' דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כו' לכן סבר דגנב משלם ג' והן משלמין כפל, ופירש"י וסבר עדות שאי אתה יכול להזימה הויא עדות ועדים המוזמין משלמין תשלומי כפל לבעלים במקום גנב כו' אבל הכא כו' הלכך הך ראשונים שהוזמו משלמין בשבילו כפל כו', הרי דפירש רש"י דלכן תני הוא משלם תשלומי ג' כו' אע"ג דאיהו חייב לשלם כפל ג"כ לבעלים, מכל מקום כיון שהמוזמין צריכין לשלם לו משלמין הן לבעלים הראשונים משום שעבודא דר' נתן, אע"ג דכפל דבעי לשלם גנב הוי קנסא ונושה ראשון קנס קא תבע, ולרע"ק דקיי"ל כוותיה הא סבר דע"ז ג"כ קנסא הוי ואפ"ה אמרינן בהו שעבודא דר' נתן וזה ברור: ובזה יש לומר מה דמסיק ואייתי סהדי ואזמינהו ואייתי בעה"ב כו' משום דאי אייתי בעה"ב סהדי קודם, הרי הגנב מחויב כפל מעיקרא ואח"ז נתחייבו המוזמין, א"כ בזה כתב האו"ז פרק שור שנגח הובא באורך במרדכי דאם לוה שמעון מראובן ואח"ז לוה לוי משמעון ליתא בזה שעבודא דר"נ, א"כ איך אמר סומכוס דהן משלמין כפל בשבילו לבעלים דהגנב חייב קודם, אולם זה שיטה דחויה, והעיקר דאשמעינן דאע"ג דהוזמו ואישתכח דמחייב בקרן רק משום הודאתו טרם שבאו הנך עדים בתראי דאייתי בעה"ב, מ"מ אינו חשוב חייב עצמו בקרן לאפטורי מכפל משום דאודי מחמת בעתותא דעדים וז"ב, והא דכתב באור זרוע, דאם ראובן היה חייב מנה לשמעון ובא לוי וגזל את ראובן מפקינן מיניה ויהבינן לשמעון, פירושו דאם הלוה ראובן ללוי הלא הוי כמכר מטלטלין שלו דלא מצי שמעון לגבות מהן, ומה דמשתעבדין נכסיה אינם משועבדים לשמעון דהוי דאיקני, אבל בגזל הרי הוה כאילו מונח מטלטלין אצל ראובן דמשועבדין לשמעון ולחנם נתקשה בזה ביש"ש, ומה דר"ש מסתפק במוסר הוא משום דסבר דינא דמוסר הוי קנסא דרבנן, ובקנס סבר דאף בקנס דרבנן לא מתחייב עפ"י הודאתו כמש"כ היש"ש ועיין ש"ך שפ"ח בזה, לכן אין כאן שעבוד, ודלא כמו שהוכחתי דאף בקנס תורה דמפטר בהודאה ג"כ איכא שעבודא דר"נ, ודוק כי קצרתי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
השגות הראב"ד · הלכות גניבה פרק א׳
ג׳
ליסטים מזויין וכו'. א"א האי פיסקא לא מיחוורא דהא אקשינן בפ' מרובה וכיון דראוהו גזלן הוא ופריקו כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא אלא היכי דמי גזלן א"ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע ור"י אומר כגון בעלי שכם. ועוד דשמעתין דרב יוסף בשומר אבדה לא מתרצו בהדי שמעתא דר"י בטוען טענת גנב באבדה אלא בההיא דליסטים מזויין גנב הוא ותרתי שמעתתא הלכתא נינהו ושמא הטעהו מה שאמרו פרק הגוזל זוטא הב"ע בליסטים מזויין ור"ש היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ולאו מילתא היא דלענין יאוש קאמר ולר"ש הוא דאמר דגזלן כיון דמחציף נפשיה תו לא הדר ביה ומסתמא מייאש מיניה לאלתר הילכך לגבי יאוש היינו גזלן ותרתי למה לי ואי איתיה למילתיה בליסטים מזויין לא מיטמר כלל ואי לא מיטמר מה לי מזויין מה לי אינו מזויין. עכ"ל:
י״א
והשביחה מאליה וכו'. א"א נ"ל שזה שבוש הוא דאפילו שבח שעליה גבי גזלה דגזלן הוה וכ"ש גזזה וילדה דקנייה בשינוי ואי איתא להא מילתא לא משכחת לה אלא בשגנבה טעונה ומעוברת ואפ"ה אינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז. אחר כך ראיתי שהוא חוזר על הדרך הזה במקום אחר אמרתי לא על חנם הוא אלא שהוא חולק בין לפני יאוש ולאחר יאוש ומסתברא כוותיה כדכתבינן לקמן מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שע"ג גזלה בלבד כמו שכתב לפנינו בהלכות גזילה ואבידה:
ט״ו
מי שגנב כלי וכו'. א"א אף על פי שאמרו אין שמין לגנב ה"מ בקרנא אבל בכפלא שמין לגנב דומיא דגזלן והשכל מורה כן. עכ"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
מלאכת שלמה · הלכות גניבה פרק א׳
ה׳
גנב שהודה מעצמו וכו'. כתב מרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] בחו"מ סי' שמ"ח הגהות הטור אות י' נשאל הרשב"א בכתב יד מי שגנב בעדים והשיב הגניבה קודם שיתבענו אם משלם כפל או לא. תשובה כל שבאו עדים שהעידו שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל שכבר נמצא הגניבה בידו בעדים ע"כ. ותשובתו מסופקת אצלי אפשר דס"ל דכל שלא תבעו בבי"ד והודה אינו משלם כפל, ומה שהשיב הרב כל שבאו עדים והעידו שגנב כונתו שבאו עדים לבי"ד וכו' יעו"ש. ואנכי הרואה תשובה זאת היא נדפסה בח"ג סי' ק"י ונראה שתשובה זאת לא שייכא לשאלה שהביא הוא ז"ל. והוא כי הרשב"א נשאל שתי שאלות וז"ל ומי שגנב בעדים והשיב את הגניבה קודם שיתבענו בבי"ד אם משלם כפל או לא אם תמצי לומר שזה דבר ברור שאינו משלם דאשר ירשיעון אלהים כתיב וכו', אם גנב בעדים ואמר החזרתי מהו מי מהימנינן ליה או לא, אם תמצא לומר מהימנינן היאך גנב מתחייב בכפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע את עצמו שהרי יכול לפטור ולומר החזרתי, והשיב כל שבאו עדים וכו', ומ"מ אפשר שיכול לומר החזרתי וכדעת מקצת רבותי וכו' יעו"ש. ומהנראה הוא שכונתו הוא דבשאלה ראשונה הודה לדברי השואל שפטור, ותשובתו הוא לשאלה הב', והוא הצעה למה שיאמר אח"כ וק"ל.
ח׳
קטן שגנב וכו' ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפי' לאחר שהגדיל. והנה דין זה שכתב רבינו שקטן פטור אף לאחר שהגדיל כ"כ הרא"ש והטור ושאר הפוסקים. אמנם בהגהות אשרי בפ' החובל כתב משם האור זרוע דכשהגדיל הקטן חייב לשלם, ושכן פי' רש"י ז"ל גבי השורף שטרו של חבירו דאכפיה רפרם לרב אשי ומגבי ביה כשורא לצלמי יעו"ש. ומהר"ם מפאדווה סי' צ' כתב דרבינו לא חש לדבר זה כי אפשר לומר שרב אשי עשה זה כאשר היה בן י"ג שנים, וגם אינו הכרח שרש"י ז"ל ר"ל בקטנותו, כי כונתו רק להסיר מן ר"א פגם זה שלא עשה נבלה זו בהיותו חשוב יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר לדעת רבינו, דההיא דרפרם מפרש לה דלאו דאכפיה לרב אשי על ששרף שטרו של חבירו, אלא הענין הוא כמ"ש הר' יהונתן ז"ל הביאו הרב בשטמ"ק שם וז"ל כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא, דהוה ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שחייב השורף לשלם לניזק כשורא לצלמי עכ"ל (א"ה ס"ט וכן פירש"י ז"ל בכתובות דף פ"ו ע"א בד"ה כפייה רפרם, ועיין בני חיי סי' שנ"ז בהגהות הטור). הרי להדיא דאין לדינו של רבינו עסק לההיא דרפרם, ואפשר שכן מפרש לה רבינו. ובהכי אזדא לה ראיית הב"ח ז"ל באו"ח סי' שמ"ג למה שפסק רבינו בה"י בדין ראוי לבי"ד להכות לקטנים וכו' יעו"ש. וראיתי להרב פני משה פ' החובל במראה הפנים על מתני' דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שרצה להביא ראיה דהתוס' ס"ל כסברת הגהות אשרי, וז"ל ויש להביא ראיה מהתוס' בקידושין דף י' ע"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו, דשם בד"ה ומקבל את גיטה, כתבו להוכיח דאחר שנשאת, אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא דפ"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה [וכו'] תיפתר כשאמרה התקבל גיטי במקום פלוני וכו', ומדדחיק לאוקומי בכה"ג, ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה, משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה וכו', והשתא אי ס"ד דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראיה מדין דתרומות, הא התם לחיוב קרן וחומש מתניא גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, וא"א לאוקומה בקטנה, אלא ודאי דס"ל להתוס' דקטן חייב לשלם כשיגדיל עכ"ל. ואחרי המחילה רבה אין זו ראיה, דכונת התוס' היא מדלא מוקי כשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה כשהיא קטנה אבל הידיעה שידעה שגירשה בעלה היה כשהיא גדולה וע"ז פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר"א מחייב כל מה שאכלה כשהיא גדולה ור"י פוטר מטעם דיהיב בגמ', ומי הגיד לו שכונת התוס' היא שהידיעה ג"כ היה כשהיא קטנה. וכן ראיתי להרב מהרימ"ט בחי' שם וז"ל לכך דקדקו התוס', מתוך שינויא ב' דדחיק לאוקומה בסוס רץ נוקמה בשנשאת כשהיא קטנה וקבל אביה את גיטה כשהיא קטנה ולא ידעה עד שנעשית נערה וכו' יעו"ש. וכן נראה שהבין הרב עצמות יוסף והפנ"י שם וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות גניבה פרק א׳
י״א
היתה הגניבה ביד הגנב כו'. עיין מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ולדעתו ק' לי טובא דכפי דעתו ז"ל דבילדה וגזזה הוי של גזלן אפי' בילדה קודם יאוש משום דקנאו בשינוי ובשבח שע"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל כדעת רבינו א"כ קשה מאי פריך בגמ' בפרק הגוזל דצ"ה ע"א לרב דאמר שבח שע"ג גזילה דגזלן ממתני' דקתני גזל פרה ונתעברה אצלו כו' וילדה וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה בשלמא לר"י דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל הוי לר"י ה"מ ר"י אלא לרב דאמר דגזלן הוי ה"מ ודחיק לשנויי ה"ה לא ילדה כו' ומאי קוש' נימא דמש"ה קתני מתני' ילדה משום דמתני' איירי אפי' קודם יאוש ומש"ה דוקא ילדה דקנאה בשינוי משלם כשעת הגזלה אבל לא ילדה הוי דנגזל ור"פ דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל היינו דוקא לאחר יאוש לפי דעת הראב"ד שהודה בזה לדעת רבינו ומש"כ הרב ל"מ בפ"ב מהלכות גזילה דין ד' דסובר הראב"ד ז"ל דנתעברה אצלו הוי שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא וקנאו בשינוי וישלם לו דמי פרה עי"ש תי' זה לא יגהה מזור לקו' שנראה ודאי שהרב ז"ל לא כתב כן אלא בנתעברה אצלו אחר יאוש דבהא איירי מתני' לפי האמת אהא דוקא הוא דכתב הרב ז"ל דנתעברה אצלו חשיב שינוי כיון דאיכא יאוש בהדיה ואינו משלם אלא דמי פרה אמנם בנתעברה אצלו קודם יאוש בהא ודאי מודה הרב ז"ל דלדעת הראב"ד ז"ל לא קנאו בשינוי משום דלא הוי שינוי גמור וזה מוכרח בעצמו ממ"ש הראב"ד ז"ל כאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשנוי אלא בשבח שע"ג גזילה בלבד ע"כ ושבח שע"ג גזילה שכתב הראב"ד ודאי דהיינו נתעברה ונטענה אצלו דאל"כ לאשמועינן רבותא אפילו נתעברה וכ"ש ילדה ותו דאי ס"ל להראב"ד דנתעברה אצלו קנה קודם יאוש אע"ג דשבח שע"ג גזילה הוי קודם יאוש דנגזל משום דהו"ל שינוי גמור דילדה וגזזה א"כ ק' היכי קאמר בגמ' בשלמא לר"ז דאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי לר"י ה"מ ר"י היא הא אפילו לר"ז נמי תקשי דמאי אירייא ילדה אפי' לא ילדה נמי כיון דנתעברה אצלו הוי שינוי גמור דהא שבח שע"ג גזילה אחר יאוש לר"ז הוי כקודם יאוש לר"פ וכי היכי דבשבח שע"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל אפי' לר"פ ואפי' הכי אמרינן דעיבור חשיב שנוי גמור ה"נ לר"ז דס"ל דאפילו אחר יאוש דנגזל מ"מ עיבור חשיב שנוי גמור מיהו להא יש ליישב דלר"ז ל"ק ליה משום דס"ל לתלמודא דר"ז דקאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי אפי' נטענה אצלו או נתעברה דהוי שינוי גמור אפי' הכי הוי דנגזל משום דקניס ר"י בשבח שע"ג גזילה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן שמעת ליה אמנם לר"פ דאמר דשבח שע"ג גזילה דגזלן הוי לר"י אמאי גזילה חוזרת בעיני' כדמעיקרא קאמר ק"ל מתני' שפיר ודוק: ואפשר הי' לומר לזה ממ"ש הראב"ד ז"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אין הכונה לומר דבילדה וגזזה כיון שקנאו בשינוי אינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא כונתו להשיג על רבינו במ"ש דאם קודם יאוש ילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה אהא בא להשיג על רבינו דבילדה וגזזה לא מסתברא כותיה לענין שישלם הגיזות והולדות משום דאותו שבח הרי בא עם שנוי וקנאו וכבר כתב רבינו ז"ל בהלכות גזילה דין ו' שהשבח שהשביח אחר שנשתנה השבח הוי של גזלן משום דכבר קנאו בשנוי ודמים בעלמא בעי שלומי וא"כ כי קא אשבח ברשותיה הוא דקא אשבח אמנם בשבח שהשביח קודם שנשתני' דהיינו קודם שילדה מודה הראב"ד דחייב לשלם ד"פ מעוברת כיון שהשביח קודם שנשתני' ברשותי' דמריה קא אשבח ושלא כדעת הרא"ש ז"ל בפרק הגוזל דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב לשלם אלא דמים חזרה השומה לשעת הגזילה יע"ש וכן משמע מפשט לשון רבינו ז"ל שכתב בהלכות גזילה כבר ביארנו שהשביח אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן משמע דהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דומיא דהשביח אחר יאוש שהשבח שהשביח קודם יאוש הוי דנגזל אפי' אחר דנתיאש דבחדא מחתא מחתינהו וכ"כ הלח"מ ז"ל גבי גזל פרה מעוברת שדעת הראב"ד ז"ל שלא כדעת הרא"ש ע"ש ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו דמאי אירייא ילדה אפילו לא ילדה נמי משום דמתני' דקתני משלם כשעת הגזילה ע"כ באחר יאוש מתוקמא דאי קודם יאוש היכי קתני במתני' דמשלם כשעת הגזילה משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למתני שהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל כמ"ש וא"ת ולר"ז נמי היכי ניחא ליה מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה כיון שלדידיה השבח שע"ג גזילה אפילו אחר יאוש הוי דנגזל הי"ל לשלם דמי פרה מעוברת הא לא קשיא דלר"ז כיון דמתניתין איירי בשהשביחה אחר יאוש איכא למימר דכל זמן שהשבח ע"ג גזילה לא עשו בו רז"ל תקנת השבים אמנם בשבח שלא ע"ג גזילה כיון שבא לרשות הגנב עשו בו תקנה משום השבים ואוקמוה ברשותיה לגמרי לענין שלא ישלם אפי' מה שהשביח כשהי' ע"ג כיון דהשתא מיהא הרי היא בידו חששו משום תקנת השבים אמנם לר"פ אי מוקמינן למתניתין בילדה קודם יאוש לא קנה השבח אלא משינוי ואילך והיינו טעמא דקודם יאוש לא שייך ביה משום תקנת השבים לדעת רבינו והראב"ד ז"ל כמ"ש בה' גזילה דין ב' ודין ד' עי"ש בל"מ ז"ל ואם כן כיון שכל קניתו השבח הוא משום שקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב אלא דמים בעלמא דוקא מה שהשביח אחר שנוי הוי של גזלן אבל מה שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דברשותיה אשבח דהכא לא עשו בה תקנת השבים כי היכי דנימא אוקמוה ברשותיה מעיקרא כנ"ל ודוק ומ"ש רבינו שם בדין ו' כבר ביארנו כו' משום תקנת השבים לא קאי אלא לשבח שהשביח אחר יאוש אמנם לשבח שהשביח אחר שנשתנית לאו משום תקה"ש הוא אלא מדין תורה שהרי קנאו מדין תורה ואינו חייב לשלם אלא דמים כמ"ש בדין ב' יע"ש ועוד היה אפשר לומר שדעת הראב"ד ז"ל כמ"ש רש"ל בפרק הגוזל קמא סי' ד' דדוקא בגוזל פרה מעוברת וילדה ס"ל ז"ל דקני גוף הפרה בשינוי שגזלה מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן כמ"ש הרא"ש ז"ל אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו גריעא ולא קניה בשינוי משום דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דפרה ריקנית גזל והשתא היא ריקנית כדמעיקרא ממש וכן נראה שהבין הוא ז"ל בדעת הראב"ד שכתב ז"ל והראב"ד ז"ל השיגו שאין לך שינוי גדול מלידה וגיזה וכמו שפרשתי שפנים חדשות באו לכאן עכ"ד נראה דדוקא בגזל פרה מעוברת דשייך ביה טעמא דפנים חב"ל הוא דהשיג עליו הראב"ד וס"ל דהוי שינוי גמור אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו מודה הראב"ד ז"ל דלא הוי שינוי ואם כן מ"ש בפרקין ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה היינו בגזל פרה מעוברת וילדה דוקא אמנם בגזל פרה ונתעברה מודה הראב"ד ז"ל דקודם יאוש לא קנה משום דלא הוה שינוי גמור שחוזר לברייתו אמנם הרואה יראה בדברי הראב"ד ז"ל דלא ס"ל הכי מדתפס פ"ב מה' גזלה דין ז' השגתו על רבינו מסוף לשונו שכתב חייב באונסין משמע שהשגתו ז"ל הוא אכל מ"ש רבינו בדין הנזכר ואע"פ דנתעברה כו' ולפי מ"ש לא הי"ל לתפוס השגתו אלא בגזל פרה מעוברת דוקא שכתב ואם לפני יאוש כו' ותו דאדכתב הראב"ד מיהו לא על גזוזה וילדה כו' אלא בשבח שע"ג גזילה הכי הול"ל מיהו לא על גזל פרה מעוברת וילדה אלא על גזל פרה ונתעברה וילדה דלא הוי שינוי וכ"ש בשבח שעל גבי גזילה אלא משמע ודאי דסבירא ליה ז"ל דילדה וגזזה הוי שינוי גמור בכל גוונא ומש"ה כתב אלא בשבח שע"ג גזילה דוקא ואם נאמר דאפילו בגזל פרה ונתעברה אצלו דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דלא קנה גוף הפרה משום דהוי שינוי החוזר מ"מ לגבי גיזה וולדות סבירא ליה דקני בשינוי דהשתא גיזה וולד ובשעת גזילה ליכא מידי ומש"ה תפס הראב"ד ז"ל השגתו על רבינו מסוף לשונו דבא להשיג עמ"ש דבגזל פרה ונתעברה קודם יאוש דמשלם אותה ואת גיזותיה וסבירא ליה דלענין גיזה וולד אפילו גזל פרה ריקנית קניה בשנוי ואתי שפיר נמי מ"ש בכאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה משום דהך דינא שכתב רבינו דמשלם אותה ואת גיזותיה לא משכחת לה אלא בשבח שעל גבי גזילה דאילו בגזוזה וילדה לא משכחת לה דמשלם גיזותיה אפילו גזל פרה ריקנית א"כ הדרא קו' לדוכתא דאמאי לא משני תלמודא דמתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו מיירי קודם יאוש כיון שלפי דעתו מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה לא קאי אלא אגיזה וולד דאילו פרה גופא הדרא ואם כן יש לומר דמש"ה לא משני בגמ' דמתניתין איירי בקודם יאוש ור"פ כי קאמר אינו אלא בלאחר יאוש משום דא"כ צ"ל דר"פ ס"ל דיאוש כדי לא קני דלמ"ד יאוש כדי קני ע"כ הך פלוגתא דר"י ור"ש בשבח שע"ג גזילה בלפני יאוש מוקי להו דאי לאחר יאוש הכל שלו ובהא ליכא מאן דפליג דברשותיה השביח כמ"ש ה"ה פ"ב מה' גזילה דין ב' ותלמודא לא קים ליה בהדי דר"פ ס"ל יאוש כדי קני או לא ובמרובה דס"ז אמרינן דחד מינייהו ר"פ אמרה וא"נ דכיון דתניא כותיה דר"פ תלמודא בעי לאוקמיה למילתיה אליבא דכ"ע ואפילו למאן דס"ל יאוש כדי קני ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות גניבה א׳, מתוך הלכות גניבה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל