רמב״ם - הלכות עדות · פרק ב׳

תתקיים העדות בשנים. דברי רבינו תמוהים כמ"ש הלח"מ דבש"ס אמרו דלא כר' עקיבא ובין לפירש"י ובין לפי' התוס' הא רבינו פסק בפ"ה ובפ"ק כר"ע וכר"ש וא"כ הדברים סותרים ועיין בתומים בסי' ל' ס"ק ג' שנדחק בזה. והנה בימי חרפי כתבתי בזה דלכאורה צ"ב לשיטת התוס' דמה דאמרו דלא כר"ע הוא כיון דאמר אחד איני יודע ועדותו בטילה הו"ל כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדות כולם בטילה ואמאי יפסל הא בעינן שיצטרפו בראייה ובהגדה והרי כאן בשעת ראיה היו כשרים ובשעת הראיה היה זה ג"כ יכול להעיד באיזה יום ובאיזה שעה וגם מסתמא ידע בעת ההיא וא"כ אז היה כשר ואמאי יפסל אח"כ ומה גם לשיטת הרי"ף דבעי שיכיר הכשר בפיסולו של זה וכאן לא הכיר הכשר בפסולו דדלמא באמת ידע והיא קושיא גדולה. אמנם נראה דהדבר נכון דעל כרחך לא בעינן שיהיה פסול בשעת ראיה ושיכיר בפסולו רק לדידן דהרי רבי יוסי אמר במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ופירש"י משום דכתיב בד"נ והצילו העדה ורבי ס"ל דפסול בד"מ משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם ועיין בתוס' ד"ה אמר ובחידושי הריטב"א שם ולפ"ז יש לומר דבעינן שיצטרפו בראיה ויכיר בפסולו אבל לר"ע דפוסל מטעם דמקיש שלשה לשנים והרי בשנים בודאי פסול אף שלא נצטרפו בראיה דלא נשאר רק ע"א ואין כאן עדות וא"כ אף בשלשה כן דאין היקש למחצה ולדידיה בודאי פסול כל שנצטרפו אף בשעת הגדה לבד ולכך קאמר דלא כר"ע אבל לדידן דקיי"ל כר"י וכרבי ממילא לא שייך כאן נמצא אחד מהם קרוב או פסול כן נראה לפענ"ד. והנה תלמידי ש"ב הרב החריף מוה' אברהם הנ"ל הקשה ג"כ קושיא זו טרם הראיתי לו מ"ש בימי חורפי והקשה אותה בדרך אחר דלשיטת התוס' בנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבעינן שיצטרפו בראיה וא"כ קשה מה מדמה הש"ס הך לנמצא אחד מהם קרוב או פסול הא ממנ"פ תתקיים העדות בשאר אם ראה הוא עמהם ביחד רק ששכח אח"כ למה יפסל ואם לא ראה בזמן אחד וא"כ לא הצטרף עמהם כלל בראיה ותתקיים העדות בשאר כמ"ש התוס'. אמנם הנראה בזה דהנה אנן קיי"ל כר' יהושע בן קרחה דהלואה אחר הלואה מצטרפת ולפ"ז יש לומר בדיני ממונות דסגי אף בלא ראו כאחד א"כ מה בכך שנצטרף עמהם הפסול בעת הראיה הא הראיה לא מעלה ולא מוריד ודמי למ"ש הרמ"ה והובא בטור סי' ל"ו דאם לא נתכוונו להעיד בעת הראיה רק שהעידו בבי"ד בתוך כדי דיבור מצטרפין וא"כ בד"מ דלא בעינן הראיה כאחד צריך שיעידו תכ"ד ולא משכחת לה קרוב או פסול בד"מ אלא בהגדה כאחד. ובזה מיושב קושייתו הנ"ל דהרי במשנה סתמא קאמר בין בד"מ בין בדיני נפשות וא"כ על כרחך דלא כר' עקיבא דאי כר"ע הא בד"מ מצטרפין הם בעת הגדתם וכיון דהוא אמר על החקירות איני יודע בטל כל העדות וזה לא שייך רק בזמן שהיה דרישה וחקירה גם בד"מ אבל לדידן דבטלו דרישה וחקירה בד"מ שפיר כתב הרמב"ם לענין ד"נ דתתקיים העדות בשאר אף דפסק כר"ע דבטל כל העדות בנמצא קרוב או פסול ועיין בב"י בסי' ל"ו דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת הרי"ף בענין הראיה ע"כ דברי תלמידי ועיין בתומים סי' ל' ס"ק ג':

אחד אומר בט"ז בחדש והשני אומר בי"ז בחדש. כן פירש רבינו הא דאמרו עד רובו של חודש דהיינו ט"ז אבל רש"י פירש כגון אחד אומר בכ' ואחד אומר בכ"א והקשה הלח"מ דפשטות הדברים משמע כדברי רבינו ולמה נדחק רש"י לפרש כן ותיתי לי דבעת לימודינו הרגשתי בזה. ולפענ"ד דהדבר תלוי במה דאמרינן איסורא ברובא בטל אי בעי כפל ממש או סגי במשהו יותר ועיין בפרי חדש יו"ד סי' ק"ט ס"ק ד' שהאריך בזה וגם אני הארכתי בזה בתשובה ואפס קצהו נזכר בחיבורי יד שאול בהלכות חדש ולפ"ז כאן דמוזכר רובו של חדש יש ג"כ ספק הנ"ל אי הוי כפל ממש או יום יותר מהחצי החדש ולכך פירש"י עד עשרים ובכ"א דהרי בחדש יש ל' יום א"כ הוי כ' כפל אבל הרמב"ם פירש רוב משהו יותר דהיינו יום ט"ז ואף דכתב שם דבעינן כפל וכדדייק מוהרלב"ח כמבואר בפר"ח שם, לפענ"ד עפמ"ש בגליון השו"ע או"ח סי' תכ"ו סעיף ג' שהביא בשיירי כנה"ג בשם המאירי דגם ט"ז מיום המולד הוא בכלל לענין שיכול לקדש הלבנה ועיין פר"ח שם וכתבתי ראיה להמאירי מהא דאמרו אחר רובו של חודש לא טעו אינשי. והטעם נראה לפענ"ד דישראל מונין ללבנה לקדשה שלא יאחרו זמן הקידוש יותר מזמן שנתמלא פגימתה א"כ לפעמים יוכל להתאחר עד ט"ז אבל אח"כ בודאי ידעו הזמן ונזדרזו וקידשו הלבנה ובפרט למאי דקי"ל דאין מברכין עד שיעבור שבעה ימים עליה וא"כ מסתמא ידע בעיבורא דירחא ולפ"ז מוכח דרובו של חדש עד ט"ז וט"ז בכלל וגם הוסיף הרב החריף ש"ב תלמידי מו"ה אברהם נ"י בטעמו של הרמב"ם משום דבעינן והצילו העדה ומקילינן דכל דהוי רק יום אחד אחר חצי החדש בודאי לא טעו והעדות בטילה. אמנם לפ"ז בדיני ממונות דלא שייך והצילו העדה גם אחר ט"ז לחדש עד כ' העדות קיימת אבל בסמ"ע סי' ל' ס"ק כ"ד אינו מבואר כן ועיין בש"ך ס"ק ט"ו שהסכים להסמ"ע וכתב שכן הוא ברמב"ם הלכות עדות. ולפמ"ש אין ראיה דהרמב"ם איירי בד"נ ומ"ש ראיה מהרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה, אין ראיה דשם מיירי בעשרים לחדש גם מ"ש ראיה מהגהות אשר"י פרק גט פשוט דף קע"א אין ראיה דשם כתב סתם שכבר עבר רובא דירחא ויוכל להיות שכבר עבר עשרים וכמ"ש רש"י והר"ן בחידושיו לסנהדרין: אע"פ שכוונו שניהם יום אחד. כוונת רבינו למ"ש רש"י בפסחים דף י"א ע"ב ד"ה אחד והתוס' בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה שכתבו כיון דשיילינן באיזה יום ומכוונין ליום אחד ש"מ זה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע וזה שחידש רבינו דלאחר שכבר עבר רוב החדש אף שכוונו ליום אחד והיה לנו לומר דטעו בעיבורא דירחא מ"מ לאחר רוב חדש בטל העדות. איברא דגוף דברי התוס' בסנהדרין צריכין ביאור במה שהקשו מה אילו דייקינן בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעיבורו של חדש והוי עדות מוכחשת ואיך נקטול מספיקא ומה קושיא הא דייקינן מכאן סנהדרין דף ס"ט דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות ורובא טעו בעיבורא דירחא וכמ"ש התוס' בעצמם אח"כ. אמנם נראה דניהו דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא היינו היכא דהם אומרים דטעו אנו מאמינים להם אבל מהיכי תיתי לתלות בטעות דלמא לא טעו ועל זה תרצו כיון שכוונו היום בודאי יש לתלות בטעות ועל זה הקשו דאל"כ היכי דייקינן שם דאזלינן בתר רובא בד"נ דלמא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד וכתבו דא"כ הו"ל כחוזר ומגיד. אמנם ש"ב תלמידי מוה' אברהם הנ"ל הקשה דא"כ באחד אומר בב' שעות הדרא קושיא לדוכתה דמה אילו דייקינן דלא טעו בשעה ושם לא שייך תירוצים דכוונו ליום אחד והשבתי לו דעל כרחך צ"ל דבשעות עבידי אינשי דטעו ואף אם יאמרו ברי לי לא נאמנים דעבידי אינשי דטעו בהכי וזה מכוון בדברי הש"ס בפסחים דרבא אמר מה אילו דייקינן בהני סהדי וכו' והיינו דלאביי דאמר דלר' מאיר אין תולין טעות אלא משהו א"כ לא עבידי דטעו ושפיר דייקינן בהני סהדי ואיך יקטול מספיקא וע"כ דעבידו אינשי דטעו ואביי דאמר עדות מסורה לזריזין ופירש"י דבקיאי בשעות צ"ל דאביי לא חש להך קושיא דרבא ומה אילו דייקינן וכו'. ובזה מדויק היטב דברי הש"ס תרגמה אביי אליבא דרבא עדות מסורה לזריזין ורבא אמר לאו היינו טעמיה דר' יהודה וקשה מדוע נאיד מתירוצו של אביי. ולפמ"ש אתי שפיר דלרבא א"א לומר דבקיאין בשעות דא"כ קשה למה תולין בטעות מה אילו דייקינן. ובזה מיושב מה דקשיא לי לר' מאיר דחייש למיעוטא א"כ אמאי לא פליג באחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש דאף אם נימא דגם בשעות רובא טעו כמו בעיבורא דירחא מ"מ לר"מ דחייש למיעוטא יבטל העדות ובשלמא בהך דטעו בעיבורא דירחא ל"ק לר"מ דהא שם כוונו עדותן ביום אחד עכ"פ שפיר מצטרפין להרוב ולא חיישינן למיעוטא אבל בשעות קשה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן דעבידי אינשי דטעו עדיף מרוב ולא שייך לדקדק כלל וזה ברור. ובזה מיושב מ"ש בחו"מ סי' ל' סעיף ט' דכל דאיכא למתלי דטעו בעיבורא דירחא חיישינן ורמז הש"ך למה דאמרו דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא וכוונתו דבממון דלא אזלינן בתר רובא לא שייך לתלות דטעו בעיבורא דירחא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דכוונו היום עדיף מרובא ובלא"ה אמר תלמידי ש"ב מוה' אברהם נ"י דכאן דכוונו היום ואם נאמר דלא טעו יהיו משקרים פשיטא דחזקת כשרות שלהם מצרפינן לרובא ומוציאין ממון על פיהם משא"כ בד"נ דבעינן והצילו העדה. מיהו התוס' בפסחים דף י"א ד"ה זה הקשו קושיא זו בדרך אחר ואין להאריך ועיין פנ"י וצל"ח בפסחים שם: שוב אחר כמה שנים בשנת כת"ר למדתי מס' ערכין ובדף י"א ע"ב אמרו ומי מצית אמרת הכי והכתיב ביום ששה עשר לחדש הראשון וכו' ולכאורה מאי קושיא דלמא אעפ"כ לא נודע שהוקבע החדש בזמנו אך לפמ"ש כאן דאחר רובו של חדש נקבע והכל יודעים א"כ שפיר מקשה דהא היה בששה עשר וכבר עבר רובו של חדש ופשיטא דהיו יודעים ודו"ק. שוב ראיתי דזה אינו דהרי אמרו שם דכבש הבא עם העומר קמבעיא ליה אם הוקבע ר"ח בזמנו וקשה הא כבר נודע דהוא רובו של חדש וקושית הש"ס היא בפשיטות דאחר דהיה ששה עשר איך שייך לשאול על עולת ר"ח אבל מה שהקשיתי קשה: מה שנתחדש לי בבבא בתרא דף נ' ע"ב ושייך להלכה זו. בתוס' בד"ה וספק נפשות להקל פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואינו נראה דבלא"ה נמי לא קטלו מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא עכ"ל התוספות ונפלאתי מאד דמה קושיא הא חזינן דממונא חמור מדיני נפשות דבממונא לא אזלינן בתר רובא ובד"נ אזלינן בתר רובא ואף דבסנהדרין דף ג' אמרו מה בד"נ אזלינן בתר רובא ד"מ לא כל שכן הא הקשו התוס' שם על זה דהרי באמת לא אזלינן בתר רובא ומה שתירצו בזה נלאו המפרשים ועיין בגט פשוט ובקונטרס הספיקות בזה ועכ"פ אין רבותא כ"כ לומר דבלא"ה לא קטלינן מספיקא כמו בדיני ממונות והנני יוסיף דהרי שאני ד"מ דיש לו חזקת ממון אבל כאן מה שייך בזה חזקה. ובאמת הצל"ח בהשמטות בפסחים פ"ק בדף י"ב רצה לחדש דיש לאדם חזקת הגוף שאינו חייב מיתה אבל זה חדת היא לו ובשו"ת שיבת ציון נשאל על זה ועכ"פ אינו דבר ברור ואף דיש לומר דמוחזק בגופו אבל מ"מ לענין חיוב מה שנתחייב ע"פ דין תורה לא שייך שמוחזק בגופו וגם תמהני דהרי רש"י פירש כן בסנהדרין דף ע"ט וגם בכתובות דף ט"ו ולא הקשו התוס' כלל. אמנם עוד אגדיל המדורה דהרי ש"ס ערוך הוא דהרי בפסחים דף י"ב פריך רבא ואנן ניקום ונקטל מספיקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה הרי מבואר דמה דלא קטלינן מספיקא הוא משום דכתיב ושפטו העדה ולא אמר רבא בסתם וראיתי בצל"ח בפסחים שם שכתב להקשות על מה דאמר רבא והצילו העדה דמשמע דבלאו קרא קטלינן מספיקא אתמהה עיי"ש ובמחילת כבוד תורתו נעלם ממנו דברי רש"י ורשב"ם הנ"ל והיה לו לציין עכ"פ מקושית התוס' ובאמת מה שחידש שם דבספק ספיקא קטלינן לפענ"ד כל דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה סוף סוף ספק הוא הן אמת דבסנהדרין בדף ס"ט שאל הש"ס מנלן דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא ופירש"י משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואפ"ה אזלינן בתר רובא ומכל שכן בספק ספיקא דעדיף מרוב. אמנם לפענ"ד נראה דשאני רוב דכל שהרוב הוא שנתחייב מיתה לא שייך ספק נפשות להקל וכמ"ש הנימוק"י ביבמות פ"ו לענין מלקיות דמחמרינן כרבי אף דספק נפשות להקל כדי לבער עושי רשעה עיי"ש והרי אזלינן בתר רובא לגבי רוצח אף דהוא פיקוח נפש וכבר שמעתי שנתקשה בזה הגאון מוה' עזריאל אבד"ק לובלין וע"כ כדי ליסר עושי רשעה אבל בס"ס דכל שהוא רק ספק אחד הו"ל פלגא ופטור מה מועיל ס"ס ניהו דהו"ל שני צדדים מ"מ יוכל להיות דלא נתחייב אבל כשהרוב מעיד שנתחייב והוא רשע בודאי אין מקום לפטרו ועל כן צ"ע ועכ"פ דברי התוס' תמוהים מאד ובלא"ה קשה לי על רשב"ם ותוס' דלמ"ד התראת ספק לא שמיה התראה א"כ א"א לחייבו מספק וכעין קושית התוס' בכתובות דף ט"ו ובסנהדרין דף ע"ט ותירוצם לא שייך כאן ואף דדברי התוס' שם בתירוצם תמוה ועיין שיטה מקובצת שם ובשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' י"ג אבל כאן קשה אליבא דכו"ע דוק ותשכח וצ"ע בכל מ"ש: והנה במה שהבאתי דברי הש"ס בסנהדרין דף ס"ט הנ"ל אזכיר מה שהקשה אותי תלמידי המופלג מוה' אברם אנטשיל נ"י בשנת תרכ"ד י"ד אלול בהא דאמרו שם והא מומתין על ידה קתני בבא עליה אביה והקשה להס"ד דלא אזלינן בתר רובא א"כ גם בבא עליה אביה קשה דלמא לאו אביה היא והיא לכאורה תימה גדולה. והשבתי בתוך כדי דיבור דשאני רוב שכבר הוחזק דאביה הוא מכבר משא"כ באיילונית דאינו רוב שהוחזק עוד נראה לי דהנה התוס' בחולין דף י"א הקשו דנימא חזקת צדיקת עיי"ש ולפ"ז מה דפלפלו בסנהדרין הוא רק מחמת רוב דעכ"פ יש מיעוט בעולם וס"ד דכתיב ושפטו העדה וחשו למיעוט לבלתי להרוג נפש מישראל אבל חזקה היא חזקה כשמה ואין מיעוט נגדו וא"כ לכך אזלינן בתר רובא וחזקה דאביה הוא ולא שייך ושפטו העדה והצילו העדה ודו"ק היטב: עוד נ"ל בישוב קושיא זו דהנה באמת הר"ן הקשה בהא דאמרו ובדיני נפשות אזלינן בתר רובא והא ושפטו העדה כתיב והקשה הר"ן הא ילפינן רובא בחולין דף י"א מהרבה מקראות וכבר כתבתי בזה וכעת נ"ל דהנה בהספק שיש על כל העולם דלמא טריפה הוא וכמדומה על זה לא שייך ושפטו העדה דהתורה גלתה דאזלינן בתר רובא אבל כאן מיירי במקום שיש ספק שנתחדש בהפרט הלז דלמא טעו בעיבורא דירחא או דלמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש דהיינו דלמא זה האיש מקפיד ולא קבל עליו על זה יש מקום לפלפל באותו הנדון על זה פלפלו דלמא לא אזלינן בתר רובא דכתיב ושפטו העדה וזה ברור. ומעתה ל"ק דהך רובא דאביה הוא זה ספק שיש לחוש על כל אב בזה אזלינן בתר רובא ודו"ק. ובזה מיושב הא דאמרו דלמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדש והקשה אותי החריף ש"ב מוה' מאטיל פארילע דלמה לא מקשה טפי דאם לא אזלינן בתר רובא שוב לא הוה אשת איש כלל דהא אביה קבל קידושיה ודלמא לאו אביה הוא ואין הקידושין חלין כלל ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי למעלה על התוס' ב"ב מש"ס פסחים ולפמ"ש י"ל דמה דבעי ושפטו העדה הוא בדבר דאנחנו באין לחקור בעיבורא דירחא וכדומה שזה צריך דרישה ע"פ הבי"ד ומצד הספק ודאי היה חייב מיתה ודו"ק כי קצרתי. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בקידושין דף י' ד"ה וחייבין עליה כיון דקאי על היבם א"כ למה אמר אדעתא דהכי לא קידש תיפו"ל דאפי' קידש מ"מ איילונית אינה בת יבום ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לענין איילונית ודאי אזלינן בתר רובא דלא שייך ושפטו העדה דזה ספק כללי אבל עיקר הספק היא דלמא אדעתא דהכי לא קידש דבזה יש מקום לשפוט ולחקור אי קבל עליו או לא ועיין תוס' ריש יבמות מ"ש חילוקים בענין זה ודו"ק היטב כי הוא חריף:

חקירות ודרישות אפילו אחד מן העדים אומר איני יודע עדותן בטלה דבעינן דרישה וחקירה היטב דמשמע ידיעת הענין בבירור מפי ב' העדים אבל בדיקות לא משמע מקרא דנכון אלא שיהו מכוונים ולא יכחישו זה את זה אבל אם אמרו אין אנו יודעים עדותן קיימת דהא לא הוו הני בדיקות בגוף העדות.

היו העדים מרובים ושנים מהם כוונו עדותן והג' אומר איני יודע אפילו בחקירות עדותן קיימת וחשבינן לג' כאלו לא העיד כיון דאמר איני יודע אבל אם הג' הכחיש את השני אפילו בבדיקות עדותן בטלה דכיון דכולם באו להעיד על דבר אחד והוכחשו לא הויא עדותן עדות דכולהו חשיבו עדות אחד וכדתנן פרק קמא דמכות דאפילו הן מאה הן עדות א' מדכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים להקיש שלשה לשנים וכו' כדאיתא התם.

כוונו עדותן ביום ולא כוונו בכמה לחדש שמא טעו בעבור עד חצות החדש שאין הכל יודעים אימתי היה ראש חדש וכן בשעות דרך לטעות בשעה אחד אחר שכבר הנץ החמה או קודם שקיעתה וכדאמרינן:

אבל אם אמר האחד בשלש שעות והשני אמר בה' עדותן בטילה: התוספות פסחים הקשו, נבדוק דילמא האחד אמר בסוף שלש והשני אמר בתחלת חמש, ונראה לי דלא קשה דניחזי השתא דאחד אומר בשלש ואחד בחמש, אם ידענא דהך כוון בתחלת שלש וזה בסוף חמש א"כ הן מוכחשין ופסולין להעיד עדות אחרת, ואף לר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה בכ"ז פסולים מלהצטרף שניהן להעיד כאחד ואף אם תאמר דמספיקא דמספקא לן דלמא זה כוון בסוף שלש וזה כוון בתחלת חמש וקא טעו בשעה אחת, מוקמינן להו אחזקתייהו ואמרינן דכשרים להצטרף להעיד כאחד, בכ"ז להעיד שניהן כאחד לענין עדות נפשות יהיו פסולים, דמספיקא אמרינן שמא חד מנהון מוכחש ופסול להעיד, דדילמא זה כוון בתחילת שלש וזה סוף חמש ומוכחשין הן, דכמו דפריך רבא על הך עדות מי איכא מידי דאילו בדקינן כו' נקטול מספיקא, ה"נ אמרינן על עדות אחרינא איך נקטול דהתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה, וא"כ כיון שהם מוכחשים מספק לענין עדות נפשות אחרינא תו הוי נוגעין בעדותן שיעידו אחרי זה שזה כוון בסוף שעה שלישית וזה כוון בתחלת שעה חמישית והתורה לא הכשירה עדות שיהיה בתחלת הגדת העדות נוגעין להעיד, וכאן הלא איכא נגיעה שיפרשו שכוונו באופן שעדותן אינו סותר זה לזה כדי שלא יהיו נחשבין כמוכחשין ואחד מהם יהיה נידון לספק פסול לעדות נפשות ומלבד דעביד אינש דליחזיק לדבוריה שהאריכו בזה הפוסקים, [בהעידו שלא בפני בע"ד אם יכולים לחזור להעיד בפניו] המה נוגעין שלא יהיו ספק פסולים, וגדולה מזו אמרו פרק האשה שנתארמלה בג' שישבו לקיים שטר ויצא ערעור על אחד מהן שמשחתמו אין מעידין עליו וחותם דהוי להו נוגעין בעדותן שגנאי להן שישבו עם פסול בדין (רש"י). וכש"כ כאן דהוי נוגעין בעדותן ופשוט:

בזמן שהם מכחישין זה את זה כו'. מ"ש מרן בכ"מ אבל במ"ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומים על ידם וצ"ע ע"כ. נראה לומר דס"ל לרבינו דדוקא בחקירות דבאיזה יום או שעה דלא שייכי בגוף העדות הוא דבעי מאי שנא מבדיקות דהיינו כליו שחורים או לבנים כיון דחקירות ובדיקות מן התורה נינהו ולזה צריך הטעם משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה אבל בחקירות דשייכי בגוף העדות שעליו נהרג כגון במה עבד או במה הרגו בלא טעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה אם אמר העד איני יודע עדותם בטלה. (א"ה לענין דיני ממונות אי שייך לומר עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות עי' מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ג מהל' גניבה הלכה ח'):

היו העדים מרובים שנים מהם כיוונו עדותן בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג, אבל אם הכחיש את שניהם אפילו בבדיקות עדותן בטלה. תתקיים העדות בשנים ויהרג, בסנהדרין דף מ"א ע"ב מפרש רבא הכי מתני' דתנן ואפי' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת דקאי אחקירות וה"ק אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת, כמאן דלא כר"ע, ופירש"י דהא דאמר דלא כר"ע היינו דלא כר"ש דאמר מקיש שלשה לשנים גבי הזמה דעד שיזומו שלשתן והכא כיון דאחד אומר איני יודע אי אפשר להזימו, ומה דאמר דלא כר"ע זהו משום דר"ע נמי סבר כר"ש, והתוס' כתבו דהכונה דלא כר"ע דאמר מקיש שלשה לשנים לדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, דגם לזה דמי כשאחד אומר איני יודע בחקירות, ולכן תמה בזה הלח"מ על דברי הרמב"ם דהא בין בהא דר"ש בדין עד שיזומו שניהם, בין בהא דר"ע בדין נמצא א' קרוב או פסול, פסק דמקשינן שלשה לשנים, וא"כ למה פסק כפירושא דרבא במתני' דאם שנים יודעין ואחד אינו יודע תתקיים העדות בשנים, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש כפירש"י דתלייא בדינא דר"ש, וממילא כשאומר אחד איני יודע בחקירות א"א להזימן דהא אין ניזומין עד שיזומו כולם, אלא דבזה צריך דוקא אם הגידו כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו, ולכן נפרש כונת הרמב"ם כאן דהוא אם לא הגיד השלישי בתוך כ"ד של השנים, ומה שסתם הרמב"ם זהו משום שסמך על מה שכתב החילוק גבי הזמה, עכ"ד הלח"מ, ובודאי תירוצו אינו מיושב, לבד שהרמב"ם לא הזכיר דשני הדינים תלויים זה בזה, ורק בגמ' מבואר כן, אך לבד זה היה שייך לומר כן אם היה כותב דין הזמה קודם, אבל באמת דין הזמה כתב בפרק כ' ואיך שייך לומר דכאן בפ"ב סמך על זה. לכן נראה דכיון דע"כ הפירוש במתני' הוא כדמשני רבא דהכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו, ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת, ומה דמוסיף הגמ' על זה ודלא כר"ע, סובר הרמב"ם דלהלכה א"א לומר כן דודאי הלכה בין כר"ע בין כר"ש ולא פליגי במתני' במכות דף ה' אלא בדיני ממונות. ואמר שם ר"נ דהלכה כרבי דאין חילוק בין ד"נ לד"מ, לכן סובר הרמב"ם דלא דמי הא דר"ע לדין נמצא א' קרוב או פסול, והא דר"ש לדין אם לא הוזמו כולן לדין אם אמר אחד איני יודע, דאם אמר אחד איני יודע בחקירות שהם גוף העדות אינו עד כלל, ולא שייך שיפסול השנים היודעים ומגידים עדות ברורה, ואחר שנתעוררתי בסברא זו עיינתי במרכה"מ כאן ומצאתי שכיונתי לדבריו דגבי אמר איני יודע אינו עד כלל ולא שייך שיפסול את השנים היודעים, אח"כ ראיתי שיש לחזק סברא זו מהא דאמר הגמ' בסנהדרין דף י"ז ע"א אמר ר' אבהו במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה, ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי דאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן לי' קמ"ל דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי, ואי אמר טעמא לא שמעינן לי', והשיג מגמ' זו הראב"ד על הרמב"ם בפ"ח מהל' סנהדרין הל' ב', וכתבו הכ"מ והרדב"ז דהרמב"ם סובר דהך דינא אינו אלא בדיני נפשות, וכן כתב הרמב"ם שם בפרק ט' הל' ב' דזה שאמר איני יודע הרי הוא כמו שאינו, שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, אבל בד"מ אם ראה אח"כ לחזור מדבריו יכול לחזור, דגם בדיני נפשות יכול לחזור לזכות, ובד"מ אין חילוק דזכותו של זה הוא חובתו של זה. ועכשיו נבאר דכיון דחזינן דהיכי דאינו יכול לחזור הוי כמאן דליתיה, וא"כ החילוק מבואר בין דין ב"ד ובין דין עדים, דדוקא גבי ב"ד אפשר שאם אמר קודם איני יודע יכול לחזור אם אינו לחובה בדיני נפשות, אבל גבי עדים דכתיב אם לא יגיד, ודרשינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומבואר בחו"מ סי' כ"ט סעיף א' דאם אמרו עדים אין אנו יודעין אינם יכולים לחזור להעיד אפי' אם לא נשבעו קודם, ודוקא אם נתנו אמתלא נאמנים לחזור ולהגיד, וא"כ כל זמן שלא נתנו אמתלא כיון שאינם יכולים להעיד הוי כמאן דליתיה, ולכן לא שייך שהשלישי שאמר איני יודע יהיה יכול לפסול השנים היודעים כיון שהוא כמאן דליתיה, ואף דיש לדון במה שכתבתי במה שהבאתי מדין ב"ד במוסיפין דאם אמר אחד איני יודע דמוסיפין ועושין ב"ד שקול משום דהאי דאמר איני יודע הוי כמאן דליתיה, דה"נ גבי עדות אם אמר עד אחד איני יודע הוי כמאן דליתיה, ואינו יכול לפסול השנים, דיש לומר דלא דמי דגבי ב"ד כיון דאינו יכול לחזור הא בעצם המנין לא הוי שקולין, אבל הכא איירינן לדין עדות דכיון דאחד אמר בדרישות איני יודע דעדותו פסולה, ונאמר הוקשו שלשה לשנים דכל השלשה נפסלו, אך באמת אין בזה חילוק דגם בעדות נוכל לומר דכיון שאינו יודע בדרישות וגם אינו יכול לחזור לומר אני יודע א"כ אינו עד כלל, ושפיר הוי כמאן דליתיה ואינו יכול לפסול השנים, ועוד יש לומר דבכונה אמר הגמ' גבי ב"ד דמאן דאמר איני יודע כמאן דליתיה, דאף דהגמ' מפרש דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה, מ"מ הא אמר הגמ' דטעמא הוא דכמאן דליתיה, ואינו בדין זה מן הדיינין, ונמצא דלא רק משום שאינם שקולים אלא דאינו דיין כלל, וא"כ ה"נ גבי עדות לא הוי עד כלל אם אמר איני יודע.