העד מצווה להעיד בבי"ד. בכ"מ מביא המקור מש"ס ב"ק ר"פ הכונס היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ועל זה הביא דברי התוס' שם ד"ה פשיטא וא"ת הני מילי כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כדמוכח במתני' פרק אחד דיני ממונות. ובראשית השקפה תמהתי על קושית התוס' דכיון דחייב קרבן שבועה על כרחך דחייב להעיד דאל"כ לא שייך קרבן שבועה מידי דהוה אנשים דכל דאינם בחיוב הגדת עדות אינם חייבין קרבן שבועה. אמנם יש לומר דהכי קושית התוס' דכיון דבדיני ממונות אינו חייב עד שיתבענו להעיד א"כ יש לומר דבאמת דהחיוב קרבן שבועה הוא כשיתבענו להעיד וישביע אותו אבל כשאינו משביעו אינו חייב ומנלן דחייב כשיתבענו להעיד בלא השבעה ועל זה תירצו דגם בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון וכדילפי מקרא דאם לא יגיד אבל לפ"ז צ"ע מה שמביאין ראיה מסנהדרין דאמרו לעדים שמא תאמרו מה לנו לצרה הזאת והלא כבר נאמר והוא עד הא שם בדיני נפשות מיירי ובד"נ חייב להעיד אפילו כשלא יתבענו אבל בד"מ דלמא אינו חייב רק שישביעו וצ"ע. אבל בגוף קושית התוס' מצאתי הדבר מבואר בשאלתות פרשת ויקרא סי' ס"ח דיליף לה מדכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא כי לא שמע שבועה נמי קרי ליה חטא וכן הביא מדתניא בתורת כהנים מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ואף דבסנהדרין דף ע"ג יליף מזה שאר ענינים וכן הביא הרמב"ם פ"א מרוצח הי"ד אבל בתורת כהנים פרשת קדושים מובא שם כל הני מהך קרא לענין עדות ולענין שאר דברים שמזכיר בסנהדרין שם ועיין בקרבן אהרן שם ועיין ספר המצוות להרמב"ם מצוה ר"צ והתימה על השאילת שלום שלא הרגיש בכל זה: בכ"מ כתב רבינו להעיד בבי"ד דוקא בבי"ד הוא שחייב להעיד שאם אמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבי"ד אין לחוש כיון דיכול לחזור ולהעיד א"נ מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאם היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבי"ד שאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. והנה תלמידי החריף ושנון מוה' אברהם ני' נכד דודי זקני הגאון בעל ים התלמוד זצ"ל נסתפק בעדות אשה דשייך קרבן שבועה כדאמרו בשבועות דף ל"ב האיך הדין באם השביעתו חוץ לבי"ד ואמר איני יודע אם חייב דלפמ"ש הכ"מ בתירוץ השני מהראוי להתחייב דשם אפילו היה מגיד חוץ לבי"ד היה מחייב ממון כדאמרו בשבועות שם כגון דאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד. ועל זה השבתי כיון דהיא משביעתו להגיד לה בבי"ד דכן הוא סדר השבועה א"כ הרי לא הגיד לה בבי"ד וא"כ על כרחך שהיה בבי"ד ואמר גם בבי"ד שאינו יודע א"כ הוי כלא אמר לא לדידה ולא לבי"ד. ועל זה חזר ואמר דעדיין יש להסתפק אם הוי בכלל נשיאת עון עכ"פ לפי תירוץ שני של הכ"מ ועל זה אמר די"ל דכיון שיכול לחזור ולומר שקר הגדתי לך. ועיין בתשובת הר"ן סי' מ"ז שוב אינו בכלל לא יגיד דאף לאחר שיגיד עדיין יוכל לומר מבודה הייתי והא דאמרו דאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד היינו דעכ"פ אינו כפירת ממון דיוכל לומר דלא הייתי חוזר. ואני השבתי על זה ראה דבריך טובים ונכוחים אבל יש לעיין דזה דוקא במקום שצריך תורת עדות אז כיון שלא אמר בבי"ד יכול לחזור ואמר מבודה הייתי אבל בעדות אשה כיון דבאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד סגי בזה והיא מותרת להנשא ואינה צריכה לעדותו כלל, שוב היאך אפשר לומר מבודה הייתי דהא הו"ל כנגמר עדותם דהרי התורה דרכיה דרכי נועם והיא תנשא לשוק ויהיו בניה ממזרים. אמנם באמת מדברי הר"ן לא נראה כן אבל נזכרתי שבשו"ת הר"ן סי' ל"ד כתב בעצמו כן ומטעם שכתבתי ובשב שמעתתא שמעתא ו' פרק י"ג ופרק י"ד האריך בזה וביאר דכל שהאשה באתה לבי"ד והתירוה להנשא שוב אין עד יכול לחזור בו והוי כאילו הוא העיד בבי"ד וא"כ שוב נחשב עדותו לענין שאם היתה באה לבי"ד לא היה יכול לחזור בו וממילא נחשב כפירתו כפירת ממון: מה שהאריך אם עד אחד מצווה להעיד הנה כבר הארכתי בזה על דברת היראים ואפס קצהו נדפס בחיבורי יד שאול סי' רכ"ח ועיין בשיטה מקובצת ב"ק דף נ"ו שכתב בשם תלמידי רבינו פרץ דבעד אחד בנסכא דר' אבא מחוייב להעיד ויש לי בזה מקום עיון בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א ואף שדבריו סתומים שם וסותרין זה את זה ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק חו"מ סי' כ"ז ובתשובה הארכתי בזה ואין כאן מקומו: והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות. מדייק הכ"מ דבדיני נפשות אפילו בלא תבעוהו חייב וכתב הטעם משום דחייבין העדים לנקום ממנו כמ"ש הרא"ש פ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד וכ"כ הכ"מ בהלכה ב'. הנה הסמך מדברי הרא"ש אמנם תמהני מדוע לא זכר שם דברי הש"ס סנהדרין דף ע"ח בפני הבי"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך וגדולה מזו מצינו בחולין דף קל"ט דבעוף שהרג את הנפש מחוייב לאתויי לבי"ד לקיים ביה ובערת הרע מקרבך ופירש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאם לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל ובתשובה אחרת הבאתי דברי הרב המגיד התמוהין בזה ואין כאן מקומו ועכ"פ הדין דין אמת דבד"נ מחוייבין העדים להעיד מעצמם:
ב׳
עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע. בראשית ההשקפה אמרתי דרבינו כוון כוונה עמוקה ואזיל לשיטתו דבפרק י"א מגזילה הלכה י"ז כתב ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינו לפי כבודו ועיין בטור שו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף ג' ולפ"ז גם כאן אחר שהוא רק משום כבודו של ת"ח בדעתו הדבר תלוי אם ירצה ימנע מזה ואם ירצה יבא ויעיד ולכך כתב רבינו ויש לו להמנע דהיינו רשות וכן נראה מהש"ס שבועות דף ל' דר' שישא אמר אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה הר"ז לא יטול והרי מדמה הש"ס להך דלא יטול ושם ברשותו תלוי לשיטת הרמב"ם אמנם מפשטות לשון הש"ס דאמר לא ליזול וגם לשון רבינו ויש לו להמנע משמע דמחוייב להמנע ואסור לו לילך ולפענ"ד הטעם דכל שעושה לכבוד המקום יכול להחמיר על עצמו אבל כאן במה שילך לפני בי"ד דזוטר מיניה יבזה כבוד התורה לפני אדם שחייב בכבודו וגם הבי"ד יצטרכו לעמוד לפניו והדיינים צריכין לישב ע"כ אסרו לו לילך כן נראה לפענ"ד. ובהלכה ג' כתב רבינו כהן גדול אינו חייב להעיד משמע דאם רצה להעיד מעיד ולפמ"ש הרמב"ם לשיטתו דיכול להחמיר על עצמו ומזה ראיה דגם בת"ח יכול להחמיר על עצמו דהרי הכהן גדול היה גדול מאחיו בחכמה וצ"ל הא דלא משני כהן גדול מעיד היינו דיכול להעיד דלשון משמע ליה דמחויב להעיד ודו"ק:
ג׳
אלא עדות שהוא למלך ישראל. עיין כ"מ מ"ש בזה אבל יפה השיב הלח"מ עליו בזה. והנה בענין כהן גדול ומלך יש שיטות רבות ואמרתי לבארם הנה המעיין בדברי רבינו כאן ובפ"ב דסנהדרין הלכה ד' ה' ובפ"ג דמלכים הלכה ז' ימצא דשיטתו הוא דמה דאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא משום דלא תענה על רב דאסור לחלוק על דבריו ולמרות את דברו וכן כתב רש"י בסנהדרין דף י"ח ע"ב ולפ"ז צריך ביאור דאמאי לא חילק רבינו בין דיני ממונות לדיני נפשות דבד"נ דמתחילין מן הצד מותר להושיב וגם איך משכחת לה דדן ודנין במלכי בית דוד והלח"מ נרגש מזה בפ"ג דסנהדרין הלכה ה' ונדחק בזה. אבל לפענ"ד דרבינו מפרש דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו שיהיה מכלל המנין של סנהדרין משום דבדיני ממונות לא יוכל לדון משום לא תענה על רב ולכן אינו יכול להיות ממנין הסנהדרין אבל אם הוא ת"ח יכול מלך בית דוד לדון בדיני ממונות אמנם התוס' יש להם שיטה אחרת בזה כמ"ש הלח"מ אבל לא ביאר שיטתם. והנה בדף י"ט ד"ה אבל כתבו וא"ת וכי איך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין וכתבו דהכא מיירי דוקא לדון דיני ממונות דלא אכפת לן אם לא יכול לענות אחריו. והנה ש"ב החריף מוה' אברהם הנ"ל הקשה דא"כ מה פריך בדף י"ח הא אין מושיבין מלך בסנהדרין והא שם מיירי בדיני ממונות כמ"ש התוס' ד"ה מעיד דבאיסורא אפילו מלך מעיד דאין חכמה וכו' ועיין לח"מ כאן וא"כ שפיר מושיבין מלך בסנהדרין לשיטת התוס' והשבתי דבאמת צריך להבין דברי התוס' דניהו דבד"מ מתחילין מן הגדול ולא אכפת לן אם עונין אחריו מ"מ אכתי יש לחוש משום כבוד המלך שמא ירצו להכריע נגדו ויהיה בזיון למלך. אמנם באמת הדבר נכון דשם דקאי לענין מלכי בית דוד שהם נכנעין אל הדת אין להן בזיון אם יכריעו נגדם בטענות וראיות וכך דרכה של תורה ולכך מותר להושיבם בסנהדרין בד"מ ולפ"ז בדף ח' דקאי במלכי ישראל כמ"ש התוס' ד"ה והא לכך אין מושיבין מלך בסנהדרין אף בד"מ דיש לחוש לבזיון המלך ולא ירצו להכריע נגדו ויצא משפט מעוקל. והנה הכ"מ האריך למה מלכי בית דוד דנין אותן וכתב כיון דבבית דוד הזכיר הכתוב דינו לבקר משפט א"כ אף שאירע תקלה לא יכלו לגזור ולחלוק על הכתוב אבל במלכי ישראל שלא כתיב בקרא היו יכולים לגזור והלח"מ תמה מה בכך שכתוב במקרא מ"מ אם אירע תקלה היה לחכמים לתקן. הנה מזה ראיה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וכן מצאתי בחמרא וחיי מהכנה"ג בסנהדרין שם שהביא בחמר חוורין עתיק בשם תוספי הרא"ש שכתב ככל דברי הכ"מ והביא מב"מ דף ע' מהא דאמרו הא כתיב לנכרי תשיך. ומה שהקשה הלח"מ דנימא דלכך מלכי ישראל לא דן דליכא קרא לק"מ דאי לאו שאירע תקלה לא היינו גוזרין אף במלכי ישראל אף דלא כתיב רק בית דוד וזה פשוט. והנה הלח"מ תירץ דבאמת מלכי ישראל ומלכי בית דוד שוין רק דכל שלא אירע תקלה אלא במלכי ישראל לכך נשארו מלכי ב"ד אדינייהו עיי"ש וזה דחוק. ולפענ"ד ע"פ דרכו דכיון דמעשה שהיה לא היה במלכות ב"ד לא גזרו עליהם כדאמרו ביבמות דף קט"ז ע"ב בירדן ובספינה דהוי מעשה גזרו רבנן בשאר נהרות דלא הוי מעשה לא גזרו רבנן ועיין בשבת ס' ובט"ז או"ח סי' ק"פ ובמדרש פרשת שופטים הנה כפי הנראה מדבריו גם מלכי בית דוד אין דנין ורבים נתקשו בזה שהוא נגד הש"ס אבל באמת המדרש רבה מקורו מהירושלמי ורש"י מייחסו תמיד לאגדת ארץ ישראל פ"ב מסנהדרין ה"ג ג"כ ס"ל כן ועיין בפני משה שם והלכה כבבלי: הולך לבי"ד הגדול. עיין בלח"מ שכתב הטעם משום דאין דנין את המלך אלא בבי"ד של ע"א דלא גרע מכהן גדול ובגליון הלח"מ ציינתי דדבריו תמוהין דדוקא בדיני נפשות צריך בי"ד הגדול עיין בסנהדרין ט"ז י"ח ובפ"ה מכלי המקדש הלכה ח' וכאן מיירי רק בדיני ממונות כמ"ש הלח"מ בעצמו ועיין במל"מ הלכה ג' וצ"ע: והנה בשנת תרכ"ג ז' טבת היה אצלי אחד ממלמדים ושמו ר' משה והראה לי דברי רש"י בדף י"ח במ"ש בד"ה לא תענה והקשה דמה ענין מלך למופלא שבסנהדרין ועל כן רצה לפרש דהמלך לא יהיה מן הצד דמופלא שבסנהדרין יהיה מן הצד וא"כ לא יהיו רואים זכות אחרי שהמלך יגיד דעתו ובזה רצה לחדש דאם המלך הוא מופלא שבסנהדרין והוא יאמר באחרונה שוב גם מלך יכול לדון ובזה תירץ קושית התוס' בדף י"ט ד"ה אבל דמשכחת לה שהמלך ידון בכה"ג שהמלך מופלא שבסנהדרין ואמר שמזה ראיה להמהרש"ל בסנהדרין דף ל"ו גבי לא תענה על רב עיי"ש דלא כמהרש"א. ואני אומר דכל דבריו אינם כלום דברמב"ם פ"ב מסנהדרין ה"ד מבואר דגם על מלך קאי הך דלא תענה על רב שאסור להמרות דבריו ורב מקרי כל שהוא גדול ומלך נקרא ג"כ רב. איברא דמה דמשמע מדברי רש"י והרמב"ם שיש איסור לענות על רב הוא תמוה דהרי במלך שחמור מת"ח ואין כבודו מחול אמרו בסנהדרין דף מ"ט דלדבר מצוה א"צ לשמוע דבריו וא"כ כל שיודעין שאינו אומר כדין א"צ לשמוע דבריו ומחוורתא כמ"ש הנימוק"י סוף פ"ד דסנהדרין שאין איסור רק שחשו שמא לא ירצו לחלוק על הגדול ולכך רק בדיני נפשות חשו ולא בדיני ממונות וע"כ גם דברי המהרש"א נראין כן כמו שרמז להנימוק"י. ובאמת שבפירוש דברי רש"י שם יותר מסתבר דברי מהרש"א מדברי המהרש"ל שהוליד חדשות אבל גם דברי המהרש"א דחוקים מאד וגם שרש"י באמת סבר שיש איסור לענות. ומ"ש הנ"ל דאם המלך הוא מופלא שבסנהדרין יכול להיות שיתחילו מן הצד. הנה לפענ"ד באמת שאני מופלא שבסנהדרין שיכול למחול על כבודו וכמו דאמרו ברבי שלרוב ענוותו כל מנינו מן הצד היה אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אסור שיתחילו מן הצד ואף דלדבר מצוה יכול למחול זה כשהיה מצוה ברורה אבל כאן שאינו ברור שאולי יאמר כדין פשיטא דלא מזלזלין במלכות וזה ברור ועיין בחידושי תורת חיים בסנהדרין ל"ו שם:
ד׳
מכלל החקירות יתר על השבע וכו'. זהו שיטת רבינו דחקירה מגוף המעשה גם הוא מכלל החקירות ובראשית ההשקפה רציתי לומר דדוקא בדיני נפשות הוא דבעי חקירות אלו נוסף על השבע חקירות אבל לא בדיני ממונות לענין אם הוכחשו בהם וראיתי שהרי הרב אומר כן ופרט כאן ע"ז ושבת והורג נפש ויוה"כ ולא כתב פרט בד"מ אבל באמת מבואר ברבינו פ"ג ה"ג דאם אחד אומר חביות של יין הלוהו והשני אמר של שמן היתה עדותו בטלה שהרי הוכחשו בדרישה וגדולה מזו כתב הלח"מ דעיקר מקורו של רבינו יצא לו מהך עובדא דחייב ר"א לשלומי. אמנם מה שלא ביאר רבינו רק בד"נ הוא פשוט דהא בד"מ א"צ לחקור כלל כדי שלא תנעול דלת רק שאם נחקרו והוכחשו עדותן בטילה וא"כ כאן נקט רבינו גוף הענין שמחוייב לחקור וזה לא שייך רק בד"נ וזה ברור. אמנם סברת רבינו לא נתבאר היטב והלח"מ כאן כתב דזה הוה מגוף המעשה ולפענ"ד להוסיף ביאור דכל שיוכל להיות נפק"מ בעדותן לענין גוף החיוב על דרך משל בע"ז יש מיני עבודות שאינו חייב בהן כגון שפרע למרקוליס או נעבדים שאינם נקראים נעבדים כגון אדם וכדומה וכן בשבת הרבה מלאכות ושיעורים שאינו חייב בהם וכן ביוה"כ אם אכל מאכלים המזיקים אינו חייב או שאינו כשיעור וכן בהורג את הנפש אם הרגו בדבר שאין בו שיעור הריגה פטור וכן בדיני ממונות לענין חיוב שמן או יין שיש נפק"מ אם מחוייב ביתר השווי שבין יין ושמן זה נקרא הכחשה בגוף המעשה ועדיין לא נגמר הגדתם וזה לפענ"ד החילוק במה שבמנה שחור או לבן לא נקרא הכחשה בדרישה והקשה ש"ב תלמידי החריף מוה' אברהם נ"י דלשיטת הרמב"ם דהכחשה בגוף המעשה היאך היה נקרא הכחשה בחקירה מה הבדל יש בין מאכל שאכל ביוה"כ מה היה לבין מנה שחור ולבן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם במאכל שאכל אין כוונת הרמב"ם שיש חילוק בהכחשה אם אכל פת או תבשיל וכדומה רק ששואלין איזה מאכל אכל לענין איכות המאכל שנתחייב עליו ביוה"כ ולכך במנה שחור ולבן אין נפק"מ לענין החיוב דתרווייהו במנה קא מסהדי וא"כ הוי ליה בדיקות כל שאינם יכולים להיות נזמים בהם. ומה שהקשה עוד תלמידי הנ"ל דלמה כשאמר דמי שמן או דמי יין משלם הפחות שבדמים והרי שם ג"כ היא הכחשה בגוף המעשה וא"כ ג"כ נפק"מ לענין החיוב ואיכא הכחשה בחקירות לפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה דמי יין ושמן הוא ע"כ בהודאה וכמ"ש רש"י בדף ל"א ולפ"ז נראה לי ברור דבהודאה לא שייך הכחשה בחקירות והטעם דהא הודאה בעד אינו מתורת עדות ואפילו אם ידענו ששקר היה אומר מועיל הודאתו וא"כ מה נפק"מ אם הוכחשו בחקירות הרי לא נחלקו על המעשה והמעשה יכול להיות שקר רק שהם מחולקים על מה הוא מחייב עצמו וא"כ הרי יש בכלל מאתים מנה וזה ברור. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו במכות דף ז' ר' טרפון ור' עקיבא היו אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם לשיטת החולקים על הרמב"ם דלא מצינו רק שבע חקירות והכחשה בגוף לא מקרי חקירה א"כ אדטרחי בגמרא למצוא שאלות אטריפה הוה או שלם הוה דהא באמת תימה דהא אזלינן בתר רוב ואינן לא חקירות ולא בדיקות ועיין בתוס' שנדחקו שם וגם הקשו בע"ז ושבת מאי איכא למימר טפי היה להם לומר ששואלין אותו במה הרגו או בסייף או בארירן שבזה ג"כ אם היה שקר היו מכחישין זה את זה ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דכולם היו שואלים את זה והוא בכלל החקירות ולא היה רבותא דר"ט ור"ע אבל לשיטת החולקים עליו קשה. ולדידהו צריך למדחק כיון שאמרו לא נהרג אדם מעולם משמע דלא משכחת כלל שיהרג ועל שאלות אלו יכול להיות שיתכוונו שניהם לדבר אחד וגם דהרי ר' שמעון בן גמליאל אמר אף הם מרבין שופכי דמים בישראל ופירש"י שלא ייראו מבי"ד וא"כ על כרחך שהיו שואלין אותם בדבר שא"א לעדים לדעת דאל"כ לא שייך אף הם מרבים שופכי דמים דהא אם אמת יהיה הדבר שפיר יתייראו מבי"ד דהא העדים יכוונו עדותם כמו שראו. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו בע"ז וחילול שבת מאי איכא למימר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יהיו יכולים לשאול אותם בחקירות באיזה מעשה רק דעל שפיכות דמים דאמר ר' שמעון בן גמליאל אף הם מרבין שופכי דמים אצרכינן לאשכוחי דבר שא"א לעדים לדעת כלל אבל בע"ז ומחלל שבת שפיר סגי במה ששאלו היאך עשה המעשה ומה דאמרו בבועל את הערוה אם ראו כמכחול בשפופרת הוא ג"כ חקירה בגוף המעשה דהרי יש נפק"מ לענין אם הוא חייב מיתה וכמ"ש לעיל וזה דאמרו רבנן היכי דייני כשמואל וזה תימה דזה אינו ענין להמשנה. ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס קמ"ל מה דהם חידשו להוסיף בחקירות כמכחול בשפופרת משום דמצד הדין היה סגי משיראה כדרך המנאפים והיה כבר שיעור חיוב המעשה והם הוסיפו לשאול בדבר שא"א לידע ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. הנה הטור כתב בחו"מ סי' ו' אע"פ שא"צ דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישה וחקירה עדותן בטילה וכו' כיצד אחד אמר בניסן לוה הימנו והשני אמר לא כי אלא באייר או שאמר אחד במקום פלוני והשני אמר לא כי אלא במקום פלוני עדותן בטילה וכן אם אחד אמר חבית של יין הלוה לו ואחד אמר חבית של שמן עדותן בטילה. והב"י הבין שס"ל כשיטת רש"י אבל לכאורה נראה שס"ל כהרמב"ם שגם זה מעיקר החקירות וכ"כ הב"ח והמהר"י בירב ז"ל בתשובה הובא בכנה"ג בהגהת הטור אות ט'. וכשאני לעצמי נראה לפענ"ד דברי הב"י נכונים דמלבד דמלשון הטור משמע דכלל אותם ביחד וסיים על החקירות עדותן בטילה ואח"כ וכן וכו' עדותן בטילה וגם לא סיים בזה שהרי הוכחשו בדרישה כמ"ש הרמב"ם בזה על כרחך דאין טעמא בשביל דהוה מכלל החקירות רק כמ"ש רש"י דאין כאן עדות שהכחישו זא"ז. אמנם בלא"ה לפמ"ש מהר"י אדרבי ז"ל בסי' א' דלכך דקדק הרמב"ם וכתב שהשני אומר של שמן היתה להורות דדוקא בעינן שיאמר היתה דמשמע דקאי דעל זה שהעד הראשון אמר של יין אומר זה של שמן היתה ולכך מקרי הכחשה בחקירות כמ"ש בחקירות הזמן והמקום לא כי ולפ"ז הטור שהשמיט זאת ולענין חקירות כתב לא כי ע"כ לא מטעם הכחשה אתי עלה אלא משום דאין כאן עדות ולכך שפיר כתב הב"י דצריך שבועה משום דכיון דאין כאן הכחשה צריך שבועה נגד העד. ובא וראה שהב"י נתכוין לזה שהרי כשהעתיק בשו"ע בסעיף ב' לשון הרמב"ם העתיקו בשלימות ולא כתב שצריך שבועה ועי' סמ"ע ס"ק ט' ועל כרחך משום דהרמב"ם חשבו מכלל החקירות ולכך הוי הכחשה כמו שנראה מלשון היתה ולכך לא צריך שבועה ובאמת בש"ס ליתא תיבת היתה והרמב"ם הוסיף כאן מה שאין דרכו בכל מקום לשנות לשון הגמרא ומזה ראיה ברורה לדברי מהר"י אדרבי וכ"כ הט"ז בסי' ל'. וראיתי בבעל התרומות שער ס"ו ח"ב אות ה' בגדולי תרומה הביא דברי מהר"י אדרבי הנ"ל ודחה דבריו דא"כ גם בחקירות הזמן והמקום היה לרבינו לכתוב לשון היתה ולמה כתב לשון לא כי לפענ"ד דהרמב"ם דקדק בנועם לשונו ובצחות הגיונו כדרכו דהנה לפמ"ש בביאור כוונת הרמב"ם ההבדל לבין חקירת המקום והזמן לבין חקירה בגוף המעשה הוא שבעצם ואיכות החיוב זה הוי חקירה בגוף המעשה משא"כ בזמן ובמקום אינו באיכות המעשה והחיוב. ומעתה המבין בלשון עבר ידע כי בזמן ובמקום שייך להכחיש בלשון לא כי ולא לשון היתה שהרי בגוף המעשה אינם מחולקים איך היה רק על הזמן והמקום הם נחלקים מתי ואנה היה אבל כשנחלקו באיכות המעשה והחיוב שייך לשון היתה שזה אומר כך היה הויות המעשה וזה אומר כך היה הויות המעשה וזה ברור. גם קושייתו השניה יש ליישב ולא נפניתי כעת. והנה בהא דמבואר באהע"ז סי' י"ז סעיף ט' דעד אומר מת ועד אומר נהרג אף שמכחישין זה את זה הואיל ושניהם מודים שאינו קיים הרי זו תנשא והחלקת מחוקק האריך בזה וכתב דלשיטת הרמב"ם דזה מכלל החקירות מהראוי שיהיה עדותן בטילה והבית שמואל כתב בס"ק כ"ה דכיון דכאן די בעד אחד והרי יש כאן עכ"פ ע"א שמת ולא דמי לדיני ממונות דבעי שנים והדבר תמוה דהא גם בד"מ לענין שבועה סגי בע"א ואפ"ה גם לענין שבועה פסולים ונשאלתי בזה מתלמידי ש"ב מוה' אברהם נ"י והראיתי לו שכבר קדמו הגאון בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' מ"ו מ"ז ולפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא דעד אחד הרי הוא כשנים כל זמן שלא מכחישו עיי"ש והנני יוסיף דאף שמכחישו רק שאינו מכחישו מכל וכל התורה האמינה לעד הראשון כשנים ותבלין יש בדבר דהרי הטעם דע"א בהכחשה מהימן השני הוא מצד הסברא דכיון שזה עומד ומכחישו ואינו מתיירא שמא יבאו עדים רבים וכחשו בפניו יענו על כרחך שאמת בדבריו אבל היכי שמודה בגוף המעשה רק שמכחישו בפרטי הדברים בזה אפשר שהראשון נאמן ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ט ס"ק י"ד שכמה כרכורים כרכר להביא ראיה שע"א בהכחשה השני נאמן ולא כרמ"א ולבוש עיי"ש ובמ"ש בגליון עכ"פ בכה"ג הראשון נאמן ולפ"ז כאן דבודאי ע"א נאמן כשנים כיון ששניהם אומרים שמת בודאי הראשון נאמן כל שאינו מכחישו לגמרי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות עדות פרק א׳
א׳
מצות רלב להעיד בב"ד למי שיודע לו עדות בין לזכות בין לחובה דכתיב והיא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו שיתבענו להעיד בדיני ממונות וכדילפינן בדוכתיה פ"ט מהלכות שבועות. היה העד חכם גדול ואין כבודו שילך לפני ב"ד שאינם גדולים כמותו יש לו להמנע דכבוד תורה עדיף וכדאמרינן לענין אבדה פעמים שאתה מתעלם מדכתיב והתעלמת והיינו בזקן ואינה לפי כבודו וכדאיתא התם פרק שבועת העדות דף ל' ובעדות שיש בו איסור או בעדות נפשות ומכות הולך ומעיד דאין חכמה לנגד ה' כדאמרינן התם. כ"ג אינו חייב לילך להעיד אלא עדות מלך בלבד וכדאמרי' פ' כ"ג בסנהדרין דף י"ח משום דאיכא זילותא דכ"ג וכתיב והתעלמת ומסיק התם דמעיד לבן מלך בפני המלך דאתי משום יקרא דכ"ג וקאי ואזיל וב"ד מעייני בדיני' דאלו למלך גופיה אמרינן לא דן ולא דנין אותו:
ד׳
מצות רלג לדרוש העדים ולחקרן כדי שישתקו או יחזרו בהם בזמן שיש בעדותן דופי דכתיב בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב וביחיד שעבד ע"ז כתיב והוגד לך ושמעת ודרשת היטב ובעדים זוממים כתיב ודרשו השופטים היטב ודרשינן פרק היו בודקין מהני תלתא קראי שבע חקירות ודרשת וחקרת משמע יפה יפה ושאלת לא משמע חקירה עד דכתיב היטב בהדיה הא תלתא וביחיד כתיב ודרשת היטב הרי תרי דאלו דרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא ובעדים זוממים ודרשו השופטים היטב את עדים האחרונים המזימים הרי שבע חקירות ולא תימא בכל חדא וחדא כדכתיב בעיר הנדחת ג' ובע"ז ובעדים תרי תרי דכיון דשוו כולהו להא מילתא דבעו דרישה על כרחין מהדדי ילפינן ליתן את האמור בשל זה לזה ומשום דלא דמו להדדי דהני תרתי ממונם פלט מה שאין כן בעיר הנדחת וע"ז להנך תרתי לא דמיא שכן עיר הנדחת בסייף ועדים זוממים יש מהם בסייף דבפרשה משמע שמעידים על רוצח מדכתיב נפש בנפש ועדים זוממים להנך תרתי לא דמיין שאינם צריכין התראה להכי ילפינן מהיטב היטב דכתיב בכולהו וגזרה שוה מופנה היא וזו מדה בתורה דגזרה שוה המופנה למדין ואין משיבין ואיכא תלתא מופנין דכתיב בעיר הנדחת ובע"ז הנה אמת נכון הדבר הנה אמת נכון דמשמע אמת ונכון בדרישה וחקירה הא חד סרי דל שבע לשבע חקירות ודל תלתא לג"ש פשא ליה חד לר' שמעון דאמר שריפה חמורה ולא אתיא מהני דליכא בהו שריפה ולרבנן אתו נחנקין בקל וחומר מנסקלין ונהרגין ואתו נשרפין בקל וחומר מנסקלין דהא חמירי ובעו חקירה ודרישה ובלאו הכי לא מקטלי הקל לא כל שכן ולרבנן האי חד דפש מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכדאיתא התם. והני שבע חקירות על הזמן לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה דשמא יש עדים להזימן ולא הוי עדותן עדות וכיון דמצינו בתורה שבע חקירות כדילפינן ואשכחנא בחקירת זמן שבע אמרינן דהני נינהו דתו ליכא חקירה בזמן דבכמה בשעה לא הויא חקירה דאדם טועה בחצי שעה כדאיתא התם ובאי זה יובל נמי לא הויא חקירה דכיון דאמרי באי זה שבוע לא בעינן באי זה יובל דמיובל לחברו אין עדים ממתינים עדותן וכדאיתא התם דף מ'. ובכלל החקירות באי זה מקום דכיון דחקירות הזמן הוו להזים העדים אי לא מסיימי מקום לא מצו להזימם. וכן חוקרים אותם בכוונת המעשה באי זה אופן היה שעיקר העדות תלוי בזה כמו בשבע חקירות ועל ידם יפטר או יתחייב ובדיקות נמי דאוריתא וכדילפינן התם נכון הדבר שיהא נכון שיהיו דבריהם מכוונים אבל אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן וכו' אין זה נכון ועדותן בטלה והוא והם פטורים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות עדות פרק א׳
ד׳
מצות עשה לדרוש את העדים כו' באי זו שעה כו': התומים חידש דבר נפלא ואמיתי, שאין חקירה של באיזו שעה על שעות המוסכמיות שחלקו התוכנים, כי לא על זה כוונה התורה ודרשת וחקרת, וי"ב שעות אינן לא מקרא ולא הלכה למשה מסיני שיהיו הולכין דיני התורה על פיהם, רק הוא שעה המוחשת, שעה המורגשת והוא חצות היום שהשמש מחלק ואז היא מוחשת לעין כל רואה, רק אחר שהסכימו לחלק לי"ב שעות תו הסכימו חכמים לדרוש על שעות אלו, אבל זה באמת מחקירת בכמה בשעה, והגמרא פריך דיהיה שתי חקירות באיזו שעה אם קודם חצות או לאחר חצות ואח"כ בשעה זו, וע"ז תו לא יהבינן טעותייהו עי"ש כי הפליא לדבר. ומה נעימים הדברים ליישב בזה קושיית ריב"א לאביי דלר' יהודה דטועה אדם חצי שעה ותלינן הטעות בשניהן, א"כ אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע נימא דעובדא הוי בפלגא דשית ודין אמר בתחלת שבע ודין בסוף חמש, ובשית חמה בי קרנתא ומתחלפא בשבע ואמאי עדותן בטילה יעו"ש ולפי דבריו הצודקים לק"מ, שאם אחד אומר בשלש ואחד בחמש אמרינן דהאי קא אמר בסוף שלש והאי בתחלת חמש כדי לקיים עדותן, דכל מה דיכולים אנו לקיים עדותן מקיימין, אבל מ"מ חקירות כולהו איתנהו של באיזו שעה, אם קודם חצות או אחר חצות, רק אחרי שחלקו התוכנים והסכימו על חלוקה דשנים עשר שעות אז בני אדם דרמו אנפשייהו מנין השעה ההסכמיי אם זה כוון בתחלת שלש וזה בסוף חמש כולי האי לא טעו ונתכחש עדותן מתוך דבריהן, ע"ז לא דייקינן לדידיה דאמרינן עדותן אמת וקא מכווני זה לתחלת חמש וזה לסוף שלש ולא מרחקי טפי משיעור טעיות של בני אדם, אבל החקירה איתא, דהגע בעצמך אם אמרו קודם חצות ואיזו שעה אין אנו יודעין, הלא מן התורה קיים עדותן דאיתנהו כולהו חקירות, משא"כ בזה אומר בחמש וזה בשבע, הגם דתאמר דמוקמינן להו בחזקת עדים כשרים ומקיימין אנו את עדותן, ונאמר שזה כוון לסוף חמש וזה לתחלת שבע ועובדא בפלגא דשית הוי, מ"מ חסר לן החקירה השביעית של באיזו שעה היא שעה המוחשת אם קודם חצות או אחר חצות, שזה אמר בדבריו בלי פירושך קודם חצות וזה לאחר חצות, וא"כ לא כוונו בחקירה זו, ואף אם יבואו עדים ויזימו אותן שקודם חצות היו עמהן ג"כ איך יוזמו שיאמר אני אמרתי בסוף שבע, וכן אם יבואו העדים ויאמרו שאחר חצות היו עמהן יאמר זה אני אמרתי מתחלת חמש, ונמצא שעל חקירה של תורה תהא צריך ליתן להם טעותם זה לא יהבינן, אבל זה אומר חמש וז"א שלש כי אתו עדים ואמרו עד חצות עמנו הייתם הלא הן מוזמין, נמצא דהחקירה בשלימותה, והא דהמשנה אמרה שבחמש חמה כו' הוא שמשום שמוחש ההבדל בין קודם חצות לאחר חצות לזה הוי חקירה באיזו שעה וזה ברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות עדות פרק א׳
ב׳
היה העד חכם גדול וכו'. מ"ש מרן בכ"מ וכיון דבחד ממחוייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן, נראה ברור דגבי מכות אין צ"ל דכיון דבחד גוונא שייך לומר דחייב לילך לכל ב"ד לא פלוג רבנן דגבי מכות אי לפוטרו הוא בא ודאי דחייב להעיד בכ"מ אי משום פגמו של לוקה דקרי ליה תורה רשע ללוקה ואי משום שיארע לו תקלה ע"י הלקיה והוי דומיא דנפשות. ואם בא לחייב מלקות חייב משום ובערת הרע מקרבך שכתב הרא"ש דסתמו בכל דבר עבירה אתמר:
ג׳
כהן גדול אינו חייב להעיד וכו'. מ"ש מרן בכ"מ משמע דבכ"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור. לדעתי קשה הוא דלאפרושי מאיסור כקטן כגדול חייבים לילך בכ"מ להעיד ואפי' כ"ג ואפי' מלך ואין חכמה לנגד ה' והכי כתבו התוס' בפשיטות בר"פ כהן גדול. ודברי רבינו אפשר שסמך על מ"ש דגבי איסורא אין חכמה לנגד ה' ואפי' בכ"ג שייכא ומשום דכתב דת"ח אין חייב לילך לב"ד פחות ממנו כתב דגבי כ"ג כל ב"ד הוו פחות ממנו ודוקא בממונא ודו"ק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
מלאכת שלמה · הלכות עדות פרק א׳
ג׳
כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בעדות שהוא למלך ישראל וכו'. הקשה מרן ז"ל בכ"מ דמסקנא דגמ' הוא דמעיד לבן מלך וא"כ היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימא הכי וצ"ע עד כאן והרב לח"מ תירץ וז"ל נראה לומר דרבינו הוקשה לו מה שהקשו התוס' דלוקמא מתני' דמעיד במלכי בית דוד ומאי דקאמר מתני' מלך לא דן ולא דנין מיירי במלכי ישראל ומכח קושיא זו פי' רבינו דכי דחו לר' יוסף עדיין לא ידע חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד אבל ר"י ס"ל דרישא דמתני' דמעיד למלך ודוקא למלכי בית דוד וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דהא תינח אי רבינו סתים וכתב למלך סתם היינו מתרצים דבריו דמלכי בית דוד קאמר אבל למלכי ישראל אין שום סברא לומר כן ואמאי כתב מלכי ישראל ועיין בכנסת הגדולה בפירקין שתירץ מעין הרב לח"מ ותירץ מילת מלכי ישראל ודוק (א"ה ס"ט עיין למרן ז"ל כ"מ בפ"ה מהל' כלי המקדש הי"ב ועיין בס' בנין שלמה דף כ"ד ע"ג ד"ה שש יעו"ש ועיין בית אברהם סי' כ"ח דף ט"ו ע"ד).
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות עדות פרק א׳
א׳
העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו, בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק א' הביא דברי הר"נ שכתב דבהכשירו לקרובים לעדות שאינן עוברים באם לא יגיד, דבירושלמי ממעט לה מדכתיב והוא עד את שכשר להעיד עדות תורה, וכתב על זה הנתיבות ואף דבשבועות אמרינן דעד מיתה כיון דנאמן מדרבנן חייב קרבן שבועה, יש לחלק דשאני התם דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון משא"כ בהאמינו לקרוב הוי כמחייב עצמו מה שיאמר הקרוב, ויש לעיין בתירוצו דבדין קבל עליו קרוב או פסול, מבואר בסי' כ"ב דבשני אופנים מהני קבלתו, או שקנו מידו או אחר גמר דין, והנה באופן דלא מהני אלא אחר גמר דין הוא מבואר דעכשיו אכתי אינו עד ויכול לחזור בו אחר הגדתו, אבל אם קנו מידו על קבלתו קשה דהא כבר הועילה קבלתו והוא עכשיו נאמן לחייבו להבע"ד כמו שיעיד ולמה לא יתחייב העד להעיד, ומה נ"מ אם אפי' נאמר דהוי כמו שמחייב עצמו במה שיאמר הקרוב עכ"פ הוא מעכשיו חייב בכמה שיאמר. ונראה דיש לבאר דברי הירושלמי באופן אחר דדין חיוב עד להעיד הוא אם כבר נעשה עד בשעה שראה העדות וזהו שאמר הכתוב והוא עד או ראה או ידע, אבל בקבלוהו לקרובים אפי' קבלוהו בקנין עכ"פ בשעה שראה העדות הא לא היה עליו שום גדר עדות כיון דהוא קרוב, ולכן לא מהני לחייבו בהגדה כשקבלוהו, וזהו דאמר הירושלמי והוא עד את שכשר להעיד דבר תורה, ומיושב דגבי עד מיתה הוא נעשה עד כשראה כיון דנאמן לגבי היתר נשואין, והבעל התחייב עצמו בשעת נשואין שלו שאם יהיה לה היתר נשואין ע"פ דין תטול הכתובה כמו שאמרו חז"ל דמספר כתובה נלמד שכתוב בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, א"כ נעשה עד לגבי חיוב הכתובה משראה מיתת הבעל, ושפיר קרינן ביה והוא עד וחייב להעיד דבר תורה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות עדות פרק א׳
ג׳
שורש דין כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בפני המלך לבד כ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בה אבל בשאר העדויות פטור. ע"כ. בפ' כ"ג דח"י עלה דמתני' כ"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו ופריך בגמ' מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שא"א מתעלם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות זקן ואינו לפי כבודו לכך נאמר והתעלמת וכתב רש"י אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם וה"נ זילותא הוא לגבי כ"ג למיתי לאסהודי ומשני א"ר יוסף מעיד למלך ופרש"י שהיה המלך בעל דין וכ"ג יודע לו עדות ופרכינן והתנן מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ופרש"י וכיון דאין דנין אותו מאי סהדותא בעי ומשני א"ר זירא מעיד לבן מלך ופריך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך ופרש"י שהמלך יושב ודן בסנהדרין ופרכינן והתנן אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכ"ג בעיבור שנה מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב ופרש"י אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבסנהדרין ואי אמר המלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותה ולא מלך וכ"ג בעיבור שנה מלך משום אפסניא וכ"ג משום צינה ופי' משום אפסניא מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהיו כל השנים מעוברות כ"ג אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש בי"הך ה' טבילות וי' קידושין ואם תתעבר השנה הרי תשרי במרחשון וצינה במרחשון תהיה בתשרי ומשנינן משום יקרא דכ"ג אתא ויתיב בסנהדרין מקבל ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינן ליה אנן בדיניה ע"כ. וראיתי להרב משאת משה חח"מ סי' ס"ג דקס"ג ע"ג שהוק' לו בהך סוגייה במאי דתריץ ר"ז מעיד בפני המלך ולא בפני אחריני משום דזלותא הוא דטירחא לבא להעיד בפני ב"ד ויש בזה משום והתעלמת וכתב הוא ז"ל לאו משום דזלותא הוא לגביה דידיה לבא להעיד לפני ב"ד דזוטר מיניה דהרי תניא בהוריות אמתני' דהאיש קודם לאשה כו' דת"ח קודם למלך ומלך לכ"ג וא"כ ליכא זלותא לבא להעיד לפני מי שגדול ממנו אלא עיקר טעמא הוא משום דהו"ל כהשבת אבידה דטריחא ליה ה"נ טריחא ליה לבא לבית הועד והואיל וכן כי מעיד בפני המלך מאי הוי הא ס"ס זילה ליה טריחא ליה ואם בפני ב"ד פטור כ"ש בפני המלך דזוטר מב"ד וליישב זה כתב דמתוך קו' זאת משמע להו להתוס' דכי משני הש"ס מעיד בפני המלך הכונה לומר שעיקר העדות הוא לצורך המלך דהיינו לבן מלך כדמשני מעיקרא ולהכי ק"ל דאמאי לא פריך הש"ס דאיך יושב המלך בסנהדרין לדון את בנו ותי' מה שתי' ולכאורה ק' דמי הגיד להם דכי משני הש"ס מעיד בפני המלך מיירי שעיקר העדות הוא לבנו דילמא השתא הדר ביה ומיירי אפי' לאחריני אלא דהוק' להם קו' זו ומתוך כך הוצרכו לומר דודאי דלהך שינוייא נמי לא הדר ביה ממאי דמשני מעיקרא מעיד לבן מלך. והשתא ליכא זילותא לכ"ג דכיון דהמלך חפץ בשלום בנו אתא לב"ד ויתיב וכשבא כ"ג לבא להעיד בב"ד הו"ל כאלו בא לב"ד לבא להעיד למלך עצמו וליכא זילותא דטירחא ובהכי ניחא מה שהק' מרן כ"מ בפ"א מה' עדות ה"ג עמ"ש הרמב"ם דכ"ג אינו מעיד אלא למלך ישראל בלבד אבל בשאר עדיות פטור והוק' למרן ז"ל דזה מסקנת הש"ס דידן דאינו מעיד למלך דמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא מעיד לפני המלך הול"ל. אמנם ע"פ האמור הנה נכון דכיון דמעיד לבן מלך הו"ל כאלו מעיד לצורך המלך א"ד יע"ש. ודבריו תמוהים לע"ד דכיון דלפי דעתו גדול כבוד הת"ח מכבוד המלך כמו שהכריח מההיא דהוריות שאמרו ת"ח קודם למלך ומלך לכ"ג א"כ כשבא המלך דב"ד לא חיישינן לזלותא וטירחא לכ"ג דבא להעיד דהו"ל כשבא להעיד לצורך המלך א"כ כ"ש דיכול לבא להעיד לצורך ת"ח דגדול כבודו ממלך וא"כ ל"ל להש"ס לדחוקי נפשיה ולשרויי דמעיד לבן מלך והמלך אתא ויתיב משום יקרא דכ"ג ואזיל ואמאי לא משני בפשיטות טפי מאי מעיד לת"ח שבא לב"ד דכיון דת"ח גדול כבודו מכבוד המלך ותו מאי האי דקאמר משום יקרא דכ"ג אתא ויתיב לימא משום שלום בנו אתא ויתיב ועוד שמדברי הרא"ש בפ' שבועת העדות מוכח דכבוד כ"ג גדול מכבוד ת"ח שכתב שת"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי ע"ה שרשאים ב"ד לשגר לו סופרי ב"ד ולטעון טענותיו אבל כ"ג אפי' זה גנאי הוא לו ולפיכך פריך בירוש' גבי כ"ג דן ודנין אותו וימנה אנטלר דהיינו מורשה ולא פריך שישגרו לו סופרי הדיינים יע"ש. גם מדברי רבינו פ"ב מה' מלכים ה"ה מבואר דכבוד כ"ג גדול מכבוד המלך וכבוד המלך גדול מכבוד ת"ח שכת' דבעת שירצה המלך באים כל העם לפניו ועומדים לפניו ומשתחוי' ארצה אבל כ"ג אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כ"ג שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמד אעפ"כ מצוה על הכ"ג לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד בפניו כשיבא וכן מצוה על המלך לכבד לומדי תורה בצינעא אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם עכ"ל והכי אמרו בכתובות דק"ב שציוה ר' לר"ג בנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים יע"ש הרי מבואר דכבוד כ"ג גדול מכבוד המלך וכבוד המלך גדול מכבוד הת"ח ומה שהכריח הרב ז"ל מההיא דהוריות דכבוד ת"ח הוא גדול מכבוד המלך אחרי המחילה אינה ראיה כלל דהתם לא לענין כבוד אלא לענין מי קודם לפדותו מבית השביה שלא ימות בשבי וקאמר דת"ח קודם אפי' המלך שהוא הכרח לעולם יותר דת"ח שמת אין לנו תמורתו ומלך שמת כל ישראל ראוים למלוכה וכ"כ בהדייא רבינו בפי' המשנה דדוקא לענין ממון אמרו ת"ח קודם למלך מפני שתועלתו לאומה הוא יותר אבל לענין מעשה המלך גדול כבודו מכל שנאמר שום תשים עליך מלך עכ"ל. ולכן נלע"ד כוותיה דהרב ז"ל ולא מטעמיה דודאי כי משני תלמודה מעיד בפני המלך לא מפני דהוי כלצורך הוא דקאמר ומשום דהשתא לא חייש הכ"ג לטירחא דהליכה לב"ד כדקאמר הרב ז"ל אלא משום זלותא דאסהודי קמיהו הוא דגדול כבודו מכבוד הת"ח כמ"ש הרא"ש אמנם כי אתא מלכה ויתיב בב"ד ומזמנו שיבא להעיד בפניו כיון דכשקוראו המלך לפניו אם רצה הכ"ג הוא הבא לפניו ומצוה נמי עביד כשמכבד את המלך כמ"ש רבינו אע"פ שגדול כבודו מכבוד המלך להכי הוצרך הש"ס לשנויי דמעיד בפני המלך דהשתא ליכא משום והתעלמת כיון דליכא שום זלותא כי מעיד בפני המלך דאע"פ שגדול כבודו מכבוד המלך מצוה עליו לכבד את המלך ומשום דאין דרך המלך שיבא לב"ד כדי שיעיד הכ"ג לפניו אם לא משום צורך בנו דחשיב עליו כגופו להכי הוצרכו התוס' לשנויי דלא הדר משינוייא קמא דמשני דמעיד לבן מלך ואפשר דהה"נ באיש אחר אשר חפץ ביקרו ובא לב"ד בעבורו כדי שיעיד הכ"ג חייב הכ"ג להעיד כיון דהשתא ליכא זלותא לכ"ג וזהו שכתב רבינו וכ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישרא' לבדו כלומר שחפץ המלך באותו עדות וקוראו לפניו להעיד באותו עדות עוד ראיתי להרב הנז' שעמד עמ"ש התוס' שם ד"ה מעיד וז"ל וא"ת ולוקמא בעדות החודש וי"ל דלשון מעיד משמע לכל דבר ממונא ואיסורא דומייא דמלך לא מעיד דמיירי אפי' בממון דאי באיסורא אין חכמה ואין תבונ' כו' עכ"ל וכת' שדברי התו' מרפסן איגרי שהם דברי התוס' סותרים זל"ז דממ"ש מיירי אפי' בממון משמע דס"ל דמיירי נמי אפי' באיסורא וממה שסיימו דאי באיסורא אין חכמה ואין תבונה כו' משמע דוקא בממון איירי ולא באיסור והניח דבריהם בצ"ע. ולעד"ן לפרש דבריהם בהדק לשונם שכתבו אפי' בממון דמאי אפי' דקאמרי שאי בעדות איסור דחמיר אינו מעיד כ"ש בממון הקל והכי הול"ל דמיירי בין באיסור בין בממון אמנם נראה דכוונתם ז"ל דאיכא מידי דאיסורא דמלך לא מעיד והוא היכא דאפשר לברר אותו איסור ע"י עדים אחרים מלבד המלך דאף אם המלך יודע באותו עדות אינו רשאי לזלזל ולבא לב"ד להעיד כיון דאפשר לברר האיסו' ע"פ עדים אחרי' דהשתא תו ליכא משו' אין חכמה כו' ובממון אפי' כי ליכא עדים אחרים כיון דממון קל וניתן למחילה אינו יכול למחול ולהעיד וזהו שכתבו דמיירי אפי' בממון כלומר לא מיבעיא באיסור דאיכא עדים אחרים אלא אפי' בממון דליכא עדים אחרים דאי מיירי באיסורא כלומר אפי' כי ליכא עדים אחרים דומייא דממון ודומייא דמעיד דכ"ג אין חכמה כו'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות עדות פרק א׳
ד׳
מצות עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'. הנה התוס' בפ"ק דפסחים די"ב ע"ב ד"ה באיזה יום הק' וז"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי"ל כו' ועיין ברש"י ז"ל בר"פ היו בודקין ד"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז"ל אע"פ שאמרו בכך וכך אעפ"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש"ל ז"ל כתב בהגהותיו וז"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע"ש וראיתי להרב חד"ה שתמה עליו וז"ל ודבריו תמוהים דא"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה"ג אמרינן בפ"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ"ד: ולע"ד נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש"ל משום דלפי דעת הר"ב חד"ה קשה דאדפריך בפ"ק דפסחים לאביי אליבא דר"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע"כ נראה דעל כמה בחדש ל"ק ליה משום דאע"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ"ל: ועוד נראה דאפילו להרב חד"ה דס"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש"ל ז"ל שרירין וקיימין דמש"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש"י ז"ל על חקירת איזו שעה יע"ש כנ"ל פשוט: ומ"מ זה שכתב מוהרש"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ"א ע"ב ד"ה א' אומר בג' ובפסחים ד"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז"ל וי"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ"כ בד"ה לרבי מאיר וא"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ"כ הר"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל"ג הגהה מ"ו יע"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע"ב ד"ה שטר שיש בו רבית וז"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא"כ לא הו"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד"מ ע"ב מגדף בה ר"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי איכא למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז"ל מאי קושיא הא לרבא דס"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בסופה דא' עבידי דטעו והו"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש"ה פריך דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר"ב חד"ה יע"ש ודוק: עוד הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש"ל י"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד"נ וכמ"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ"א ח"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ"ש רבינו בפ"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר"י בירב סימן מ"ג ובתשו' סימן מ"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ"ש בסימן מ"ג יע"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר"י דס"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי"ל כר"מ בלאו ה"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע"ג דטעו אינשי בהאי אפ"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ"ש התוס' פ"ק דפסחים דף הנזכר ע"ב ד"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ"כ רש"ל ז"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ"ת ה"נ א"כ ק' מדאמרינן התם דלר"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי"ל דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז"ל דעדותם קיימת ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות עדות א׳, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
