הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק ב׳

ספר עבודה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביאת מקדש · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֹהֵן הֶדְיוֹט נִכְנָס לַקֹּדֶשׁ לַעֲבוֹדָה בְּכָל יוֹם:
הלכה ב׳
וְהֻזְהֲרוּ כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַקֹּדֶשׁ אוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ב) "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" זֶה קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים (ויקרא טז ב) "מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" לְהַזְהִיר עַל כָּל הַבַּיִת:
הלכה ג׳
כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ב) "וְלֹא יָמוּת". וְכַמָּה פְּעָמִים הוּא נִכְנָס לְשָׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַרְבַּע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם נִכְנָס חֲמִישִׁית חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם:
הלכה ד׳
וְהַנִּכְנָס לַקֹּדֶשׁ חוּץ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה אוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת בֵּין הֶדְיוֹט בֵּין גָּדוֹל לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ב) "אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז ב) "וְלֹא יָמוּת". עַל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בְּמִיתָה וְעַל שְׁאָר הַבַּיִת בְּלָאו וְלוֹקֶה:
הלכה ה׳
כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד חַיָּב מִיתָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ז) "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ". כְּלוֹמַר לֹא תָּנִיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל (ויקרא כא יב) "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא יָנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא:
הלכה ו׳
אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נִשְׁנֵית אַזְהָרָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל. שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ עוֹבֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן וְאִם עָבַד וְהוּא אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ בֵּין בְּקָרְבַּן יָחִיד בֵּין בְּקָרְבַּן צִבּוּר. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יב) "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל" כְּלוֹמַר יֵשֵׁב וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת:
הלכה ז׳
וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדַת הָאוֹנֵן פְּסוּלָה. מִקַּל וָחֹמֶר. אִם בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים אִם עָבַד חִלֵּל. אוֹנֵן שֶׁהוּא אָסוּר בְּקָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יד) "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" דִּין הוּא שֶׁיְּחַלֵּל:
הלכה ח׳
וְאַף עַל פִּי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד אוֹנֵן אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יט) "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". וְכֵן אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכל בָּעֶרֶב. אוֹנֵן שֶׁעָבַד אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לִגַּע בְּקָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲלָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה אֲבָל בִּנְגִיעָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ט׳
אֵי זֶהוּ אוֹנֵן זֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַמִּיתָה בִּלְבַד הוּא הַנִּקְרָא אוֹנֵן דִּין תּוֹרָה. וְלַיְלָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה י׳
וּמֵת שֶׁשָּׁהָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר כָּל אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם וְכֵן יוֹם הַקְּבוּרָה וְאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת (וּקְבָרוֹ) לְאַחַר יוֹם הַמִּיתָה כָּל יוֹם הַקְּבוּרָה אֵינוֹ מַקְרִיב וְאֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים מִדִּבְרֵיהֶם. וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. וְיוֹם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֲבָל יוֹם הַמִּיתָה כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לֶאֱכל בּוֹ קָדָשִׁים מִן הַתּוֹרָה כָּךְ אָסוּר לֶאֱכל בְּלֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. חוּץ מִן הַפֶּסַח בִּלְבַד שֶׁהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה י״א
הָאָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל שִׁבְעָה. אֲפִלּוּ יַיִן אוֹ עֵצִים אוֹ לְבוֹנָה. וְכֵן מְצֹרָע אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה אֶל הַמַּחֲנֶה אֵינוֹ רָאוּי לְהַקְרָבָה. אֲבָל הַמְנֻדֶּה יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם מְשַׁלֵּחַ אִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיבוּ עָלָיו נִרְצָה:
הלכה י״ב
טְמֵא שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֶעָרֵל מְשַׁלְּחִין אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם וּמַקְרִיבִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִפֶּסַח שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל טְמֵא שֶׁרֶץ וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הֶעָרֵל פֶּסַח כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל טְמֵא מֵת אֵין מַקְרִיבִין עָלָיו קָרְבָּן כְּלָל עַד שֶׁיִּטָּהֵר:

הר המוריה · הלכות ביאת מקדש פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות ביאת מקדש פרק ב׳

א׳
אין כ"ג נכנס לקדש הקדשים וכו'. משנה בפ"ק דכלים (משנה ט). ומ"ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל:
ב׳
והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'. אע"פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה"פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך:
ג׳
כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'. תוספתא בפרק קמא דכלים:
ד׳
והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר״י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש״י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. ומ"ש רבינו או להשתחוות, ה"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ"ז דתמיד (דף ל"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ"ש בפרק י"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ"ג כתב וז"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ"ל נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה:
ה׳
כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'. בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב"ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב"ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב"ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז"ל ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ"ל וכ"כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: וכן זה שנאמר בכהן גדול:
ו׳
אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ״ג וכו'. בר״פ כל הזבחים (זבחים דף כ״ח) אונן [דפסול] מנ״ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש״י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ״ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח״כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח״כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ״ל שאע״פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע״י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי״ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע״י אחר: כתב הראב"ד אע"פ שאינו יוצא א"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש"י ומן המקדש לא יצא כלומר אע"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ"ב דזבחים (דף ט"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק"ו. ומ"ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור. הכי אסיקנא ברפ"ב דזבחים שם. ומ"ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו:
ז׳
ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'. בריש פרק שני דזבחים (דף ט"ז):
ח׳
ומה שכתב ואע"פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'. משנה בסוף הוריות (דף י"ב:) כ"ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. ומ״ש וכן אינו חולק לאכול לערב. ברייתא בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). ומ"ש אונן שעבד אינו לוקה. פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. ומ"ש ומותר ליגע בקדשים וכו'. משנה וגמרא (דף צ"ח צ"ט) וגמרא בר"פ טבול יום:
ט׳
אי זהו אונן וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד״ס ופסק כר״ש משום דרבי ס״ל כר״ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק״א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד״ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס״פ האשה (דף צ״א:) וכן הכריח הרי״ף בפרק היה קורא (דף י״ח):
י׳
ומ״ש ומת ששהה ימים וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש״י [ע״כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. ומ"ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם. כבר נתבאר. ומ"ש וטובל. בפרק חומר בקדש (דף כ"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. ומ"ש ואוכל לערב. כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס לילו ומ״ש ויום שמועה קרובה וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. ומ"ש אבל יום המיתה וכו'. כבר נתבאר. ומ"ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ומ"ש כמו שיתבאר במקומו. בהלכות פסח פ"ו:
י״א
האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש״י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י״א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. ומ"ש אפילו יין או עצים או לבונה. תוספתא פרק י"א דזבחים: וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) יליף לה מקרא. ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח. שם. ומ"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו:
י״ב
טמא שרץ וכיוצא בו וכו'. בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש"י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ"ג) סבר רב נחמן כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: ומ"ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ. פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. ומ"ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר. כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע"ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא"כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש"ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

מעשי למלך · הלכות ביאת מקדש פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ביאת מקדש פרק ב׳

א׳
אזהרת ריב שלא יכנס כהן בכל עת להיכל ואין כהן גדול נכנס לקדש הקדשים אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים מדלא קאמר בכל יום אלא בכל עת שמעת מינה בעתות היום הקפיד הכתוב שאף על פי שיש עת ביום שהוא רשאי לבוא לא כל עתות היום ראויים לו לבא וש"מ ביום הכיפורים מדבר שלא יכנס יותר מד' פעמים שצריך להכנס ואל הקדש להביא שאר ימות השנה דקרא יתירא הוא דהא כתיב אל פני הפרכת וגו' מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית פי' בהיכל שלא יכנס שם ביאה ריקנית שלא לעבודה או להשתחויה בין כהן גדול בין כהן הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה דכתיב אל פני הכפרת ולא ימות אל פני הכפרת במיתה ועל שאר הבית באזהרה:
ה׳
אזהרת ריג שלא יצא כהן מן המקדש בשעת העבודה בלבד דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' יכול שלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה מנין לכהנים של כל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ומשחת יתירא קדריש דלשון משחת נופל על ריבוי בגדים ועל משיחה כדכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה וגו' והאי דאיתרבה מרובה בגדים מכי נזר היינו להתיר שאם אינו יוצא ועובד אינו מחלל וכאן לעונש שאם יצא והניח העבודה שחייב מיתה בין כהן גדול בין הדיוט כדכתיב פן תמותו וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא. א"כ מפני מה נשנית אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אף על פי שלא יצא מן המקדש אינו עובד ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו דכתיב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שאין הקדשים מתחללים בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חלל בין בקרבן צבור בין ביחיד דהא כהן גדול אישתריא ביה עבודה סתמא בין כך ובין כך אי נמי מקל וחומר דבעל מום שאוכל בקדשים ואם עובד עבודה חלל ואונן אסור בקדשים דכתיב לא אכלתי באוני וא"כ דין הוא שיחלל אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב לעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת בכך.
ח׳
ואף על פי שעובד אונן אסור לאכול בקדשים דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וכן אינו חולק לאכול בערב מדרבנן דאנינות אינה אלא ביום דכתיב ואחריתם כיום מר והכא נמי כתיב ואכלתי חטאת היום. אונן שעבד אינו לוקה דאין עונשין מן הדין ומותר ליגע בקדשים דדוקא עבודה הוא דילפינן אבל נגיעה לא.
ט׳
ואונן הוא שמת לו מת מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם ביום המיתה בלבד הוא אונן מדאוריתא כדאמר'. אבל ומנודה מדרבנן.
י״ב
טמא שרץ משלח קרבנות דאין טמא אלא טומאת ערב וטביל וערל נמי משלח קרבנותיו דלא נאסר אלא בפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו וכן טמא שרץ עד שלא טבל אין שוחטין עליו את הפסח דאפילו לגבי צבור לא הותרה אלא טומאת נפש כדכתיב טמא לנפש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל קרבן עד שיטהר נראה דהוי מדרבנן דמדאוריתא לא בעינן חזי לביאת מקדש אלא בחגיגה דתלויה בביאה קפיד בה קרא אבל שאר קרבנות כעופות ובכור ומעשר דלא בעו סמיכה לא קפיד אביאה דהא מעשרות ותרומות כתיבי נמי בההוא קרא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ביאת מקדש פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביאת מקדש פרק ב׳

ח׳
ואעפ"י שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים שנאמר ואכלתי חטאת היום כו'. הנה פליגי ר' יהודה ורבנן אם אנינות לילה הוי דבר תורה או לא דר"י סובר הן היום אני ביום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור, ומפרש אחרי זה דאמר שמא לא שמעת אלא בלילה דאי ביום קו"ח ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני כו', והדברים מפליאים דלר"י גם בלילה אסור אונן מן התורה ועמדו ע"ז בתוס'. והנראה דבאמת הא דאנינות לילה פליגי אם הוי דבר תורה או לא זה דוקא במת ביום ואם אחר זה בלילה נוהג אנינות פליגי, אבל במת בלילה ודאי דבלילה נוהג אנינות, תדע דכל עיקר דאנינות הוא בפסח ופסח נאכל רק בלילה והאריכו התוס' בשם ר"י בריש פרק הערל, וטעמא דתופס לילו נראה דבקדשים הלילה הולך אחר היום ומיקרי ביום זבחו כי נאכל בלילה וכמו דצריך קרא באותו ואת בנו דלא נימא דיום דקדשים אמר והלילה הולך אחר היום לכן כתיב יום אחד, וכיון שכן מעשר שני דאמר דחולין הוי לכו"ע וא"כ לגבי דידיה לא אזלי הלילה אחרי היום רק לענין פסח דגמרינן בגז"ש דממנו בריש פרק הערל ילפינן לאסור לילו עמו, וא"כ שפיר אמרה דאימת התירה תורה דוקא ביום הא בלילה לא גרע ממעשר, ורק כמו דהקילה התורה גבי כ"ג להקריב אונן כן התירה תורה במלואים לאכול מה דאסור מדין קדשים, אבל מה דבמעשר אסור לא התירה תורה גם במלואים ודוק. ולפ"ז נראה קצת דר"י ור"ש פליגי אם דון מינה ומינה והוי כמו מעשר ולזה דון מינה ואוקי באתרא וכמו קדשים שהלילה הולך אחרי יום דמיקרי ביום זבחו, ור' יהושע ור"א פליגי בזה בהעור והרוטב דר"י סובר דון מינה ואוקי באתרא והלכה כמותו, אולם רבי סובר בסוף פרק כל התדיר דון מינה ואוקי באתרא וסבר כאן דאנינות לילה דרבנן אלמא דלאו בהא תליא, וגם בפלוגתא דדון מינה ומינה איכא סתירות להלכה ואכמ"ל בזה, ועיין ריש פרק היה קורא ודוק: והנה שם בסוגיא אמר אביי דהיכי דמת קודם חצות דחלה אנינות ברישא לא מייתי פסח דכשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל היכי דמת אחר חצות דלא חלה אנינות מביא פסחו ובזה שנינו דאונן בלילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב דלא העמידו דבריהם במקום כרת, והוא תימה כיון דלא חל אנינות עליה תו גם לענין אכילה לא חלה עליו, דאם תאמר דאינו אוכל א"כ בלילה לא יאכל מן התורה ותו אינו ראוי לשלוח קרבנו ולהקריב פסחו ביום דגברא דחזי לאכילה בעי והוי כחולה וזקן כיון דאינו ראוי לאכול מן התורה וערש"י מה שתירץ ע"ז. ולדעתי יתכן דכל ענין אנינות איננה ברגל ובודאי משלח קרבנותיו ברגל ומביא עולת ראיה וחגיגה, וכן אנו רואים דלשארי דברים דסברי הקדמונים דהוי דבר תורה ברגל אינו נוהג ומשלח קרבנותיו ג"כ דהוי שלם, אבל לענין הקרבה לעבוד עבודה ולאכול בקדשים ודאי אין חילוק בין רגל לשאר ימים, וכהן גדול דאמר ריש פרק אלו מגלחין דכולי שתא כרגל דמי אסור לאכול בקדשים [ודברי התוספות רי"ד שם תמוהים דפסיקא ליה דאונן מותר לאכול בקדשים ברגל עיי"ש] וכן ילפינן דאסור לאכול אונן בפסח אף דהוא ברגל, לכן אף דלא חלה אנינות אם חלה עליו חובת פסח זהו לענין שילוח הקרבן אבל לא לענין אכילה דתמיד אסור לאכול בקדשים אף ברגל לא שייך זה לומר דחלה עליו חובת פסח ברישא, וזה ברור ופשוט דכיון דשילוח הקרבן יליף משלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר זה לא שייך ברגל וכן אם חלה עליו חובת פסח ברישא תו לא נפטר בטרדת האנינות מעשיית הפסח אבל באכילת קדשים אסור ודוק בכ"ז:
י״א
וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו כ"ז שאינו ראוי לביאה אל המחנה אינו ראוי להקרבה אבל המנודה יש בו ספק כו' לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. מוכח דמצורע אם הקריב לא הורצה, וטעמו שכל זמן שהוא אינו ראוי לבוא אל המחנה אינו ראוי לשלוח שום קרבן וכר"ש במוע"ק, ועיין בתוס' בכמה דוכתי שפקפקו הרבה בזו. אולם שמועה אחת מכרעת כרבינו, והוא בזבחים פרק פרת חטאת איזהו מחוסר זמן בבעלים הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטורים עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין, ורמי הגמרא (בדף קי"ד) והני בני אשמות נינהו אמר זעירי תני מצורע בהדייהו, עולותיהן ושלמיהן והני בני שלמים נינהו א"ר ששת תני נזיר בהדייהו דזעירי קבעוה תנאי דרב ששת לא קבעוה תנאי הלא דבר הוא ועיין תוס' שם. ולפי דעת רבינו א"ש, דהא חזינא דמצורע אינו משלח קרבנות ואם שחטו עליו לא הורצה, א"כ אשם וחטאת אע"ג שהן באין על חלב ומעילות בכ"ז אם הקריבן בימי צרעתו פסולים ולא חזי בפנים דהוי כמו אילו באו לאחר מיתה והוי כמו דחוי דאותו ואת בנו שאם שחטו בחוץ פטור דהוי מחוסר זמן, וא"ש שאם המצורע הקריב עולה ושלמים שנתחייב בהן מכבר לא נפיק בהו ידי חובתו והוי כנשחטו שלא לשם בעלים והוי רק שלמי נדבה, וכמו נזיר שהקריב שלמיו בעודנו מחוסר זמן ולכן אם הקריב המצורע אשמו שנתחייב בו מכבר הרי פסול ולכן פטור אם הקריבו בחוץ, אבל אם הקריב שלמיו שנתחייב בהן מכבר אע"ג דלא הורצה בכ"ז הוי כשלמי נדבה ולכן חייב אם הקריבן בחוץ דהרי ראויין לפנים, ולכך כיון דקבעוה תנאי להא דזעירי תו לא קבעו להך דרב ששת אליבא דר"ש דקיי"ל כוותיה דמצורע אינו משלח קרבנות, ונכון מאוד: עוד יש להביא ראיה מהא דמוקי בכריתות פ"ק הך דתניא בתוספתא דפסחים יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום מ' לזכר כו' בפסח הבא בטומאה דמציא אכלה לערב דהואי מחוסר כפורים ומחו"כ דזב לאו כזב דמי ושריא למיכל בפסח בציבור וביום הואי טבולת יום ארוך, אבל ביום ל"ט לא מצי לשחוט פסח עליה דבערב הוואי טבולת יום וטבו"י דזב כזב דמי ולא שריא למיכל בקדשים דטומאה לא אישתראי לטומאה היוצאת מגופו וכיון דגברא לא חזי לאכילה תו אין שוחטין וזורקין עליו, ע"כ. ופליאה גדולה דברישא דתוספתא תני מצורע מוסגר שוחטין עליו בשביעי מוחלט שוחטין עליו בח' יולדת כו', וזה פלא דא"כ בפסח הבא בטומאה גם מוחלט שוחטין עליו בשביעי וזהו משום דבלילה הוי מחוסר כפורים שטובל בשביעי ובלילה הוי לאחר הערב שמש ומחו"כ דמצורע לאו כמצורע דמי ושרי למיכל בפסח א"כ ראוי לשחוט ולזרוק עליו בשביעי דלא שאני בין מחו"כ דזב למחו"כ דמצורע כדמוקים בזבחים (דף ט"ז) הך דשרפה מחו"כ כשירה משום דלאו כזב דמי וסתמא תני לא שנא דזב ל"ש דמצורע והדבר פלא לאמר ע"ז מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא דרישא מיירי בפסח הבא בטהרה. אמנם מכאן מוכח כשיטת רבינו דמצורע חדוש דין יש בו מה שאין בכל הטמאים אף בהנך שיוצאין מגופן וזה שאינו משלח קרבנות אף הנך דלא אתיין לאכילה, כמו דמפיק ר"ש מיום בואו אל החצר הפנימית, וא"כ אע"ג דבערב הוי חזי לאכילת פסח משום דמחוסר כפורים לאו כטמא חשיב לזה והוי כטמא מגע דאישתראי טומאתו בציבור מ"מ ביום שביעי דהוא טבול יום דמצורע ואינו ראוי לבוא למחנה שכינה אינו משלח קרבן אע"ג דלא חזי לאכילה ואיך ישחטו הפסח עליו, ואי משום דטומאה אישתראי בצבור זה דוקא טומאה שאינה יוצאת מגופו כטמא מת הא מצורע לא אשתראי טומאתו אע"ג דהוי רק טבול יום טבו"י דזב כזב דמי, ואע"ג דאין דין דמשלח קרבנות בכל הטמאים היוצאין מגופן רק במצורע, מ"מ בטומאה היוצאת מגופו דין צבור כדין יחיד איתא ויחיד אינו משלח קרבן שלא קאי לאכילה, כן על טבול יום דמצורע אין שוחטין בציבור אע"ג דבלילה הוי מחו"כ וחזי למיכל, וזה ראיה עצומה ודוק: ומה דשאלו לרשב"י בנזיר (דף ס') אמאי אינו מגלח נזיר והוא מצורע תגלחת אחת ותעלה לנזירותו וצרעתו אע"ג דאין נזיר מגלח בלא שמביא קרבן מקודם ואיך יביא מצורע קרבן, נראה דלרשב"י לטעמיה שאלו דסבר אם גלח על שלמי נדבה יצא והוי קרבנות שיקריב בתוך ימי צרעתו לא גרע משלמי נדבה כמו שלמים הבאין לאחר מיתה וכמוש"ב ויכול על זה לגלח תגלחת נזיר, וכזה פירשו בתוס' לר"ש איך גלח אבשלום על נזירותו בבמת צבור יעוין בתמורה (דף י"ד ע"ב) בתוס' סד"ה אלא ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביאת מקדש ב׳, מתוך הלכות ביאת מקדש שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ביאת מקדשכל הרמב״ם