רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק א׳

ספר עבודה · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביאת מקדש · פרק א׳

הלכה א׳

כָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם שָׁתָה יַיִן אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים. וְאִם נִכְנַס וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ט) "וְלֹא תָמֻתוּ". וְהוּא שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן חַי בְּבַת אַחַת מִיַּיִן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם. אֲבָל אִם שָׁתָה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית יַיִן. אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית וְהִפְסִיק בָּהּ. אוֹ מְזָגָהּ בְּמַיִם. אוֹ שֶׁשָּׁתָה יַיִן מִגִּתּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים אֲפִלּוּ יֶתֶר מֵרְבִיעִית. פָּטוּר וְאֵינוֹ מְחַלֵּל עֲבוֹדָה. שָׁתָה יֶתֶר מֵרְבִיעִית מִן הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק וְשָׁהָה מְעַט מְעַט חַיָּב מִיתָה וּפוֹסֵל הָעֲבוֹדָה:

הלכה ב׳

הָיָה שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין אָסוּר לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ וְאִם נִכְנַס וְעָבַד וְהוּא שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין אֲפִלּוּ מִן הֶחָלָב אוֹ מִן הַדְּבֵלָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין חַיָּבִין מִיתָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. וְאֵין מְחַלֵּל עֲבוֹדָה אֶלָּא שִׁכּוֹר מִן הַיַּיִן:

הלכה ג׳

וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לַכֹּהֵן לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַשִּׁכְרוּת כָּךְ אָסוּר לְכָל אָדָם בֵּין כֹּהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְהוֹרוֹת כְּשֶׁהוּא שָׁתוּי. אֲפִלּוּ אָכַל תְּמָרִים אוֹ שָׁתָה חָלָב וְנִשְׁתַּבְּשָׁה דַּעְתּוֹ מְעַט אַל יוֹרֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יא) "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְאִם הוֹרָה בְּדָבָר שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיְּדָעוּהוּ הַצְּדוֹקִים מֻתָּר כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה שֶׁהַשֶּׁרֶץ טָמֵא וְהַצְּפַרְדֵּעַ טָהוֹר וְהַדָּם אָסוּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

וּמֻתָּר לְשִׁכּוֹר לְלַמֵּד תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹרֶה. וְאִם הָיָה חָכָם קָבוּעַ לְהוֹרָאָה לֹא יְלַמֵּד שֶׁלִּמּוּדוֹ הוֹרָאָה הִיא:

הלכה ה׳

שָׁתָה כְּדֵי רְבִיעִית בִּלְבַד וְהָיָה בָּהּ מַיִם כָּל שֶׁהוּא. אוֹ יָשַׁן מְעַט אוֹ הָלַךְ כְּדֵי מִיל. כְּבָר עָבַר הַיַּיִן וּמֻתָּר לַעֲבֹד. אֲבָל אִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אֲפִלּוּ מָזוּג. שֵׁינַת מְעַט אוֹ הַדֶּרֶךְ מוֹסִיפִין בְּשִׁכְרוּתוֹ. אֶלָּא יִשְׁהֵא לְפִי הַשִּׁכְרוּת עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשִּׁכְרוּתוֹ שׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם:

הלכה ו׳

אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מֻתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת אֲבָל לֹא בִּימֵי שַׁבָּתָן. וַאֲפִלּוּ שְׁאָר בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁל מִשְׁמָר שֶׁאֵין עֲבוֹדָתָן הַיּוֹם. שֶׁמָּא תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁל יוֹם וְיִצְטָרְכוּ לַאֲחֵרִים מֵאַנְשֵׁי מִשְׁמַרְתָּן לְסַיְּעָן. וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲסוּרִים לִשְׁתּוֹת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. שֶׁמָּא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה וְיַשְׁכִּים לַעֲבוֹדָתוֹ וַעֲדַיִן לֹא סָר יֵינוֹ מֵעָלָיו:

הלכה ז׳

כָּל כֹּהֵן שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מִשְׁמָר הוּא וּמֵאֵי זֶה בֵּית אָב הוּא וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִים בַּעֲבוֹדָה [הַיּוֹם] אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מִשְׁמָר הוּא וְאֵינוֹ מַכִּיר בֵּית אָב שֶׁלּוֹ אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל אוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁמִּשְׁמַרְתּוֹ עוֹבְדִין בָּהּ. לֹא הָיָה מַכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא בֵּית אֲבוֹתָיו הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם. אֲבָל תַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר לִשְׁתּוֹת תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּבֵית אָב שֶׁלּוֹ וּבְמִשְׁמַרְתּוֹ:

הלכה ח׳

כֹּהֵן שֶׁגָּדַל שְׂעָרוֹ אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְאִם נִכְנַס וְעָבַד חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּשִׁכּוֹר שֶׁעָבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד כא) "וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן" (יחזקאל מד כ) "וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ". מַה שְּׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה אַף מְגֻדְּלֵי פֶּרַע בְּמִיתָה:

הלכה ט׳

וְאֵין פְּרוּעֵי הָרֹאשׁ מְחַלְּלִין עֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּמִיתָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה י׳

כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִין עַל הַיַּיִן אֶלָּא בִּשְׁעַת בִּיאָה לַמִּקְדָּשׁ כָּךְ אֵין אֲסוּרִין לְגַדֵּל פֶּרַע אֶלָּא בִּשְׁעַת בִּיאָה לַמִּקְדָּשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל אָסוּר לְגַדֵּל פֶּרַע וְלִקְרֹעַ בְּגָדָיו לְעוֹלָם. שֶׁהֲרֵי תָּמִיד הוּא בַּמִּקְדָּשׁ. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כא י) "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם":

הלכה י״א

כַּמָּה הוּא גִּדּוּל פֶּרַע. שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּנָזִיר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר ו ה) "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" וְאֵין נְזִירוּת פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. לְפִיכָךְ כֹּהֵן הֶדְיוֹט הָעוֹבֵד מְגַלֵּחַ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם:

הלכה י״ב

וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּשַׁבַּתָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ לְמִשְׁמַרְתָּן כְּשֶׁהֵן מְנֻוָּלִין אֶלָּא מְגַלְּחִין וְרוֹחֲצִין וּמְכַבְּסִין קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ:

הלכה י״ג

מִי שֶׁשָּׁלְמָה מִשְׁמַרְתּוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל מֻתָּר לְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל. אֲבָל אִם שָׁלְמָה בְּעֶרֶב הָרֶגֶל אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּעֶרֶב הָרֶגֶל:

הלכה י״ד

דִּין קְרוּעֵי בְּגָדִים וְדִין פְּרוּעֵי רֹאשׁ אֶחָד הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ו) "רָאשֵׁיכֶם לֹא תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" הָא אִם עָבַד וְהוּא קְרוּעַ בְּגָדִים חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אַף עַל פִּי שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא חִלְּלָהּ:

הלכה ט״ו

יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם נִכְנַס מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר הַמְשַׁכְּרִין אוֹ פְּרוּעַ רֹאשׁ אוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְעִין עַל הַמֵּתִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה וְנִכְנָס בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מְנֻוָּל כָּכָה וַהֲרֵי הוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס:

הלכה ט״ז

וְדִין הַנִּכְנָס כָּכָה מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְדִין הַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶחָד הוּא. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ אוֹ קָרַע בְּגָדָיו שָׁם וְיָצָא לוֹקֶה. וְכֵן אִם עָבַד בִּיצִיאָתוֹ חַיָּב מִיתָה:

הלכה י״ז

וְכֵן אָסוּר לְכָל אָדָם בֵּין כֹּהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ מִתְּחִלַּת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים כְּשֶׁהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹר אוֹ פְּרוּעַ רֹאשׁ דֶּרֶךְ נִוּוּל אוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בְּאַזְהָרָה. שֶׁאֵין זֶה כָּבוֹד וּמוֹרָא לַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ מְנֻוָּל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּדֵּל שְׂעָרוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מַחְלֶפֶת וְלֹא הָיָה דֶּרֶךְ נִוּוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל:

הר המוריה · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

הר המוריה על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ ארוך במיוחד (17 קטעים, 34,985 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת הר המוריה על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

כסף משנה על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ ארוך במיוחד (17 קטעים, 21,568 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת כסף משנה על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מעשי למלך · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

מעשי למלך על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ ארוך במיוחד (14 קטעים, 126,754 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

א׳

כתב הרר"ד ן' זמרא ז"ל ראיתי לכתוב לך כוונת רבינו ז"ל בסידור הפרקים פרק ראשון - סידור תחלה שתויי יין לפי שיש בו חיוב מיתה ופסול עבודה וחייב בכניסה. וחייב בעבודה והוא מצוי ותדיר וכולל לענין איסור הוראה. והוא מלמד לפרועי ראש וקרועי בגדים שהקשו לשתויי יין אעפ"י שאין מחללין עבודה: פרק שני - סדר המקומות שאסורים הכהנים ליכנס לשם אעפ"י שהם טהורים ובלתי שכורים ולא פרועי ראש ולא קרועי בגדים. וכלל ג"כ שכמו שאסור ליכנס אסור לצאת מן המקדש בשעת עבודה: פרק שלישי - סמוך לו סדר דיני הטמאים שיש בהם איסור כניסה וחלול עבודה וחייב כרת על הכניסה ומיתה על העבודה והקדים איסור כניסה שהיא קודמת לעבודה וגם שהיא כוללת לכהנים ולזרים: פרק רביעי - סדר איסור הטמא בעבודה לפי שאין נוהג אלא בכהנים דוקא. דישראל שעבד בטומאה אינו חייב על העבודה אלא משום זרות: פרק חמישי - סדר הדברים הנוהגים בכהנים שהוא הרחיצה ושיש בה חיוב מיתה ופסול עבודה אבל אין בה איסור כניסה אלא להיכל: פרק ששי - סדר דיני המומין שאין פוסלים בזרים אלא בכהנים ויש בהם פסול עבודה ויש בהם מלקות ולא מיתה. ואעפ"י שהוא אסור להכנס מן המזבח ולפנים. מ"מ קולי טפי משלא רחוץ. דאם עבד אינו במיתה אלא בלאו גרידא: פרק שביעי - כלל בו המומין הפוסלין את העבודה ואם עבד לוקה: פרק שמיני - כלל בו המומין שפוסלים את האדם ולוקה. אין פוסלים את העבודה: פרק תשיעי - כלל בו עניני עבודת הזר. ואעפ"י שהוא במיתה ופסול עבודה, מ"מ אינו חייב על העבודה. לא משום שכור ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים ולא משום קרועי בגדים ולא משום פרועי ראש ולא משום מחוסר בגדים ולא משום מרובה בגדים ולא על הכניסה שכל לאוין הללו לא נאמרו אלא לכהנים ולפיכך איחר אותו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

א׳

אזהרת רט שלא יכנס כהן שכור למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו'. ומנין לעשות המזבח כאהל מועד דכתיב אתה ובניך פי' בדבר שאתה ובניך חלוקים בו מכל ישראל ולהבדיל כדי שיבדיל בין עבודת קדושה לעבודת חול הא למדת שאם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה דכתיב ולא תמתו והיא מיתה בידי שמים שאין מיתת בית דין בקדש ומקדש. והוא ששתה רביעית יין בן ארבעים יום בבת אחת דכתיב יין ושכר שהוא משכר אבל פחות מרביעית או הפסיק בו או מזגו או תוך מ' יום לא הוי יין המשכר ואינו מחלל עבודה. שתה יותר מרביעית אף על פי שהיה מזוג או שהפסיק בו חייב מפני שהוא משכר.

ב׳

היה שכור משאר המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד לוקה ועבודתו כשרה דכתיב יין ושכר דהיינו יין המשכר כדאמר' הוא דאית ביה מיתה וחלול עבודה הא שאר משכרין לא ונראה דרבי אלעזר לא פליג אלא אתנא קמא דיליף שכר שכר מנזיר לא ארבי יהודה דלא יליף הילכך לרבי אלעזר נמי שאר המשכרין באזהרה מדאוריתא מדכתיב ושכר כדאמר'.

ג׳

וכשם שאסור לכהן ליכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם להורות כשהוא שתוי דכתי' ולהבדיל בין הקדש ובין החול וגו' בבואכם להבדיל בין הקדש והחול נמי אל תשת יין ושכר וקדש וחול היינו דמים וערכין חרמים והקדשות דאסירי שתויי יין לשים אותם לבעלים לפדותם דדלמא לא שימי להו שפיר בין הטמא ובין הטהור אלו טמאות וטהרות ולהורות זו הוראה של איסור והתר ששתויי יין אסורין בה את כל החוקים אלו מדרשות אשר דבר השם זו הלכה ביד משה זה תלמוד יכול אף המשנה תלמוד לומר ולהורות לאפוקי משנה דאין מורין הלכה מפי משנה ואם מורה בדבר מפורש בתורה שהצדוקין מודין בו כגון שהשרץ טמא והצפרדע טהור והחלב והדם אסורין מותר שהרי לכל גלוי ואין זו הוראה.

ד׳

ומותר לשכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה דהא דדרשינן מקרא דאשר דבר ה' ביד משה דאפילו הלכות ומדרשות אסור לשכור ללמוד היינו כשמורה מתוכן.

ה׳

שתה רביעית מזוג או אפילו בלא מזיגה וישן מעט או הלך דרך מיל מותר לעבוד דשינה כל שהיא ודרך מיל מפיגין את היין והרי אינו שכור אבל יותר מרביעית אפילו מזוג שינה מעט ודרך טורדתו ואכתי שכור הוא עד שישהה שלא ישאר בשכרותו שום דבר:

ח׳

אזהרת רי שלא יכנס כהן פרוע ראש למקדש דכתיב ראשיכם אל תפרעו וגו' ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים והלכתא גמירי לה הכי ואסמכוה אקרא דיחזקאל דכתיב ופרע לא ישלחו וגו' ויין לא ישתו מה שתויי יין במיתה כדכתיב ולא תמותו אף פרועי ראש במיתה ולא תימא דקרא דראשיכם אל תפרעו היינו על המת משום אבלות אבל אי לאו הכי לא דהא נכפלה אזהרה זו בכהן גדול דכתיב את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ופשטיה דקרא שלא יפרע את ראשו ולא יקרע בגדיו על מתו ודרשינן ביה נמי שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים והאי דרשה ילפינן לה לכהן הדיוט הואיל ואלעזר ואיתמר לא היו כהנים גדולים והוזהרו בזה כדכתיב ראשיכם אל תפרעו ואין פרועי ראש מחללין עבודה דמיתה לחודה הוא דגמירי ואסמכוה אקרא אבל חלול עבודה ליכא לא קרא ולא הלכתא דכי גמירי הלכתא למיתה לאחולי עבודה לא גמירי וכיון דאיתקשו לשתויי יין דוקא בשעת ביאה למקדש אף פרועי ראש דוקא בשעת ביאה למקדש והיינו לכהן הדיוט דכהן גדול לעולם אסור בפריעת ראש וקריעת בגדים דקרא כתב ביה בהדיא את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום משום דהוי תדיר במקדש. וגידול פרע שלשים יום כנזיר דכתיב ביה גדל פרע וסתם נזירות שלשים יום בגימ' דיהיה דהוי שלשים לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח קודם השלמת שלשים יום:

י״ד

אזהרת ריא שלא יכנס כהן פרוע בגדים למקדש דכתיב ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים דקרא דלא תמותו אבגדיכם לא תפרומו קאי א"נ דקרוע בגדים הוי כמחוסר בגדים דהוי במיתה ולאו דוקא משום אבלות כדאמר' דילפי' מכהן גדול העובד קרוע בגדים דחייב ובפריעת ראש דכתיב ביה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום וגו'.

ט״ו

וכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים שתויי יין או שכור או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה לוקה הואיל וראוי לעבודה כדילפינן מדכתיב אתה ובניך וגו' וילפינן נמי דאינו נכנס ראוי לעבודה ובשעת עבודה ביום מדכתיב בשתויי יין בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן ברחוץ ידים בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו מה להלן עשה את המזבח כאהל מועד דכתיב ביה או בגשתם אל המזבח אף כאן עשה את המזבח כאהל מועד ומה להלן בשעת עבודה כדכתיב בגשתם אל המזבח לשרת וגו' אף כאן בשעת עבודה ואיתקש פרוע ראש לשתויי יין וקרוע בגדים לפרוע ראש כדאמר'.

ט״ז

ודין הנכנס ככה מן המזבח ודין היוצא משם אחד הוא דילפינן נמי מרחוץ ידים דכתיב ביה ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו פעם אחרת בלא הזכרת ביאה מה להלן עשה יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך רחיצת ידים אחריו או שישן צריך הוא לקדש ידיו אף ביין אם שתה בפנים ועבד חייב מיתה ואם לא עבד לוקה וכן קרוע בגדים כדאמרן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

אבן האזל על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 67,275 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות ביאת מקדש פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

ו׳

בהשגות אלא מפני שהקטרת אימורין כל הלילה. נ"ב ואף לשיטת רבינו בפ"ד ממעה"ק דחכמים עשו סייג שאין מקטירין אחר חצות מ"מ הא אם לא נתעכלו מהפכין בהן כל הלילה כמוש"כ רבינו בפ"א מתו"מ והוי עבודה כמו דאיתא בשבועות (דף י"ז) ועיין משל"מ פ"ו מתו"מ ה"א יעו"ש:

ז׳

כל כהן כו'. נ"ב כל שיטתו מפורשת בפירוש רבינו חננאל וכתב דאביי הוי ידע דמבית עלי אתי לכן לא הוי שתי חמרא יעו"ש:

ח׳

כהן שגדל שערו אסור כו' ואם נכנס ועבד חייב מיתה ביד"ש כו' ואין פרועי ראש מחללין עבודה. בגמרא א"ל רבינא לרב אשי האי עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה כו' אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא כו'. וצריך להבין הקושיא דאע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה זה דוקא בדין תורה אבל מידי הנוגע לענין שמים אטו אינו נאמן הנביא ואינו רשאי לומר שהוא דין שמים ואטו ע"ז נאמר שאין רשאי לחדש דבר. ובזה הוי א"ש מה דמקשה אמאי לא מקשינן לחלל עבודה, ולפ"ז לחלל עבודה אינו רשאי לחדש דבר דזה הלכה ואינו יכול לחדש דבר מעתה, אמנם לפי מה דסובר ר' נחוניא בן הקנה דכרת פוטר מן התשלומין ורבא יליף למיתה ביד"ש בגז"ש דאסון אסון אך אכתי הרי בזה שנכנס ועבד כשהוא מגודל שערו לא שייך תשלומין רק אם יקרע בגד של חבירו הוי מיתה לזה ותשלומין לזה. אולם רב אשי אמר בפרק ואלו נערות כגון שאכל זר תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וסבר דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור, וא"כ נפ"מ לענין ממון ותו אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועד דלא אתא יחזקאל מאן אגמרינהו ולכן רק לרב אשי לטעמיה מקשה שפיר ולכן רבינו דפוסק דלא כרבי נחוניא וחייבי כריתות אינן פוטרין מתשלומין וא"כ שפיר א"ש דלמיתה גמרינן ולאחולי עבודה לא מצינן למילף, ונכון. ובזה א"ש מה דביומא (דף ע"א) מצאנו בהיפך שגוף קושיא זו מקשה רב אשי לרבינא יעו"ש, משום דכאן לשיטתו מקשה וכמו שביארתי והבן. ומה שלא יליף פרועי ראש במיתה מראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו דמכלל לאו אתה שומע הן, א"ש דכתיב סיפא דקרא ועל כל העדה יקצוף ואטו אם יפרועו ויפרומו יהי' הקצף על כל העדה, ועל כרחין דדוקא אז נאמרה בשעת מילואים, או שהמיתה והקצף אינו על הפריעה ופרימה רק כשלא יפריעו כו' אז ינצלו ממיתה והעדה מן הקצף שקצף בחורב עליהם לכן מייתי בהיקשא משתויי יין דחוקת עולם כתיב בהו. ואפשר דהו"מ לפרש דולא תמותו קאי על לא תפרומו אבל אל תפרעו בלשון אל הוי לשון בקשה וכמו שאמרו סוף פ"ק דעירובין וכי לוקין על לאו שבאל יעו"ש היטב לא קאי עליו הך דלא תמותו ומש"ה שני בלישניה, אבל בשתויי יין כתיב לאמר וזה לאו אמור כדאיתא סוף פרק כ"ש ודוק, ומש"כ בין קרוע בגדים כו' נפ"ל לרבינו מספרא יעו"ש ועיין מש"כ המהרש"א ע"ז סוף פרק הנשרפין ודוק בכ"ז:

ט׳

י״ב

במשל"מ, וכבר כתב [רבינו] דין זה כו': נ"ב גבי אנשי מעמד ולא על אנשי משמר עיי"ש:

י״ז

אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת כו' ה"ז מותר. מקרא מפורש גבי שמואל ומורה לא יעלה על ראשו שנזיר עולם היה וישב בבית ד' עד עולם הרי שמותר להכנס במקדש ומה נפלא בזה הילקוט יואל בן פתואל בן שמואל ולמה נקרא שמו פתואל שהי' מסלסל שערו כבתולה היינו כדי שלא יהי' בנוול וכדברי רבינו ודוק, וכן מה שאסור ישראל ליכנס כשהוא שתוי יין הוא דוקא במקום שחייבין עליו משום טומאה אבל לשכות הבנויות בחול יעוין פ"ו מהלכות בית הבחירה מותר כמו שעשה ירמיה לבני יהונדב בן רכב ירמיה ק' ל"ה יעו"ש שכתוב אל לשכת בני חנן בן יגדליהו כו': וכן אסור לכל אדם כו' להכנס למקדש כולו כו' כשהוא שתוי כו' או פרוע ראש כו' או קרוע בגדים. המעיין בקראי דבשחיטה כתיב לפני ד' והוא כל העזרה, ובבכור כתיב לפני ד' ונאכל בירושלים, ובמנחה כתיב לפני ד' והוא במערב מזבח, והוא דבמנחה כתיב לפני ד' והוא אצל המזבח, ודאי כוון בצד מערב של המזבח, ובקרבן כתיב והביא כו' אל פתח אוהל מועד ודאי לפני ד' בעזרה ובבכור כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר כו' ובכורות כו' אלמא דלפני ד' תאכלנו הוא בירושלים, וכן פירשו בתוס' זבחים (דף נ"ו) ד"ה ונאכלין בכל העיר ובתוס' מנחות (דף ס"א) ד"ה אבל כו', ובמצורע כתיב לפני ד' פתח אוהל מועד ובעזרה אי אפשר להעמידו דהוא מחוסר כפורים ומעמידין אותו בשער נקנור מקום שלא נתקדש בקדושת עזרה, וכן בנזיר אמר דבאוהל מועד הוי דרך בזיון, אולם בסוטה אמאי מעמידין אותה בשער נקנור ולא מכניסין אותה לפני ד' בעזרה, מוכח דאסור לכנוס כשהוא פרוע ראש ומקורע בגדים לכן שם סותר מחלפות ראשה ואוחז בבגדיה ואם נקרעו כו' לכן אין רשאי להכניסה בעזרה, ומזה יצא לרבינו דאסור לכל אדם ופשוט, וזה שאמר בירושלמי פ"ק דסוטה כל מקום שנאמר לפני ד' הוא נקנור, פירוש היכי דכתיב פתח אוהל מועד לפני ד' לכל הפחות הוי בשער נקנור ופשוט, ואחרי כותבי זה ראיתי מש"כ בזה התורה והמצוה (פ' צו פ' ב') בתורה אור יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קונטרס תשובה מיראה · הלכות ביאת מקדש פרק א׳

ט״ו

יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין וכו' אע"פ שלא עבד לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעה שהוא ראוי לעבודה. והראב"ד ז"ל השיגו דבלא עבודה פטור על הכניסה לחוד וכבר פלפלו בזה הראשונים ז"ל, עיי"ש בכ"מ שכתב שרבינו ז"ל מקורו טהור בדברי התורת כהנים דאמר מניין שאינו חייב אלא בשעת העבודה והיינו ביום שהוא ראוי לעבודה ומפני שיש לפרש בתו"כ בלשון אחר כדעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל כתב יראה לי, וזהו כלל גדול בדברי רבינו ז"ל ויתיישבו הרבה קושיות ממה שהערנו בס"ד, ועיקר פלוגתתם הוא דלהרמב"ן ז"ל דוקא במזבח הוא דחייב ולא בכל העזרה לפנים מהמזבח דשם אינו מקום עבודה, ולהרמב"ם ז"ל כל שראוי לעבודה הרי הוא חייב וכ"כ בנזיר ד' א', ובסנהדרין ע' סוף ע"ב ובכורות מ"ה ב', אך בשבועות כ"ב א', ובכריתות י"ג ב', הגירסא ועבד ושימש עיי"ש בתוס' וכבר העיר הגרי"ב ז"ל שם בהגהותיו ועיי"ש בס' ערוך לנר מ"ש מזה כבר. ועיין להלן הי"ז כתב וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל לכנוס למקדש כולו אפי' מעזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או פרוע ראש וקרוע בגדים אע"פ שאינו באזהרה שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש וכו', והכ"מ שם כתב שהוא מן הסברא ממה שנצטוינו ליראה מן המקדש ועי' ריש פ"ז מבית הבחירה דהוא מ"ע גמורה במנין רמ"ח מ"ע ליראה מן המקדש, וא"כ קשה איך חל לאו דכניסה על מ"ע דמורא מקדש והרי לשיטת תוס' שבועות כ"ג ב', אין לאו חל על עשה עיי"ש, אך הפמ"ג בפתיחתו להל' שחיטה העלה דלהר"מ ז"ל לא ס"ל כתוס' ולא שייך לומר הכא דחל בבת אחת דאף לרבינו ז"ל הרי מצות מורא מקדש הוא כבר בהר הבית ואיסור הכניסה בלאו הוא רק במקום הראוי לעבודה כמו בשעה שהוא ראוי לעבודה, אכן לרבינו ז"ל לשיטתו ניחא דהיינו טעמא דחל, והחולקים עליו יסברו דאין לאו חל על עשה ועל כן אינו עובר רק לעבודה ומשכחת לה עבודה אף בלא שיכנוס, וכדפריך כה"ג בשבועות י"ז א', ומשני כשהופך בצינורא, ולפ"ז י"ל דאף לרבינו ז"ל אתי שפיר דכיון דמשכחת לה עבודה בלא כניסה ממילא י"ל דאם הוא ראוי לעבודה נמי חייב ולא שייך אין אסור חל על איסור בזה. ודע דלסברת הכ"מ שהוא משום מצות מורא מקדש מאי טעמא נקט רבינו ז"ל מעזרת ישראל ולפנים הלא אף בהר הבית כבר הוא מצות מורא מקדש וגם מ"ט לא זכר שם הך דהכא, ואולי דבר זה נמסר לחכמים על שהוא קלות ראש ומקומות מקומות יש. ודע דיש להעיר בענין זה מפלוגתת התנאים בזבחים פ"ב א', דכל דמים שנכנסו לכפר אם פסולים אף כשלא כיפר דר' אליעזר ור' שמעון נחלקו בזה וכמש"ש פ"ג א', דילפי מקראי, ולכאורה ה"נ ממש דומה לדשם אם הכניסה לכפר נמי חייבים כמו בכפרה עצמה, אך רבינו ז"ל פסק התם דאינו חייב עד שיכפר ולדעתו ר' יהודה הוא כר"ש עד שיכפר עי' כ"מ פ"ב מפסולי המוקדשין הט"ו, ואתי שפיר דבכל הני שזכרנו דגרסינן ועבד ושימש הובא בשם ר"י. ויש לעורר דלר"י דרצפת עזרה כמזבח עי' זבחים י"ד א', ובכמה מקומות, א"כ כל עזרה ראוי לעבודה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביאת מקדש א׳, מתוך הלכות ביאת מקדש שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ביאת מקדש כל הרמב״ם