הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות בית הבחירה · פרק א׳

ספר עבודה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בית הבחירה · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':
הלכה ב׳
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס"ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
הלכה ג׳
כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר (דברי הימים א כב א) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר (תהילים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד":
הלכה ד׳
בִּנְיָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה כְּבָר מְפֹרָשׁ בִּמְלָכִים. וְכֵן בִּנְיָן הֶעָתִיד לְהִבָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל אֵינוֹ מְפֹרָשׁ וּמְבֹאָר. וְאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי כְּשֶׁבָּנוּ בִּימֵי עֶזְרָא בָּנוּהוּ כְּבִנְיַן שְׁלֹמֹה וּמֵעֵין דְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּיחֶזְקֵאל:
הלכה ה׳
וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת. עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא אוּלָם. וּשְלָשְתָּן נִקְרָאִין הֵיכָל. וְעוֹשִין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִיצָה זוֹ שֶׁהוּא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד הוּא הַנִּקְרָא עֲזָרָה וְהַכּל נִקְרָא מִקְדָּשׁ:
הלכה ו׳
וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:
הלכה ז׳
הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים. וּשְׁנֵיהֶם בְּצַד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִבַּחוּץ וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. וְעוֹשִׂין בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה גְּבוּלִין עַד כָּאן לְיִשְׂרָאֵל עַד כָּאן לַכֹּהֲנִים. וּבוֹנִים בָּהּ בָּתִּים לִשְׁאָר צָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּל בַּיִת מֵהֶם נִקְרָא לִשְׁכָּה:
הלכה ח׳
כְּשֶׁבּוֹנִין הַהֵיכָל וְהָעֲזָרָה בּוֹנִין בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת. וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲבָנִים בּוֹנִין בִּלְבֵנִים. וְאֵין מְפַצְּלִין אֶת אַבְנֵי הַבִּנְיָן בְּהַר הַבַּיִת אֶלָּא מְפַצְּלִין אוֹתָן וּמְסַתְּתִין אוֹתָן מִבַּחוּץ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַבִּנְיָן. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה לא) "אֲבָנִים גְּדלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית". וְאוֹמֵר (מלכים א ו ז) "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ":
הלכה ט׳
וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים:
הלכה י׳
וּמְרַצְּפִין אֶת כָּל הָעֲזָרָה בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת. וְאִם נֶעֶקְרָה אֶבֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ. הוֹאִיל וְנִתְקַלְקְלָה פְּסוּלָה וְאָסוּר לַכֹּהֵן הָעוֹבֵד לַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה עַד שֶׁתִּקָּבַע בָּאָרֶץ:
הלכה י״א
וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט ט) "וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה:
הלכה י״ב
אֵין בּוֹנִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט טו) "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" בַּיּוֹם מְקִימִין לֹא בַּלַּיְלָה. וְעוֹסְקִין בַּבִּנְיָן מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַכּל חַיָּבִין לִבְנוֹת וּלְסָעֵד בְּעַצְמָן וּבְמָמוֹנָם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים כְּמִקְדַּשׁ הַמִּדְבָּר. וְאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן לַבִּנְיָן. וְאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב:
הלכה י״ג
הַמִּזְבֵּחַ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּנְיַן אֲבָנִים (גָּזִית) וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כ כא) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנוּהוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵּפִין וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִלּוֹת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה:
הלכה י״ד
כָּל אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר בָּהּ הַצִּפֹּרֶן כְּסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז ו) "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה'". וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִין אַבְנֵי מִזְבֵּחַ מִן בְּתוּלַת הַקַּרְקַע חוֹפְרִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְמָקוֹם הַנִּכָּר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם עֲבוֹדָה וּבִנְיָן וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָאֲבָנִים. אוֹ מִן הַיָּם הַגָּדוֹל. וּבוֹנִין מֵהֶן. וְכֵן אַבְנֵי הַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת שְׁלֵמוֹת הָיוּ:
הלכה ט״ו
אַבְנֵי הֵיכָל וַעֲזָרוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ פְּסוּלִין וְאֵין לָהֶן פִּדְיוֹן אֶלָּא נִגְנָזִים. כָּל אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ הַבַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה פְּסוּלָה לְבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ וּבִנְיַן הַכֶּבֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן פָּגוּם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה:
הלכה ט״ז
אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה אוֹ שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל אַחַר שֶׁנִּבְנֵית בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ אוֹתָהּ הָאֶבֶן פְּסוּלָה וְהַשְּׁאָר כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה בַּפֶּסַח וּבֶחָג. וּכְשֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן מְלַבְּנִין בְּמַפָּה. אֲבָל לֹא בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמָּא יִגַּע בָּאֶבֶן וְיִפְסל:
הלכה י״ז
אֵין עוֹשִׂין מַדְרֵגוֹת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כג) "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי". אֶלָּא בּוֹנִין כְּמוֹ תֵּל בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מִתְמַעֵט וְיוֹרֵד מֵרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ עַד הָאָרֶץ וְהוּא הַנִּקְרָא כֶּבֶשׁ. וְהָעוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְכֵן הַנּוֹתֵץ אֶבֶן אַחַת מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִכָּל הַהֵיכָל אוֹ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ג) "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם" וְגוֹ' (דברים יב ד) "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם":
הלכה י״ח
הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:
הלכה י״ט
הָיוּ הַקָּהָל עֲנִיִּים עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ שֶׁל בְּדִיל וְאִם הֶעֱשִׁירוּ עוֹשִׂין אוֹתָן זָהָב אֲפִלּוּ הַמִּזְרָקוֹת וְהַשִּׁפּוּדִין וְהַמַּגְּרֵפוֹת שֶׁל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַמִּדּוֹת אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּצִּבּוּר עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל זָהָב אֲפִלּוּ שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה מְחַפִּין אוֹתָן זָהָב אִם מָצְאָה יָדָם:
הלכה כ׳
אֵין עוֹשִׂין כָּל הַכֵּלִים מִתְּחִלָּתָן אֶלָּא לְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן לְהֶדְיוֹט אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לְגָבוֹהַּ. וּכְלִי גָּבוֹהַּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ אֲסוּרִין לְהֶדְיוֹט. אֲבָנִים וְקוֹרוֹת שֶׁחֲצָבָן מִתְּחִלָּה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָן לְהַר הַבַּיִת:

הר המוריה · הלכות בית הבחירה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות בית הבחירה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות בית הבחירה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות בית הבחירה פרק א׳

א׳
מצות קד לבנות בית המקדש לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין (עליו) [אליו] שלש פעמים בשנה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכיון שצוה בתורה להקריב בו הקרבנות ולראות בו לפני ה' משמע דלהכי צוה בבנינו ומשכן שעשה משה היה לפי שעה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה משמע שבית עולמים שהוא נחלה הוא בכלל מצות ועשו לי מקדש.
ג׳
וכיון שנבנה בית המקדש בירושלם נאסרו כל המקומות כולן לבנות בית לה' ולהקריב בהם קרבן ואין בית לדורי הדורות אלא בירושלם דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומשתעי קרא בהתר במות וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם אל המנוחה שהיא שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה שהיא ירושלם ומדחלקן הכתוב לכתוב שניהן משמע שיש התר במות בין שילה לירושלם דאי לא הו"ל למיכתב מנוחה לחוד ומדכתיב נחלה ש"מ דהכי קאמר להו ואחר קדושת המנוחה תחזרו להתר הראשון עד בואכם אל הנחלה משמע דמבית עולמים שהיא נחלה נאסרו הבמות ולא הותרו אחר כך שהיא נחלה שאין לה הפסק דקדושה לשעתה ולעתיד לבא כדכתיב זאת מנוחתי עדי עד.
ה׳
והדברים שהן עיקר הבית הם הקדש וקדש הקדשים ולפני הקדש מקום הנקרא אולם ושלשתן נקראים היכל אלא שאין קדושתם שוה דקדושת היכל ואולם לאו קדושה חדא היא אלא אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא דהא במשכן לא היה אולם ואף על גב דכל מדות הבית נמסר לדוד על פי נביאים כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד אפילו הכי לענין קדושת הבית ליכא שינוי בין משכן למקדש דכמו דבמשכן ליכא אלא ג' קדושות קדש הקדשים וקדש וחצר אהל מועד כן במקדש הן שלש קדושות (לפנים) לפנים והיכל ועזרה והכל נקרא מקדש כמו במשכן שהכל נקרא גם כן משכן.
ו׳
ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר קרבנות וכבש שעולים בו למזבח דכתיב מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך וגו' ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו' בבית עולמי' ומדכתיב ולא תעלה במעלות שלא יעשה מעלות בכבש שלו אלא חלק למדנו שהיה לו כבש ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו בין האולם ולמזבח משוך לדרום דכתיב על ירך המזבח צפונה שיהא צפון העזרה פנוי מכלים ואפילו מן המזבח מדהוה ליה למיכתב צפון וכתב צפונה לדרשא אתא כדאמר' משמע דמזבח משוך לדרום ובכיור כתיב ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ובעינן מזבח לפני פתח אהל מועד כדכתיב ואת מזבח העולה לפני פתח אהל מועד בלא דבר מפסיק בינה לפתח אהל מועד ולהכי היה כיור משוך קימעא מזויות המזבח ולדרום נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא בין אהל מועד ולמזבח ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן בקדש לפני קדש הקדשים מנורה בדרום ושלחן בצפון ושניהם בהיכל בצד שבפנים מחוץ לפרכת דכתיב ושמת את השולחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון וכיון דכתיב מחוץ לפרכת משמע אצלו בצד קדש הקדשים ומשום דכתיב ואת המנורה נכח השולחן בעינן דחזו אהדדי שלחן ומנורה ולהכי הוה מזבח משוך כלפי חוץ קימעא.
ח׳
בנין היכל ועזרה הוי אפילו בלבנים אם לא מצאו אבנים דלא הוזכרו אבנים אלא במזבח וכשבונין אותו באבנים אין מסתתין אותם אלא בחוץ דכתיב במזבח לא תבנה אתהם גזית ודרשינן בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים משמע דמיעט בהיכל דומיא דמזבח דאבני מזבח שנגעו בהם ברזל אפילו בחוץ פסולות מה שאין כן באבני היכל והיינו דכתיב לא נשמע בבית בהבנותו.
ט׳
ואין בונין בו עץ כלל דכתיב לא תטע לך אשרה ודרשינן ליה לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ אצל מזבח וגו' דהיינו מעזרת ישראל ולפנים.
י׳
ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות והן מתקדשות בקדושת עזרה דמתקדשת בשירי מנחה בירושלם מה ירושלם דבר הנאכל בה דהיינו לחמי תודה מקדשה כדכתיב ואעמידה שתי תודות אף עזרה דבר הנאכל בה ואם יצאה ממנה נפסלה דהיינו שיירי מנחה הוא דמתקדשת בה ונראה דקדושת ירושלם בשתי תודות עד דאתא נחמיה גמרא גמירי לה ולהכי גמרינן מינה לקדושת עזרה בשיירי מנחה ולכך אם נעקרה אבן אחד אסור לכהן לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ דאבני הרצפה ומקומן הוא דנתקדשו בשיירי מנחה. ומצוה מן המובחר לרומם את בית ה' וליפותו כפי כח הצבור כדכתיב לרומם את בית אלהינו.
י״ב
ואין בונין אותו בלילה דכתיב במשכן וביום הקים את המשכן ביום מקימים ולא בלילה. והכל חייבין לבנות (ולחמד) [ולסעד] בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר דכתיב ביה ויבאו האנשים על הנשים. אין מבטלין תינוקות של בית רבן (לבדק) [לבנין] הבית [דאנשים ונשים כתיב (שמות לה, כב) ולא טף]. ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכל שכן שבת דאינו דוחה אלא משום דשכיח טובא הוה אמינא דלידחי להכי איצטריך קרא דאך את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כלכם חייבים בכבודי אתם והמקדש חייבים בכבודי שהזהרתי על השבת ויום טוב נמי שבתות מיקרו.
י״ג
ואין עושין מזבח אלא בנין אבנים דכתיב אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו' וזה שנאמר ואם מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יהא חלול על גבי כפין או מחילות וזה שנאמר ואם מזבח אבנים אינו רשות אלא חובה כמו ואם תקריב מנחת בכורים.
י״ד
כל אבן שנפגמה כחגירת צפורן פסולה לכבש ולמזבח דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח וגו' ובפגימה כל שהיא כחגירת צפורן לא הויא אבן שלימה וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו ואם נפגמו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזין [דכיון דנתקדשו במקומם נתקדשו קדושת הגוף ואין להם פדיון דבעינן העמדה והערכה וליכא]: אזהרת קצח שלא לבנות המזבח גזית שהיא אבן שנגע בה ברזל דכתיב לא תבנה אתהן גזית אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל ובין במזבח בין בכבש המזבח פסולות אף על פי שאינן פגומות דכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחלליה וכבש ילפינן דהוי כמזבח לענין אותם שעלו ולא ירדו דכתיב המזבח לרבות את הכבש. והבונה אבן פגום עובר בעשה דכתיב אבנים שלימות תבנה. אבן שנפגמה אחר כך או שנגע בה ברזל אותה האבן פסולה והשאר כשרות דכתיב לא תבנה אתהן גזית הן פסולות ולא המזבח כלו פסול:
י״ז
אזהרת קצט שלא לעלות במדרגות למזבח דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי מכאן שיעשו כבש למזבח והעולה במעלות לוקה וכן נותץ אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח כל שהוא לפנים מן המזבח לוקה דכתיב ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'.
י״ח
המנורה וכליה ושלחן וכליו ומזבח הקטרת אין עושין אותם אלא מן המתכת דאף על גב דכתיב ככר זהב טהור יעשה אותה ואת כל הכלים האלה לאו לעיכובא כתיב אלא למצוה והא דכתיב זהב לומר דאם באה זהב באה ככר אינה באה זהב שהביאה משאר מיני מתכות אינה צריכה לבוא ככר אלא או פחות או יתר אלמא משאר מיני מתכות שמעינן דכשרה דאוקמי' ריבוייא דתיעשה לרבות שאר מיני מתכות דמשמע תעשה מ"מ ואפילו השפודין וכל הכלים אם יש כח בצבור עושין אותם של זהב דכתיב כל כליה.
כ׳
אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש דכתיב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו משמע דעשיית כל הכלים דומיא דמשכן דעשייתו לקודש מתחלתו כדמשמע ועשו לי מקדש שמתחלת עשייתו יהיה לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה דתחלתן לקדש בעינן כדאמר'. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט ומשנשתמש גבוה אסורין להדיוט דכלי שרת עבודתן מחנכתן כדילפינן מדכתיב אשר ישרתו בהם בקדש תלאן הכתוב בשירות מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו בם משמע שנעשו כלים על ידי שירות. אבנים וקורות שחצבתן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותם בהר הבית ואי קדושת בית הכנסת לא הויא דאוריתא משום דבית הכנסת הוי לתפלה בקבע מיחזי קדושתיה חמירא מקדושת הר הבית אלא שנראה דרשה גמורה הא דרשינן והשמותי את מקדשכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות בית הבחירה פרק א׳

א׳
מצות עשה לעשות בית לה' וכו'. הרמב"ן במ"ע סי' ל"ג כתב דעשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה וכ"כ בסוף הספר כשבא להשלים מנין רמ"ח מצות עשה יע"ש:
ח׳
כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות וכו' ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותם ומסתתין אותם מבחוץ ואח"כ מכניסין אותם לבנין שנא' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ע"כ. ובסוף פ' עגלה ערופה אמרינן ת"ר שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררות במגרה א"כ מה ת"ל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בפנים אמר רבי נראים דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו ולר' נחמיה שמיר למאן אתא לאבני אפוד וכדתניא כו' ע"כ. ופי' רש"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמו שהסיעוה מן ההר ולא סיתתוה עוד בכלי ברזל ע"כ. והנה מרן תמה על מה שפסק רבינו כר' נחמיה דכיון דרבי אמר נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש למה הניח דברי ר' יהודה ופסק כר' נחמיה ותירץ ואפשר דמשום דסתם מכילתא כר' נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש"ה פסק כוותיה והכרע' רבי אינה הכרעה מפני שהוא הכרעה ג' שאינה הכרעה כדאיתא בספ"ק דפסחים ועוד דגמרא בפ"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כר' נחמיה אתיא ע"כ. ודברי מרן תמוהים הם בעיני במ"ש והכרעת רבי אינה הכרעה כו' כנראה דהוקשה לו דאמאי לא פסק כרבי דהוי מכריע וקי"ל דהלכה כדברי המכריע ותמהני דהא כלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא וכדאיתא בפ"ג דשבת עלה מ' ואע"ג דבדרך ספק נאמר חילוק זה דקאמר דילמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא וא"כ אפשר דלפי האמת אף בברייתא קי"ל דהלכה כדברי המכריע ויעיד על זה שהרי לפי האמת ר' יוחנן פסק בפירוש דהלכה כר' יהודה בההיא דשבת ואע"ג דסתם מתני' הוי דלא כר' יהודה ור' יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה וא"כ ע"כ לומר דטעמיה דר' יוחנן דפסק כר' יהודה הוא משום דס"ל דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה אמר יע"ש. זאת ועוד שראיתי לתוס' שכתבו שם דילמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא אע"ג דלא קאמר במשנתנו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתניתין דלא כוותיה ע"כ. והנה מדברי התוס' הללו מוכח דאפילו כפי הס"ד הוה ס"ל דמאי דקי"ל דהלכה כדברי המכריע הוא אף בברייתא מדלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא דשאני הכא דאין הלכה כדברי המכריע משום דסתם מתני' דלא כוותיה, הן אמת שדברי התוס' הללו בעיני קשים הם וצריכים תלמוד דא"כ לאיזה תכלית חלקו בגמ' בין מתניתין לברייתא והכי הוה להו למימר דלמא ה"מ היכא דליכא סתם נגד המכריע אבל היכא דאיכא סתם שלא כדברי המכריע אז לא קי"ל כדברי המכריע וכי תימא דס"ל לסתמא דתלמודא דבמתני' אף דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דבעלמא קי"ל כסתם מ"מ קי"ל כדברי המכריע כיון שהוא במשנה אבל בברייתא כיון דאיכא סתם במתניתין לא קי"ל כדברי המכריע בברייתא מש"ה חלק בין מתניתין לברייתא הא ליתא דהא בפ"ק דפסחים (דף י"ג) הקשו בגמרא ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה ואע"ג דהתם רבן גמליאל הוא מכריע וכמו שהקשו שם בתר הכי ונימא מר הלכה כר"ג דהוה ליה מכריע הרי מבואר דס"ל דאף דר"ג הוא מכריע מ"מ היה לו לפסוק כסתם מתניתין וא"כ ע"כ כי אמרינן ה"מ במתני' הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי"ל כסתם וא"כ כי אמרינן אבל בברייתא לא הוא אף דליכא סתם נגד המכריע דאי איכא סתם אף במתני' לא קי"ל כדברי המכריע וכדמוכח הסוגיא דפסחים. ועוד יקשה בדברי התוס' הללו דא"כ נמצאו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה מסברת הס"ד לסברת המסקנא שהרי לפי המסקנא קי"ל דהלכה כדברי המכריע בברייתא אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה והיכא דהמכריע הוא במתני' ואיכא סתם דלא כותיה קי"ל כסתם וכמו שכל זה הוא מבואר בדברי התוס' ולפי הס"ד דהיכא דהמכריע הוא בברייתא ואיכא סתם במתני' דלא כותיה קי"ל כסתם אבל היכא דהמכריע הוא במתני' אף דאיכא סתם במתני' דלא כותיה קי"ל כדברי המכריע וזה הוא דוחק גדול בעיני. מ"מ העולה ממ"ש הוא דס"ל לתוס' דאליבא דכ"ע אף בברייתא נאמר כלל זה דהלכה כדברי המכריע וא"כ אפשר דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש"ה הקשה לרבינו דאמאי לא פסק כרבי דהוא מכריע. ומיהו אכתי קשה דאי מרן אזיל בשיטת התוס' מהו זה שכתב בסוף דבריו ועוד דגמרא דפ"ק דתמיד כר' נחמיה אתי והנה סוגיא זו דתמיד דאתי כר' נחמיה היא ליישב סתמא דמתני' דתמיד דקתני דבית המוקד היה מוקף רובדין וכדאיתא התם וא"כ מה ראיה יש מכאן דהתלמוד ס"ל כר' נחמיה ואם כוונת מרן היא דכיון דהסוגיא מוכחת דמתני' דתמיד אתי כר' נחמיה מש"ה פסקינן כוותיה הא ליתא שהרי אליבא דתוס' קי"ל כדברי המכריע אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו לזה היה אפשר ליישב דמרן ז"ל לאו אהאי טעמא לחוד קא סמיך אלא שהביא ג"כ טעם זה לעשותו סניף לטעמים הקודמים שכתב א"נ דשאני הכא שרבי עצמו המכריע סתם כר' נחמיה וא"כ אפשר דכל כי האי לא קי"ל כדברי המכריע מאחר דהמכריע עצמו סתם כבר פלוגתיה א"נ דכוונת מרן היא דמתני' דתמיד היה אפשר לאוקומה כר' יהודה והרובדין היו ע"י שמיר והרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד כתב דמאי דאמרינן בגמרא אמר אביי דמתקני ומייתי מעיקרא היינו דמתקני ע"י שמיר ע"כ ומרן אזיל בשיטת המפרש שכתב דמאי דאמרינן מעיקרא היינו שהיו מסתתים אותם בכלי ברזל קודם שיבואו האבנים בבית וכסברת ר' נחמיה וזהו פשטה של סוגיא וא"כ הכרח מרן היא דמדאוקמוה בגמרא למתני' כר' נחמיה ולא אוקמוה כר' יהודה מוכח דסתמא דתלמודא ס"ל כר' נחמיה וזהו שדקדק מרן וכתב דגמרא דפ"ק דתמיד ולא כתב דמתני' דפ"ק דתמיד לפי שכל ההכרח אינו אלא מסוגיית הגמרא דאוקמוה למתני' כר' נחמיה ונראה דיש להביא ראיה לזה דמתני' דרובדין אפשר לאוקמה כר"י וע"י שמיר דאי לא תימא הכי תיקשי דהיכי הוה ס"ד דבפ"ק דיומא (דף ט"ז) דסתמי דמדות ר' יהודה נינהו דהא בפ"ק דמדות מ"ח תנן דבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן אלא ודאי דמהא לא קשיא דאפשר לאוקומה ע"י שמיר וסתמא דתמיד אוקמוה כסברת רבי נחמיה משום דסתמי דתמיד ר' שמעון איש המצפה קתני להו ומדאוקמוה כר' נחמיה משמע דס"ל לאביי דכר' נחמיה קי"ל. אך אעיקרא דדינא זה שכתבנו דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש"ה הקשה לרבינו הוא תימה בעיני שהרי הרי"ף בפ"ק דקידושין עלה דההיא דנחלקו ר' טרפון ור' עקיבא אם העבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור או לא ואמרינן התם בברייתא המכריעין לפני חכמים אומרין נראים דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים כתב דלא קי"ל כדברי המכריעין משום דלא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא במתני' אבל בברייתא לא והביא ראיה לדבריו מהסוגיא דפ"ג דשבת שכתבנו ורבינו בשיטת הרי"ף אזיל וכמ"ש בפ"ה מה' עבדים דין ד' (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בפ"ט מה' ברכות) . עוד יש לי קושיא בדברי מרן וגדולה היא אלי משום דדברי רבי דאמר נראין דברי ר"י באבני ב"ה כו' לאו הכרעה הם משום דאם היינו אומרים דר"י ס"ל דבין באבני ב"ה בין באבני ביתו היו ע"י שמיר ור"נ היה אומר דבכולם היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים אז הכרעת רבי היתה הכרעה אבל דבר זה לא ניתן ליאמר דאין רמז בשום מקום דאאבני ביתו לא יניף ברזל ואפילו בפנים לכ"ע היו ע"י ברזל ואם כן ע"כ אית לן למימר דרבי הכי קאמר נראה כדקאמר ר"י באבני ב"ה משום דקרא דמייתי ר"נ לא מיירי אלא בבנין בית שלמה ואף שדרך זה הוא קצת רחוק מ"מ מוכרחים אנו לאומרו וכן כתב הרב בעל יפה מראה בפ"ט דסוטה וא"כ פשיטא דלא שייך כאן לומר דהלכה כדברי המכריע לפי שרבי לא בא כי אם לתת טעם לדברי ר"י ודברי מרן צל"ע:
ט׳
ואין בונין בו עץ בולט כו'. כתוב בהשגות דלא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים וכו'. נ"ל שצריך להגיה עזרת ישראל לפי שמשער נקנור ולפנים היא עזרת ישראל וס"ל להראב"ד דעזרת ישראל בכלל האיסור שהרי סיים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ולשכה זו דכ"ג אף דנימא שהיתה בעזרת ישראל לא קשה משום דע"כ לשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה שהרי כ"ג היה ישן בה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה כ"א בעזרת נשים וכמבואר. ואפשר דלשכה זו אף שהיתה בנויה בקדש לא היה לה פתח לקדש כי אם לחול וקי"ל דתוכן חול וכמ"ש רבינו בפ"ו מה' אלו וא"כ דין עזרת נשים יש ללשכה זו ומש"ה הותר לעשותה של עץ. ודברי מרן ז"ל תמוהים הם בעיני ועיין במ"ש הרב תי"ט בסוף מדות ודו"ק:
י״ג
המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'. קשה לי על זה מההיא דתנן בפ"ג דפרה הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום וכבר הביא רבינו משנה זו בפ"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' ולכאורה נראה שכל בנין הבית היה חלול וכולל ג"כ אף מקום המזבח וכל מקום שאמרנו ותחתיהם חלול כו' היינו שהוא בנוי כיפין וכמ"ש רבינו בריש פ"ג מהל' פרה וא"כ קשה דהיכי קאמר שלא יבנוהו ע"ג כיפין וסבור הייתי לומר דמאי דאמרינן שלא יבנוהו ע"ג כיפין היינו לומר דשיעור גובה המזבח לא יהיה ע"ג כיפין אלא מחובר באדמה וכן המזבח עצמו לא יהיה כיפין אבל כל שהמזבח מחובר באדמה אם למטה מן האדמה יש כיפין ומחילות אינו מעכב. שוב ראיתי דזה אינו שהרי פ"ו דזבחים (דף נ"ח) אמרו וכ"ת דעביד מחילות בקרקע ושחיט בהו וכי האי גוונא מי הוי מזבח והתניא מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג מחילות ולא ע"ג כיפין ע"כ הרי הדבר מבואר דס"ל לסתמא דש"ס דאפילו תחת האדמה שהמזבח מחובר לו צריך שלא יהיה לא מחילות ולא כיפין. אשר ע"כ נראה דמוכרחים אנו לומר דדוקא הר הבית והעזרות היה תחתיהם חלול אבל המזבח לא היה תחתיו חלל מפני גזירת הכתוב דקאמר מזבח אדמה והיה נ"ל להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי פ"ק דסנהדרין דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והטומאה היתה שמצאו גולגלתו של ארנן היבוסי תחת המזבח ע"כ ופשטן של דברים נראה שגלגולת זו לא היתה גלויה ע"ג האדמה אלא היתה טמונה תחת המזבח ועכשיו כשרצו לתקן את המזבח דאפשר שנהרס קצת בימי אחז מצאו הגולגולת וא"כ נמצא שהכל היו טמאים מפני שהיתה טומאה רצוצה דקי"ל בוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס שם נטמא ואי אמרת שגם המזבח היו בנוי כיפין ע"ג כיפין הא קי"ל דטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה וא"כ אף אם מצאו טומאה תחת המזבח לא היו טמאים וכי תימא דלעולם שגם המזבח היה בנוי כיפין ע"ג כיפין אלא שהטומאה נמצאת למעלה מהכיפין במקום שלא היה חלל טפח הטומאה הא ליתא דהא הא דאמרינן דכל הר הבית היה בנוי כיפין ע"ג כיפין מפני הטומאה ע"כ לומר שהקרקע שהיה ע"ג נבדק שלא היה שם טומאה אלא שחששו שמא יש למטה ממקום הבדוק טומאה ומש"ה עשו אותו כיפין כדי שלא יהיה טומאה רצוצה ואם גם המזבח היה בנוי כיפין ע"כ שהטומאה נמצאת למטה ממקום הבדוק. ודוחק הוא בעיני לומר דעכשיו שמצאו הטומאה נטמאו הכהנים במגע דאיך יעלה על הדעת שכל הכהנים או רובם נגעו בטומאה. הן אמת דכפי דרכנו צ"ל דמ"ד דהטומאה היתה משום גולגולת ארנן ס"ל כמ"ד דקברי עכו"ם מטמאים באהל ואפשר דרש"י דפירש בסנהדרין דהטומאה היתה מפני טומאת ע"ז שעבדו בימי אחז ולא קאמר כסוגיית הירושלמי הוא משום דטעם זה דירושלמי לא יצדק כ"א למ"ד דעכו"ם מטמאים באהל ואיהו רצה לתת טעם כולל אף למ"ד דעכו"ם אינם מטמאים באהל ואפשר נמי דס"ל דהלכתא כמ"ד דעכו"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק רבינו בהלכות טומאת מת ומש"ה כתב טעמא דטומאת ע"ז הכלל העולה דמדברי הירוש' הללו נראה בעיני דס"ל דהמזבח לא היה חלל תחתיו כלל וכדכתיבנא. ודע שאם עשה המזבח ע"ג כיפין או על ע"ג מחילות לא חשיב מזבח ופסול להעלות עליו קרבן וכדמוכח הסוגיא דריש פ"ו דזבחים. ובשיעור כמה יהיה חלל תחת המזבח ויפסל לא נתבאר בדברי רבינו אך ראיתי בתוספתא דאהלות הביאה הר"ש בפ"ט דאהלות דר' יהושע אומר אין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ע"כ וכתב שם הרא"ש בפ"ו דזבחים דרשינן מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה ע"כ. ונסתפקתי אם הכבש ג"כ ישנו בדין זה דצריך שלא יבננו ע"ג כיפין לפי שרבינו בדין איסור בנין הגזית ופסול אבנים פגומות השוה הכבש למזבח וכמו שכתב בדבריו ולא מצאתי טעם נכון לחלק בין דין זה דמחובר באדמה שלא הזכיר כי אם מזבח ובשאר הדינים השוה בפירוש הכבש למזבח:
י״ד
ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע וכו'. נראה דהטעם הוא משום דיש לחוש שמא נגעה ברזל באבנים וקיימא לן דאבן שנגעה בה ברזל פסולה למזבח ומשום הכי היו מביאים האבנים מבתולת קרקע:
ט״ו
והבונה אבן פגום עובר בעשה. היינו מדכתיב אבנים שלמות תבנה וגו' ויש לדקדק דלמה לא מנה זה בכלל העשין לומר שנצטוינו לבנות המזבח מאבנים שלמות שלא יהיה בהם פגם מיהו הא לא קשיא כלל משום דזה הוא חלק מהמצוה דועשו לי מקדש דרבינו כלל בזה כל מה שנעשה בבית המקדש במצוה אחת והוא שצוה שיעשו לו מקדש ואח"כ ביאר מקדש זה יהיה בו כך וכך כגון מזבח ושלחן ומנורה וכדומה וחזר וביאר דמזבח זה יהיה מאבנים שלמות ונמצא דעשה זה דאבנים שלמות גם כן נכלל באומרו ועשו לי מקדש אבל הלא תעשה כגון לא תבנה אתהן גזית נמנית מצוה בפני עצמה משום דהעשה הפרטי נכלל בכלל העשה הכולל אבל לא תעשה אינו נכלל בכלל העשה וחילוק זה הוא מבואר ודומה לזה שרבינו מנה למצוה אחת לעשות חטאת ושיהיה על תואר כך וכך ולא מנה פרטי החטאת כגון היציקות והבלילות ודכוותיה כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה וכן לא מנה חטאת העוף למצוה בפני עצמה משום דהכל נכלל במה שנצטוינו לעשות החטאת ואעפ"כ מנה במנין לא תעשה לאו שלא יבדיל בחטאת העוף והטעם הוא כמו שכתבנו שהעשה הכולל כולל כל העשין הפרטיים אבל אינו כולל לא תעשה. אך קשה לי מה שכתב רבינו בשרשיו שורש י"ב שכתב שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו וביאר כל זה באר היטב כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויים כוללים מיני הקרבנות כולם ולא יתייחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות כמו הזהירו מהקריב קרבן בעל מום או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו על כל קרבנך תקריב מלח והזהירו מהשביתו ולא תשבית מלח וכו' שכל אחד מאלו הצוויין הוא מצוה בפני עצמה כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת הקרבן מיוחד אבל צוויין כוללים כל קרבן כמו שנבאר במנותנו אותם ע"כ. והנה לפי דרכנו לא היה צריך רבינו לאזהרת לא תעשה מהקריב בעל מום וכן לאזהרת שלא נשבית מלח למה שחלק לומר שמה שמנה את אלו הוא משום שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות שאף אם היו צוויים אלו מיוחדים במין ממיני הקרבן ראוי היה שימנה אלו האזהרות לפי שאין העשה הכולל כולל כי אם העשין הפרטים אבל לא האזהרה וכמו שכתבנו ואפשר שגם רבינו מודה בזה וכמו שהכרחנו אלא שרצה לתת טעם כללי שהוא כולל בין למצות עשה ובין למצות לא תעשה שראוי שימנו מפני שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות ואה"נ דלאזהרת ל"ת מלבד הטעם שכתב רבינו יש טעם אחר בדבר וכמו שכתבנו: ומ"ש רבינו דאבני היכל ועזרות שנפגמו נגנזים ואין להם פדיון. כתב מרן דהכי איתא בתוספתא. ונראה דיש להכריח דין זה מתלמודא דידן מההיא דאמרינן בפ"ד דע"ז (דף נ"ב:) דאבני מזבח ששקצום אנשי יון שגנזום והקשו בגמרא דאמאי גנזום ליתברינהו וניפקו לחולין משום דבאו בה פריצים וחללוה ותירצו דכיון דנשתמש בה גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בה הדיוט. הרי הדבר מבואר דאף שיצאו לחולין אפ"ה אסור להדיוט להשתמש בהם וא"כ הטעם דנגנזים ואין להם פדיון הוא מהאי טעמא דאסור להדיוט להשתמש בהם. וליכא למימר דשאני התם דיצאו לחולין בלתי פדיון ומש"ה אסור להדיוט להשתמש בהם אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום המקדש מותר להדיוט להשתמש בהם. הא ליתא דכיון דמן הדין כבר יצאו לחולין מה לי אם יצאו ע"י פדיון או בלא פדיון לענין אורח ארעא ועוד דאם איתא תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם. הרב באר שבע בפרשת עגלה ערופה הקשה דאיך בנו המזבח בלא פגימה כו' וכתב והיינו יכולים לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין בין לאחר שהוקדשו ע"כ. נראה דעלה בדעת הרב לומר דאיסור זה דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף שהונף עליהם ברזל מותרים למזבח. וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כי אם בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית:
י״ז
והעולה במעלות על המזבח לוקה. במכילתא (אשר) לא תעלה שיהלך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב והכי איתא בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א' תו איתא במכילתא אין לי אלא עליה ירידה מנין ת"ל אשר לא תגלה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה ועיין בכנה"ג. מ"ש מרן כלומר דאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי כ"כ רבינו לקמן פ"ט מהלכות כלי המקדש דין ג' יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

לחם שמים · הלכות בית הבחירה פרק א׳

ח׳
בכ"מ ד"ה ואין מפצלין. יש בלשונו חסרון הניכר אחר שכתב ופסק כר' נחמיה היה כתוב התירוץ, וי"ל מפני מה פסק כמותו, ושמא משום דמסייעא ליה מכילתא דמיתניא אליבא דר' ישמעאל:
י״א
ומצוה מן המובחר וכו' ולהגביהו כפי כח הציבור. עיין פ"ק דשבת דף י"א והכ"מ לא הראה מקום:
י״ג
המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית. כבר הגהתי בגליון ספר המיימוני שלי שדבר פשוט הוא שמלת גזית ט"ס היא וצריך למוחקה, אע"פ שיש לי לקיימה קצת בדוחק, שר"ל מדות גזית, שמדה ידוע היה לגזית, כדתנן בהשותפין בגזית זה נותן שני טפחים ומחצה, וכן כתוב בבנין הבית כמדות גזית, שהיא היתה מדה גדולה ידועה אצלם, בכמו שמונה ועשרה אמות: ועל כרחך צ"ל כן אליבא דר' יהודה דאית ליה דברים ככתבן אבן שלמה, והא התם נמי כתיב ליסד הבית אבני גזית, ור' נחמיה מאי טעמא לא אהדר ליה מהא דגזית משמע פסול וסתות, ומאי דוחקיה לאתויי קרא דמגוררות במגרה דכתיב בהדיא באבני ביתו, וקשיא נמי אהכרעת רבי שנראין דברי ר' יהודה באבני מקדש והא גזית כתיב. אלא על כרחך דגזית איכא לפרושי במדה וכדאמרן וילמד סתום מן המפורש דבסוף הענין כתיב כמדות גזית הרי שהמדה היתה גזית, ואע"ג דגזית של תורה ודאי פסול משמע דכתיב לא תבנה גזית, מכל מקום הכא מוכח קראי דמיפרשא במדה ולא בפסילה. וגם מלשכת הגזית יש להביא ראיה דודאי לא פליג ר' יהודה ולא אשתמיט חד תנא לאיפלוגי עלה ואף ר"י מודה דהיתה לשכה של גזית ומוקי לה על כרחך במדה וק"ל, וא"כ שמא גם הרמב"ם ז"ל לכך נתכוין באומרו גזית: אלא שאינו נראה להכניס עצמנו בשביל כך בדוחק ולא נמצא שהקפידו חז"ל על מדת האבנים ומנ"ל לרמב"ם הא, גם אלמלי כך היה מפרש הר"מ דבריו דאמדה הוא דקפיד ולא הוה ליה למיסתם סתומי בכה"ג, סכינא חריפא מפסקא לקראי דהא הכא גבי מזבח בהדיא כתיב לא תבנה אתהן גזית, אלא ודאי שבישתא היא ולית בה ספיקא:
י״ד
[כ"מ ד"ה כל אבן]. ויש להפליא על המגיהים בדפוס החדש המתגדרים במלאכתם ומתפארים בה הרבה שלא נכוו בחמי חמין, ונכוין בפושרין ואומרים על שמאל שהוא ימין כמה פעמים כמו שכתב כאן המגיה כמשיג על התוס' שהביא הר"ב כ"מ שהקשו לעבדינהו ע"י שמיר, בלשון זה לא ירדתי לסוף קושיא זו שהרי תשובתה בצדה שבבית שני לא היה שמיר ואין מכאן ראיה עכ"ד, ואני תמה על זה ולבי חרד, איך לא יירא לנפשו לדבר בפני מלכי רבנן מאן נינהו בעלי התוס' ז"ל ואם לא עלה מהיכן ירד שדברי התוס' עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר כדרכה של תורה והו"ל לאסוקי אדעתיה דמדפשיטא להו בודאי היה כחם יפה בראיות גמורות יעויין בפ' איזהו מקומן שם הוכיחו במישור וביארו באריכות שעל כרחך גם בבית שני היה השמיר, והפלא מהמגיה כנ"ל מסתייה דלא סביר מיגמר נמי גמיר, דפשיטא ליה הך מילתא דבבית שני לא הוה שמיר ואיה מצא זה החדוש ולפחות היה לו לומר כלשון מסופק ושמא, אי לא אשמועינן טעמא: איברא הו"ל לאשכוחי מרגניתא ודלי חספא ושביק כספא, דבודאי ליתינהו לדברי התוס' הללו מצד אחר ואינם הולכים על דברי הרמב"ם ז"ל כאן, וכנראה שהרב בעל כ"מ במחילת כבודו לא ירד לעומקן של דברים, שהוכחת התוס' מגמרא דע"ז דלא אשכח תקנתא ע"י שמיר (והכי נמי הוו מצו לאוכוחי מהא דאבני קרנות חלולות היו כדאיתא זבחים דף נ"ד עיי"ש) לאו מילתא היא, דעל כרחין צריך למידחק בה ולפרושי דנקט מילתא יתירתא במאי דקאמר נינסרינהו, לא תניף אמר רחמנא, דפשיטא לא איצטריך להכי לקושטא דמילתא, דודאי דהכי נמי לא אפשר משום אבנים שלמות כדאמר בקמייתא וכמו שאבאר בעזה"י, ולא נקטה אלא לאפושי תו טעמא אחרינא דאפי' תימא אע"ג דלמיתברינהו לא אפשר משום דכתיב אבנים שלימות, דילמא פירושו בלא פגימה אבל חלקין ע"י נסירה לא קפיד קרא, קמ"ל אפי' בנסירה נמי לא מצו למיעבד משום לא תניף, ולא מייתי לה אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה וכדאשכחן בתלמודא טובא דכוותה: אבל באמת אין אנו צריכין לה משום לא תניף אלא בלא"ה אסור משום דבעינן אבנים שלמות שפירושו שלא יהו חסרות שאפי' חותכן במגרה ומחליקן שלא יהא בהן פגימה מכל מקום אסור בלי ספק בעולם דשלמה ודאי הכי משמע ולא חסרה ומאי מהני חלקה בלי פגימה אפ"ה חסרה היא, הילכך ע"י שמיר נמי לא אפשר אפי' נימא דהיה עושה אותן חלקות בלי שתחגור בהן צפורן הרי אעפ"כ חסרות הן ולא שלמות ואנן שלמות דווקא בעינן: ועתה שמע שאי אפשר לומר בענין אחר ותדע ממה שכתב הר"מ ז"ל בסמוך הלכה ט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון, (והיא תוספתא) ופירוש שנגממו ידוע שהוא ענין חתיכה וכריתה ע"י מגירה ונסירה כמו אילן שנגמם דפ"ק דשביעית ודומיהם רבים לישנא יתירא לטפויי קאתי דלא תימא שנפגמו דווקא אלא אפי' אינן פגומות רק שנגממו והן חלקות בלי פגימה אפ"ה פסולות, דשלמות בעינן ולא חסרות וגמומות אע"פ שחלקות מכל מקום חסרות הן, והיינו משום דקרא דכתיב גבי בנין בית ועזרות אבן שלמה מסע נבנה נמי משמע כדפרישית דשלמה כייל בין פגומה בין חלוקה וחסרה דלא: ואפילו רבי נחמיה דפליג ארבי יהודה, דכוותיה פסק הר"מ לעיל דמסתתין מבחוץ ומכניס, לא פליג אלא בחוץ דמותר לסתתן ולפוסלן ולהביאן גזית, אבל בפנים מודה דבעינן שלמות בכל דבר בין מפגימה בין מגזירה ונסירה אפי' חלקה פוסלת בהן אחר שבנאום דסבירא ליה נמי שלמה בעינן. ובהכי פליג דמר סבר אשלמה מתחלתה קפיד קרא, ור"נ סבר שלמה נבנה קאמר קרא משעת בנין ואילך צריך להיות שלם, דאל"ה מהיכא נפקא ליה דפסולין הפגומין, אלא ודאי מדכתיב שלמה והוא הדין לגמומה וחלקה נמי מדכתיב שלמה נפקא, וזה ברור מאוד: והשתא לאו כל שכן הוא אם באבני היכל ועזרה שאין נגיעת ברזל ופגימה בכל דבר פוסל בהן בחוץ נגממו בפנים פסולין אפי' חלקין משום דלא הוו שלמות, אבני מזבח דבעינן שלמות מעיקרא ואסורין בגזית כל עיקר לא כל שכן שחסרון פוסל בהם שאפי' נסרום והחליקום בחוץ ושלא ע"י ברזל תו לא הוו אבנים שלמות ופסולין בודאי ואין להן תיקון עוד. וא"כ תמה על עצמך, במאי דבעו התוספות לאוכוחי מגמרא דע"ז הנ"ל דמאי קאמר נינסרינהו, הא ודאי לא אפשר אפי' בלא פגימה משום אבנים שלמות וקמשני משום לא תניף, אלא נקיט מילתא דלא צריכא אלא לרווחא וכדאמרן, א"כ ע"י שמיר נמי בלא"ה לא אפשר אפילו היה מחליק בלי פגם: ולענין קושית התוס' אנה ימצאו אבנים בלי פגימה, נראה שאינו רחוק כל כך לפי שחגירת צפורן היא ע"י מורשא הבולטת כדאמרינן בפגימת סכין, משא"כ שקיעה כעין עולה ויורדת דכשרה בסכין לא פסלא באבנים דאין הצפורן חוגר בה בכה"ג בדלית בה מורשא בצדדי השקיעה, ורובן של אבנים כך הוא דרך גידולן בלי שתחגור בה ציפורן, ועל כרחך גם לתירוץ התוס' צריך לומר כן שהרי גם בחלוקי אבנים מהנחל אי אפשר שלא ימצאו בהם שקיעות כעין גומות ואף שהן קטנות מאד הלא שיעור הפגימה קטן ביותר, אלא על כרחך שאינה פוסלת כיון דלית בהו מורשא ודוק: והעולה מזה הרווחנו שני דברים שבכלל שלמות שני ענינים הן ויש בזה מה שאינו בזה, שלמדנו פיסול הפגימה שהוא כדרך ברייתו של אבן דווקא דהיינו בכדי שתחגור בה צפורן, ושקיעה מתחלת ברייתה אינה פוסלת אע"פ שאין האבן חלקה ושוה מאחר שאינו חוגרת הצפורן כשרה, כדרך שאמרו בסכין. ושוב למדנו פסולה בחסרון שחסרה אחר כך (והא כדאיתא ר"ל מזבח בכל מקום, ואבני הבית בפנים דווקא) ואע"פ שהוא שוה וחלק לגמרי פסול, ודלא כדעת התוספת, והר"ב כ"מ לא דק בהא דאייתי דברי התוס' דהא הר"מ ז"ל ודאי לית ליה הכי, וכן לקמן במ"ש הר"מ אבנים שלמות לא נחית הר"ב כ"מ לפרושי אלא לאפוקי פגומות, ולא היא דהוא הדין להוציא חסרות קאתי, וכדתני והדר מפרש לאלתר באומרו אח"ז אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו דהיינו חסרו ואפי' הוחלקו וכנ"ל, וזה בנין אב ק"ו למזבח, והוא ברור מאד:
ט״ז
אבן שנפגמה וכו' פסולה והשאר כשרות. נראה דהיינו דווקא בכה"ג דנבנה בכשרות, אבל בנאו מתחלה אפי' באבן אחת פגומה כולו נפסל, כיון דנעשה בפסול, אי נמי לאידך גיסא דהוא הדין אם היתה פגומה אבן אחת ממנו קודם שנבנית וקבעה בה נמי לא מיפסל כוליה, אלא כמו כן השאר כשרות ודנקט לאחר שנבנית, לרבותא דלא תימא כשנפסלה לאחר שנבנית כיון דמחוברין בבנין ליפסיל כוליה מזבח דליחשביה כחד אבן, אבל אם קדם פסולה קודם שנקבעה במזבח דאכתי לא הוו מחוברין בהדדי פשיטא דלא פסלה אלא איהי לחודה כיון שלא אירע פסול במזבח, ויש פנים לשני אלו הפרושים ומהמשנה אין הכרע, וצ"ע: ומלבנין. עיין השגת הר"א ומ"ש עליו בכ"מ. וי"ל דאף על גב דאין הנפת ברזל פוסלת כי אם במזבח, היינו בחוץ אבל בפנים ששוין הן אבני בית למזבח לענין שלמות, משמע להראב"ד ז"ל דהוא הדין נמי לענין נגיעה, ויליף לה ממזבח כדאשכחן לקמן לענין נתיצה דכל הבית שוה למזבח, אע"ג דקרא גבי מזבח לחוד כתיב (אף שיש לדחות) דלא תעשון אמזבחותם תתוצון קאי, אפ"ה מוקמינן ליה בכל הבית במה מצינו, ה"ה לברזל שלמדנו שפוסל במזבח כמו כן פוסל בכל הבית: ואע"פ שיצאו אבני הבית שאינן נפסלין בנגיעה בחוץ משום דקרא מיעטינהו דלא תבנה אתהן גזית מיעוטא הוא לאבני היכל ועזרה כדמייתי בכ"מ לעיל משמא דמכילתא, ולמאי דאימעוט אימעוט דהיינו דווקא לענין בנין גזית, אבל אחר שנבנה נגיעת ברזל פוסל גם בהן כמו במזבח וכמו ששוין לענין פגימה כנ"ל. ונראין דברי הראב"ד ז"ל, דאף איהו ז"ל לא אמרה לילפותא גמורה ולא לפסול ממש, אלא שיראה נכון למנוע נגיעת הברזל מכל אבני הבית, כיון דגלי רחמנא שנגיעתו במזבח מחללת ודוק:
י״ז
והעולה במעלות על המזבח לוקה. נראה דלאו דווקא במעלות ממש (כלומר שעשה מעלות כמשמען) אלא אפי' בכבש ובמזבח עצמן חייב אם נגלית ערותו עליהן, דהיינו איסורא דלא תעלה במעלות כדמפרש קרא דלא אפשר שלא תגלה ערותו עליו, וכן פירש רבינו ז"ל בספר המצות שלו (מל"ת פ') שהזהירנו מפסוע פסיעה גסה על המזבח אלא עקב בצד גודל וכל שמפסיע פסיעה גסה בכדי שתראה ערותו עליו לוקה: וצ"ע לבארו בפרטות דקשיא לי כהנים רצים ועולים בכבש שאי אפשר להם להזהר לילך עקב בצד גודל דרך מרוצתן אע"פ שהכבש עשוי בשפוע. ואולי בכהנים בשעת עבודתן שבגדיהן עליהן אין בהן משום גילוי ערוה, לפי שהמכנסים עשויים מוקפין כמין כיס ואין להם בית הערוה כמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש. ואכתי לא ניחא דהא ודאי מסתבר דכי כתב קרא אכהנים בעבודתן קמזהר, דשלא לעבודה מאי בעו התם: ולענ"ד דתרי מילי נינהו, דמדכתיב לא תעלה במעלות ילפינן שאין עושין מדרגות אלא כבש בשפוע, ובכבש מותר לפסוע אפילו פסיעה גסה שלא בכוונה וליכא משום גילוי ערוה, אלא במזבח עצמו דנפקא לן מיתורא דקרא דיהיב טעמא אשר לא תגלה ערותך עליו אגופיה דמזבח קאי על מזבחי דלעיל שאסור לילך בו כי אם דווקא עקב בצד גודל, אבל בכבש דלאו גופו של מזבח הוא לא קפיד קרא אגילוי ערוה, מיהא מעלות לא עבדינן דדברים ככתבן ודוק:
כ׳
אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית. כתב כ"מ ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר עכ"ל. ואני אומר מהלכותיו של רבינו ניכר שאדם גדול הוא דאשמעינן הילכתא וטעמו ונימוקו עמו לפרש כן דלא תיהוי כמשנה שאינה צריכה, כיון דכבר אשמועינן שכל הכלים צריכין לעשותן לשם הקודש, ואם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה, למאי אצטריך תו למינקט הני, אטו משום דעביד בהו מעשה רבה לשם הדיוט מי סברת דעלויי עליינהו בהכי, הא ודאי לא נצרכה אלא לרבותא דאפילו חצבן לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית: ובודאי דהכי הוא, וליכא למימר להדיוט דווקא קאמר אבל חצבן לבית הכנסת שרי לשנותן לגבוה, דפשיטא אין לחלק בכך ושוה בית הכנסת להדיוט לענין זה, מאחר שאין עצמו קדוש אלא כבוד הוא שחייבין בו בשעת תשמיש מצותו בלבד וקדושתו נפקעת ויוצא לחולין בכל דהו, ואפילו בשעת קדושתו שאסור להדיוט להשתמש בו מ"מ אין מועלין בו שאין גופו קדוש אלא כתשמיש מצוה בשעתו, (ועיין מ"ש באו"ח סי' קנ"ב וקנ"ג) הרי שלא חלה עליו קדושה, וא"כ הרי מתחלתן לא נעשו לגבוה וק"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות בית הבחירה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות בית הבחירה פרק א׳

ח׳
כשבונין וכו'. עד בונין באבנים. ועיין מ"ש מרן ודבריו תמוהים ממ"ש רבינו סמוך ונראה בהי"ג יעו"ש וכמ"ש בס' בירך יצחק סוף סדר תרומה. ולענ"ד נראה בשנדקדק לשון מרן שכתב וילפינן מיניה לבנין הבית והו"ל למימר וכ"ש לבנין הבית דהוא קיל טפי וכן סיים במכילתא ומה אם מזבח החמור אם רצה לשנות ישנה ק"ו לשאר כל הכלים עכ"ל, אשר מזה מוכרח דכונת מרן דאפי' דרבינו פוסק כתנא דואם מזבח אבנים תעשה לי הוא חובה ולא רשות והוי דוקא מאבנים וכדכתיב אבנים שלמות תבנה ולא כמאן דדריש ואם, אם רצה מאבנים עושה רצה של לבנים עושה והוי ואם ככל אם, מ"מ ס"ל כיון דמצינו תנא דדריש כן ומיקל דאם רצה מלבנים עושה אף דלא סבירא לן כוותיה מ"מ לבנין הבית דהוי קיל טפי פסקינן כוותיה וזה שכתב מרן לבנין הבית כלומר אף דלא פסקינן כוותיה מ"מ לבנין הבית למדינן מיניה. אמנם חזות קשה חזיתי במכילתא עצמה וז"ל ואם מזבח אבנים חובה או אינו אלא רשות ת"ל ואם מזבח אבנים אלא אם רצה לעשות של לבנים עושה של אבנים עושה והוי ב' דסתרן וודאי נ"ל דט"ס נפל וצ"ל דבר אחר אם רצה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בית הבחירה א׳, מתוך הלכות בית הבחירה שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות בית הבחירהכל הרמב״ם