הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק ט׳
הלכה א׳
שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי חַגָּם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, לִלְווֹת מֵהֶן וּלְהַלְווֹתָם, לִפָּרַע מֵהֶן וְלִפְרֹעַ לָהֶם מִלְוֶּה בִּשְׁטָר אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֲבָל מִלְוֶּה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּגוֹן יְרָקוֹת וְתַבְשִׁיל עַד יוֹם חַגָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם חַגָּם בִּלְבַד. עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמָּהֶן בְּאוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיוֹם חַגָּם עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה:
הלכה ב׳
וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ דּוֹרוֹן לְכוּתִי בְּיוֹם אֵידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ עוֹבְדָהּ. וְכֵן כּוּתִי שֶׁשָּׁלַח דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חַגּוֹ לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָשַׁשׁ לְאֵיבָה נוֹטְלוֹ בְּפָנָיו וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה בּוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַכּוּתִי אֵינוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ:
הלכה ג׳
הָיָה אֵידָן שֶׁל אוֹתָן עַכּוּ"ם יָמִים הַרְבֵּה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אוֹ עֲשָׂרָה כָּל אוֹתָן הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵן וְכֻלָּן אֲסוּרִין עִם ג' יָמִים לִפְנֵיהֶן:
הלכה ד׳
כְּנַעֲנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֵם וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם אֵידָם. לְפִיכָךְ אָסוּר לָתֵת וְלָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יוֹם רִאשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָל אֵידֵיהֶם:
הלכה ה׳
יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִין בּוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִין וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם יוֹם חַגָּם הוּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשֶׂה הוּא חַג לְעַצְמוֹ וּמוֹדֶה לְכוֹכָב שֶׁלּוֹ וּמְקַלְּסוֹ בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְיוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ אוֹ בְּלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְשֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְיוֹם שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד. וְכֵן יוֹם שֶׁיָּמוּת לָהֶן בּוֹ מֵת וְיַעֲשׂוּהוּ חַג אוֹתָם הָעוֹשִׂים אֲסוּרִין אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכָל מִיתָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּהּ כֵּלִים וּמְקַטְּרִים קְטֹרֶת בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד. אֲבָל אוֹתָם שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ אֲבָל הֵם אֵין מוֹדִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן:
הלכה ו׳
דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִין לָהּ מוֹכְרִין אוֹתָם סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
הלכה ז׳
הָיוּ מְעֹרָבִין דְּבָרִים הַמְיֻחָדִין עִם דְּבָרִים שֶׁאֵין מְיֻחָדִין כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחוֹרָה מוֹכֵר הַכּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִיקִין בָּהֶן יְדֵיהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וּכְלֵי זַיִן וּכְבָלִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת. וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָסוּר לְמָכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לִמְכֹּר כְּלֵי נֵזֶק לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים:
הלכה ט׳
הָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכָרְתוּ לָהֶם בְּרִית מֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגֵיסוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מִלְחָמָה עִם צָרֵי הַמְּדִינָה לְהַצִּילָהּ וְנִמְצְאוּ מְגִנִּים עָלֵינוּ שֶׁהֲרֵי אָנוּ שְׁרוּיִין בְּתוֹכָם. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ בְּתוֹכָהּ:
הלכה י׳
הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר:
הלכה י״א
אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה:
הלכה י״ב
עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת הַמְעֻטָּרוֹת אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁבִּגְלַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נִתְעַטְּרוּ וְשֶׁאֵינָן מְעֵטָּרוֹת מֻתָּרוֹת בַּהֲנָאָה. חֲנֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְשָׂכְרָן מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
הלכה י״ג
הַמּוֹכֵר בַּיִת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְיוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְגָזְלוּ בֵּיתוֹ וְהֶעֱמִידוּ בּוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו מֻתָּרִין, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם:
הלכה י״ד
וַחֲלִילִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן. הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בְּגֵיוּתָן וּבָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מֶכֶס אֲבָל הַלּוֹקֵחַ שָׁם מִן הַתַּגָּר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן מֶכֶס וְהַמֶּכֶס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנִמְצָא זֶה מְהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עָבַר וְלָקַח מִן הַתַּגָּר. אִם בְּהֵמָה לָקַח מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. וְאִם כְּסוּת וְכֵלִים לָקַח יֵרָקְבוּ. לָקַח מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. לָקַח עֶבֶד לֹא מַעֲלִים וְלֹא מוֹרִידִין:
הלכה ט״ו
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מִשְׁתֶּה אָסוּר לֵהָנוֹת מִסְּעֻדָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ שָׁם אָסוּר הוֹאִיל וּבִמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲכָלוֹ. וּמֵאֵימָתַי אָסוּר לֶאֱכל אֶצְלוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲסֹק וּלְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה וְכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּלְאַחַר יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם עָשָׂה סְעֻדָּה אַחֶרֶת מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכָל הַהַרְחָקָה הַזֹּאת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה שֶׁל כּוֹכָבִים הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד טו) "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ" (שמות לד טז) "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ" וְגוֹ':
הלכה ט״ז
בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּינִיק אֶת בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁמְּגַדֶּלֶת בֵּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית עַכּוּ"ם אֲבָל מְיַלֶּדֶת הִיא בְּשָׂכָר מִשּׁוּם אֵיבָה. וְהַנָּכְרִית עַכּוּ"ם מְיַלֶּדֶת אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ בִּרְשׁוּתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּהַרְגֶנּוּ:
הלכה י״ז
הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת עַכּוּ"ם אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן וְהַבָּאִים מֻתָּרִין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה שֶׁאִם הָיוּ קְשׁוּרִין שֶׁמָּא דַּעְתָּן לַחֲזֹר. יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְתַרְפּוּת עַכּוּ"ם, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא יַחֲזֹר בּוֹ וּבַחֲזִירָה אָסוּר. יִשְׂרָאֵל מוּמָר בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזִירָה אָסוּר:
הלכה י״ח
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ לְיָרִיד שֶׁל עַכּוּ"ם, בַּחֲזִירָה אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא עַכּוּ"ם מָכַר לָהֶן שָׁם, וּדְמֵי עַכּוּ"ם בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וּבְיַד עַכּוּ"ם מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה, וּמִפְּנֵי זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם עַכּוּ"ם הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת שֶׁל עַכּוּ"ם וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת הַהוּא וְלֹא עִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר לֹא בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ:
כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳
א׳
שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה"פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע"פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע"פ שאין בידו החפץ וכתב הר"ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב"ק דתניא ריב"ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב"ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר:
בד"א בארץ ישראל וכו'. שם [י"א:] מימרא דשמואל.
עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע"כ לא שרי ר"ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר"ל:
ב׳
ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר"ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ"ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש"י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו"ם הא אי פלח עכו"ם אסור לשלוח להם דורון וא"כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא"ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח"כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא"כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו:
ג׳
היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה"ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש"י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם:
ה׳
יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל"ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז"ל:
אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב"ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ"ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר"מ וחכ"א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב"ד ז"ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב"ד ז"ל:
ולדעת רבינו נ"ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר"מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך
שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה"נ משמע בגמרא וא"כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם:
אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב"ל אמר קלנדא לכל אסורה ור"י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו:
ז׳
(ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו"ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע"ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה"ל למיפסק כת"ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר"י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש"י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א"ר יהודה אימתי וכל מקום שא"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים.
ומ"ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין:
כתב הרמ"ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ"ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ"פ הרי"ף, עכ"ל:
ואיני רואה טעם בדבריו שמ"ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו"ם וזה פשוט ביותר:
ח׳
כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט"ו וט"ז):
וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן:
וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו:
ט׳
היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן:
עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת:
כתב הראב"ד מותר להלך חוצה לה. א"א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ"ל:
י׳
וכתב עוד הראב"ד אבל אם יש דרך אחרת וכו'. א"א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ"ל. נראה שהוא ז"ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט:
כתב הרמ"ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י"ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ"מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש"י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ"ל:
י״א
אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט"ז).
ומ"ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י"ט:) בגמרא:
י״ב
עיר שיש בה עכו"ם וכו'. משנה (שם דף י"ב):
חנויות של עכו"ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל:
י״ג
המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (גיטין דף מ״ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש״י:
כתב הראב"ד א"א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ"ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא"כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק"ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ"ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה"ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה:
י״ד
וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל:
הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ"ק (י"ג.) ופירש"י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע"פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ"ל. וא"כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם:
בד"א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא:
עבר ולקח וכו'. ברייתא שם:
ט״ו
עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל:
ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה:
וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א"ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א"ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א"ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י"ב ירחי שתא:
ט״ז
בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים:
ומ"ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו:
י״ז
ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל"ג ע"א] ארשב"ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור:
ישראל ההולך וכו'. (שם ל"ב: ל"ג.) מימרא דשמואל:
ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר:
י״ח
ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה״ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו״ם זבין ודמי עכו״ם איכא בהדיה. וכתב הרי״ף ז״ל והא דאמרינן הכא עכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ד.) דדמי עכו״ם ביד עכו״ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה:
ומפני זה נושאין וכו'. אע"פ דבגמרא [ל"ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו"ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי"ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו"ם ביד ישראל היא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳
א׳
שלשה ימים לפני חגם של גויים עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים וכו'. וברש"י דף ו' ע"א בד"ה משום הרוחה דרוח ואזיל ומודה לע"ז ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך (שמות כ״ג:י״ג) עכ"ל. ובמס' סנהדרין ס"ג ע"ב דאמר אבוה דשמואל אסור לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך ועי' בתוס' שם בד"ה אסור, ורבינו לא פי' הטעם בזה כאן, ועי' בב"ח מובא בטו"ז בסי' קמ"ח ס"ק ג' למה לא נאמר משום לפני עור עיי"ש, וכונתו דאיבעיא אם משום לפ"ע או משום הרוחה ולפי' רש"י הרוחה משום לא ישמע וכו' וא"כ הוי ג"כ לפני עור, והנראה לענ"ד ע"ז, דלא ישמע על פיך הוי משום דאיסור זה על המעשה ולא על העושה כמ"ש במקו"א בשם תוס' במס' תמורה לחלק כן וכיו"ב לענין מצוה בס' מחנה אפרים בהל' שלוחין ושותפין עיי"ש, ובכל דבר שדעת התורה על המעשה שלא תהיה הוי הגורם כעושה בעצמו וא"כ חמיר מלפ"ע דהוי (רק) כי נעשה על ידו. אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם וכו'. לכאורה לטעמא דהרוחה דהוי משום לא ישמע וכו' א"כ הוי ספק דאורייתא ונראה דהוי מהתורה אסור לתת וכו' לפני אידיהן וא"כ למה נקיל במפני שהוא כמציל מידם דלא שייך לומר כן רק בגזירה דרבנן, דבשלמא מטעם לפני עור כדאי' להלן במס' ע"ז דף ט"ו ע"א באימור לשחיטה זבנה דבספק לא שייך לפני עור ואפ"ה חששו בזה ומשו"ה בכמציל מידם לא גזרו אבל לטעמא דהרוחה יקשה לכאורה, ואף במלוה על כרחך הטעם משום הרוחה כמ"ש בר"ן דלא שייך לפני עור בזה רק במו"מ מספקינן ליה כן עיי"ש. אמנם עי' בר"ן בסוף פ"ק דמס' ע"ז בשם הרמב"ן דלא ישמע על פיך לישראל נאמר ולא להביא לעכו"ם רק מדרבנן עיי"ש וזה מקושית הב"ח הנ"ל דיותר טוב לומר לפני עור דהוי דאורייתא וא"כ מיושב מה שמקילין בכמציל מידם ועי' בב"ח בחו"מ בסי' קפ"ב ובסמ"ע בסי' קע"ו בסופו בפרישה בסי' קפ"ב הנ"ל, אבל א"כ יקשה קושית הב"ח הנ"ל ועי' מ"ש בטו"ז הנ"ל עיי"ש ומסייע לדבריו מ"ש בר"ן בשם הרמב"ן הנ"ל שם לענין שבועה דלא שייך לפ"ע עיי"ש, ועי' בריטב"א ו' ע"ב בד"ה ההוא דהוי גזירה מדרבנן בלבד עיי"ש וכיו"ב ברא"ש בפ"ק סי' י"ב עיי"ש, ובתוספתא קרא אותו אבק ע"ז עיי"ש בפ"ק ועי' בנמוק"י סנהדרין פ"ז. ועי' בס' מעשה רוקח שהניח בתימה למה לא הביא רבינו לא שואלין וכו' דבגמ' משוי צריכותא לשאלה והלואה עיי"ש, ועי' בהל' נדרים פ"ו הט"ז שכתב הלואה ושאלה עיי"ש. גם לא הביא דברי הירושלמי דמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו עיי"ש, ועי' בהגהות מיימוני שכתב דלא מהני רק לשאלה ולהלואה ולא למו"מ עיי"ש דנראה דרק בזה באם לא יעשה לו הוי איבה ובמו"מ לא שייך איבה ורק בשאלה והלואה כעושה לו טובה ומחניפו בזה משא"כ במו"מ, ובקים ליה שאינו אזיל ומודה אפי' מו"מ מותר לדעת הג"ה. והנראה דתליא במ"ש רבינו "בד"א בא"י אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד וכו'". הנה לא פי' כרש"י בגולה בגלות שאנו מתפרנסין מהם גם שייך איבה רק פי' בגולה בחו"ל שאינם עובדין ע"ז וא"כ בלתי נראה מבבלי להתיר מטעם איבה ומחניף בזה אף בלקבל וליתן דורון מחלק אח"ז היכא דשייך איבה בזה לא מצינו מפורש כן להתיר בשאלה והלואה במכירו, ושם לא נהנה ממנו משא"כ כאן, ובאמת יש להבין לטעם שאין עובדין ע"ז למה ביום חגם אסור וצ"ל שאין אדוקין כ"כ לעסוק ג' ימים לפניהם, ועכ"פ נראה לדעת רבינו אין להתיר מטעמים שכתב ברש"י, וכמ"ש בהל' אח"ז שכתב שצריך לידע שאינו מודה בע"ז ואינו עובדה מהאי טעמא לא ס"ל דבחו"ל אין עובדין כלל דלדעתו אין יוצאין מכלל שניהם ביחד וכן נראה מרבינו בכמה דוכתי שדעתו כן נגד דעת ר"ת ורש"י בכ"ד. ועי' במס' חולין י"ג ע"ב ובתוס' בד"ה נכרים שכתבו דאף בא"י לפ"ז אין אדוקין כ"כ עיי"ש, וכמ"ש להלן בס"ד נראה לדעת הרמב"ם אפי' במעשי אבותיהם בידיהם אסור עיי"ש. הנה גם לא הביא האי דאי' במס' ע"ז י"א בחגתא דטייע דלא קביעה מותר ועמד ע"ז בס' מעשה רוקח וכתב דהוי ספק אם יעשו אותו לא חיישינן מספק ופשוט כמו כן שא"צ להביאו עיי"ש, והנראה דהאיך שייך ספק בזה דעכ"פ באם עשו יהיה אסור ונראה דהוי ספק על כל אחד ואחד אם יחוג אותו ועי' ברש"י שכתב שאין חוששין בו כ"כ עיי"ש. עבר ונשא ונתן וכו' והנושא ונותן ביום חגם הרי זה אסור בהנאה. ועי' בריטב"א דלא קנסו בנו אחריו. מ"ש בכ"מ ומשמע התם דעד כאן לא שרי ר"ל וכו' ובלח"מ דהלכה כר"י ובגמ' מפורש אף לר"ל כן כבר עמדו ע"ז בפר"ח ובסדר המשנה וכתבו שהוא ט"ס עיי"ש.
ב׳
ואסור לשלוח דורון לגוי עכו"ם ביום אידו אא"כ נודע לו שאינו מודה בעכו"ם ואינו עובדה. כתב שאינו מודה ואינו עובדה והעיר ע"ז בפי' מוה' דוד עראמה ז"ל וז"ל על דברי הג"ה שכתב בקים לנו שאין אזיל ומודה כתב ע"ז אבל מדברי רבינו נראה דבעינן שלא יהיה עובדה ולא מודה שהוא אמת דוק ותשכח עכ"ל. ונראה דיצא לרבינו ממאי דאי' במס' חולין י"ג ע"ב שחיטת נכרי נבילה וניחוש שמא מין הוא א"ר נחמן וכו' אין מינין באומות והא קא חזינן דאיכא אימא אין רוב אומות מינין כי הא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן נכרים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן, והנה א"כ יקשה למה אמרינן בגולה אין אסור אלא ביום אידם בלבד אשר לפי' הרמב"ם מטעם שאין עובדין ע"ז גם ביום אידם יהיה מותר ומזה נראה שלמד דאף בשאין עע"ז שיהיה מודה בה רק משום מעשי אבותיהם בידם ג"כ אסור רק כמ"ש שאין אדוקין שיהיה במעשי אבותיהם ג' ימים לפני אידיהם. ועי' בירושלמי בריש פ"ק דמס' ע"ז נחום המדי וכו' תמן בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד ברם הכא מצאו שהן עושין ג' וכו' אסרו להם ג' ימים עיי"ש וכמו כן י"ל בגולה לא מצאו שעושין צרכיהן רק ביום אידם בלבד. וכן גוי עכו"ם ששלח דורון לישראל ביום חגו לא יקבלנו ממנו, ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו עד שיודע לו שזה הגוי אינו עובד עכו"ם ואינו מודה בה. ועי' בכ"מ שהקשה למה לא כתב שצריך לאבדו כדאי' בגמ', ובס' מרכבת המשנה כתב שסמך על מאי דאיתא בירושלמי ששאל לר"ל וא"ל שישליכו לים המלח ואיתא שם מפני שהיה אדם גדול אמרו לו כן עיי"ש. והנה מטעם שלא ילך ויודה לא מהני השלכה לים המלח בשלא בפניו כאשר היה שם עיי"ש, וכמ"ש בכ"מ בשלא בפניו א"צ לזרוק, וגם אם כונת הרמב"ם שלא יהנה כבירושלמי שם הרי שם ממדת חסידות בלבד ולמה לא כתב לאבדו דאיתא בבבלי דנראה מדינא כן, ועי' בטו"ז בסי' קמ"ח ס"ק ה' שפי' נוטלו בפניו ואין נהנה בו שמקבלו בפנים זועפות שנראה שאינו נהנה בו עיי"ש. והנראה שכונת הרמב"ם נטלו בפניו ואינו נהנה בו, שיזרקנו כלאחר יד כדאיתא בגמ' וכן יעשה בפניו, ופי' שנטלו בפניו משום איבה ואינו נהנה קאי ג"כ על בפניו, ובפניו פי' כמו לפנים שפי' למראית עינו בלבד, וי"ל שבחר לשון הזה שנכלל בו ג"כ מדת החסידות דאיתא בירושלמי דאפי' באי אפשר לזרקו כלאחר יד לא יהנה אח"ז כשקיבלו ואינו בפניו עוד וכמה נעים לשונו לכלול הבבלי והירושלמי הדינא והחסידות יחד, ונראה הנאה שאי' גורם לה הבאה מע"ז דיומא גרים רק מחסידות שלא נהנה ממנו וצ"ע באם הוי בכלל אוכלי דבר אחר מקבלי מתנות מעכו"ם במס' סנהדרין וסוף מס' סוטה.
ג׳
היה אידן וכו' הרבה ימים וכו'. עי' מ"ש בכ"מ ומשמע וכו' וכן פי' רש"י עי' בפר"ח שעמד ע"ז שמפורש בגמ' עיי"ש.
ד׳
אדומים עע"ז הן ויום ראשון הוא יום אידן לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בא"י יום חמישי ויום [ששי] שבכל שבת ושבת וכו'. צריך להיות יום חמישי ויום הששי שבכל שבת ושבת וכו' וכן איתא ברמב"ם דפוס ווינציא.
ה׳
יום שמתכנסין וכו' ומקריבין ומקלסין לאלהיהם יום חגם הוא והרי הוא כשאר חגיהם. נראה מלשונו שצריכין שנדע שמקריבין וכו'. אבל עכו"ם וכו'. ועי' בראב"ד ובס' מרכבת המשנה כי יש לרמב"ם סיוע מהירושלמי עיי"ש.
ו׳
דברים שהן (מותרין) [מיוחדין] וכו'. היו מעורבין וכו'. עי' בכ"מ ובפר"ח ונכבדות מדובר במרכבת המשנה עיי"ש. גם מה שכתב [המרכבת המשנה] כי רבינו אינו סובר להלכה דלפני דלפני לא אמרינן גם לא מ"ש בתוס' במס' ע"ז דף ט"ו ע"ב בד"ה לנכרי לחלק בלפני דלפני בין ישראל ועכו"ם דגם בעכו"ם נאמר דחיישינן אפי' לפני דלפני עיי"ש, ועי' בירושלמי ע"ז פ"ק הל' ה' רופא מותר תגר מותר תגר חשוד אסור ועי' במראה פנים שהקשה דהוי לפני דלפני וכתב לחלק בין חשוד עיי"ש וזה נראה לדוחק דעכ"פ הוי לפני דלפני אפי' בודאי מזבין ויהיה מסכים לדעת רבינו למ"ש במרכבת המשנה הנ"ל, והחליט דעל ז' מצות בגוי [חייב על] לפני עור ממ"ש בהל' מלכים פ"ט הי"ד באנשי שכם על שלא דנהו עיי"ש, ולא שייך להקשות דא"כ בח' מצות נצטוו די"ל כדאמרינן במס' סנהדרין דף ע"ד ע"ב בב"נ בקידוש ה' אינהו ואבזרייהו עיי"ש, והנה ממ"ש בהל' מלכים שם משום דנצטוו על הדינין ור"ל דס"ל כמו שמצווין להפריש הגזל והעשוק כמו כן שלא להביא אחרים לידי ל"ת המצווים ע"ז והוי מק"ו כן, וס"ל דלאו דוקא לענין ממון נצטוו על הדינין וצ"ע בזה די"ל דוקא לענין גזל ומעשה שכם כמ"ש ברמב"ם הוי בערך גזל עיי"ש, ודין אחד מהדברים שהעולם עומד עליו ולא נדע עוד לשאר איסורין ומזה לא בריר משם דחייב ב"נ על לפני עור בז' מצות דידיה, ועי' בלפני דלפני בשו"ע יו"ד סי' קנ"א סעיף א' ובשו"ע אה"ע סי' ה' סעיף י"ד ובב"ש ס"ק י"ט.
ח׳
כשם שאין מוכרין לעכו"ם דברים שמחזיקין בהן ידיהם לעכו"ם כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים וכו' וכל שאסור למכרו לעכו"ם אסור למכרו לישראל החשוד למכור לגוי וכן אסור למכור כלי נזק לישראל ליסטים. הנה בזה י"ל בלאו לפני עור יהיה אסור דכאן נראה לכו"ע לא שייך לחלק בין לפני דלפני דעכ"פ אין לעשות דבר שיבוא מכשול ונזק לאחרים אף דהשני אינו בכלל לפני עור מ"מ כאן אין האיסור מצד העושה רק מצד הנעשה ודוקא משום איסור ע"ז יש לחלק בין לפני דלפני משא"כ בזה, גם אין לחלק בין אם הוי כחד או כתרי עברי דנהרא. והנה לענין ע"ז עי' בשו"ע יו"ד סי' קנ"א סעיף א' מחלוקת בזה כבתרי עברי דנהרא דוקא או לא ועי' בש"ך ס"ק ו' עיי"ש, ועי' בדגול מרבבה שכתב בכונת הש"ך דבישראל אינו מצווה להפרישו רק בשוגג ולא במזיד וכמו בקטן דשוגג אבל במזיד אין מחויב להפרישו עיי"ש. ודבריו תמוהין לענ"ד ועי' במס' ב"ק דף כ"ח ע"א נרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור וכו' עיי"ש וברש"י וברמב"ם פ"ג ה"ה מהל' עבדים עיי"ש, ועי' בשו"ת תה"ד סי' רי"ח ובשו"ת מהר"א ששון סי' פ"ו ועי' בסה"מ שורש ה' להרמב"ן שם בשם הספרי על לא תחטא הארץ אזהרה לבי"ד עיי"ש, ועי' במס' ב"ק דף צ"ח ע"ב שהכל מצווין עליו לבערו עיי"ש.
ט׳
היו ישראל וכו' עיר שיש בה עכו"ם וכו'. ההולך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בה ע"ז בד"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום [אבל] אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר. ועי' בכ"מ ובלח"מ ובשו"ע בסי' קמ"ט, וכמ"ש בלח"מ וכנראה טעמא דרבינו שלא יהנה מאותו הדרך בה, אבל כשיש דרך אחרת ונקרה שהלך שם לא מקרי הנאה כיון דאפשר באחרת עיי"ש, ועי' כיו"ב בס' טורי אבן במס' ר"ה בסוגיא דשופר של עולה שחקר בזה ביש אחר שייך איסור הנאה עיי"ש ועיין בסמ"ע בשו"ע חו"מ בסי' ל"ז ס"ק נ"ג עיי"ש ובתבואות שור סי' י' ס"ק ו' עיי"ש, ובמרכבת המשנה כתב דלא הוי פסיק רישא בכה"ג עיי"ש ובזה יש לעיין, ובאמת יקשה לומר מטעם שיאסרו להנות מכל העיר עבור ע"ז שבה, ומטעם חשד יקשה כמו כן לפי' הרמב"ם דנהפוך שייך ביותר חשד כשיש לו דרך אחר והולך בזו רק לפי' הראב"ד שייך חשד דמחלק אם הולך משם למקום אחר או אין הדרך רק לשם, ופי' הלח"מ ה"ב שכתב גם בעיניו נראה לדוחק עיי"ש. והיותר נראה דלאו משום הנאה רק שלא לקרב אל פתח ועי' ע"ז י"ב ע"ב לא שנו אלא מעוטרת בורד וכו' דנראה דוקא הנאה מע"ז עצמה אסורה וכמו שלא להשכיר להם בתים וישימו ע"ז בתוכם והכל להרחיק מהע"ז ועי' בפי' משניות שכתב ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה שיש להם בית תיפלה שהוא בית ע"ז בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכונה וכ"ש לדור בה, אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו מה שנאמר ועבדתם שם אלוהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן ואם העיר דינה כן ק"ו דין בית ע"ז עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכ"ש לכנוס בו עכ"ל, מכ"ז נראה הכל משום שלא יבוא לידי קירוב להע"ז עצמה, ומ"ש אסור לעבור בה בכונה וכו' היינו ע"פ מקרה שרצה ללכת לדרך אחר ובא לשם מותר דזה נראה כאינו מכוין אבל בליכא רק דרך זה על כרחו מכוין ולא שייך מקרה בזה ואסור, ועי' בהל' י"ב ומ"ש שם.
י״א
אסור לבנות וכו' שכרו מותר וכו'. עי' בפ"ז הל' ה' ומ"ש שם.
י״ב
עיר שיש בה ע"ז והי' בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, המעוטרות אסור להנות בהן בכל מה שבתוכן מפני שחזקתן שבגלל עכו"ם נתעטרו ושאינן מעוטרות מותרין בהנאה חנויות של עכו"ם אסור לשכרן מפני שמהנה עכו"ם. הנה כתב מהנה ונהנה ולהלן במכס ג"כ במהנה וכר' יוחנן אף דנקיט לשון המשנה דלר"י במהנה ג"כ והוא נקטו בנהנה בלבד, ולמ"ש בתוס' במהנה אפי' בבזיון אסור לר"י זה בלתי מפורש בדברי רבינו, ושאינן מעוטרות מותרין בהנאה וכו' אף דלדעתו בה"י אסור לעבור בעיר שיש בו ע"ז וכמ"ש בפי' משניות גם לדור אסור ועי' בירושלמי בזה, מ"מ בנקרה ויש לו דרך אחר דמותר אז מותר להנות ונראה אף במו"מ מותר וזה כמ"ש לעיל דלאו מטעם איסור הנאה לדעת הרמב"ם אסור לעבור בעיר שיש בה ע"ז דא"כ למה יהיה בנקרה מותר להנות דע"ז ודאי מכוין ונהנה ולא שייך כמ"ש בלח"מ שם דכיון שאפשר בענין אחר לא מקרי הנאה, ומ"ש שחזקתו וכו' דנראה בספק מותר עי' מ"ש לעיל בפ"ז בזה עיי"ש.
י״ג
המוכר בית לעכו"ם דמיה אסורין בהנאה ויוליכם לים המלח אבל עכו"ם שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עכו"ם דמיה מותרין וכותב ומעלה בערכאות שלהם. ובראב"ד א"א ואם הקדימו לו דמים קודם שיעבדוה מותרין עכ"ל. ובכ"מ ע"ז דבהקדים דמים לא הוצרך לאשמועינן ואפי' לא הקדים הדמים בזקפם במלוה ג"כ מותר אפי' אחר שנתן הגוי הע"ז, וכתב דמיירי שמכרו לגוי לצורך עכו"ם ולא נאסרו הדמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו הדמים אבל אם נתן לו הדמים קודם שעבדוהו וה"ה אם זקפם עליו במלוה מותר עיי"ש. הנה לכאורה בזקפו עליו במלוה צ"ע למ"ש ברמב"ם בהל' זכיה ומתנה פ"א הל' י"ד אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר וכו' שאין דעתו סומכת אלא על השטר וכו' עיי"ש ובפ"א מהל' מכירה הי"ד העכו"ם אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף עכ"ל ובהמ"מ שם שצריך מעות עם שטר ועי' בשו"ע חו"מ בסי' קצ"ד עיי"ש, וא"כ כשזקפם במלוה לא קנהו העכו"ם עד שנתן לו המעות וא"כ כשעבדו קודם נתינת המעות דמי ע"ז קשקיל והוי כהאי דבשו"ע יו"ד סי' קל"ב סעיף ב' במשך העכו"ם עד שלא פסק דמיה אסורים וכו' עיי"ש לענין יי"נ, ואין לומר כ"ז שלא קנהו הוי אין אדם אוסר שאין שלו דא"כ אף בלא הקדים דמים נאמר כן והאיך נפרש דברי הרמב"ם ועל כרחך כיון דהוי ברשות העכו"ם ואין ישראל יכול למחות בו והישראל נסתלק משום דביד העכו"ם כן וא"כ הוי לענין זה שלו וברשותו ולא מהני קפידתו דישראל דודאי לא ניח"ל שיעבדו קודם שיתן לו המעות וא"כ יקשה למה יהיה מותר בזקפו עליו במלוה, גם יש להבין בעכו"ם שגזל ואנס וכו' דמיה מותרין דמיירי על כרחך בלא הקדים לו המעות קודם שעבדו דבכה"ג כמ"ש בכ"מ אפי' במכרו מדעתו דמיו מותרין, וא"כ כשעבדו והוי ע"ז למה יהיה אח"ז דמיו מותרין אף דהוי מכירה באונס מ"מ דמי ע"ז קשקיל, ואין לומר דלא הוי דמי ע"ז משום דהוי בגזל רק דמים בעלמא קשקיל מיניה, הרי קיי"ל אגב אונסא גמיר ומקני, והנה יש מקום לומר לעכו"ם ודאי אינו מקנהו אף שנותן לו המעות וא"כ לא הוי דמי עכו"ם אבל לשון מפני שהוא כמציל מידו דאיתא בגמ' במס' גיטין מ"ד ע"א לא נראה כן. אמנם מלשון הגמ' וכותב וכן בלשון רבינו נראה דעד עתה לא היה לו שטר וכמ"ש העכו"ם אינו קונה רק בשטר ולא בחזקה ולשון הגמ' מותר ליטול דמים וכותב וכו' וכן ברבינו דמיה מותרין וכותב וכו' נראה דמקבל הדמים קודם כתיבת השטר דהוי הקנין המועיל בקרקע בגוי מישראל ולא שייך לומר דטעמא כדאיתא במס' ב"ב דגוי לא סמכא דעתו רק בשטרא וזה בסתם גוי ולא באנס, דהרי נראה דגם זה לא סמכה דעתו ורוצה בשטר בערכאות וא"כ לפ"ז היה נראה דרישא המוכר ביתו וכו' מיירי ג"כ קודם שכתב השטר דאל"כ מאי מעליותא דסיפא והיה נראה אף קודם כתיבת השטר ג"כ דמיה אסורין מדרבנן מטעם קנסא ואפי' זקפם במלוה ג"כ אסור בכתב שטרא ונתן אח"ז המעות כן היה נראה לענ"ד לולי דברי הכ"מ. אמנם הנראה עוד דהנה כמ"ש רבינו והעמיד בו עכו"ם וכו' וא"כ לא עבד אל הבית עצמו ועי' לעיל פ"ח ה"ד בלא בנה בתחילה הבית לע"ז רק הכניס בתוכו ע"ז וז"ל הכניס עכו"ם לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית עכ"ל, ועי' בריטב"א מ"ו שם במס' ע"ז באם לזמן הוי רק מדרבנן משום מראית עין אף בעודו שם עיי"ש, א"כ יהיה בכל פעם ספק שמא הכניסו רק לזמן בלבד ולא הוי איסורא דאורייתא אבל בזה יש לעיין, ודברי הכ"מ צ"ע לי לענ"ד. ובב"י בסי' קמ"ג בבדק הבית הביא האי דהמוכר בית וכו' בשם האורחות חיים ולא ידעתי למה לא כתבו בשם הרמב"ם, ועי' בב"ח בקונטרס אחרון שם שכתב לר"י שם [דלא פירש] דבימסאות דהוי טרקלין וכמ"ש ברש"י להתיר דהוי תשמיש לתשמיש ולר"י אפי' תשמיש לתשמיש לע"ז אסור א"כ מהאי טעמא מוכר בית ג"כ אסור עיי"ש, ולא ידעתי למה הוי בית משמשי דמשמשי ואולי מהדרך לעשות כיפה בבית, ועי' ברמב"ם פ"ו הל' ה' מאבות הטומאות דבית הוי משמשי ע"ז עיי"ש, אבל שם מיירי בבית ע"ז, ובהכניס שם ע"ז לא נראה לחלק בזה. וראיתי במרכבת המשנה דבתוספתא מפורש ביתו לע"ז כמ"ש ברמב"ם גם דעתו שם דאפי' הקדים המעות אסור משום קנסא עיי"ש, אבל מ"ש באונסו אפי' אח"ז צ"ע כמ"ש לעיל.
י״ד
חלילין וכו' הולכין ליריד וכו' ולוקחין וכו' וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם וכו'. עי' בב"ח בקונטרס אחרון בסי' קמ"ט בפי' רבינו יונה בטור שם משום למעטינהו שריא ליקח ומשו"ה מותר אפי' לכתוב בערכאות דשייך אזיל ומודה כמ"ש ברש"י שם ומשו"ה בכסות וכו' דלא שייך למעטינהו ולא הוי בכלל מצוה אינו רשאי לדעת ר"י עיי"ש.
ט״ו
גוי שעשה משתה וכו' וכל הרחקה הזאת מפני עכו"ם שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו וכו' (שמות ל״ד:ט״ו-ט״ז). דייק לומר מפני עכו"ם וכו' ועי' במס' ע"ז ל"ו ע"ב יינן משום בנותיהן ובנותיהן משום ד"א וכו' עיי"ש והנה ביי"נ כתבו הגמ' דמשום בנותיהן לא יהיה אסור בהנאה רק בשתיה ומשום דומה ליי"נ אסרו להנאה משום מעוטא דמנסכין עיי"ש בתוס' ובר"ן אבל לענין משתה מאי נפק"מ אם משום בנותיהן או משום ע"ז בקירוב עמהן וגם בנותיהן גזרו ג"כ משום ד"א, אבל בגזירה דרבנן משום חיתון ובהתורה נראה משום זנות ומשום ע"ז כנראה מלשון הקרא, וי"ל דהנה דעת הרמב"ם בשחיטת עכו"ם דהוי נבילה בפ"ד מהל' שחיטה הי"א שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וכו' עיי"ש ועי' ברא"ש במס' חולין דף ב' שכתב ע"ז ואין דבריו של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו עיי"ש, וכתבתי במקו"א כי דעת הרמב"ם מסוגיא הנ"ל דמס' ע"ז כי גם בביתו של ישראל כי ישחוט הגוי שייך וקרא ואכלת מזבחו והטעם משום בנותיהן וכו' ושם כתבתי אם הוי דאורייתא או מדרבנן למ"ש בכ"מ ובש"ך שם עיי"ש. ולפ"ז י"ל דנפק"מ דמשום בנותיהן לא שייך כשהגוי שוחט בבית ישראל אבל משום ע"ז וקרבות עמהם שייך גם בכה"ג לכן כתב וכל הרחקה הזאת מפני עבודה של כו"מ וכו'. ועיין בטו"ז בסי' קנ"ב ס"ק א' ובש"ך שם ובשם הפרישה אם יש בזה היתר משום איבה ודרכי השלום עיי"ש, והוא מפורש בירושלמי במס' ע"ז פ"א מ"ג, במס' דמאי פ"ד מ"ה ומפרנסין עניי נכרים וכו' וקוברין וכו' מפני דרכי השלום גירדאי שאלין לר' אמי יום משתה של נכרים מהו וסבר משרי לן מן הדא מפני דרכי השלום, א"ל ר' בא והתני ר' חייא יום משתה של נכרים אסור, א"ר אמי אילולא רבי בא היה לנו להתיר ע"ז שלהן וברוך המקום שריחקנו מהם עכ"ל. ומה שלא הביא דינו של אדם חשוב עי' בטו"ז ובש"ך בסי' הנ"ל.
ט״ז
בת ישראל לא תניק וכו' אבל מילדת היא בשכר משום איבה וכו'. ובכ"מ עמד ע"ז שלא כתב דבשבת אפי' בשכר אסור כדאי' בגמ' עיי"ש, ובכת"י של אאמ"ו הגאון ז"ל בגליון הרמב"ם מצאתי כתוב ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת הל' י"ב וצ"ע על הכ"מ כי שם מקומו לכן הביאו שם עכ"ל.
י״ז
ההולכין לתרפות עכו"ם וכו' והבאים מותרין וכו' ישראל וכו'. ועי' בכ"מ שדעת רבינו להתיר דמי ע"ז ביד עכו"ם, ועיין בזה במס' ע"ז דף ס"ד ע"א ודף י"ב ובר"ן שם ודף י"ג ובשו"ע בסי' קמ"ד וקל"ב ובטור ובב"י בשיטות מהראשונים ז"ל לחלק בדמי ע"ז ביד עכו"ם ודעת כולמו דלא שייך חליפין כמוהו רק בישראל ולא בגוי רק דעת בעה"מ לחלק בין לכתחילה ודיעבד ולא כן דעת רמב"ן והרי"ף ובתוס' וברא"ש מחלקין בין מקצה המעות לקנות בהם ע"ז עיי"ש, ולכאורה בלתי מובן דהרי קיי"ל אין הקדש לע"ז עי' במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב, וראיתי בטו"ז בסי' קל"ב ס"ק י"א ואע"ג דבעלמא קיי"ל הזמנה לאו מלתא היא מ"מ הכא שאני כיון שבאו מעכו"ם ושם ישובו עכ"ל, והוא מלשון הרא"ש במס' ע"ז דף ס"ד והא דאמר לעיל דדמי ע"א ביד עכו"ם אסורין, היינו היכא שמכרה לקנות בדמים צורכי ע"ז ונשארו המעות באיסורא עכ"ל, ועי' בסי' קמ"ד דאפי' מספק חיישינן שמא הקצהו לע"ז אחרת עיי"ש, וקשה לכאורה לומר דמהאי טעמא שהקצהו הוי אסור מדאורייתא כיון דאין הקדש לע"ז ויהיה זה דבר חדש לומר כיון שהמכירה היתה בכונה להזמינו לע"ז הוי הקדש והזמנה לע"ז מדאורייתא. והנה במס' סנהדרין מ"ח ע"א איתא לאביי דס"ל הזמנה מלתא ולא יליף כרבא מע"ז דאין הקדש לע"ז משום מידי דאורחא ממידי דאורחא ילפינן וברש"י שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לב"נ הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו ע"ז עכ"ל עיי"ש. והנה לאביי נ"ל בכה"ג דהיה ע"ז מעיקרא ומכרו ע"מ שיהיו המעות לע"ז אחרת בכה"ג לא שייך דילמא אהדרי והוי הזמנה גם בע"ז לאביי משא"כ לרבא דבכל פעם לית ליה הזמנה מלתא, ויש לפרש בזה הסוגיא דמס' ע"ז י"ב ע"א אביי אמר ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי ע"ז, ורבא אמר ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם ועיין בתוס' ובעה"מ ור"ן שם ולפמ"ש י"ל דאביי דס"ל בכה"ג מהני הזמנה בהקצהו ובגוי שראינו עע"ז י"ל אולי גם מספק ניחוש לזה כדאי' בסי' קמ"ד אבל רבא דלא ס"ל הזמנה מלתא בשום מקום אמר משום יום אידם, אמנם אנן דקיי"ל כרבא צ"ע בהאי דינא אם לא נאמר דהוי מחומרא דע"ז ועי' בתוס' דף ס"ד ע"א בד"ה ודילמא שכתבו דס"ד להחמיר בע"א מביי"נ עיי"ש, אבל למה לחוש מספיקא צ"ע. במס' ע"ז ס"ד ע"א מסתברא דמי ע"ז ביד נכרי מותרין וכו' וא"ל זילו זבינו וכו' ותו איתגיירו וכו' ודילמא שאני התם כיון דדעתיה לאגיורי ודאי בטלה וכו' עיי"ש, ובתוס' שם בד"ה זבינו כתבו לכן [לא] א"ל לשברם ויוכל למכרם בגירותם ששוה יותר בשלימת גם אף שמכרו לעובדם אותם ברוצה לגייר מבטלם אף בכה"ג עיי"ש, ויש לעיין כיון שהלה זיכה בהם ע"מ לעבדם הוי ע"ז גמורה דבגוי א"צ עד שיעבדם ואם קיבל המעות הוי עוד דמי ע"ז וצ"ל שקיבל המעות קודם שזכה הלה בהם וצ"ע בקנין מגוי לגוי במטלטלין, גם עי' בתוס' שם בד"ה ודילמא שכתבו ביי"נ פשיט ליה דדמים מותרין רק בע"ז משום דחמירי עיי"ש, וא"כ הוי רק מחומרא גם בס"ד וי"ל דלא החמירו בכה"ג ובזה צ"ע ונראה דע"כ כמ"ש בקודם לזה אף דאינו מפורש בגמ' כן.
י״ח
ישראל וכו' בחזרה אסור שמא ע"ז מכר וכו' וביד עכו"ם מותרין בהנאה וכו' ואין נושאין עם ישראל הבא מן התרפות ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו. הנה כדאיתא במס' ע"ז ל"ג ישראל בהליכתו אמרינן הדר וכו' אבל במומר לא עיי"ש, ויש לעיין לפי מה דאיתא במס' קדושין ע"מ שאני צדיק וכו' שמא הרהר תשובה וכו' ובסי' מ"ד בפסולי עדות מחמת עבירה ספק קידושין שמא הרהרו בתשובה עיי"ש, מהו במומר דנראה בסוגיא דלא אמרינן מהדר וכו' ויש לחלק כאן הוי לחומרא ובישראל אפי' לחומרא לא חיישינן וצ"ע ואין כאן מקומו, ועי' מ"ש במומר להכעיס בזה בפ"י ה"א עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳
א׳
עבר ונשא ונתן עמהם באותן ג' ימים ה"ז מותר בהנאה. וכתב מרן זה הוא מחלוקת ר"י ור"ל ותני' כוותי' דר"ל, מ"ש מרן דמש"ה הלכה כר"ל הואיל ותניא כוותי' לקמן בהל' חגיגה פ"ב הלכה וי"ו הרחבתי הדבור בס"ד בזה הכלל אם הלכה כר"ל נגד ר"י היכי דהתלמודא מביא ת"כ דר"ל ובדברי התו' שם וביבמות ל"ו ובדברי הרי"ף בפסחים ל"ז בענין מעשה אלפס, אמנם מ"ש מרן ומשמע התם דע"כ לא קאמר ר"ל דמותר אלא שנשא ונתן באותן ג' הימים אבל ביום החג עצמו אפילו ר"ל מודה דאסור, הנה מלת משמע הוראתו שאין הדבר מבואר להדיא רק כמו זכר לדבר ותמיהני שהרי הדבר מוכרח בסוגיא שם דף ו' דקאמר התם בלישנא קמא איתבי' ר"י לר"ל אידיהן של עובדי אלילים נשא ונתן אסורים מאי לאו לפני אידיהן, לא אידיהן דוקא הרי מבואר להדיא מדברי ר"ל עצמו דמודה לר"י בנשא ונתן באידיהן עצמן דאסור ולא פליג על ר"י אלא בלפני אידיהן, ואפילו לאיכא דאמרי דר"ל הוא דאותיב לר"י מהך בריי' דקתני אידיהן אסורין ושני ר"י תנא אידי ואידי אידיהן קרי לי' עכ"פ ר"ל מייתי סייעתא לדבריו מבריי' דקתני אידיהן אסורין ושמעינן דלפני אידיהן מותר הא באידיהן עצמן מודה ר"ל דאסור וע"כ הא דמייתי התלמודא תניא כוותי' דר"ל דמותר הך בריי' איירי דוקא בנשא ונתן לפני אידיהן דאל"כ תיקשי הברייתות אהדדי, וא"כ לא הוי לי' למרן לכתוב ומשמע על דבר שהוא מפורש להדיא, ודברי הרב בלח"מ תמוהים ביות' שכתב אע"ג דת"כ דר"ל דאפי' באידיהן מותר מ"מ פסק כר"י דנשא ונתן ביום אידם אסור משום ההיא דהחולץ וכו' כמו שכתבו התוס', הנה כולו מוקשה הוא מה שכתוב דלרבי יוחנן נשא ונתן ביום אידם אסור ולא לריש לקיש כבר הראית לדעת דבתלמודא מבואר להדיא דלא פליג ר"ל בזה, ומ"ש דרבינו פסק כר"י האיך מצא ידיו ורגליו במ"ש רבינו ג' ימים קודם לכן אם נשא ונתן מותר וזה הוא כר"ל ולא כר"י דאוסר גם בלפני אידיהן ג' ימים ובודאי יש ט"ס בדבריו וראיתי להרב פר"ח הרגיש בזה.
ב׳
ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו עד שיודע לו. ותמה מרן על רבינו מתלמודא דע"א וי"ו דמייתי התם ההיא איפקורסי דשדר דינרא לר"י נשיאה ביום חגו יתיב ר"ל קמי' ואמר ר"י נשיאה היכי איעביד אשקלי' דלמא אזיל ומודה לא אשקלי' הוי לי איבה אמר לי' ר"ל טול וזרוק לבור בפניו אמר כ"ש דה"ל איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא, ומשמע דזריקה דכלאחר יד דקאמר היינו בפניו צריך לזרקו דאי שלא בפניו מאי הועיל בזריקה כיון דהע"א לא ידע אזיל ומודה, וא"כ מדוע סתם רבינו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו, וכוונת מרן היא דה"ל לרבינו לבאר דאם אפשר לו להמקבל מתנה לזרקו כלאחר יד כגון שיש בור או חור או מים עמוקים במקום ההוא שעומד הישראל עם הע"א שצריך לזרקו כלאחר יד שם בפניו, ועיין ש"ע י"ד סי' קמ"ח סעי' ה' ובט"ז סק"ה, ובש"ך סק"ה כתב והמחבר אזיל לטעמי' שכתב בב"י שיש לתמו' עליהם וכו' אבל לא עמדתי על סוף דעתו וכו' ובש"ס מיירי היכי דאפשר וכו', ולא ירדתי לסוף דעתו של הש"ך דכוונת מרן היא דהי' להם לרבינו והטור לבאר הדין היכי דאפשר לאבדו כלאחד יד דצריך לאבדו בפניו דוקא ובגווני דכתיבנא לעיל והוא מלתא דשכיחי, גם אינו דבר פשוט כיון דר"י נשיאה לא ידע לה עד דשמע מר"ל האיך יעשה והנראה לענ"ד בישוב דברי רבינו והטור הוא עפ"י מה דאית' בירושלמי דע"א פ"א הלכה א' חד דוקינר, (פי' שר מאתים עיין מוסף הערוך) אוקיר לר' יודן נשייא חד דיסקוס (מין קערה עגולה) מלא דינרין נסב חד מנהון ושלח לי' שארא שאל לר"ל אמר יוליך הנאה לים המלח, הנה לפי הנראה הך עובדא דירושלמי איננה העובדא המובאה בתלמודא דידן, גם נראה דהעובדא דירושלמי היתה קודמת בזמן להעובדא הנזכרת בתלמודא דידן מדלא שאל ר' יהודא נשיאה לר"ל אם עבר וקבל המתנה אם מותר להנות ממנו או לא דעדיין לא ידע מזה עד שאמר לו ר"ל הלכתא מאי בעובדא דירושלמי אם היתה מאוחרת בזמן ולמה פרט ר"י נשיאה רק הב' חלוקות אם אשקליה אם לא אשקלי' וה"ל למבעי נמי ואם אשקלי' מהו להנות ממנו, ועוד למה לקח לפי האמור בירושלמי דינר א' מהדוקינר ומדוע לא אבדו בפניו כלאחר יד דמסתמא שלח לו הדוקינר המנחה לביתו, מיהו בזה אפשר לומר דאם הי' ר' יודן נשייא מאבד להדינר שנטלו כלאחר יד בפני השליח מהדוקינר הוי השליח מצי למימר לי' שיקח לו דינר אחר מהדוסקוס ועל דרך זה הי' מאבד כלאחר יד כל הדינרין בדיסקוס וזה לא הי' ר"י נשייא יכול לעשות לפיכך מפני איבה לקח דינר אחד מהדיסקוס, אלא דעדיין קשיא אם איתא דעובדא דגמ' דילן קודמת לאידך עובדא דמייתי בירושלמי הא בגמרא דילן לא השיב ר"ל לר"י נשיאה שמותר לו ליקח מפני האיבה רק אם יכול לזרקו בפניו כלאחר יד וא"כ עדיין לא ידע ר"י נשיאה דאם הוא בענין שא"א לו לאבדו בפניו כלאחר יד דמותר לו לקבל המתנה ואולי אסור משום חומר האיסור דאזיל ומודה אף דאיכא למיחש לאיבה, ובעובדא דירושלמי לקח ר' יודן נשייא חד דינר מפני איבה ולמה לא שאל תחלה לר"ל אם רשאי לקבלו מפני איבה אם לא, וע"כ נאמר דעובדי' דירושלמי קודמת להאי דגמ' דילן ואז שמע ר' יודן מר"ל דאם עבר ושקלי' דאסור בהנאה ושוב לא הי' צריך לשאול את פיו בעובדא דגמ' דילן על הך חלוקה דאם עבר ולקח הלכתא מאי דכבר ידע הדין ממה שאירע בזמן הקודם ושמע מר"ל מה יעשה. אמנם לפ"ז קשה על עובדא דירושלמי הקודמת למה לא שאל ר"י נשייא את ר"ל אם מותר לקבל ממנו משום איבה אם לא כמו ששאל לר"ל אח"כ בעובדא דגמ' דילן, ובאמת גם אם היתה עובדא דירושלמי מאוחרת בזמן להעובדא הנזכרת בתלמודא דידן ג"כ קשיא על ר' יודן נשייא הא לא שמע מר"ל בכה"ג דא"א לאבדו בפניו כלאחר יד אם רשאי לקבל ממנו מתנה משום איבה והכא לא הי' יכול לאבד כל הדיסקוס רק דאם נאמר כן אין מקום לתירוצינו שנאמר לפנינו בס"ד, אבל אם העובדא דירושלמי מוקדמת בזמן שפיר נוכל ליישב היטב מה שהערנו פה, והוא דודאי מצד עיקר הדין אין כאן שום איסור ליטול מפני איבה ודבר זה לא הי' בהעלם מר"י נשיאה, ולכן בהך עובדא דירושלמי עשה כהלכה שלקח הדינר מדיסקוס רק עדיין לא הי' יודע אם רשאי להנות ממנו אם לא ועל זה שאל לר"ל והשיב לו מה שהשיב, והני זקני ת"ח כ"ז שמזקינין דעתן מתוספת עליהן ומעלין בקודש לעשות לפנים משורת הדין כי זה דרכם בקודש להוסיף יום יום ביראת ה', ובעבור זה כשאירע אח"כ המקרה שמביא התלמודא מההוא אפיקורוס הוסיף ר"י נשיאה קדושה ופרישות להחמיר על עצמו במה דעפ"י שורת הדין מותר לו לעשות, ואולי מפני ששמע אח"כ מההיא עובדא דמייתי בירושלמי ר"ג ברבי שאל את ר' אבוהו אם מותר לו לילך ליריד ליקח עבדים ושפחות ואמרו אע"ג דמצד הדין רשאי כדתני בבריי' אך להרחיק מאבקה של ע"א ראוי לו למנוע מלילך ויהי' מופת לרבים להרחיק מן העבירה, ומפני זה שאל ר"י נשיאה לר"ל לא על עיקר הדין אלא אם שייך בזה הרחקה מצד פרישות כי יש לחוש לאיבה ואולי אינו רשאי להחמיר על עצמו, והשיב לו ר"ל דמצד חסידות ופרישות יש לו לעשות כך לזרקו בפניו כלאחר יד דליכא איבה ואפ"ה אינו מקבלו, והראיי' לזה דבעובדא דירושלמי לא עצבו ר"ל לר' יודן נשייא אודות הדבר שלקחו לדינר כי התם איירי עפ"י שורת הדין ומותר הוא משא"כ בעובדא דגמרא דילן דאיירי משום הרחקה מה יש לו לעשות, ולהכי השמיטו מהלכ' רבינו והטור דברי ר"ל כי אין דרכם להביא בספריהם רק מה שהוא מצד עיקר הדין ולא מה שהוא רק הרחקה יתירה לגדולי' אשר בארץ המה ומצד הדין אם יש לחוש לאיבה אינו צריך לאבדו בפניו כלאחר יד.
ט״ז
בת ישראל לא תניק את בנה וכו' אבל מילדת היא בשכר משום איבה. וכתב מרן ושם אמרו דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה וכו' ותמיהני למה השמיט רבינו דין זה, ואחרי העתרת המחילה הראויה מכבוד קדושת מרן אומר אני דאשתמיטתי' לי' לפי שעה מ"ש רבינו בהלכות שבת פרק ב' הלכה י"ב אין מילדין את עובדת אלילים בשבת אפי' בשכר ואין חוששין לאיבה וכו' הלא רבינו שמר הסדר הנפלא בחבורו הגדול להעמיד כל דבר ודבר על מקומו הראוי לו ומה שנוגע להלכות שבת אסף בחפניו עם יתר ההלכות ויחברם אחד אל אחד וכ"כ ה"ה בהקדמתו להל' שבת והשיג בזה על מרן הרשב"א ז"ל, ובכאן העמיד רבינו משפט דבר יום ביומו. והנכרית ע"א מילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה כדי שלא וכו'. כתב מרן מ"ש ברשותה כלומר ברשות הישראלית וכו' וכוונתו דאז הישראלים יוצאים ונכנסים ודינו כאלו אחרים עומדין על גבו ועיין בהגהמ"יי אות ט' ובתו' דמס' ע"א כ"ו ובש"ע י"ד סי' קנ"ד סעי' א' ובט"ז והש"ך שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
