רמב״ם - הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק ח׳

כל שאין תפיסת יד אדם וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים מותרים ומה שעליהם אסור ר"י הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור ואמרינן בגמרא ר"י הגלילי היינו ת"ק ואוקי רב ששת דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלת"ק מותר ולר"י הגלילי אסור ופסק רבינו כת"ק ולכן כתב שאילנות הנטועים מתחלתן לפירות מותרים. ומ"ש ואת המעיינות, שם (דף מ"ו) אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מים של רבים אינן אסורים. ומ״ש ואצ״ל הבהמה. מפורש במשנה במסכת תמורה פ' כל האסורין ובפ' כל האלילים אמרו בהמה תוכיח שאע״פ שעבדוה אינה נאסרת, ובפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן: וכתב רבינו ומותר לאכול אותם הפירות. דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדים ליתלש אבל הפירות שהם עומדים ליתלש כתלושין דמו ובהמה לא שנאה אלא לסמוך לה ואצ"ל הבהמה שהוקצה אבל להתירה לאכילה לא היה צריך דכיון דאשמעינן דלא מתסרי משום עבודת כוכבים פשיטא שדברים הראויים לאכילה מותרים באכילה. ומ"ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאו אדם. כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאו אדם, ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ואילן שנטעו לפירות לא מיקרי עשאו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו: בד"א שאין הבהמה נאסרת וכו'. יתבאר בסמוך: עשאה חליפין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבע״ח לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח״א אפי' חליפי חליפין נמי אסורים ופסק רבינו לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא. ומ״מ ק״ל דאמרינן התם מ״ט דמ״ד אסורים דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דה״ל עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וא״כ קם ליה מ״ד אסורין כמ״ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וסוגיא דעלמא דאין מלמדין וא״כ היאך פסק רבינו כמ״ד אסורין וצ״ע: בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. כתב הראב"ד א"א אינו כן וכו' לצעורי קא מכוין עכ"ל. כוונתו ז"ל מדגרסינן בס"פ השוחט (חולין מ"א) אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ת"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה הב"ע דאית ליה שותפות בגוה כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל וכו'. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכווין ובפ' ר' ישמעאל רמי תרי מתנייתא אהדדי ומתרץ לה דחד מנייהו בשעשה בו מעשה וכי הא דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה א"ל רב נחמן פוקו אמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומייתי לה התם מקרא וסובר הראב"ד דכיון דחזינן כל הני אמוראי דסברי הכי ולא מייתי הא דר"נ ורב עמרם ור' יצחק דפליגי עלייהו ועוד דמייתי לה מקרא אלמא הלכתא הכי. ומ"ש מיהו דוקא בעובד כוכבים וכו'. הוא מה שכתבתי דאיתא בחולין פ' השוחט אלא שקשה שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת ר"נ ורב עמרם ורב יצחק וצ"ע. אכן דעת רבינו דלית הלכתא כרב הונא מדאותבינן עליה בהשוחט מברייתא ואצטריך לדחוקי ולשנויי אליביה ואמרינן בתר הכי ר"נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ אית לן למימר דהא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דא"ל ר"נ לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס"ל כוותיה אלא כלומר לא הודעתנו שום חדוש שכבר השמיענו זה רב הונא וכן כתבו התוס' וא"כ גם חזקיה ורב אדא כי אוקמוה לההיא ברייתא בשעשה בה מעשה אליבא דרב הונא אוקמוה ולהו לא סבירא להו דלדידהו מתרצי לה בגווני אחריני דאיתמר התם וכיון דר"נ ורב עמרם ור' יצחק חזו מלתייהו דקמאי ודחו לה כוותייהו קי"ל וכן פסקו הרא"ש והר"ן ז"ל. אבל קשיא לי דאמרינן התם כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים ועוד שהוא יכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור את ייני ור"נ ור' עמרם אמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין ואמרינן התם דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. ופירש"י ור"נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי לך הא דר' הונא תוקים כתנאי אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת"ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר הני מילי עובד כוכבים וכו'. משמע דלא מיירי ר"נ אלא בעובד כוכבים אבל לא בישראל והיה לו לרבינו לפרש כן ולא לסתום דבריו שזו היא שכיון הראב"ד להקשות בסוף דבריו. וכן יש לתמוה למה לא חילק בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה כדמפליג בפרק השוחט אליבא דר"נ ורב עמרם ור' יצחק. וצריך לומר שרבינו קצר כאן וסמך על מה שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ובין אית ליה שותפות בגויה ללית ליה: המשתחוה לקרקע עולם וכו' עד אסרה. פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) מימרא דר' יוחנן:

מים שעקרן הגל וכו': אבני הר שנדלדלו כלומר ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם מותרות. בפ' כל האלילים (דף מ"ו) פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן ולא מסיימי התם מאן אסר ומאן שרי וכיון שכן ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ"כ הר"ן בשם הרמ"ה ותמה על דברי רבינו. וכן נראה שהוא דעת הראב"ד שכתב א"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע"פ שעקרן הגל אסורים דבפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס"ל וספיקא לחומרא עכ"ל. ואפשר שרבינו היתה לו גירסא דמסיימי דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן:

ישראל שזקף לבינה וכו'. שם מימרא דרב יהודה: זקף ביצה וכו'. אבעיא שם ואסיקנא בתיקו ולחומרא: חתך דלעת וכו'. בחולין פ' העור והרוטב (דף קי"א) אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ומפרש רבינו בעיא זו לענין איסור ולחומרא דספיקא דאורייתא הוא: כתב הראב"ד א"א לא אמרו זה היד אלא לענין וכו' שאין איסור משום יד עכ"ל. ואע"פ שרש"י מפרש כדברי הראב"ד יש מקום לפירוש רבינו: אילן שנטעו וכו'. משנה שם פרק כל האלילים (דף מ"ח) אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אסור גדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים והחליף נוטל מה שהחליף ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי אע"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא הוי כאילן שנטעו מתחלה ליאסר כולו אלא נוטל מה שהחליף והשאר מותר: וכן המשתחוה לאילן וכו'. כבר פסק רבינו בראש הפרק כרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר ואמרינן בפרק כל הצלמים (שם) אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסור ואותבינן עליה מדתנן גדעו ופסלו וכו' דמשמע כי לא גדעו ופסלו תוספתו שרי ואסיקנא דשמואל כרבנן ס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל תוספתו אסור והא דקתני גדעו ופסלו היינו לאשמועינן דאע"ג דעבד ליה מעשה בגופיה אין עיקר האילן נאסר: אילן שהיה וכו'. שם אי זו היא אשרה ואמר שמואל אפילו אמרו הני תמרי לבית נצרפו אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום אידם ואמרינן התם דהלכתא כוותיה. ופירש"י אי זו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באי זו סימן נכיר אם היא אשרה אם לאו. בי נצרפו שם עבודת כוכבים שלהם:

אילן שמעמידים וכו'. משנה שם העמיד תחתיה עבודת כוכבים וביטלה הרי זה מותר כך הגירסא בספרים שלנו. אבל רבינו נראה שגורס ונטלה וא"ת הרי רבינו פסק בראש פרק זה כרבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והיאך כתב כאן דבשביל שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים שאסור אטו מי חמיר העמידו תחתיו עבודת כוכבים מנעבד גופיה. וי"ל דהכא באילן שנטעוהו מתחילה להעמיד תחתיו עבודת כוכבים עסקינן ואפ"ה שרי לפי שאין האילן נעבד ודייק קצת הכי לישנא דקתני אילן שמעמידים תחתיו עבודת כוכבים דמשמע שרגילות הוא להעמיד מתחלת ברייתו. א"נ אשמועינן דשרי אפילו מה שהוסיף בעוד העבודת כוכבים תחתיו ומיהו בעוד העבודת כוכבים תחתיו אסור אפילו עיקרו דמנכר מילתא טפי מכשהוא נעבד דההוא אין שנוי בין אותו אילן לאחר: בית שבנאו וכו'. משנה (שם דף מ"ז): וכן המשתחוה לבית. שם מימרא דרב: וכן אבן וכו'. משנה שם שלש אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסורה ציירה וכיירה לשם עבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זה מותר ובגמרא אמר רבי אמי אע"ג דצייר וכייר בגופה של אבן נוטל מה שחידש ושפיר דמי:

מי שהיה ביתו וכו'. משנה שם מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו כלומר לפי שבונה כותל לעבודת כוכבים כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד"א ובונה והקשו בגמרא והא קא מרווח לעבודת כוכבים ותירצו דעביד ליה בית הכסא לתינוקות כלומר דאילו לגדולים צניעותא בעי אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי. ופירש"י דהכא במאי עסקינן כשהבית עצמו נעבד: היה הכותל וכו'. שם סוף המשנה הנזכרת היה שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ומפרש רבינו כמה שכתב בירושלמי ידון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עבודת כוכבים אסור ומטמא. אבל רש"י פירש בענין אחר. ומיהו כתב הר"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא עכ"ל:

כיצד מאבד וכו'. משנה שם (דף מ״ג) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א״ל אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כלומר שאם יזרנה לרוח יעשה זבל לגנות והרי הוא נהנה ואיפסקא הלכתא בפרקין כר' יוסי דזה וזה גורם מותר והכא הוי גורם זבל דאיסור וקרקע דהיתר מיהו מבעיא לן בפ' כל שעה (פסחים כ״ח.) היכי קאמר שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה אבל מטיל לים בעיניה. וכה״ג איבעיא לן גבי חמץ דקתני מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר רבה מסתברא עבודת כוכבים דלים המלח אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות אזיל בעי פירור א״ל רב יוסף אדרבא עבודת כוכבים דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור: וכתב הרמ"ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע"ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה עכ"ל. ובהא איכא למימר דרבינו ס"ל כמו שכתבו התוס' דליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות אבל בעבודת כוכבים ליכא בינייהו מידי לענין דינא דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה. ומ"מ דברי רבינו תמוהים דאי בעי למיפסק כרבה דלים המלח לא בעי שחיקה למה כתב שורף דשריפה זו למה ואי בעי למיפסק כרב יוסף למה החליף שחיקה בשריפה ואם מפרש כפירוש התוספות יקשה למה כתב שורף כדקשיא אי בעי למיפסק כרבה וצ"ע:

דבר שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. משנה (דף מ"ה.) העכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים ומה שעליהם אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתב רש"י דאע"ג דאינהו לא מתסרי גזירת הכתוב היא שהרים וגבעות שהם קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהם נעבדים משמע:

עבודת כוכבים של וכו'. בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב:) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. ומ"ש קודם שתבא ליד ישראל. בפרק בתרא (דף ס"ד:) ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באת לידו אומר לעובד כוכבים ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה:

ומ״ש עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות. מבואר בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג.) דיכול לבטל חלקו ולא חלקו של ישראל דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכיון דמבטל עובד כוכבים דנפשיה דישראל נמי מצי מבטל אלא אמרינן ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל עובד כוכבים דנפשיה אבל דישראל לא מצי מבטל: ומ"ש וטעונה גניזה. (שם נ"ב:) מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ומ"מ איני יודע גניזה זו למה ה"ל לשרפה או לאבדה וצ"ע: וכן עבודת כוכבים וכו'. ברייתא בפרק רבי ישמעאל (שם) כתבתיה בסמוך: ואין ישראל וכו'. משנה פרק ר' ישמעאל ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים והיינו אפילו נתן לו העובד כוכבים רשות ופירש"י משום דעובד כוכבים פוסל אלהיו ולא ישראל: עובד כוכבים קטן וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ"ג.) אמר ריב"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר ברבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא א"ל כלום מצא עובד כוכבים גדול וא"ל בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש"מ תלת ש"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וש"מ יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל וש"מ עובד כוכבים מבטל בע"כ. ומ"ש רבינו עובד כוכבים שוטה, דכיון דשוטה הוא לא מקרי יודע בטיב עבודת כוכבים וכן כשאינו עובד עבודת כוכבים הא ודאי אינו יודע בטיב עבודת כוכבים. ומלשון רבינו שלא שלל אלא בשאינו עובד עבודת כוכבים משמע דהא דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים של חבירו אפילו זה לפעור וזה למרקוליס וכדאמרינן בהדיא בפ' השוכר את הפועל (ס"ד): המבטל וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נ״ב:) בלשון הזה: ותקרובת וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ'.) מימרא דרב גידל א״ר חייא בר יוסף א״ר: כתב הרמ"ך תימה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עובד כוכבים דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אע"פ שעבודתה בכך ש"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ"ל:

כיצד מבטלה וכו'. משנה שם (דף נ"ג.) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה. ופירש רש"י פחסה מיעכה בקורנס ובגמרא פחסה כי לא חסרה אמאי בטלה א"ר זירא כשפחסה בפניה ופירש"י וקלקל צורתה: או שמכרה לצורף וכו'. סוף משנה זו שהזכרתי מכרה או משכנה רבי (ר' מאיר) אומר בטל וחכ"א לא בטל ובגמרא זעירי אמר רבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת וכיון דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי כיון דספיקא דסברא היא ה"ל למינקט לחומרא כמ"ד בצורף ישראל מחלוקת וכרבנן דאסרי. ונראה שזה דעת הרי"ף וכן פסק הרא"ש בהדיא אבל רבינו פוסק כמ"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וכתב הר"ן שטעמו דאמרינן התם ת"ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים אינה בטלה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן ולכן תופס רבינו דמחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל וה"ק אי תנא לוה עליה ה"א אפילו בצורף ישראל לא ביטלה דכיון דלא זבנה לא מבטל לה מכלל דאי זבנה בטל ואילו למ"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן מדלא זבנה לא בטלה הא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן. ודעת רבינו דדוקא צורף אמרו וכתב הר"ן שכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל ולא כדברי רש"י שכתב צורף לאו דוקא: אבל אם מכרה וכו'. כבר כתבתי בסמוך (שם) פלוגתא דרבי ורבנן ובודאי דהלכה כרבנן. ודע דהאי משכנה לדעת רבינו היינו אפילו הרהינה אצלו וא"ל אם לא באתי מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה ואפ"ה לרבנן לא בטיל דכיון דס"ל דצורף דוקא מפני שעתיד לשברה אי לא משכנה כה"ג מאי רבותיה דצורף לרבי דאמר בטל וכן כתב הר"ן ז"ל: או שנפלה עליה וכו' גנבוה לסטים וכו'. ברייתא (שם) כתבתיה בסמוך: רקק בפניה וכו'. משנה שם:

עבודת כוכבים שנשתברה וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ"א:) פלוגתא דר"י ור"ל ופסק כר"י: לפיכך המוצא שברי וכו'. פסק דלא כשמואל דאמר פרק כל האלילים דשברי עבודת כוכבים מותרים וכבר כתבתי בפרק שקודם זה מאי טעמא פסק דלא כוותיה: כתב הרמ"ך הרי"ף לא פסק כן דהא מייתי מילתיה דשמואל דאמר המוצא שברי אלילים מותרים ופסק נמי כר"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ולכאורה נראה לפום ריהטא דודאי איכא לאפלוגי בין מוצא לנשתברה דהא שמואל גופיה אמר בפרק כל האלילים [מ"ט:] דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ואפילו הכי שרי במוצא וזה הרב נראה דפסק לגמרי כר"י במוצא שברי עבודת כוכבים נמי אסורים עכ"ל: ואם היתה של פרקים וכו'. שם בס"פ אתמר עבודת כוכבים שנשתברה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכא ליבטל אלא דרך גדילתה כלומר דוקא כשהיא דרך גדילתה צריכה ליבטל אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה ואוקימו התם פלוגתייהו בתרי תלת אוקמתי ואוקימתא בתרייתא אוקמה בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה אינה בטלה ושמואל סבר דכיון דלאו אורחא ליפול ולהתפרק בטלה והלכה כרב באיסורי: וכתבו הרי"ף והרא"ש אוקימתא זו והקשה הר"ן על הרי"ף דבריש פרקין פסק כר"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והיאך פסק בסוף הפרק כאוקמתא בתרייתא דפלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה דמשמע בהדיא דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו לרב מותרת ונדחק בתירוץ קושיא זו. ומתוך דברי רבינו למדנו תירוץ יפה בדבר דהא דאוקימנא פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה לאו למימרא דאי אין הדיוט יכול להחזירה מותרת בלא ביטול כלל לדברי הכל אלא היינו לומר דכשהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם לרב וכשאין הדיוט יכול להחזירה אינו צריך לבטל כל קיסם וקיסם מ"מ אינה מותרת בלא ביטול כלל דהא קי"ל כר"י דאסר אלא דמפרשי דהא דאסר ר"י אינו אלא בלא ביטול אבל אם ביטל מותר אפילו ע"י ביטול כל דהוא דכיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דכיון דאין הדיוט יכול להחזירה בביטול כל דהו סגי ליה ומ"מ ביטול בעיא ואי לא בטיל כלל אסור והיינו דר"י: והראב"ד כתב ואם אינו יכול להחזירה וכו' א"א לא מחוורא הא מילתא וכו'. וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ"ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו:

מזבח עבודת כוכבים שנפגם וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג:) תניא בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ה״ד בימוס וה״ד מזבח אר״י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה. ומפרש רבינו דהאי שינתץ רובו היינו ע״י עובדי כוכבים דאי לאו הכי אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: וכיצד מבטלין וכו'. שם [נ'.] מייתי עובדא שחיפו עובדי כוכבים דרכים באבני מרקוליס ואיכא רבנן דפרשי מלילך עליהם ואיכא דלא פרשי וא"ר יוחנן רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים מהלך עליהם ואנו נפרוש מהם ורבא בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובדי כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים מותרים ורב ששת נמי משמע התם דהכי ס"ל והשתא כי נוקי רבנן דפרשי בהדי רבנן דלא פרשי הא ר' יוחנן ורב ירמיה ורב ששת בהדייהו וה"ל דלא פרשי רובא ועוד דהא מעשה דרבי מנחם ברבי סימאי ומתניתא מסייע להו והכי נקטינן: כיצד מבטלין את האשרה וכו'. משנה בסוף כל האלילים (דף מ"ט:) כיצד מבטלה כלומר לאשרה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה"ז ביטלה שיפה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת. ופירש רש"י קירסם קסמין יבשים שבאילן, נטל לצורכו לישרוף, זירד זרדין לחים שבה לצורכה ליפותה עכ"ל. ובגמ' [שם] תניא עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרים לצורכה היא אסורה ושפאיה מותרים וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכה בין לצורכו היא ושפאיה אסורים. כתב הרמ"ך היתה של ישראל וכו' תימה מאי איריא של ישראל אפילו של עובד כוכבים נמי ישראל ששפה אותה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרינן בגמ' [שם מ"ב.] גזירה דילמא מגבה להו והויא לה עבודת כוכבים של ישראל ואין לה ביטול לעולם, עכ"ל:

כל שאין בו תפיסת יד אדם כו' עד הרי זו מותרת. פרק כל הצלמים (דף מ"ה) : בד"א שאין הבהמה עד סימן לעבודת כוכבים. סוף פ' השוחט (דף מ"א) : עשאה חליפין כו' עד בדמי עבודת כוכבים. פ' ר' ישמעאל: בד"א בבהמת עצמו עד דבר שאינו שלו. סוף השוחט (דף מ') : כתב הראב"ד ז"ל אינו כן כו' לצעוריה קא מכוין עכ"ל: ואומר אני הראב"ד ז"ל הולך בשיטתו פ' ר' ישמעאל אבל אנו עומדים על שיטת ר"מ ז"ל שבזה הסכימו רבותינו בעלי התוס' ז"ל סוף השוחט ופירשו מימרא דר"נ ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במעשה גמור דלא מצינן למימר במעשה כל דהו אבל במעשה גמור דאסור דא"כ מאי פריך מיין הא מנסך מעשה גמור הוא. ומה שחילק בין עובד כוכבים לישראל מומר או ישראל אחר שנויי נינהו כד"ן: המשתחוה לקרקע עולם עד אסרן. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ד) : מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן והשתחוה להן אסרן. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ח) : כתב הראב"ד ז"ל ואם מים של רבים הם אינן נאסרין כו' עד וספיקא לחומרא עכ"ל: ואני אומר שמא רצה להשיגו מפני שלא כתב אסורין מספק וא"כ מה זו תפיסה והלא פ' כל הצלמים בשמעתין דאבני הר שנדלדלו מסיק תלמודא להדיא לעולם אימא לך בני רבי חייא דאסרי כו' ולדעתי שעל זו סמך ר"מ ז"ל: אבני הר שנדלדלו עד אסרה. פרק כל הצלמים (דף מ"ו) :

השתחוה לחצי דלעת עד כמו יד לחצי הנעבד. פ' העור והרוטב (דף קי"ח) : כתב הראב"ד ז"ל לא אמרו זה היד וכו' ולא אסרו משום יד, עכ"ל: ואני אומר כי ר"מ ז"ל לא שינה לשון התלמוד כלל ולכך קרא שם החיבור משנה תורה כמו שהקדמתי ובלשון איסור גרסינן לה סוף פ' העור והרוטב אמר רבי ירמיה הרי אמרו המשתחוה לדלעת אסרה בעי רבי ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ופירש"י ז"ל אסרה בהנאה משום עבודת כוכבים והאריך בפי' כהוגן לבאר איסור הנאתה ודין טומאתה לר"ש ולר"ע ומ"מ לענין איסור נשאלה ומכלל איסורא למדנו טומאה וכאן כתב ר"מ ז"ל איסורה ובספר טהרות דין טומאה וכד"ן: אילן שנטעו בו עד כגון הרים ובהמה ואילן. הכל פ' כל הצלמים (דף מ"ה) : שהנעבד עצמו עד ולקחת לך. פ' רבי ישמעאל (דף נ"ט) : וכל ציפויי עבודת כוכבים הרי הן בכלל משמשיה. זה הוא כת"ק דר"י הגלילי גמרא מתניתין דעובדי כוכבים העובדין את ההרים פ' כל הצלמים:

עבודת כוכבים של וכו' עד תשרפון באש. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ב נ"ג) : כשיבאו לידינו והם נוהגים בהם מנהג אלהות עד מותרין. פ' כל הצלמים (דף מ"ב) במשנת פרקולוס: עבודת כוכבים של ישראל עד ברשות העובד כוכבים. פ' ר' ישמעאל שם (דף נ"ב) : עובד כוכבים קטן או שוטה עד אין ביטולן ביטול. פ' כל הצלמים (דף ע"ד) : המבטל עד בטלה לעולם. פ' ר' ישמעאל:

כיצד מבטלה עד אינה בטלה. פ' כל הצלמים (דף מ"ג) : עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה כו' עד מפני המלחמה. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ג) : עבודת כוכבים שנשברה מאליה עד העובדי כוכבים. פ' כל הצלמים (דף מ"א) : ואם היתה של פרקים כו' עד ביטלו כל השברים. פ' כל הצלמים (דף מ"ב) : כתב הראב"ד ז"ל לא מיחוורא הא מלתא וכו' וצריך לבטל כל קיסם וקיסם, עכ"ל: ואני אומר לא הבנתי דברי הראב"ד ז"ל. חדא היכי מצי למימר כי בעבודת כוכבים של חוליות הם חוליות של שברי שברים והלא שילהי פ' כל הצלמים בעינן לאסוקי בעובדין לשברים קא מיפלגי והדר מסיק לא דכ"ע עובדין לשברים והכא בשברי שברים קא מיפלגי כו' עד ואי בעית אימא דכ"ע שברי שברים מותרין והכא בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי אלמא מ"ד הא לא אמר הא ולא שייכא הא בהא ועוד ביטול כל קיסם וקיסם שהזכיר לא ראינוהו אלא בסברא קמייתא דאתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם אבל בחוליות ולא שייכי קסמין אלא חוליות הוי דינייהו כקסמין. ובפרק ג' דמעילה מייתי לה כסתמא דאיתמר. ורב אלפס ז"ל הביא מסקנא דחוליות בלבד לאשמועינן שכן הלכה ונמצאו דברי ר"מ ורש"י ורבותינו בעלי התוס' ז"ל נכונים ואע"פ שנחלקו בפירוש הסוגיא כד"ן:

מזבח וכו' עד אבנים הרבה. וכיצד מבטלים אבני מרקוליס עד בהנאה. פ' ר' ישמעאל (דף נ') : כיצד מבטלים האשרה עד סוף הפרק. פ' כל הצלמים (דף מ"ט) :

בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו וכו' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו'. עיין בהשגות ובכ"מ ובלח"מ, ולקמן בהל' חובל ומזיק פ"ז הלכה ו' באתי בארוכה בס"ד בכמה הערות שיש בזה וביאור כוונתו.

מי שהי' ביתו סמוך לע"א וכו' אסור לבנותו וכו'. וזה לשון מרן ופירש"י דהכא במאי עסקינן שהבית עצמו נעבד, ודע דרבינו בהל' שאר אבות הטומאה פ"ו הלכה ה' פסק דבית עצמו שנעבד ג"כ אין לו אלא דין משמשי ע"א וכוונת דברי רש"י עיין בס' לחם סתרים דף מ"ז.

ע"א של עובד אלילים שבטלוהו הע"א וכו' מותרת בהנאה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש וכו'. אמרי' במס' ע"א נ"ב ור"ע מנ"ל דתועבה של ע"א אסורה מיד אמר עולא אמר קרא פסילי אלהיהם וגו' משפסלו נעשה אלוה, ואידך (דהיינו ר' ישמעאל דאמר דאינה נאסרת מיד עד שתעבד מאי עביד בהאי קרא, ומשני) ההיא מיבעי לי' לכדתני רב יוסף מנין לע"א שפוסל אלהיו שנאמר פסילי אלהיהם וגו' והכי דרשינן שאם כשבא לידך עדיין נוהג כל מנהג אלהות תשרפון אותו אבל אם פסלו דהיינו שבטלו א"צ שריפה ואידך מנ"ל דעובד אלילים יכול לבטל ע"א שלו נפקא לי' מדשמואל כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך וגו' ומבואר מהכא לר"ע שאמר דתועבה של ע"א נאסרה מיד מדכתיב פסילי אלהיהם נפקא לי' דיכול העובד אלילים לבטלה מקרא ולקחת לך כדשמואל וא"כ תקשה לרבינו דהוא פסק בפרק הקודם כר"ע דאסורה מיד קודם שנעבדה מדכתיב פסילי אלהיהם, והכא מפיק מקרא ההוא דהע"א יכול לבטלה והרי לר"ע לא דרשינן מהך קרא ב' דרשות אלא מדשמואל נפקא כדמסיק התלמודא, ומרן לא העיר בזה כלום עד שמצאתי להכה"ג חלק א"ח בלשונותיו על הלכות אלו עמד בקושי' זו ותירוצו אינו נוח לי, והנראה לענ"ד בס"ד הוא דלכאורה קשה למאי איצטרך התלמודא לומר דר"ע יליף דע"א מבטל תועבה שלו מקרא ולקחת לך הא י"ל דגם ר"ע מפיק לי' מקרא דכתיב פסילי אלהיהם כר"י והיינו דהא כתיב ב' פעמים בתורה לשון זה הא' בסדר עקב פרשה ז' פסוק כ"ה ועוד כתיב בפרשה י"ב פסוק ג' ופסילי אלהיהם תגדעון וגו' דה"ל למכתב ופסיליהם תגדעון כמ"ש כן הרבה פעמים בתנ"ך ומדכתיב ופסילי אלהיהם אתיא לדרשא דע"א פוסל תועבה שלו דאינו טעון שריפה רק כ"ז שהוא אלוה שלו, והערוני רעיוני ליישב זאת עפ"י מה דאית' בספרי ואשריהם תשרפון באש זו אשרה שנעשית מתחלה לע"א דהיינו שנטעה מתחלה לשם ע"א, ופסילי אלהיהם תגדעון זו שהיתה נטועה מתחלה שלא לשם ע"א ואח"כ עבדו אז אין האילן עצמו נאסר עיקרו ושרשו רק מה שנתוסף אח"כ משעה שעבדו לפיכך א"צ לשרוף כל האילן אלא רק גודעו לאותו התוספת שנתוסף באילן משעה שעבדו ואילך, ואותו התוספת שמגדע הוא דצריך שריפה אבל עיקרו ושרשו של אילן מותר בהנאה, וכן מבואר מתלמודא דע"א מ"ח א' דאית' התם ורבנן סברי עיקר אילן שרי דכתיב ואשריהם תגדעון איזה אילן שגדועו אסור ועיקרו שרי וכו' אילן שנטעו ולבסוף עבדו ועיי"ש ברש"י, מעתה להך דרשא דהספרי ליכא למידרש מידי מאידך קרא ופסילי אלהיהם תגדעון דאיצטרך להורות בנטעו ולבסוף עבדו דאין גוף האילן נאסר משום ע"א ואע"ג דעשה בו מעשה שפסלו לשם ע"א, רק מה שנתוסף אח"כ או משעה שפסלו לכך או משעה שנעבד, והשתא ניחא דמסיק התלמודא לר"ע נפקא דע"א פוסל אלהיו מדשמואל דלא ניחא לי' לתלמודא לומר דר"ע פליג אהך דרשא דהספרי דאידך קרא אתי לאורוי באילן שנטעו ולבסוף נעבד דלא נאסר עיקרו אלא התוספת דאמרי' בסנהדרין פ"ו סתם מתני' ר"מ סתם ספרי ר"ש וכו' וכולהו אליבא דר"ע וכיון דלא מצינן למדרש מאידך קרא דע"א פוסל אלהיו הוכרח הגמ' לשנוי דנ"ל לי' לר"ע מדשמואל, ועפ"י האמור סרה קושיתינו על רבינו דאיהו פסק כסוגיא דילן דף מ"ח דקאמר התלמודא ורבנן סברי עיקר אילן שרי דכתיב ואשריהם תגדעון וא"כ מהאי קרא כבר נשמע דאילן שנטעו ואח"כ עבדו דאין האילן עצמו נאסר רק התוספת ואייתר לן אידך פסילי אלהיהם תגדעון ודרשינן מיני' דע"א יכול לבטל תועבה שלו דאם שוב אינו אלוה שלו א"צ גידוע ושריפה, ואע"ג דרבינו העתיק ב' פעמים חד קרא והיינו קרא קמא פסילי אלהיהם תשרפון באש, הנה מלבד דאפשר לומר דנפל טעות בדפוס באחד מב' מקומות הנזכרים בדברי רבינו ותמור תשרפון צ"ל תגדעון, אף זו איכא למימר כיון דלא מסיימי קראי שמעינן דשקולים הם הני תרתי דרשות והיינו מדכתיב תרי פעמים פסילי אלהיהם גלי לן הכתוב דמכל אחד מהן יכולין להוציא ב' דרשות לכן הביא רבינו בב' המקומות הכתוב קמא פסילי אלהיהם תשרפון באש והוא נכון בס"ד.

ע"א של ישראל אינה בטילה לעולם וכו' וטעונה גניזה. וכתב מרן מ"ש וטעונה גניזה במס' ע"א נ"ב מנין לע"א של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר, ואיכא מאן דנ"ל מדכתיב לא תטע לך אשירה וגו' אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה וכו' מדבריו נראה שהוא כמסתפק מאין הוציא רבינו את דינו דע"א של ישראל טעונה גניזה, ותמיהני דמאי קא מספקא לי' למרן דע"כ מסמיכות אצל מזבח הוא דקא מפיק לי' רבינו, דהא מסקינן שם דר"ע דס"ל ע"א של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד נ"ל מדכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר, ור"י דחולק וס"ל דע"א של ישראל נאסרת מיד מוקי לקרא ושם בסתר למדרש דטעונה גניזה, ור"ע אפיק לי' להך דינא דטעונה גניזה מסמיכות אשירה אצל מזבח וכו' דב' דרשות א"א למדרש מחד קרא, עיין מ"ש בפ' הקודם הלכה ד' ולקמן בפ' זה הלכה י"ב, ומעתה רבינו דפסק הלכה כר"ע דמפיק לי' מדכתיב ושם בסתר ושוב א"א למדרש מיני' דע"א של ישראל טעונה גניזה וע"כ הוציא רבינו דינו מסמיכות לא תטע אצל מזבח, ומ"ש מרן ומ"מ איני יודע גניזה זו למה ה"ל לשרפה או לאבדה, עיין בתו' דמס' ע"ז נ"ב ד"ה מה מזבח וכו' ועיין בס' ת"ח, ובמ"ש בס"ד בהלכות יבום וחליצה פ"ד הלכה כ'. וכן ע"א של ע"א שבאת ליד ישראל ואח"כ בטלה וכו'. ונראה לענ"ד דע"א שזכה בה ישראל היא חמורה מע"א של ישראל ממש שהיתה לו מתחלה דהא ע"א של ישראל די בגניזה ואלו ע"א שזכה בה ישראל צריכה שריפה דוקא, דהא טרם שזכה בה הישראל היתה טעונה שריפה ומי הפקיע מינה אטו הואיל ונעשית של ישראל אישתני דינה משריפה, ושוב ראיתי כן בס' ת"ח נ"ב ד"ה מנין לע"א של ישראל וכו' והקשה מזה על מה שעשה יעקב, וה"ה אם עובד אלילים עשה לעצמו ע"א רק שלא עבדו עדיין ואח"כ בא ליד ישראל שזכה בה אע"ג דע"א של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד מ"מ אסורה בהנאה אם לא בטלה הע"א קודם שזכה בה הישראל דאח"כ לא מהני ביטול, שהרי כשהיתה ביד העובד אלילים היתה נאסרת מיד כדין ע"א של ע"א וכי ע"י מה שזכה בה הישראל פקע איסורא מינה, ויש להביא ראיי' להדין הראשון מדאמרי' בע"א נ"ג דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם וכו' מדפלחו ישראל לע"א וכו' ובהל' יבום וחליצה פ"ד הלכה כ' בארתי היטב ראיי' זאת, ולשון וכן שכתב רבינו קאי על מה שכתב דאין הביטול מועיל. והנה נראה לענ"ד אפילו לא זכה בה הישראל שתהי' שלו לעולם אלא הע"א נותנה לו ע"מ להחזירה לו והישראל זכה בה על דעת כן אפ"ה שוב אין מועיל בה ביטול, ויש להביא ראיי' לזה מדכתבו התו' בסוכה ל"א ב' ד"ה באשרה דמשה וכו' הוי מצי לשנוי דמתני' איירי בי"ט ראשון ולא הוי צריך לאוקמי באשרה דמשה וכו' וכן כתבו ביבמות ק"ג ב' ובחולין פ"ט א', ומאי קושיא הא אף בי"ט ראשון יכול לזכות בו במתנה ע"מ להחזיר ויוצא בו י"ח ואפ"ה א"צ שריפה דהא יכול לבטלה א"ו בכ"ע שזכה בה הישראל אפילו ע"י מתנה ע"מ להחזיר נמי הוי ע"א של ישראל ולא מהני לה ביטול (א"ה זה שכתבו התו' הוי מצי לשנוי וכו' נמשך לדבריהם הקודמים שכתבו דרבא מיירי בי"ט שני משום שנטלה ע"מ שלא לזכות ולא ניחא להו לאוקמי הא דרבא אפילו בי"ט ראשון ולא קשה מכי אגבי' קניא דאיירי שנתנו לו ע"מ להחזיר והוי שלו ואפ"ה יצא דמהני ביטול משום דמסתמא איירי בהפקר כמ"ש הגאון בס' כ"ת עיי"ש וא"כ שפיר הקשו דלמא מתני' איירי בי"ט ראשון ובעינן לכם).

ואם היתה של ישראל בין לצורכה ובין שלא לצורכה וכו' אסורין וכו'. וכתב מרן בשם הרמ"ך תימא מאי אירי' של ישראל אפילו של ע"א נמי ישראל ששפה אותה וכו' אסורין גזירה דלמא מגבה לה והוי לה ע"א של ישראל כדאמרינן בע"א מ"ב ותמיהני למאי הוצרך להביא ראיי' דישראל ששפה וכו' אסורין מהא דאמרינן גזירה דלמא מגבה לה והוא שינויא דרבא ומצינן למימר דאליבא דר"ל הוא דקאמר רבא הכי דלשיטת ר"ל ע"א שנשתברה מאלי' שרי אבל אליבא דר' יוחנן התם אין הכרח דאית לי' נמי הך גזירה אף דהאמת אינו כן עכ"פ איכא למיטעי בזה וא"כ אין הראיי' מוחוורת, וטפי ה"ל להרמ"ך להקשות על רבינו ממשנה ערוכה שם נ"ב ב' והתלמודא מייתי לה בדף מ"ב דקתני עובד אלילים מבטל ע"א שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל ע"א של עובד אלילים וכו' הרי מפורש דאין הישראל מבטל ע"א אפילו של עובד אלילים, מיהו אי משום הא איכא לשנוי דמהכא לא מוכח רק דהישראל אינו מבטל ע"א של עובד אלילים אפילו עשה בה מעשה המבטלה כגון ששיפה אותה, ועדיין אפשר לומר דע"א מבטל אח"כ אותן השפוין ששיפה הישראל לכן הביא ראיי' משינויא דרבא דגם אותן השפוין א"א לבטלן אפילו ע"א משום גזירה דלמא מגבה לה וכו', אבל הא קשיא דה"ל להרמ"ך להביא הבריי' דמייתי התלמודא מ"ב א' ודף מ"ט ב' דתני עובד אלילים ששיפה ע"א לצרכו וכו' וישראל ששיפה ע"א בין לצרכו ובין לצרכה היא ושפויה אסורין וע"כ איירי הברייתא בע"א של עובד אלילים דאל"כ מאי קא שאיל התלמודא לר"ל מהך ברייתא הא ר"ל לא התיר נשתברה מאלי' אלא בשל עובד אלילים אבל בשל ישראל לא מהני ביטול אפילו ביטלה להדיא, וכן פירש"י שם ד"ה ישראל ששיפה, ואולי י"ל כיון דלר"י דקיי"ל כוותי' דאמר ע"א שנשתברה מאלי' אסורה הא אפשר לפרש הבריי' דהטעם הוא הואיל והישראל שיפה אותו וישראל אינו מבטל ע"א אפי' של עובד אלילים ואפילו ברשותו לכן הביא הרמ"ך ראיי' משינויא דרבא. איברא תם אני ולא אדע מי גילה רז זה להרמ"ך ז"ל דהך גזירה דרבא מוסכמת לכ"ע דהא רבא לא אמר שם אלא כדי לשנויי מה דמותבינן על ר"ל וקאמר דר"ל ס"ל הך גזירה, אלא לר"י דאמר ע"א שנשתברה מאלי' אסורה והכי קיי"ל אין אנו צריכין לשנויא דרבא לגזור גזירה שלא מצאנו לה סמך במשנה או בבריי' וליתא להך גזירה למאי דקיי"ל כר"י ותמיהני שלא הרגיש מרן בזה ושתק לי' להרמ"ך, אולם באמת אין אנו צריכין לזה שאמרנו דלדידן ליתא להך גזירה בעבור השגת הרמ"ך אלא להסיר קו' אחרת מה שלא השיג הרמ"ך, והוא דלמה לא נזכר בדברי רבינו בשום מקום מהלכותיו דישראל ששיפה אשירה של ע"א מדעתו של העובד אלילים דאפ"ה השיפין אסורין שמא יגבהנו תחלה והוי ע"א של ישראל שאין לו ביטול עולמית, אבל השגת הרמ"ך בלא"ה ליתא לענ"ד דלפי מחשבת הרמ"ך בדברי רבינו שכתב ואם היתה של ישראל בין לצרכה וכו' הכוונה אם שיפה אותו הישראל, ולדעתי א"א לומר כן דא"כ לא חידש לנו רבינו בזה אלא דישראל א"י לבטל לא ע"א ואשרה שלו ולא ע"א ואשרה של עובד אלילים ודבר זה כבר כתב רבינו בהלכה ט' ואין זה דרכו של רבינו לכפול דין אחד, אולם הנראה לי בכוונת רבינו במ"ש ואם היתה של ישראל וכו' דקאי על מ"ש לעיל מזה דלעיל מיירי ששיפה הע"א האשרה וגם הכא מיירי דהע"א שיפה אשרה של ישראל, ואשמעינן בזה דאין ע"א יכול לבטל ע"א של ישראל, וזה לא נשמע ממ"ש הלכה ט' ע"א של ישראל אינה בטילה לעולם אפילו הי' לע"א בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום דאיכא למיטעי ולומר דכוונתו הוא דדוקא כשיש לו בהע"א ההיא שותפות עם ע"א והעובד אלילים השותף ביטלה והישראל הוכרח להניחו לבטלו וס"ד דאמרינן ישראל אדעתי' דע"א קא פלח, וכיון שמבטל הע"א חלקו שיש לו בתועבה הזאת מסתמא ניחא לי' לישראל ג"כ לבטל חלקו ובטל ממילא חלקו של ישראל ואשמעינן רבינו דאמרי' ישראל אדעתי' דנפשי' קא פלח ואף שהע"א מבטל חלקו אפ"ה אפשר דאין בדעתו של ישראל לבטל חלקו, ועיין בתלמודא דע"א נ"ג דמסיק קמ"ל דישראל אדעתי' דנפשי' פלח וברש"י שם ובמרן הלכה ט' אבל אם הישראל מניח להעובד אלילים לבטל ע"א שלו ה"א דבאמת מהני הביטול אפילו בע"א של ישראל ע"י העובד אלילים, וכן מ"ש רבינו וכן ע"א של עובד אלילים שבאת ליד ישראל ואח"כ בטלה העובד אלילים אין ביטולו מועיל כלום, ג"כ היינו יכולין לטעות דאיירי דוקא שביטלו הע"א שלא ברצון ישראל אבל אם ביטלו לרצונו באמת מועיל הביטול, אולם האמת אינו כן אלא אפילו מדעתו של ישראל ג"כ אין עובד אלילים יכול לבטל ע"א של ישראל, ולכן כתב רבינו פה אם שיפה אותה העובד אלילים בין לצרכה ובין לצורך ישראל דודאי ניחא לי' לישראל במעשיו והרי העובד אלילים מבטל ע"א של ישראל מדעתו ורצונו אפ"ה השפויין אסורין, דע"א של ישראל אין לה ביטול בכל ענין, והנה אסברה לה למלתא דאיתאמרה פה, דלכאורה קשה על רש"י במסכת ע"א מ"ב ד"ה אין לה בטילה וטעונה גניזה כדילפינן בפרקין ושם בסתר, והרי זה שלא אליבא דהלכתא דהא בדף נ"ב אמרי' טעמא דר"ע דאין ע"א של ישראל אסורה עד שתעבד הוא משום דכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר ור' ישמעאל הוא דדריש מהאי קרא גניזה לע"א של ישראל ור"ע נפקא לי' גניזה מדכתיב לא תטע לך אשרה וגו' אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה וכו' ואנן קיי"ל כר"ע לגבי' ר"י וממילא ילפינן דע"א של ישראל טעונה גניזה ואין לה ביטול מהיקישא אשרה למזבח, ומדוע קם מאור עינינו רש"י בזה בשיטת ר' ישמעאל מבלי לו שום הכרח לפרש כן, וכן יש להעיר על מ"ש רש"י שם נ"ב ד"ה ישראל אינו מבטל ע"א של עובד אלילים, וכ"ש דישראל אינו מבטל ע"א דישראל דאין לה בטילה עולמית דהא ושם בסתר כתיב, והרי דרשא זו רק אליבא דר"י נדרשת וביותר קשה דשם סתם מתני' היא וכולהו סתמי אליבא דר"ע נינהו כדאית' בסנהדרין פ"ו ומש"ה נקרא ר"ע סתימתאי עיין ברש"י במגילה ב' ד"ה סתימתאי ובמכות י"ז ובמסכת בכורות דף למ"ד והרי לר"ע הא דטעונה גניזה מהיקישא דאשרה למזבח אתיא (ועיין מ"ש לעיל בפ' הקודם הלכה ד' בדעת רבינו) הן אמת דסתמא דתלמודא התם קאמר דישראל מי קא מבטלה והא ושם בסתר כתיב והיינו דרשא דר"י וא"כ יש להצדיק דברי רש"י בהמקומות הנזכרים דהלך בשיטת התלמודא, אפס על התלמודא גופא קשיא מדוע הביא דרשא שהיא דלא כהלכתא דקיי"ל כר"ע וה"ל לתלמודא להביא היקישא דאשרה למזבח. ועוד יש בה שלישיה מה שיש להעיר בהא דשייל התלמודא לר"ע דמפיק מקרא ושם בסתר דאין ע"א של ישראל נאסרה עד שתעבד מנ"ל דע"א של ישראל טעונה גניזה, והא יש כאן תרי יתורים בקרא ושם בסתר, מלת ושם ומלת בסתר דלהורות דאין ע"א של ישראל נאסרת עד שיעשה לה דברים שבסתר לא איצטרך מלת ושם והוי מצי למכתב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש בסתר והוי דרשינן מיתורא דמלת בסתר דהוא מוסב על מלת יעשה בראש הכתוב דהיינו שיעשה לה דברים שבסתר, או דהוי מצי למכתב ארור האיש אשר יעשה בסתר פסל ומסכה, ומהא דכתיב גבי מכה רעהו בסתר אין להקשות למאי איצטרך מלת "בסתר", כבר עמד בזה רש"י בנמוקיו על התורה וכתב דאתי להורות על המספר לשון הרע שהוא נעשה בסתר, ועוד דהא איכא מכה רעהו שאינו בכלל ארור וגם ברוך הוא בעשותו כן כגון לייסרו ולהדריכו בדרך ישרה ויסרו למשפט, עיין מכות ח' דקאמר יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד וכו' ומש"ה איצטרך מלת בסתר לאפוקי כל הני, אבל גבי פסל ומסכה קשיא למאי כתבה רחמנא מלת בסתר אלא להורות עד שיעשה לה דברים שבסתר ומלת "ושם" מיותרת. ורביעי בקדש קשיא למאי דמסיק התלמודא לר"ע דיליף הא דע"א של ישראל טעונה גניזה מהיקישא אשרה למזבח, הנה מהא ליכא למשמע רק דאין הישראל מבטל ע"א שלו או ע"א של ישראל אחר שעובד אלילים דע"א של ישראל אין לה ביטול מישראל אפילו העובדה, ועדיין לא שמעינן דאין אחד מאומה אחרת אשר לא מבני ישראל הוא יכול לבטל ע"א של ישראל, דהא ממזבח הוא דילפינן דאין לע"א של ישראל ביטול, והרי מזבח גופא עובד אלילים יכול לבטל קדושת מזבח שיהי' יוצא לחולין ומותר בהנאה מדאוריי' רק מדרבנן הוא דאסור דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט בדבר ששימשו לגבוה כדאמרינן שם בע"א התם קרא אשכחו ודרשו ובאו בה פריצים וחללוה אמרי היכי נעביד וכו' ה"נ כיון דאישתמש לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט, והרי גבי ע"א של ישראל לא שייכא הך סברא לאו אורח ארעא וכו' ולפחות מדאורייתא יהי' רשאי עובד אלילים לבטל ע"א של ישראל ומנ"ל לר"ע דאפילו עובד אלילים אינו מבטל מדאורייתא ע"א של ישראל, בשלמא מקרא ושם בסתר דמפיק משם ר"י דע"א של ישראל טעונה גניזה ואין לה ביטול שפיר ידעינן דאפילו עובד אלילים נמי אינו יכול לבטל ע"א של ישראל חדא דמה"ת לחלק בין ישראל לאינו ישראל דסתמא כתיב ושם בסתר להורות דאין לה ביטול עולמית, ועוד כיון דגלי לן קרא דטעונה גניזה שמעינן דלא מהני בטול של אינו ישראל דאי מהני למאי איצטרך גניזה הא אפשר לבטלו ע"י אינו ישראל א"ו אין אחד אפי' א"י יכול לבטל ע"א של ישראל, והכא לא כתיב מלת אלהיהם כמו דכתיב באידך קרא פסילי אלהיהם וגו' ודרשינן כל זמן שהן אלהיהן לאפוקי אם בטלו שאינו שוב אלוה שלו. לפיכך ס"ל לרבינו דגם ר"ע מפיק מדכתיב ושם בסתר דע"א של ישראל אין לה ביטול וטעונה גניזה דמה דע"א של ישראל אינה נאסרת לדידי' עד שתיעבד ממלת בסתר נפקא ליה ועדיין מיותר מלת ושם ויליף מהך יתורא ומדאסמכי' למלת בסתר דטעונה גניזה, ודקאמר התלמודא דנפקא ליה לר"ע גניזה בע"א של ישראל מהיקישא אשרה למזבח משום דקשיא ליה לתלמודא מנ"ל לר"ע דע"א של ישראל אינה אסורה עד שתעבד דלמא איצטרך גם שניהם ושם בסתר להך דרשא לחוד דע"א ש"י טעונה גניזה ואין לה ביטול עולמית מדכתיב ושם בסתר להכי קאמר דר"ע נפקא ליה גניזה מהקישא ולא מהני לה ביטול ונהי דעדיין ליכא למשמע דאף מי שאינו מזרע ישראל אינו יכול לבטל ע"א של ישראל דהא איכא למימר דין לבא מן הדין להיות כמזבח מיהו דבר זה כבר אפשר למילף ממלת ושם דהוא מיותר ואתי' נמי לדרשא דע"א של ישראל אין לה ביטול כלל אפי' ע"י זרע אחר, ושוב ליכא למימר מנ"ל לר"ע למדרש ממלת בסתר דבעינן שיעשה דברי' שבסתר דלמא להכי לחודא אתי דטעונה גניזה ואין לה בטול, דא"כ למאי איצטרך הסמיכות אשרה למזבח דכבר ידעינן דטעונה גניזה מדכתיב ושם בסתר ומהא איכא למשמע דלעולם אין לה ביטול בין ישראל לע"א שלו ובין ישראל לע"א של חבירו, אף אם ישראל המבטל פלח ג"כ להע"א ההיא, וגם שמעינן דאפילו זרע אחר שאינו מזרע ישראל ג"כ אינו יכול לבטל ע"א של ישראל, וע"כ צריכין אנו לומר דמלת בסתר אתי' להורות דאין ע"א של ישראל נאסרה על שתיעבד, ועדיין אייתר מלת ושם ודרשינן מיני' דאפי' עובד אלילים ג"כ אינו מבטל ע"א של ישראל, ומעתה לפי המסקנא גם לר"ע ילפינן דע"א ש"י אין לה ביטול עולמית אפי' ע"י ע"א ממלת ושם ושפיר מייתי התלמודא וכן רש"י במקומות הנזכרים לעיל הך דרשא לענין גניזה ושאין לה ביטול כלל לע"א של ישראל, והנה מכל האמור פה מבואר דיש מקום לטעות ולומר דאע"ג דע"א ש"י אין לה ביטול היינו מישראל בין ע"א שלו ובין של חבירו, משא"כ ע"א של עובד אלילים בין בעלים ובין אחר יכול לבטלו, ומ"מ מי שהוא אינו ישראל יכול לבטל אפי' ע"א של ישראל דומיא דמזבח דגלי קרא ובאו בה פריצים וחללוה, אבל האמת אינו כן דגלי לן קרא ביתורא ושם בסתר אף אליבא דר"ע דבשום אופן א"א לבטל ע"א של ישראל אפי' מי שהוא מזרע אחר והשתא מתישבים היטב דברי רבינו פה בלי גמגום כלל.