הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק ו׳
הלכה א׳
הָעוֹשֶׂה אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. הָיָה שׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. כֵּיצַד הוּא מַעֲשֵׂה הָאוֹב. זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַקְטִיר קְטֹרֶת יְדוּעָה וְאוֹחֵז שַׁרְבִיט שֶׁל הֲדַס בְּיָדוֹ וּמְנִיפוֹ וְהוּא מְדַבֵּר בַּלָּאט בִּדְבָרִים יְדוּעִים אֶצְלָם עַד שֶׁיִּשְׁמַע הַשּׁוֹאֵל כְּאִלּוּ אֶחָד מְדַבֵּר עִמּוֹ וּמְשִׁיבוֹ עַל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹאֵל בִּדְבָרִים מִתַּחַת הָאָרֶץ בְּקוֹל נָמוּךְ עַד מְאֹד וּכְאִלּוּ אֵינוֹ נִכָּר לָאֹזֶן אֶלָּא בְּמַחֲשָׁבָה מַרְגִּישׁ בּוֹ. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ גֻּלְגּלֶת הַמֵּת וּמַקְטִיר לָהּ וּמְנַחֵשׁ בָּהּ עַד שֶׁיִּשָּׁמַע כְּאִלּוּ קוֹל יוֹצֵא מִתַּחַת שֶׁחְיוֹ שָׁפָל עַד מְאֹד וּמְשִׁיבוֹ. כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂה אוֹב הֵן וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶן נִסְקָל:
הלכה ב׳
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַיִּדְּעֹנִי. מֵנִיחַ עֶצֶם עוֹף שֶׁשְּׁמוֹ יָדוּעַ בְּפִיו וּמַקְטִיר וְעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּפּל כְּנִכְפֶּה וִידַבֵּר בְּפִיו דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת. וְכָל אֵלּוּ מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֵן וְאַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט לא) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת" וְגוֹ':
הלכה ג׳
הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ בִּרְצוֹנוֹ וּבְזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְאִם עָשָׂה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ ב) "אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ מוֹת יוּמָת" וְגוֹ'. וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח כא) "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּלֶךְ" וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ". כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. מַדְלִיק אֵשׁ גְּדוֹלָה וְלוֹקֵחַ מִקְצָת זַרְעוֹ וּמוֹסְרוֹ לְכֹהֲנֵיהֶם עוֹבְדֵי הָאֵשׁ. וְאוֹתָן הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין הַבֵּן לְאָבִיו אַחַר שֶׁנִּמְסַר בְּיָדָן לְהַעֲבִירוֹ בָּאֵשׁ בִּרְשׁוּתוֹ וַאֲבִי הַבֵּן הוּא שֶׁמַּעֲבִיר בְּנוֹ עַל הָאֵשׁ בִּרְשׁוּת הַכֹּהֲנִים וּמַעֲבִירוֹ בְּרַגְלָיו מִצַּד זֶה לְצַד אַחֵר בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת. לֹא שֶׁהוּא שׂוֹרְפוֹ לַמּלֶךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׂוֹרְפִין בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַחֶרֶת אֶלָּא בְּהַעֲבָרָה בִּלְבַד הָיְתָה עֲבוֹדָה זוֹ שֶׁשְּׁמָהּ מלֶךְ. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַחֶרֶת חוּץ מִמּלֶךְ פָּטוּר:
הלכה ד׳
אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ סְקִילָה עַד שֶׁיִּמְסֹר בְּנוֹ לַמּלֶךְ וְיַעֲבִירוֹ בְּרַגְלָיו בָּאֵשׁ דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה. מָסַר וְלֹא הֶעֱבִיר הֶעֱבִיר וְלֹא מָסַר. אוֹ שֶׁמָּסַר וְהֶעֱבִיר שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַעֲבָרָה פָּטוּר. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר מִקְצָת זַרְעוֹ וְיָנִיחַ מִקְצָת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ ג) "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמּלֶךְ" מִקְצָתוֹ וְלֹא כֻּלּוֹ:
הלכה ה׳
אֶחָד זֶרַע כָּשֵׁר וְאֶחָד זֶרַע פָּסוּל אֶחָד בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם עַל כָּל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ הוּא חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן זַרְעוֹ. אֲבָל אִם הֶעֱבִיר אֶחָיו אוֹ אַחְיוֹתָיו אוֹ אֲבוֹתָיו אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר עַצְמוֹ פָּטוּר. הֶעֱבִיר אֶחָד מִזַּרְעוֹ וְהוּא יָשֵׁן אוֹ שֶׁהָיָה סוּמָא פָּטוּר:
הלכה ו׳
מַצֵּבָה שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה הִיא בִּנְיָן שֶׁהַכּל מִתְקַבְּצִין אֶצְלָהּ וַאֲפִלּוּ לַעֲבֹד אֶת ה' שֶׁכֵּן הָיָה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז כב) "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה". וְכָל הַמֵּקִים מַצֵּבָה לוֹקֶה. וְכֵן אֶבֶן מַשְׂכִּית הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה עָלֶיהָ לַשֵּׁם לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו א) "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ" מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַנִּיחַ אֶבֶן לְפָנֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ. לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין כֵּן לַה'. וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו עַל הָאֶבֶן וְנִמְצָא כֻּלּוֹ מֻטָּל עָלֶיהָ שֶׁזּוֹ הִיא הִשְׁתַּחֲוָיָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:
הלכה ז׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר (הָאֲרָצוֹת) אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְהִשְׁתַּחֲווֹת עַל הָאֲבָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו א) "בְּאַרְצְכֶם", בְּאַרְצְכֶם אִי אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים עַל הָאֲבָנִים אֲבָל אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים עַל הָאֲבָנִים הַמְפֻצָּלוֹת בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִפְּנֵי זֶה נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיעַ מַחְצְלָאוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָרְצוּפוֹת בַּאֲבָנִים אוֹ מִינֵי קַשׁ וְתֶבֶן לְהַבְדִּיל בֵּין פְּנֵיהֶם וּבֵין הָאֲבָנִים. וְאִם לֹא מָצָא דָּבָר מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הָאֶבֶן הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וּמִשְׁתַּחֲוֶה אוֹ שׁוֹחֶה עַל צִדּוֹ וּמַטֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַדְבִּיק פָּנָיו בָּאֶבֶן:
הלכה ח׳
כָּל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַה' עַל הָאֲבָנִים הַמְפֻצָּלוֹת בְּלֹא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶחָד הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם אוֹ בְּלֹא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם מִשָּׁעָה שֶׁיִּכְבּשׁ פָּנָיו בַּקַּרְקַע נִסְקָל:
הלכה ט׳
הַנּוֹטֵעַ אִילָן אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ אוֹ בְּכָל הָעֲזָרָה בֵּין אִילַן סְרָק בֵּין אִילַן מַאֲכָל אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאוֹ לְנוֹי לַמִּקְדָּשׁ וְיֹפִי לוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז כא) "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ". מִפְּנֵי שֶׁהָיָה זֶה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נוֹטְעִין אִילָנוֹת בְּצַד מִזְבֵּחַ שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבְּצוּ שָׁם הָעָם:
הלכה י׳
אָסוּר לַעֲשׂוֹת אַכְסַדְרָאוֹת שֶׁל עֵץ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּבִנְיָן וְאֵינוֹ עֵץ נָטוּעַ הַרְחָקָה יְתֵרָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז כא) "כָּל עֵץ". אֶלָּא כָּל הָאַכְסַדְרָאוֹת וְהַסְּבָכוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל אֶבֶן הָיוּ לֹא שֶׁל עֵץ:
כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ו׳
א׳
העושה אוב וכו'. בריש כריתות מני כל הנהו דחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומני אוב בהדייהו ואמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ה) מ"ט לא תנא התם ידעוני כי היכי דתנא אוב, ואמר ר' יוחנן לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דתרוייהו מחד קרא נפקי ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וא"כ אליבא דר' יוחנן ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ריש לקיש אמר דהיינו טעמא דלא תני ידעוני משום דאינו חייב חטאת. וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. ומה שכתב נסקל מפורש בתורה:
וכן הלוקח גולגולת המת וכו'. בפרק ארבע מיתות שם שנינו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופירש רש"י פיתום שם המכשף. ובברייתא בגמרא אמרו שבעל אוב הוא הנשאל בגולגולת:
כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטורת וכו': כתב הראב"ד כיצד מעשה האוב וכו' א"א בבית הקברות וכו'. משחיו של מת עכ"ל. ואיני יודע מהיכן למד הראב"ד כן ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות:
ב׳
ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וכו'. בתורת כהנים פרשת קדושים:
ג׳
הנותן מזרעו וכו'. בריש כריתות (דף ב') מני לה בהדי הנהו שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה:
ומ"ש נסקל. בהדיא כתיב בקרא עם הארץ ירגמוהו וכו':
ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'. בסה"מ שלו כתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה באומרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכוונת רבינו במה שכתב כאן דמקרא דלא ימצא בך ילפינן פירושא דמולך כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ד) מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך, ומה שכתב בסה"מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירוש דמולך שייך למימר נכפלה:
כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח וכו'. מתבאר והולך:
ומ"ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו, אבל אין כן דעת רש"י בפרק ארבע מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו:
ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה בתוך וכו'. בפרק ארבע מיתות (שם) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא, תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור. ופירש"י שרגא דליבני שורת לבנים גבוה לבנה ע"ג לבנה והאש מכאן ומכאן. כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה. העבירו ברגל פטור אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ"ל. ויש לתמוה היאך כתב רבינו דאינו חייב עד שיעבירנו ברגליו דאדרבא בגמרא אמרינן דהעבירו ברגל פטור, ונשאל הגאון מהר"י קולון על זה והשיב דרבינו מפרש האי שרגא דליבני שאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב נושא את בנו על כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע"ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש מ"מ כיון דשרגא דליבני ובמיצעי פירוש גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גובהן עד כנגד גובהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעת בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהבת מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש ועל זה פליג רבא וס"ל דאם העבירו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא צריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד כמ"ש רבינו והיינו דמייתי סיעתא לרבא מברייתא דקתני העבירו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי. ודיקא נמי כדפרישית שרבינו כתב ומעבירו ברגלו ולקמן נמי כתב ויעבירנו באש וברגלו ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני העבירהו ברגלו אלא ודאי דברגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרישית ע"כ. ול"נ שרבינו מפרש דאביי דאמר שרגא דליבני היינו שהאש מכאן ומכאן ושורות הלבנים באמצע ומעביר בנו על שורות הלבנים אבל לא בתוך השלהבת ורבא פליג עליה ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת ולאפוקי מדאביי ותניא כותיה דרבא העבירו ברגל דהיינו שרגא דלבני שהוא עובר ברגלו כמי שמהלך בשוק פטור עד שיעבור בתוך השלהבת דאז אורחא דמילתא דאינו עובר ברגלו משום דרגליו תכוינה ולא שתחויב הקפיצה עכ"פ וכדברי רש"י אלא הכוונה לרבא ולברייתא העברה בתוך השלהבת לבד. וזהו שכתב רבינו ומעבירו וכו' בתוך השלהבת.
ומ"ש רבינו ומעבירו ברגליו. ענינו שלא יעבירנו מראשו או מצדדיו כמו שעושין כשמחרכין התרנגולת אלא העברה מצד רגליו בעינן. ואפשר דס"ל דאיתיה בכלל מאי דאמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ואין דרך העברה אלא מצד רגליו:
לא שהוא שורפו וכו'. רש"י כתב כן שם ודייק לה מדתניא המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה חי הוא והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב:
לפיכך העושה וכו'. שם באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס"ד) תנן העובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובגמרא קתני עבודת כוכבים וקתני מולך כלומר דמדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל עבודת כוכבים הוא תנן כמ"ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודת כוכבים חייב כלומר דקסבר מולך עבודת כוכבים הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב ר"א בר"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתניתין קי"ל. אבל ק"ל מאי לפיכך שנראה שאין דין זה נמשך מדין של מעלה. ונ"ל שהוא מקושר עם מ"ש לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפילו לעבודת כוכבים אחרת היה חייב דתיפוק ליה משום מקטר כנ"ל. ונראה מדברי רבינו שכתב לעבודת כוכבים אחרת דמולך עבודת כוכבים הוא והעושה אחד מארבע עבודות לפניו חייב ודלא כרש"י שכתב דפטור:
ד׳
אינו חייב וכו'. משנה (שם) אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש:
ומ"ש או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור. מימרא דרב יהודה וברייתא שם כתבתים בסמוך:
ואינו חייב עד שימסור וכו'. שם מימרא דרב אחא בריה דרבא וכתבו התוס' וא"ת מקמא איחייב ליה וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירו בבת אחת. ול"נ דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו:
ה׳
אחד זרע כשר עד ובנותיו בניהם ובני בניהם וכו'. ברייתא שם:
אחד בניו וכו'. ברייתא שם ודריש מכי מזרעו נתן למולך בן בנו ובן בתו דכולהו זרעו נינהו וממילא שמעינן שמי שאינו זרעו פטור עליו, ועוד שם ברייתא מפורשת אינו חייב אלא על יוצאי ירכו אביו ואמו אחיו ואחותו פטור:
או שהעביר עצמו. ברייתא שם. העביר עצמו פטור ורבי אלעזר בר"ש מחייב ופסק כת"ק:
העביר אחד מזרעו וכו'. שם בעיא דלא איפשטא ופסק בדיני נפשות להקל:
ו׳
(ו-ח) מצבה שאסרה תורה וכו' אפילו לעבוד את ה'. כן משמע בספרי פרשת שופטים דקאמר מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים ומצבה דאבות לה' היתה ואפ"ה קאמר שהיא שנואה לבנים: וכן אבן משכית וכו' אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה"כ דוגמא של מקדש, עכ"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם ומייתי שם האי ברייתא על האי דקאמר התם רב איקלע לבבל בתענית צבור נפול כ"ע אאנפייהו והוא לא נפל על אנפיה מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אין אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים א"ה מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמי דרב הואי ואי בעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד פירוש דמעיקרא שני ליה שרצפת אבנים היתה קמיה דרב ולכך היה אסור לו שיפול אבל לפני הצבור לא היתה ולכך הותר להם ליפול על פניהם ואי בעית אימא דלפני ההיכל היתה רצפת אבנים ולאינך הוא שרי שלא היו פושטים ידיהם ורגליהם אבל לרב שמנהגו לפשוט ידיו ורגליו היה אסור. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא"ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ומה שכתב או שוחה על צדו למדו מדאמרינן אמר רב חייא בר אבין חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי כלומר שהיו מטין עצמם על צדיהן ולא נופלים על פניהם ממש מפני הרצפה וכן פירשו התוס' והרא"ש בשם רבינו האי גאון. ומדחזינן דאביי ורבא הוו מצלי אצלויי משמע דסבירא להו כלישנא קמא דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים ומשום הכי פסק רבינו כההוא לישנא אע"ג דלישנא קמא הוי. ונ"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע"פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל"ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב"ש בתשובתו וז"ל מדברי רש"י והרמב"ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע"פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה, עכ"ל:
ט׳
הנוטע אילן וכו'. בספרי פ' שופטים מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בל"ת ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' וכו' ראב"י אומר מנין [שאין עושין אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא נקט] שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל"ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה ומשמע דמדרבנן הוא דמיתסר וקרא אסמכתא בעלמא. ומ"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב גבי נוטע אילן בעזרה דמשמע דחוץ לעזרה שרי ובספרי אסר גם בהר הבית ואין לומר דהר הבית לא קאי אלא לבונה בית אבל נוטע אילן לא מתסר אלא בעזרה דמהי תיתי לן ועוד דנוטע חמור מבונה וכיון דבונה אסור בהר הבית כ"ש נוטע. ואפשר דסבר רבינו דראב"י פליג את"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד ופסק כמותו משום דמשנתו קב ונקי ותו דבספ"ק דתמיד (דף [כח:]) מקשה מיניה. ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה ואפשר דס"ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת"ק של עץ הוא כעין אכסדרה ואתא ראב"י למימר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ומדברי הראב"ד שכתב לשכת העץ בית היתה משמע דסבר דלראב"י לא מיתסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמי לאלו כלל. ומה שהקשה מגזוזטרא שהקיפו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה ותירץ לשעתה היתה, בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה תירץ בענין אחר:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ו׳
א׳
העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל היה שוגג מביא חטאת קבועה. הנה במשנה סנהדרין נ"ג וס"ה וכיו"ב אי' בעל אוב וידעוני בסקילה ורבינו כתב העושה אוב וחסר מעשה אוב ומעשה ידעוני כי אוב נקרא העושה אלה, אבל במשנה דנאמר בעל אוב ובתורה לא נאמר רק אוב ולמה נאמר בעל באוב ולא במכשף וכיו"ב, ובמקרא מצינו בעלת אוב אשת בעלת אוב שמואל א' כ"ח, ונראה כי אוב שם הקסם ואל תפנו אל האובות נאמר שלא נפנה על הקסם ובתרגום שאמר על אובות וידעוני בידין וזכורו בפרשת קדושים ובשמואל בתרגום יונתן שם אתתא דידעה לאסקעו בידין, ונאמר בזה להבין להלן ה"ב כמ"ש לעיל בס"ד, והנה אמר העושה וכו' בחר בלשון זה ולא כלשון המשנה בעל אוב וידעוני להעיר דצריך במעשה לחייבו חטאת, ועי' בלח"מ שכתב לדייק בלשון בעל ידעוני במעשה שכתב הרמב"ם בהל' שגגות דיש ידעוני במעשה ושלא במעשה ובזה מתרץ שלא יהיו דברי רמב"ם נגד הסוגיא ס"ה דאף לר' יוחנן רק לר' עקיבא הוי ידעוני בחטאת עיי"ש, והנה בהל' זאת נאמר העושה אוב וכו' ובה"ב כיצד מעשה הידעוני וכו' ומקטיר וכו' וידבר בפי' וכו'. והנה כמ"ש בפ' הקדום למסקנא דסוגיא דשם לר"י לרבנן עקימת שפתי' במאי דלא תליא בלב הוי מעשה כן נראה לדעת הרמב"ם ועי' בתוס' שם שמחלקין בין דיבור ודיבור עיי"ש, אבל לדעת רבינו י"ל כן כמ"ש לעיל והנה בגמ' איתא בידעוני והוא מדבר מאליו ובתו"כ קדושים פרשה ט' מי"ג אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו, כן לשון המשנה ונראה שמפרש מדבר מאליו שנראה כך כמ"ש בפי' משנה שם לפרש הכל לפי הדמיון וכמובא בלח"מ וא"כ הוי ידעוני בדיבור בלבד כמעשה לענין חטאות כמו לענין מלקות לעיל בפ' הקדום.
ב׳
כיצד מעשה הידעוני וכו' ואזהרה שלהן מנין אל תפנו אל האובות וכו'. הנה זה כדעת התוס' סנהדרין ס"ה ע"א ולא כרש"י בד"ה באזהרה שפי' לא תפנו על הנשאל עיי"ש, ובתו"כ פרשת קדושים פ"י ה"א ובירושלמי שם כתוס', אמנם יפלא לפרש לשון המקרא אל תפנו וכו' על הנשאל וראית התוס' ממקרא והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים וכו' והכרתי אותו וכו' ועל כרחך בנשאל דשואל בלאו בלבד כדאי' במשנה, וכ"ז יקשה לפרש לשון אל תפנו ואשר תפנה על הנשאל ונראה כמ"ש לעיל שרבינו תיקנו בלשון שכתב העושה אוב וכמ"ש לעיל דלשון בעל אוב שנמצא מורה כי אוב אינו שם התואר לאיש רק הקסם מצד עצמו נקרא כן וכן ידעוני ולכן על האיש העושה ופונה להם נוסף בעל אוב ובפ"א ה"ד משגגות כתב בעל ידעוני עיי"ש, וכן בפי"א הי"ד מע"ז עיי"ש, וא"כ נאמר אל תפנו על הנשאל שאל יפנו לקסמי אלה אוב וידעוני להשתדל בהם להגיד לאחרים ע"י וכמו כן נאמר אשר תפנה וכו' בכרת על הנשאל אשר פונה לאוב וידעוני ע"י להגיד עתידות וי"ב, והנה במס' עירובין י"ז אי' אל תפנו וכו' על השואל עיי"ש אבל גירסת רבינו בסה"מ שם אל תפנו אל האלילים עיי"ש ובפר"ח בזה עיי"ש, והלשון "קסמי נא לי באוב" שם "ועשה אוב וידעוני" דברי הימים ב' ל"ג מסכים על מ"ש כי אינו שם התואר להעוסקים רק להקסם שנקרא כך, ולשון רבינו בה"א העושה וכו' כלישנא דקרא דברי הימים הנ"ל. הערה. ראיתי להקשות בסתירת דברי התוס' סנהדרין ס"ה ע"א הנ"ל ממ"ש בתוס' שבת קנ"ו ע"א בד"ה כלדאי דבאוב נאמר אל תפנו שלא לשאל ממנו עיי"ש, ונראה דתוס' הקשה כן שם לפי פי' רש"י במס' סנהדרין לפי' במס' פסחים עיי"ש. גם מ"ש בפי' אוב וידעוני עי' שבת קנ"ב ע"ב אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל ועי' ברש"י בעל אוב עיי"ש, והנה שם היתה אשה בעלת אוב ואובא טמיא אינו לשון נקיבה אבל למ"ש על הקסם נאמר שנקרא כן אתי שפיר.
ג׳
הנותן מזרעו למולך וכו' כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו למסרו לכהניהם עובדי האש ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהן לעכו"ם אחרת אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך, לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור. מ"ש אש גדולה וכו' כנראה מלישנא דגמ' שרגא דלבנא במצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא וכו'. למסרו לכהנים וכו' ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו וכו' להעבירו וכו' ואבי הבן הוא שמעביר וכו'. שלא כרש"י בד"ה לא תתן להעביר לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה עכ"ל ומובא בכ"מ, ועי' בס' תורת חיים שכתב דדייק כרבינו דאי כרש"י מסר למולך ולא העבירו באש קאי על הכהנים והעביר באש ולא מסר למולך קאי אאב דאל"כ פשיטא דאינו חייב דלא עביד מידי עיי"ש, וכונת רש"י דשלא נפרש דנותן ע"מ להעביר חייב כמ"ש בד"ה לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודא עכ"ל, וע"ז צריכין לדייק מקרא ולאשמעינן דס"ד משום דמסתמא יעבירו אותו הוי מעשה גמור ואם נאמר דהאב המעביר וא"כ ל"צ לאשמעינן דפשיטא לן דאינו חייב כ"ז שלא גמר מעשהו בסקילה, ויוכל לחזור ושאני ממגדף ועובד ע"ז דאמרינן תוך כדי דיבור חוץ מע"ז וכו' דשאני דלא עביד מידי עוד במסירה בלבד ואין הקדש לע"ז כדאיתא במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב וברש"י סנהדרין מ"ח ע"א בד"ה מידי דאורחא עיי"ש, ועל כרחן משום דמסירה לכהנים והמה מסתמא יעבירו נחשב כמעשה גמור קמ"ל דלא, ולרמב"ם י"ל מה"ט נאמר דלא מהני מסירה לחודא משום דעל אבי הבן גמר המעשה להעבירו וזה אשמעינן, (גם י"ל במ"ש ברש"י סתמא דמלתא וכו' דאף דלישנא דקרא לא מפרש על הכהנים מסתמא נאמר דהמה עובדין עבודתן). ובירושלמי סנהדרין פ"ז מ"י בגמ' מסר ולא העביר בפלוגתא דחזקיה ור"י דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור ובפני משה שם לפרש דלדעת הירושלמי פליגי בטובח ע"י שליח נגד הבבלי ב"ק ע"א דלכו"ע מחייב בטובח ע"י אחר עיי"ש, ועכ"פ נראה דנשאו ונתנו בזה בירושלמי אם האב בעצמו ועכ"פ עדיף דתליא בשליח מהני ותליא בשליח לדבר עבירה בגוי מישראל ובנראה סייעתו דרבינו מירושלמי ג"כ דבלתי מוכרע ונראה דבעי ע"י ישראל האב בעצמו, אמנם בפי' משניות כתב הרמב"ם ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש וכו' ובסה"מ ל"ת ז' כתב ויתנהו לגזבר מתעסק לאותו הנעבד ויעבירהו הגזבר על האש מצד אל צד עכ"ל והעיר ע"ז בפר"ח עיי"ש, דנראה מזה דלאו דוקא האב בעצמו ולכאורה יש לעיין אם נאמר לפרש האב למה מהני כהנים שלוחים לחייבו אם נאמר אין שליח לדבר עבירה מישראל לגוי בשלמא לרש"י י"ל דוקא בכהנים שמסתמא עושין כן והקרא כדרכי עבודה חייבה אבל לרבינו יקשה לכאורה ואולי למד דבריו מירושלמי הנ"ל כמו בטביחה דקיי"ל ע"י אחר לכו"ע חייב לפי סוגית הבבלי וכדעת הירושלמי שמדמה זה לזה וצ"ע. ובפר"ח כתב לרש"י לא מהני האב עיי"ש וי"ל כמ"ש דאם מהני לא יהני הכהן לחייבו דאין שליח לדבר עבירה ועל כרחך דלא מהני משום דדרכי עבודה בכהנים חייב, ועי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"ד דבגוי לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה עיי"ש, והנה האי דינא סתמא קתני וי"ל דמיירי בשמשין ישראלים ג"כ דשייך אין שליח לדבר עבירה. ובירושלמי נמצאתה אתה אומר לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך ר' נסה בשם ר' לעזר לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטילנו ויעבירנו עכ"ל מזה נראה דוקא האב יעבירו וכן פי' בפני משה שם, וראיתי הרמב"ן בפ' אחרי מות בד"ה לא תתן שהביא הירושלמי ופי' שאב מעבירו עיי"ש שכתב ואולי שכהנים מניפין אותו וכיו"ב עיי"ש. ומעביר ברגלו וכו'. עיין בכ"מ ובפני משה בירושלמי בפי' ובמראה פנים שם ובמרכבת המשנה וברדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"א סי' כ"ג עיי"ש. לא שהוא שורפו וכו'. עי' ברמב"ן בפרשת אחרי מות במקרא לא תתן וכו' שהאריך שהיה שריפה ממש עיי"ש וברש"י במס' סנהדרין ס"ה ע"ב בד"ה שרגא וכו' ומעבירין עליו ואין שורפו מדקתני לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה הוא חי והא דאמרינן גבי חזקיה וכו' לאו למולך היה וכו' דהתם שריפה כתב עכ"ל, וברדב"ז הנ"ל כתב ליישב דפי' בעונש עוה"ב פטור ועיי"ש מ"ש עוד בזה וצ"ע וכתב עוד דמאן דס"ל מעביר עצמו חייב ס"ל דלא בעיא שריפה עיי"ש ויקשה דהרי בין למאן דאמר חייב ובין למאן דאמר פטור במעביר עצמו יקשה האיך שייך בשריפה וא"כ כו"ע ס"ל דלא בעי שריפה ממש וצ"ע וכתב עוד די"ל דל"צ רק שיהיה טריפה ועומד למות ושייך א"כ פטור וחייב עיי"ש. לפיכך העושה וכו' לעכו"ם אחרת וכו' פטור. ובכ"מ דייק דס"ל לרבינו דמולך עכו"ם הוא והעושה אחת מד' עבודות לפניו חייב ולא כרש"י שכתב דפטור עיי"ש, ודברי רש"י בד"ה שלא למולך וכו' ולא משום ע"ז וכו' אלא חוק הוא להם והתורה קפיד על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב עכ"ל, וקשה לצייר חוק זה דשאר חוקי העכו"ם כמ"ש במהרי"ק מובא בכ"מ פי"א ה"א כהוא שיש בהם צד צניעות וכיו"ב וזה לא שייך בזה ואם הוי לכבוד ע"ז א"כ הוי כעבודת ע"ז ומכבדה כמו המרבץ וכו' שהוי בלאו ואם בזה בכרת עכ"פ לא שייך לומר ולאו משום ע"ז וכו' שכתב ברש"י וצ"ע, ועי' ברמב"ן בפרשת קדושים בד"ה לזנות שכתב דמאן דס"ל מולך ע"ז אין פי' דשמו מולך רק לכל ע"ז וכל שהמליכוהו הוי בכלל זה עיי"ש, ועי' בירושלמי סנהדרין עיי"ש.
ד׳
אינו חייב כרת וכו' עד שימסור בנו למולך ויעבירו ברגליו באש, מסר ולא העבירו העביר ולא מסר או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור, ואין חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת שנאמר כי מזרעו נתן למולך מקצתו ולא כולו. ובתוס' מובא בכ"מ וא"ת מקמא אחייב ליה וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעביר בבת אחת, ובכ"מ כתב ע"ז ולי נראה דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו עכ"ל. ובלתי מובן דכמה שיעורו לומר שתלוי ועומד אם העביר או לא, ונראה דבאותו זמן ותוך כדי דבור של אותו העברה בעינן דלאחר זמן מרובה הוי מעשה בפ"ע דאל"כ נאמר נמתין כל ימי חייו ולא נמיתו לעולם ועל כרחך אין שיעור אחר רק לאחר אותה העברה מיד ותוך כדי מעשה דהוי כבבת אחת והנה זה שכתבו בתוס' ומאי הוסיף בכ"מ על דברי התוס', וי"ל לדעת התוס' היה נראה דמקמא חייב רק בראינו מיד שהעביר בב"א וכמ"ש תוך כדי דבור כבבת אחת דמי אבל אם נבטל שלא היה יכול לשרוף כולמו חייב וביותר למ"ש בסמ"ג דפטור משום דחטא גדול מלהיות כפרה לו מעונש מיתה וכ"ז בעבר אבל בנבטל אף באונס חטאו אינו גדול כ"כ ועל מחשבתו להעביר כולו לא שייך שלא יהיה לו כפרה במיתה, אבל לדעת הכ"מ אינו חייב ותלוי ועומד אם יעשה כולה ואם נבטל מלעשות כולה פטור וגם בזה צ"ע, ואולי יש לומר מדחזינן שעבר כמו כן נדון על מחשבתו בהבטלו מעשותו ג"כ ועכ"פ מספיקא לא קטלינן ליה זה אשר נראה לומר בדברי כ"מ ליישב דבריו לענ"ד. ועיין בפר"ח שכתב על דברי הכ"מ דהוי התראת ספק בכה"ג עיי"ש, ולא ידעתי ענין התראת ספק בכה"ג דהוי כהותרה שלא יאכל כזית חלב דעד שלא ראינו שאכל הכזית כולה כדי אכילת פרס אינו חייב וכי נאמר דהוי התראת ספק שמא לא יגמור שעוריה וכן כאן לא הוי בכלל התראת ספק שמא יוסיף כיון דבהתראה לא היה רק על מקצתו וכמו שאמר להעבירו גם לא נאמר שיוסיף לעבור כ"ז שלא ראינו ואף דחשוד מ"מ התראת ספק לא שייך דמנ"ל שיוסיף ובפר"ח כתב דתליא בקיבל התראה על מקצתו עיי"ש ובלי ספק כונת הכ"מ רק דהוא כתב בהתרו בו שאם יעבור מקצתו יהיה חייב ובקיבל התראה חייב אפי' בהעביר כולו ובהיפוך בלא קיבל פטור בהעביר מקצתו וכתב וזה ברור ולענ"ד צ"ע בזה לומר דתליא בקבלת התראתו אם עושה היפוך ממה שקיבל לעשות, וגם צ"ע אם התרו אחרי המסירה קודם שהעביר אם מהני ההתראה דאז לא הוי בכלל ספק דנודע כמה מסר ואם דצריך על המסירה ג"כ התראה בהתראה גם קודם לזה ואף דהוי על המסירה התראת ספק דלא נדע כמה ימסור נראה כיון דעיקר הוי בהעברה אח"ז וא"כ הוי אח"ז התראת ודאי כיון דלא מסר רק מקצתו ודאי לא יעביר יותר וימסור עוד פעם ובטעם מקצת ולא כל זרעו עי' בסמ"ג, ובמהרש"ל בביאורו מ"ש ע"ז, וטעם אחר בס' החינוך קדושים סי' ר"ח עיי"ש.
ו׳
מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפי' לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי כוכבים ומזלות שנאמר ולא תקים לך מצבה, וכל המקים מצבה לוקה. ובכ"מ בשם הספרי אף שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים ועיין ברמב"ן שופטים ט"ז, וברמב"ן העיר שגם המזבחות היו לעע"ז ולמה רק המצבה השנואה וכתב אולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות ולא היה להם בית ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עליה וכו' אבל במזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם והנראה בעיני כי היו הכנענים השטופין בע"ז עושין בכל בתי אלוהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאין שם וגם היום עושים כן והנה השם הנכבד שמאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות וכו' עכ"ל, ובאברבנאל כתב כי האבות לא הקימו מצבה רק לעד ועובדי ע"ז הקריבו עליה וזה שאסרה התורה עיי"ש ולשון אהובה לאבות וכו' צריכין לדחוק לפי פירושו ועי' בספורנו כי היה ענינו כאילו המקריב נצב תמיד לפני הקודש כענין שויתי וכו' עכ"ל, ולשון תקים לך מסכים על פי' ונראה כי היה לעד על דביקתו לה' כאשר היה לאבות ועובדי ע"ז שבחרו לאלילים אבל לא היה להקריב עליו וכן דעת רבינו פה כי לא היה להקריב כמ"ש "בנין שהכל מתקבצין אצלה". ונראה כי היה הבנין לזכרון ולהעיר לעבודה ובאבות היה לזכרון בנפלאות ומעשי ה' להזכירם ואסרה התורה למען לא יתחלפו בפסילים לעבוד המצבות בעצמם כמ"ש ברמב"ם בריש הל' ע"ז כי מתחילה אשר היה לזכרון לה' אח"ז עבדו לו וכן יהיה ואולי היה כי המצבות אשר היו לזכרון והתקבצו אצלה כמ"ש רבינו לעבוד ה' כי היתה עומדת לזכרון ע"ז, ואסרה התורה כמ"ש כמו שאסרה כל פסל לזכרון מפני טעות העובדי ע"ז, וא"כ כל מצבה אשר לזכרון לכבוד ה' אסרה התורה, ולהסכים זה עם דברי האברבנאל צריכין לחלק בין לסימנא בעלמא ובין לכבוד ה' ועבודתו עיי"ש. והשכיל רבינו לכתוב בנין שהכל מתקבצין אצלה, כי אין זה רק המורה ועומד לנס וזכרון לרואין אותו כאשר יעמדו היום במקום אשר גבורים נפלו שמה ובאין שמה לכבודו וזה שאסרה התורה מפני חילוף הפסל ומסיכה וטעות בזה לא שייכה במזבח שמקריבין בו ואין מורה על דבר מצד עצמה כמו המצבה. וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עכו"ם להניח אבן לפניה להשתחות אליה לפיכך אין עושין כן לה, ואין לוקין עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה. לא פי' כרש"י שלא יעשהו דמות המקדש אלא משום דרכי העכו"ם כמובא בכ"מ עיי"ש, ובזה נשמר לישב קושית הטורי אבן במס' מגילה כ"ב דבע"ז מוכח בהוריות ובמס' כריתות דבכפיפות קומה הוי השתחויה ועי' בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שט"ו ועי' בהל' ה' להלן ובס' יד דוד כתב לחלק בין המשתחוה לע"ז למשתחוה לה' עיי"ש, והנראה דמשתחוה לע"ז דהשתחויה נתרבה בפ"ע כמו הד' עבודות אפי' שלא כדרכה וכל מה שעושה דרך כבוד לע"ז הוי עבודה משא"כ כמ"ש ברמב"ם שלא לדמות לדרכי ע"ז אפי' לה' אסור צריך שתהיה כדרכם ממש שהיה בפשוט ידים ורגלים ולכן מובן למה בלא פשוט ידים אסור מדרבנן כמ"ש בהל' ה' להלן משום דהוי השתחויה כה"ג לחייבו בע"ז, ועי' ברשב"ץ ח"ג סי' שט"ו למה שאני בע"ז דאפי' בלא פשוט הוי עבודה עיי"ש מ"ש בטעמא, ועי' הוריות דף ז' ע"א המובא שם.
ט׳
הנוטע אילן אצל המזבח וכו' מפני שהיה זה דרך עכו"ם נוטעין אילנות בצד המזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם. לעיל ה"ו במצבה כתב בנין שהכל מתקבצין וכו' וכמ"ש שם בפי' וכאן שינה וכתב כדי שיתקבצו וכו', ונראה שהכל וכו' אי' טעם האיסור כמו לעיל די"ל דהוי טעם האיסור, אבל לנטוע עץ להתקבץ זה מבחוץ להיות מגין מהשמש ולצל יתקבצו שם בני אדם אבל בעזרה ואצל המזבח מאי ענין נטיעת העץ בשביל קיבוץ בני אדם והאיך מצא כן רבינו שאמר טעם זה ונראה שגם בזה כמ"ש במצבה כי היה להם לעבודת העם בקיבוץ אצל המזבח ונטיעת העץ היה ג"כ להורות על מקום מוקדש ומורם כמו שהיה עבודתם לעץ באשירה ולכן לנו אף לנוי בלבד לשם ה' אסור מפני שהוא מדרכי הע"ז, ולכן בנין של עץ לדעתי רק מדרבנן דלא שייך האי טעמא כ"כ, ועי' בס' החינוך פרשת בהר סי' שמ"ט מ"ש על זה עיי"ש.
י׳
אסור לעשות אכסדראות וכו'. ובראב"ד א"א לשכת וכו' שעושין למלך וכו' וכן וכו' בשמחת בית השואבה לשעתה היה. ועי' בפר"ח בס' מים חיים בפ"א מהל' בית הבחירה וז"ל והכי איתא בירושלמי בפ"ק דמגילה (ה"ד בגמ') ויעשו אותה מאתמול ומשני לא תטע לך אשירה ומהכא אשמעינן דאף בעזרת נשים אסור היפך דעת הראב"ד ז"ל עכ"ל ומ"ש היפך דעת הראב"ד בעזרת נשים כונתו ממ"ש הראב"ד בהל' בית הבחירה שם עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מגדל עוז · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ו׳
א׳
העושה אוב עד חטאת קבועה. פ' ארבע מיתות: כיצד מעשה אוב עד בלאט. פרק ארבע מיתות (דף ס"ה) : כתב הראב"ד ז"ל בבית הקברות עושה כן ובעור של אדם מת ומדבר משחיו של מת עכ"ל: ואני אומר אם קבלה נקבל ואם הלכה הלא בתוספתא מפרש כל דבר בקבלה מחקות העובדים כוכבים ולא נזכר גם לא הוזכרה פ' ארבע מיתות וא"כ למה לא נתפרש כמו שפירשוהו גבי ידעוני והולך ולן בבית הקברות, ועוד קשה לי צא ולמד מבעלת אוב דשאול דאי בבית הקברות הואי מפרסמת מלתא לעלמא והוי רמיזא בקרא כד"ן: דברים ידועים אצלם כו' עד אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. הביאוה פרק ארבע מיתות (דף ס"ה) ואזהרה בספרא:
ג׳
הנותן מזרעו למולך כו' עד או שהיה סומא פטור. הכל פ' ארבע מיתות (דף ס"ד) :
ו׳
מצבה שאסרה תורה עד שיכבוש פניו בקרקע נסקל. פרק בני העיר (דף כ"ב) ובספרי:
ט׳
הנוטע אילן כו' עד שיתקבצו שם העם. בספרי: ואסור לעשות אכסדראות כו' עד סוף הפרק. פ' כל הצלמים שם ובספרי: כתב הראב"ד ז"ל לשכת העץ כו' לשעתה היתה, עכ"ל: ואני אומר כל זה אמת ויציב אבל נראה מדברי שמועתו בקושיות אלו כי לשכת העץ על שם בנינה מעצים נקראת כן ובסוף מסכת מדות (דף כ"ח) נמנית בג' שבדרום ור"ש גרס שבצפון ואחורי שתיהן היתה ובפ"ק דמס' יומא משמע ששם היו מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יוה"כ ולשכת פרהדרין היתה נקראת וכן פסק ר"מ ז"ל פ"ה מהלכות בית הבחירה. ומה שכתב בפיסקא זו היא מימרא דרבי יעקב בספרי כד"ן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ו׳, מתוך הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
