הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק ה׳
הלכה א׳
הַמֵּסִית אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה הֲרֵי זֶה נִסְקָל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד הַמֵּסִית וְלֹא הַמּוּסָת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָהוּ לַעֲבֹד. בֵּין שֶׁהָיָה הַמֵּסִית הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁהָיָה נָבִיא בֵּין שֶׁהָיָה הַמּוּסָת יָחִיד אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ יְחִידִים מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה:
הלכה ב׳
הַמֵּסִית אֶת רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר הֲרֵי זֶה מַדִּיחַ וְאֵינוֹ נִקְרָא מֵסִית. הָיָה זֶה שֶׁהִדִּיחַ רֹב הָעִיר נָבִיא מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה וְהַנִּדָּחִים הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים וְאֵינָם כְּאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמַּדִּיחִים שְׁנַיִם. וְאֶחָד הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עִבְדוּהָ. אוֹ שֶׁאָמַר אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי זֶה נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ. וְאִם הֻדְּחוּ אַחֲרָיו רֹב הָעִיר נִסְקָל. הַמֵּסִית שֶׁהֵסִית בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד הֲרֵי זֶה נִסְקָל. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אֶעֱבֹד כּוֹכָבִים אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד בַּעֲבוֹדָה פְּלוֹנִית שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְהֵעָבֵד בָּהּ. אֶזְבַּח אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח נֵלֵךְ וְנִזְבַּח. אֲקַטֵּר אֵלֵךְ וַאֲקַטֵר נֵלֵךְ וּנְקַטֵּר. אֲנַסֵּךְ אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה הֲרֵי זֶה מֵסִית. הֵסִית לִשְׁנַיִם הֲרֵי הֵן עֵדָיו וְהֵן מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶן וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ:
הלכה ג׳
וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. אָמַר לְאֶחָד הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ וּמַעֲרִים עָלָיו עַד שֶׁיָּסִית בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּדֵי לְהָרְגוֹ. אִם לֹא רָצָה הַמֵּסִית לְהָסִית לִשְׁנַיִם מִצְוָה לְהַכְמִין לוֹ. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִזֶּה. כֵּיצַד מַכְמִינִין לוֹ. הַמּוּסָת מֵבִיא שְׁנַיִם וּמַעֲמִידָן בְּמָקוֹם אָפֵל כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַמֵּסִית וְיִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָם, וְהוּא אוֹמֵר לַמֵּסִית אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, וְהַמּוּסָת מְשִׁיבוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים. אִם חָזַר בּוֹ אוֹ שָׁתַק פָּטוּר. וְאִם אָמַר לוֹ כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִים שָׁם בְּרָחוֹק מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִים אוֹתוֹ:
הלכה ד׳
מִצְוָה בְּיַד הַמּוּסָת לְהָרְגוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג י) "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ" וְגוֹ'. וְאָסוּר לַמּוּסָת לֶאֱהֹב אֶת הַמֵּסִית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ט) "לֹא תֹאבֶה לוֹ". וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׂוֹנֵא (שמות כג ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב לָזֶה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יג ט) "וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו". וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" יָכוֹל אִי אַתָּה עוֹמֵד עַל דָּמוֹ שֶׁל זֶה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יג ט) "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ". וְאָסוּר לַמּוּסָת לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ט) "וְלֹא תַחְמל". וְאִם יָדַע לוֹ חוֹבָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק מִמֶּנָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ט) "וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו". וְאַזְהָרָה לְהֶדְיוֹט הַמֵּסִית מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יב) "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ":
הלכה ה׳
הַמֵּסִית אֲחֵרִים לְעָבְדוֹ וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי אִם עֲבָדוּהוּ נִסְקָל וְאִם לֹא עֲבָדוּהוּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ הֵן אֵינוֹ נִסְקָל. אֲבָל אִם הֵסִית לַעֲבוֹדַת אִישׁ אַחֵר אוֹ לִשְׁאָר מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְאָמַר הֵן נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבַד שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין הַמֵּסִית וְהַמּוּסָת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ט) "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו" הָא אִם שָׁמַע וְאָבָה חַיָּב:
הלכה ו׳
נָבִיא הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד. זֶה הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית אוֹ כּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר, אִם הִתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה נֶחְנָק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח כ) "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יג) "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ":
הלכה ז׳
וְאָסוּר לַעֲרֹךְ דִּין וּתְשׁוּבָה עִם הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵין שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ אוֹת וּמוֹפֵת. וְאִם עָשָׂה מֵעַצְמוֹ אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו וְאֵין מְהַרְהֲרִין בּוֹ. וְכָל הַמְחַשֵּׁב בְּאוֹתוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא אֱמֶת הֵן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ד) "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא". וְכֵן נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח כ) "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דברים יח כ) "וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא":
הלכה ח׳
אֶחָד הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה אוֹ מִי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי נָבִיא חֲבֵרוֹ וְאָמַר שֶׁדָּבָר זֶה לוֹ נֶאֱמַר וְהוּא נִתְנַבֵּא בּוֹ הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק:
הלכה ט׳
כָּל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהֲרִיגַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִפְּנֵי מַעֲלָתוֹ שֶׁהֲרֵי הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח כב) "לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ". וְכֵן הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה אוֹ הַפּוֹחֵד וְיָרֵא מִדְּבָרָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. וְאֵין דָּנִין נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד:
הלכה י׳
הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יג) "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ". אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיִרְאָתוֹ. אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ:
הלכה י״א
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי בַּצַּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכָל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ כְּגוֹן פְּעוֹר וּבֵל וּנְבוֹ וְגָד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ:
כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳
א׳
המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו' אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד:
בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין פ״ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר״ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא:
בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה״ה לענין המסית ופשוט הוא:
ב׳
המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו'. משנה (שם ס"ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית:
היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו'. כלומר אע"פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה:
ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו'. כבר פירשתיו בפרק שקודם זה:
המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו' עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב"ד וסוקלים אותו. הכל משנה בפרק ד' מיתות שם. וא"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית:
ד׳
מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו. בספרי פרשת ראה:
ואזהרה להדיוט המסית. כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה:
ומה שכתב שנאמר ישמעו וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש"י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט:
ה׳
המסית אחרים לעובדו וכו'. שם (ס"א) האומר בואו ועבדוני ר"מ מחייב ר' יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ"ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר"מ ור"י הלכה כר"י:
אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו'. ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב:
ו׳
נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו' אפילו כיון את ההלכה וכו'. משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ"ט).
ומ"ש ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו:
ז׳
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו' וכן נביא השקר וכו' עד ומיתתו בחנק. משנה סוף פרק הנחנקין (שם):
ט׳
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו'. בספרי פרשת שופטים:
ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין (דף ט"ז):
י׳
הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו'. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין ס"ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ' מנ"ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס' שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי"ל דמש"ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא:
ומ"ש לוקה. יתבאר בסמוך בעז"ה:
י״א
וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו'. מימרא דר"י שם:
ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו'. כלומר אע"פ שאסור לגרום מ"מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ"ש
רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה. כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ״ל. ביאור הדברים בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס' וס״ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א״ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ״ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר' אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ״ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב״ד ולדעת רבינו י״ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר״א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע״ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע״ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ״ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע״פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע״פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר״י דאמר לוקין עליו וא״כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר״י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר' יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע״פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳
א׳
המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אע"פ שלא עבד המוסת עכו"ם אלא מפני שהרשהו לעבוד בין שהי' המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה. ובכ"מ במס' סנהדרין ס"א אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואע"ג דפשטא דברייתא מיירי לענין הניסתים ה"ה לענין המסית ופשוט הוא עכ"ל. ובס' מעשה רוקח עמד ע"ז שהרי הרמב"ם לא כתב לענין מסית וכתב דהיה לו גירסת הכ"מ המסית ולא המוסת כשלפנינו עיי"ש, וי"ל גם כן דהכ"מ מ"ש ואף על גב וכו' לא כתב לפרש דברי רבינו רק בפ"ע לדעתו כתב כן, אבל יתרון לשון יש כאן שהתחיל אחד מישראל בין איש ובין אשה וכו' ולמה הוצרך לומר עוד לבסוף בין שיהיה המוסת יחיד איש או אשה וכו' ונראה שאחד מהם קאי על המסית ואחד על המוסת, וגירסה המסית נכונה, עי' בשו"ת הרדב"ז ח"א בפי' על הרמב"ם בסוף הספר סי' מ"ו, במ"ש הרמב"ם בין שיהיה נביא וכו' עיי"ש.
ב׳
המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואחד האומר אמרה לי עכו"ם עבדוה, או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל. משונה מסית ממדיח דבמדיח צריך שיעשו כמוהו דוקא כמפרש בפ' הקדום ובפר"ח עמד עמ"ש אמרה לי עכו"ם ועי' במעשה רוקח בזה. ועי' בלח"מ כאן ובפ"ט מיסודי התורה שהקשה בביטול מקצת דע"ז דנראה דעת רבינו בחנק ובסוגיא דסוף הנחנקין בסקילה ומחלק בין אומר לרבים ליחיד, ובמרכבת המשנה מחלק בין קיבלו דבריו ללא קיבלו ובפר"ח מפרש דלעיל לא מיירי רבינו כלל במדיח רק מתנבא בלבד עיי"ש, ועיין במ"ש הכ"מ בפי' אעבוד וכו' על לשון הרמב"ם "המסית וכו' כיצד האומר לחבירו אעבוד עכו"ם ובכ"מ שם ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחילה ואתה אחרי וכו' עיי"ש, ורש"י פי' כפשוטו ובפר"ח ג"כ השיג ע"ז רק כיון שמוכח כונתו כפי' דמי שיעשו כמוהו וצריך לומר לפ"ז דאעבוד וכו' הוי כמדיח ושאני ממתנבא בלבד כ"ז שאין אומר שיעשה מעשה וצ"ע.
ג׳
ואין המסית צריך התראה וכו' כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזה, כיצד מכמינין לו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וכו'. וברש"י במס' סנהדרין דף ס"ז בד"ה הן רואין אותו וכו' דאי לא מצי חזי ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואע"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הוה אנא עכ"ל. ועי' במס' חולין בפ' גיד הנשה טביעת עין עדיף מקלא דהאיך סומא מותר באשתו אלא בטביעת עין דקלא עיי"ש, וראיתי בפר"ח שעמד ע"ז וכתב לענין מיתה לא סמכינן על טביעת עין דקלא וכתב עוד דמסית מערים ומשני קלא עיי"ש ותירוץ האחרון יקשה דהאיך יקרה ששנוי קול יהיה כקול הזה הנאמר מאחר, ולתירוץ השני מסכים כמו כן בס' מעשה רוקח וכתב לעיין ברמב"ם פ' כ' מהל' סנהדרין וכונתו למ"ש בה"א אין בי"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראייה ברורה עיי"ש. והנה לחלק בין מיתה לסומא באשתו ושאר בני אדם בלילה כדאי' במס' חולין צ"ו לומר דלענין מיתה לא מהני ידיעה שלא בראיה משא"כ בממון כדאי' במס' שבועות, וכמו כן בערוה דלמדין דבר דבר מממון ומשו"ה נאמר דקלא לא הוי כראיה ממש רק כידיעה וצ"ע לפמ"ש בב"ש אה"ע בסי' מ"ב דערוה כמיתה דלא מהני ג"כ בערוה ידיעה שלא בראיה וא"כ מאי שנא מיתה מערוה לענין טביעות עין דקלא וצ"ע, וי"ל דלכתחילה עבדינן במה דאפשר לברר טפי אף במסית דעד דנדע בבירור שהוא מסית אין מקילין בו, אבל לשון רש"י צ"ע.
ד׳
מצוה ביד המוסת להרגו וכו' ואזהרה להדיוט המסית שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו. ובפר"ח בפ"ד הקשה ע"ז ממס' מכות ד' לר' מאיר דרשינן כן לעדים זוממין לאזהרה ללקות שמונים ולרבנן להכרזה והרמב"ם פוסק כרבנן שם וא"כ גם כאן דהוי להכרזה כדאי' בפ' הנחנקין וא"כ ליכא אזהרה מזה עיי"ש, וי"ל דכאן דמפורש העונש בהתורה וכיון דכללא אין עונש בלי אזהרה על כרחך לא יצא זאת מהכלל וכל העם ישמעו ולא יזידון עוד הוי לאזהרה אבל שם דעונש איכא מכאשר זמם רק להוסיף עוד עונש אמרינן דילמא הקרא רק להכרזה בלבד ולא להוסיף עונש וכאן כמ"ש שאני דעל כרחך גם לאזהרה בא, ומצאתי כעין זה שכתבתי בס' מעשה רוקח עיי"ש, ובירושלמי בסוף הנחנקין מובא בפר"ח דאזהרה לנביא מלא תענה ברעך עד שקר, וא"כ לפי זה י"ל ג"כ מהאי טעמא לא נאמר בהזמה דלא תענה וכו' לאזהרה דאתיא לנביא שקר ועי' בפר"ח דרבינו בסה"מ אזהרה לנביא שקר אשר יזיד וכו' אשר לא צויתיו עיי"ש. עיין בהגהות כנה"ג ח"א בשיוריה לאו"ח, על הרמב"ם הל' ע"ז שחקר לפי מה דאיתא במס' סנהדרין מ"ה ע"ב נקטעה יד העדים פטור, אם גם במוסת בנקטעה ידו הדין כן, ולמה לא ביארו רבינו, וכתב לומר במסית דאין טוענין עליו לזכות אפי' בנקטעה יד הניסת הורגין אותו, וכתב עוד דשאני עדים דבעדותם הורגין אותו קפיד קרא אבל במסית שלא ע"פ הניסת הורגין אותו אין קפידה אם לניסת אין יד ומיהו אם יש לו יד הניסת קודם, ומספקיה ליה עוד באין יד לעדים במסית וביש יד לניסת פשיטא ליה דמקיימין ידך אבל באם אין יד לא לעדים ולא לניסת מהו וכתב דנראה משום דאין טוענין למסית הורגין אותו דלא נאמר במסית ידך לעכובא עיי"ש. והנה טעמו דאין טוענין למסית לחייבו בנקטעה ידו גם מ"ש לחלק בין יד עדים ליד הניסת צריך תבלין, ונראה בכונתו כמו שצריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה וכיו"ב הכל כדי שלא יהיה קל לעדים לשקר כמו כן נאמר שיד העדים בעצמם יהיה להורגו שקל לעדים לומר דיבור מלעשות מעשה בעצמם להרוג נקי כדאיתא בעלמא דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וכיו"ב לענין נאמנות האיסור מצינו בין שהוא בעצמו עושה לעדותו בלבד, ובאמת לא מצינו יד העדים וכו' רק בנסקלין אם משום חומר העונש והאיסור דייקינן טפי בהעדים או דלא שייך בשאר מיתות יד העדים בראשונה בשריפה וחנק וסייף ולומר העדים יעשו בעצמם שמא אין בכחם לעשותו וכיו"ב, וא"כ להאי טעמא שייך לומר דוקא בעדים בנקטעה דבעדים טעם גדול בזה משא"כ בניסת דהוי רק למצוה ולא לעיכוב וגם מסתבר טעמא במסית דאין טוענין וכו' כמו כן לא החמירו בענין העדות ג"כ לזכות המסית, והנה אף דכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד מ"מ נ"ל דהחמירו בתחילתו כדי שלא יגידו לשקר משום שאח"ז בעצמם יהרגו בידיהם נקי, אבל לזה צריך טעם באין לו יד מעיקרא דאיתא במס' סנהדרין שם דהורגין אותו לטעמא שכתבתי ולמ"ש יהיה נהפוך ביש להם מעיקרא ונקטעה וא"כ לא היו משקרים משום שידעו שיהרגו בידם משא"כ בלא היה להם מעיקרא שלא היה אימה זאת עליהם. והנה בנקטעה אח"ז דאין הורגין י"ל אף דאין חוזר ומגיד וא"כ רק על שיהיה לו אימה דמעיקרא צריך ידו בראשונה נ"ל דכיון דבעי יד העדים בראשונה גמר העדות אז כשידם בראשונה אז נדע ביותר כי באמת העידו ובנקטעה לא נגמר העדות עוד, אבל למה בנקטעה ידם מעיקרא מהני יקשה לטעם זה, ואולי י"ל ביש לו יד מעיקרא וא"כ כמ"ש לא נגמרה עדותם עד שידם בראשונה י"ל בנקטעה לא הוי עדות כלל דמעיקרא חשבו שיש עוד מקום להנצל מלהעיד שיברחו וגם צ"ע אם כופין העדים ע"ז ואם שייך כיון שהגיד וכו' בכה"ג, וא"כ י"ל התורה החמירה לכתחילה לברר בעדות בכל שאפשר וידם יהיה בראשונה היכא דאפשר ולא החמירו בגידם דאי אפשר בבירור זה, אבל בנקטעה ביש להם מעיקרא כיון דהי' בשעת עדותם אפשר בבירור וכמ"ש נ"ל דלא הוי גמר עדותם אז וא"כ בנקטעה אח"ז אין סומכין על עדות שלא נגמר בשעת עדותן ואפשר להציל עצמם מגמר עדותן משא"כ בגידם מעיקרא דנגמר עדותן ואי אפשר בבירור יותר לא החמירה התורה לומר דלא הוי עדות מאי דהוי עדות בשאר חייבי מיתות וצ"ע בזה הנאמר, והנה מ"ש אם כופין העדים להיות ידם בראשונה נראה ממעשה דשמעון בן שטח מ"ד ע"ב שחזרו העדים כשהיה בנו יצא ליסקל ונהרג ועי' ברש"י שם והיה לעדים שלא יהיה ידם בראשונה ועל כרחך נראה שכופין ע"ז ושייך כיון שהגיד וכו' גם בכה"ג, אבל זה הנראה כמו בנקטעה יד העדים כמו כן בודאי כשאין העדים לפנינו שאין ממיתין אותו וא"כ עכ"פ אפשר להם לברוח כמ"ש לעיל, ומהאי טעמא נאמר דלא יהרגו אותו דילמא חשבו שיש מקום להנצל מחומר המעשה. והנה אפשר לומר כיון דבאי אפשר בגידם הורגין גם באפשר מעיקרא וברחו העדים נאמר דהורגין דהוי אז אי אפשר דכיון דהורגין בכה"ג א"כ לא הועילה התורה במה שאמרה שתהיה יד העדים בראשונה שיהיה אימה זאת עליהם מעיקרא כיון דאפשר להם לברוח ולהנצל מזה א"כ כיון באפשר חששה התורה לבירור ביותר הזה צריכה ג"כ לומר בנקטעה וברחו דלא נהרג וכמ"ש לעיל, והנה אם מצינו באפשר ואי אפשר לחלק בדאורייתא מצינו כיו"ב במס' חולין ברובא ובספ"ק דמכות א"כ לא היה נהרג וכו' וכיו"ב בנאמנות נדה שכתב לחלק באפשר וא"א אלא דשאני בזה דנאמר באפשר אפי' יהיה א"א אח"ז אין הורגין אבל למ"ש עם גדול בזה דאל"כ לא הועילה התורה במה שחייבה באפשר כמ"ש, והנה בנאמנות לחלק בין אפשר ואי אפשר בענין אחר עי' בנאמנת החיה ובר"ן במס' גיטין בסוגיא דשליש ובהגהות תוס' יו"ט על האה"ע ובשיטה מקובצת במס' כתובות שכתבו דנאמנת וספרה לה משום דא"א בענין אחר וכיו"ב מצינו להראשונים ז"ל שכ"כ וכמ"ש במ"א, ובזה כי חמור להם כשבעצמם עושין המעשה עי' בתוס' חגיגה י"ד ע"ב עיי"ש ועי' בפי' משניות לרמב"ם סנהדרין פ"ז בד"ה מצות הנחנקין ע"ה, ובתוס' חולין דף פ"ג ע"ב בד"ה אין עיי"ש. והנה כנראה בתחילת העדות כמ"ש לעיל בשם פר"ח לא הקילו לענין טביעת עין דקלא במסית אף דמהני בערוה החמורה, ולפ"ז יש לעיין בהנאמר וי"ל כיון דבשאר חייבי מיתות בשאינן בסקילה לא צריכין יד העדים לא מחמירין במסית, והנה אם צריך עדות שאתה יכול להזימה במסית נראה אם נאמר דצריך ליישב קושית הפר"ח למה הצריכו למוסת להביא ב' עדים יהיה הוא אחד מהם ותירץ דהוי כעדות שאינה מיוחדת כיון שאין רואה אל האחר עיי"ש, ועי' במעשה רוקח עיי"ש, אבל אם נאמר דבעי יכול להזימה ולדעת הרמב"ם בהל' עדות כשיש הכחשה עם הזמה ביחד דגוף המעשה בטילה לא הוי הזמה וא"כ כשהניסת עמו בעדות הוי אי אתה יכול להזימה דאם הוזמו גם המעשה יהיה בשקר ולכן צריכין שיהיו ב' עדים חוץ מהמוסת.
ז׳
ואסור לערוך דין ותשובה וכו' וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בל"ת שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. בסה"מ ל"ת כ"ח השיג עליו הרמב"ן אבל שם לא נאמר לשון וכל המחשב וכו' שמא אמת וכו' שכתב כאן ובדרך הזה מיושב קושית הרמב"ן שם ואולי יודה בכה"ג דהוי קבלת דברים בקצת דהוי בכלל לא תשמע וכו' עיי"ש, ועי' בפר"ח שכתב דרבינו קיצר בסה"מ וכונתו נראה עיי"ש.
ט׳
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תגור ממנו. הנה אם מונע מפני שהולך בדרכי הנבואה הרי מחשיבו לנביא אמת וא"כ מקבל דבריו וכמ"ש בהקודם עובר בלא תשמע וכו' אבל הכונה שהרי הולך בדרכי הנבואה כי אלו נביאי שקר מתקדשים ומתטהרים מראית עצמם בפרישות וקדושה יתירה כנביאי האמת וזה דרכי הנביאים שהולך ומביא להמון עם לכבדו ולירא מפניו, וזה פי' לא תגורו וכו' כי מה יראה ופחד מנביא אשר אינו שר ומלך וגבור חיל אם לא יראת הכבוד ובהקדמתו לש"ס כתב וע"ז אמר הכתוב וכו' לא תגורו ממנו ר"ל אל יפחידך ואל יבהילוך מלהרוג אותו אמונתו וחכמתו אחרי שמלאו לבו להעיד וכו' עיי"ש.
י״א
לא יאמר אדם וכו' ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. ובהשגות זה לא נאמר אלא לר' יהודה דס"ל בלאו שאין בו מעשה לוקין ולא קיי"ל כותיה. ובכ"מ כתב לדייק מלשון הגמ' לחלק בין זה לשאר לשאב"מ וסיים משום חומר דע"ז או בטעמא כיון דגלי קרא בנשבע לשם שלוקה אף בשאב"מ עיי"ש. ולכאורה יש לעיין בנודר ומקיים למה לא הוי כקבלת אלוהות וצריך לומר זה בלתי מוכח על קבלה לאלוהות והרי אפי' במאהבה ומיראה פליגי וכמ"ש ז"ל בכל אלה בלתי מוכח לקבלה, אמנם יש לעיין בע"ז באומר אלי אתה נהרג באמרי פיו אף בלא מעשה אם גם למאן דס"ל בעלמא בלאו שאין בו מעשה אין לוקין בע"ז יודה דלוקין דחזינן דאפי' מיתה ימצא בשאב"מ ובמס' כריתות דף ג' ע"ב ובמס' סנהדרין ס"ג ע"א לענין חטאות בשאב"מ פליגי ר' עקיבא ורבנן ועי' בפ"א מהל' שגגות ברמב"ם שפסק כרבנן עיי"ש, ושם מקרא יליף לה, זה הנראה לומר במ"ש בכ"מ מחומר הע"ז עיי"ש, ובמס' כריתות דף ז' ע"א וסנהדרין ס"ה לר"י עקימות שפתיו הוי מעשה אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב אבל בעלמא עקימות שפתים הוי מעשה ועי' בלח"מ בהל' סנהדרין פי"ח ה"ב עיי"ש, ובנודר בשמו ומקיימו י"ל ג"כ דהוי דברים שבלב, אבל מקרא דלא תזכירו שכתב ברמב"ם וכן דעת התוס' במס' סנהדרין המובא בכ"מ י"ל דעכ"פ הזכירו ולאו בלבא תליא, וא"כ עקימות שפתיו מעשה, וי"ל דבגמ' דאיתא דאתיא כר"י דס"ל שאב"מ לוקין זה בס"ד דילפינן מלא ישמע על פיך וי"ל דג"כ בדרך כבוד בלבו תליא אבל מלא תזכירו דילפינן ג"כ שלא יאמר שמור לי בצד ע"ז פלונית כדאיתא להלן ס"ג ע"ב ומלא ישמע אזהרה למדיח, וא"כ להזכיר שמו אף שלא לכבודו אסור ובכלל זה הנודר וכו' אף בלהזכיר אין לוקין ובנודר וכו' לוקין עם כל זה משום דהוי דרך כבוד אף בלא כיון לכבדו לוקה כמו באומר לסימן שמור דג"כ אינו מכוון כלל לכבדו אסו' ובכה"ג לוקה אף באין מכוון לכבדו ולאו בלבא תליא וא"כ י"ל למסקנא וכמ"ש ברמב"ם דמלא תזכירו נלמד לוקין אף למאן דס"ל בשאב"מ אין לוקין, וכ"כ בתוס' שם עיי"ש ומובא בכ"מ דמלא תזכירו נלמד כן ובענין שניתן לאזהרת מיתות בי"ד עי' בפר"ח מ"ש בזה. ועי' ברי"ף במס' סנהדרין ס"ה בפי' וגירסה שם בעדים זוממין שישנם בראיה עיי"ש ובחי' הר"ן ומה שיש לדון לפי דבריהם בעקימת שפתיים אם הוי מעשה עיין מ"ש לעיל, ועי' בתוס' שם ס"ה ע"ב בד"ה הואיל עיי"ש, והרמב"ם י"ל דכרי"ף ס"ל כדרכו למשוך אחריו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מגדל עוז · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳
א׳
המסית אחד מישראל עד לעבוד. פ' הנחנקין (דף פ"ט) : בין שהיה המסית כו' עד ימותו בסקילה. הכל ס"פ ארבע מיתות (דף ס"א וס"ז) ופ' הנחנקין (דף פ"ט) : המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית. במכילתא ובספרי: היה זה שהדיח רוב העיר וכו'. פרק הנחנקין (דף פ"ט) : והנדחים הרי הם כיחידים עד שיהיו המדיחים שנים ואחד האומר כו' עד רוב העיר נסקל. פרק הנחנקין (דף פ"ט) ופשטי הכתובים מורים כן פרשת ראה: המסית שהסית עד וסוקלין אותו. הכל פ' ארבע מיתות (דף ס"א ס"ז) :
ד׳
מצוה ביד המוסת כו' עד ולא יוסיפו לעשות. בספרי פרשת ראה אנכי היא עיקרה ומייתי לה במקומות בתלמוד: המסית אחרים לעבדו עד ושמע חייב. פ' ארבע מיתות (שם) : נביא המתנבא עד הרי זה נחנק. פ' ארבע מיתות (שם) :
ז׳
ואסור לערוך דין עד הנביא ההוא. פ' חלק (דף קי"ג) : וכן נביא השקר כו' עד מיתתו בחנק. פ' הנחנקין (דף פ"ט) : כל המונע עצמו עד לא תגורו ממנו ואין דנין נביא שקר אלא בב"ד של ע"א. פ"ק דסנהדרין (דף י"ז י"ח):
י׳
הנודר בשם עבודת כוכבים עד ושיקיימו בשם וכו'. פ' ארבע מיתות (דף ס"ג) : כתב הראב"ד ז"ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם עכ"ל: ואני אומר כי גם ר"מ ז"ל פסק כר' יוחנן פרק י"ח מהל' סנהדרין וידוע כי הלכה רווחא פ"ק דתמורה (דף ג') ובפרק שבועות שתים תניין (דף כ"א) ופ' ארבע מיתות (דף ס"א) ופרק השוכר את הפועל ומקצת סוף פרק הלוקין ובכמה מקומות בתלמוד אגב גררא ואי אפשר שנעלם מר"מ ז"ל ודעתו עמוק וקבלתו גדולה ופסק דר"י שהזכיר ראב"ד ז"ל רישא דמתניתין דהמגפף פ' ארבע מיתות (דף ס') ופסק דהנודר בשמו והמקיים כסיפא דמתניתין דמתנייא סתם כברייתא דגרסינן עלה מנלן דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית עד ולא יקיים בשמו וכו' ואם כדברי הראב"ד ז"ל למה סדרום רבינא ורב אשי בשתי פסקות אלא ודאי רישא דוקא מוקי כר' יהודה אבל סיפא דברי הכל היא ולא הוזכר ר' יהודה בגמרא לגבי הנודר בשמה לא בפ' ארבע מיתות ולא בשום מקום בתלמוד לפי זכירתי ואם הראב"ד ז"ל ירצה לחלוק עליו בזה צריך לברר דבריו בראיות כד"ן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ה׳, מתוך הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
