הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק י״ב

ספר המדע · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק י״ב
הלכה א׳
אֵין מְגַלְּחִין פַּאֲתֵי הָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כז) "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם". וְחַיָּב עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. לְפִיכָךְ הַמְגַלֵּחַ שְׁנֵי צְדָעָיו אֲפִלּוּ בְּבַת אַחַת וְהַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ הַפֵּאוֹת בִּלְבַד וּמֵנִיחַ שֵׂעָר כָּל הָרֹאשׁ וְאֶחָד הַמְגַלֵּחַ כָּל הָרֹאשׁ כְּאֶחָד לוֹקֶה הוֹאִיל וְגִלַּח הַפֵּאוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ הַמְגַלֵּחַ אֲבָל אִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ לַמְגַלֵּחַ. וְהַמְגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה:
הלכה ב׳
הָאִשָּׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַלְּחָה פְּטוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כז) "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט כז) "וְלֹא תַשְׁחִית פְּאַת זְקָנֶךָ" כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תַּשְׁחִית יֶשְׁנוֹ בְּבַל תַּקִּיף, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תַּשְׁחִית לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן אֵינָהּ בְּבַל תַּקִּיף. לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם זָקָן אֲסוּרִין בְּהַקָּפָה:
הלכה ג׳
כָּל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים חוּץ מִ"בַּל תַּשְׁחִית" וּ"בַל תַּקִּיף" וּ"בַל יִטָּמֵא כֹּהֵן לַמֵּתִים" (משנה קידושין א ז). וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָהּ תְּדִירָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת חוּץ מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם וַאֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וַאֲכִילַת הַפֶּסַח וּשְׁחִיטָתוֹ וְהַקְהֵל וְשִׂמְחָה שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת:
הלכה ד׳
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס הֲרֵי הֵן סָפֵק, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה בְּכָל מָקוֹם וְחַיָּבִים בַּכּל. וְאִם עָבְרוּ אֵינָם לוֹקִין:
הלכה ה׳
אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשָׁהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ. וַאֲפִלּוּ קָטָן אָסוּר לָהּ לְגַלֵּחַ לוֹ פֵּאָה:
הלכה ו׳
וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצְּדָעִים לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים שְׂעָרוֹת. וּמֻתָּר לְלַקֵּט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא הַשְׁחָתָה בְּתַעַר:
הלכה ז׳
דֶּרֶךְ כֹּהֲנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיָה לְהַשְׁחִית זְקָנָם. לְפִיכָךְ אָסְרָה תּוֹרָה לְהַשְׁחִית הַזָּקָן. וְחָמֵשׁ פֵּאוֹת יֵשׁ בּוֹ. לְחִי הָעֶלְיוֹן וּלְחִי הַתַּחְתּוֹן מִיָּמִין וְכֵן מִשְּׂמֹאל וְשִׁבּלֶת הַזָּקָן. וְלוֹקֶה עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. וְאִם נְטָלָן כֻּלָּן כְּאַחַת לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלְּחֶנּוּ בְּתַעַר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כז) "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" גִּלּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה. לְפִיכָךְ אִם גִּלֵּחַ זְקָנוֹ בְּמִסְפָּרַיִם פָּטוּר. וְאֵין הַמִּתְגַּלֵּחַ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּסַיֵּעַ. וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהַשְׁחִית זְקָנָהּ אִם יֵשׁ לָהּ שֵׂעָר בַּזָּקָן. וְאִם הִשְׁחִיתָה זְקַן הָאִישׁ פְּטוּרָה:
הלכה ח׳
הַשָּׂפָה מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בְּתַעַר וְהוּא הַשֵּׂעָר שֶׁעַל גַּב הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה וְכֵן הַשֵּׂעָר הַמְדֻלְדָּל מִן הַשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר לֹא נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁחִיתוֹ אֶלָּא יְגַלֵּחַ קְצָתוֹ עַד שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה:
הלכה ט׳
הַעֲבָרַת הַשֵּׂעָר מִשְּׁאָר הַגּוּף כְּגוֹן בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהַמַּעֲבִירוֹ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְתַקֵּן עַצְמוֹ תִּקּוּן נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּעֲבִירִין הַשֵּׂעָר הַנָּשִׁים וַאֲנָשִׁים אִם הֶעֱבִיר אֵין מַכִּין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לְהַעֲבִיר שְׂעַר שְׁאָר אֵיבָרִים בְּמִסְפָּרַיִם בְּכָל מָקוֹם:
הלכה י׳
לֹא תַּעֲדֶה אִשָּׁה עֲדִי הָאִישׁ כְּגוֹן שֶׁתָּשִׂים בְּרֹאשָׁהּ מִצְנֶפֶת אוֹ כּוֹבַע אוֹ תִּלְבַּשׁ שִׁרְיוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁתְּגַלֵּחַ רֹאשָׁהּ כְּאִישׁ. וְלֹא יַעֲדֶה אִישׁ עֲדִי אִשָּׁה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין וַחֲלִי זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתָן הַכֵּלִים וְאֵין מְשִׂימִים אוֹתוֹ הַחֲלִי אֶלָּא נָשִׁים הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. אִישׁ שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה וְאִשָּׁה שֶׁעָדְתָה עֲדִי אִישׁ לוֹקִין. הַמְלַקֵּט שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת מֵרֹאשׁוֹ אוֹ מִזְּקָנוֹ מִשֶּׁיְּלַקֵּט שַׂעֲרָה אַחַת לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה. וְכֵן אִם צָבַע שְׂעָרוֹ שָׁחוֹר מִשֶּׁיִּצְבַּע שֵׂעָר לְבָנָה אַחַת לוֹקֶה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵינוֹ עוֹטֵף כְּאִשָּׁה וְלֹא מְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ כְּאִישׁ וְאִם עָשָׂה כֵּן אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה י״א
כְּתֹבֶת קַעֲקַע הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּשְׂרֹט עַל בְּשָׂרוֹ וִימַלֵּא מְקוֹם הַשְּׂרִיטָה כָּחל אוֹ דְּיוֹ אוֹ שְׁאָר צִבְעוֹנִים הָרוֹשְׁמִים. וְזֶה הָיָה מִנְהַג הָעַכּוּ"ם שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֶבֶד מָכוּר לָהּ וּמֻרְשָׁם לַעֲבוֹדָתָהּ. וּמֵעֵת שֶׁיִּרְשֹׁם בְּאֶחָד מִדְּבָרִים הָרוֹשְׁמִין אַחַר שֶׁיִּשְׂרֹט בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַגּוּף בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה לוֹקֶה. כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כח) "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֵב אֲבָל זֶה שֶׁכָּתְבוּ בִּבְשָׂרוֹ וְקִעְקְעוּ בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כְּלוּם אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה י״ב
הַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כח) "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם". אֶחָד כֹּהֵן וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חָמֵשׁ מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:
הלכה י״ג
גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה אַחַת הִיא. וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ הָעַכּוּ"ם שׂוֹרְטִים בִּבְשָׂרָם עַל מֵתֵיהֶם מִפְּנֵי הַצַּעַר כָּךְ הָיוּ חוֹבְלִין בְּעַצְמָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח כח) "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם". גַּם זֶה אָסְרָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד א) "לֹא תִתְגֹּדְדוּ". אֶלָּא שֶׁעַל מֵת בֵּין שָׂרַט בְּיָדוֹ בֵּין שָׂרַט בִּכְלִי לוֹקֶה. לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּכְלִי חַיָּב מַלְקוֹת בְּיָדוֹ פָּטוּר:
הלכה י״ד
וּבִכְלַל אַזְהָרָה זֶה שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין בְּעִיר אַחַת זֶה נוֹהֵג כְּמִנְהָג זֶה וְזֶה נוֹהֵג כְּמִנְהָג אַחֵר. שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְמַחֲלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד א) "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת:
הלכה ט״ו
הַקֹּרֵחַ קָרְחָה עַל הַמֵּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד א) "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן שֶׁשָּׂרַט עַל הַמֵּת אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. הַקֹּרֵחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קָרְחוֹת עַל מֵת אֶחָד לוֹקֶה כְּמִנְיַן הַקָּרְחוֹת וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה. אֶחָד הַקֹּרֵחַ בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַם אוֹ הִטְבִּיל אֶצְבְּעוֹתָיו בְּסַם וְהִנִּיחָם בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת בְּרֹאשׁוֹ בְּבַת אַחַת הוֹאִיל וְקָרַח חָמֵשׁ קָרְחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה חָמֵשׁ שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן בָּאִין כְּאַחַת. וְחַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ה) "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם". וְכַמָּה שִׁעוּר הַקָּרְחָה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלִי שֵׂעָר:
הלכה ט״ז
הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הַקֹּרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה בִּבְשַׂר חֲבֵרוֹ וְהַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהָיָה חֲבֵרוֹ מְסַיֵּעַ. בִּזְמַן שֶּׁשְּׁנֵיהֶן מְזִידִין שְׁנֵיהֶן לוֹקִין. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד הַמֵּזִיד מִשְּׁנֵיהֶם לוֹקֶה וְהַשּׁוֹגֵג פָּטוּר:

כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב

א׳
לפיכך המגלח וכו' עד הואיל וגילח הפאות. בפ' שני נזירים (נזיר דף נ"ז:) אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה וקאמר בתר הכי [נ"ח.] למימרא הקפת כל הראש תנאי היא ואסיק רבא דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין רב הונא בין רב אדא בר אהבה ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה: בד"א באיש המגלח וכו'. [מכות כ':] תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי במסייע דוקא דאם אינו מסייע פטור משום דלאו שאין בו מעשה הוא. ומסייע פירש"י מזמין השערות למקיף: כתב הראב"ד אבל המתגלח אינו לוקה, א"א אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, עכ"ל. ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה: והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי פרק שני נזירין (שם) [נ"ז:] ופסק כרב הונא דמחייב וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בסוף מכות:
ב׳
האשה שגלחה וכו'. בקדושין פ"ק (דף ל"ה:) תנן נשים פטורות מבל תקיף ובגמ' מנ"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן איבע"א קרא ולא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיבוריה דא"כ נכתוב רחמנא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך ולא והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ורבינו תפס פה הטעם דאמר מסברא ואע"פ שאין לסברא זו העמדה כי אם ע"י הג"ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה. ומ"ש רבינו דאשה שנתגלחה פטורה, לאו דוקא דמותרת נמי היא וכ"כ בסמוך אלא משום דעריב ותני בהדיה האי בבא האשה שגלחה פאת ראש האיש דפטורה היא אבל אינה מותרת תנא נמי בהא פטורה: לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע"ג דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אימעיטה אלא מלא תשחית את פאת זקנך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה:
ג׳
כל מצות לא תעשה וכו'. משנה (שם כ"ט:): וכל מצות עשה וכו'. משנה שם כל מ״ע שהזמן גרמא הנשים פטורות ופריך בגמרא (דף ל״ד.) וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמ״ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות א״ר יוחנן אין למדים מן הכללות ופרק מי שמתו (ברכות כ':) אמרו נשים חייבות בקידוש היום ד״ת. ומ"ש ואכילת הפסח ושחיטתו. הכי משמע בפסחים בפרק האשה:
ד׳
טומטום וכו'. פשוט בתוספתא:
ה׳
אע"פ שהאשה וכו'. בפרק שני נזירים (נזיר דף נ"ז:) אמר ר"ה המקיף את הקטן חייב א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להו א"ל חובה א"ל תקברינהו חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לר"ה. ופסק הרי"ף בסוף מכות כרב הונא: וכתב הראב"ד האיסור הזה וכו' אלמא איסורא אית בהו, עכ"ל. ולא ידעתי מה צורך היה לו לכתוב כן והלא רבינו לא הזכיר לוקה אלא אסור ובהדיא אמר האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ואולי לא נתכוון לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא ולא איסורא דאורייתא. וא"ת מנ"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא איסורא דאורייתא דההוא עובדא לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן. וי"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה א"נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך:
ו׳
ופאה זו וכו'. ושמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים שערות. הטור כתב בשם רבינו ארבע במקום ארבעים נראה שכך היה כתוב בנוסחתו לשון רבינו. וסמ"ג כתב על דברי רבינו שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף. ואיני יודע מה הוקשה לסמ"ג דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי רבינו: ומותר ללקט וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ'.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ופסק כרבנן:
ז׳
וחמש פאות וכו'. משנה שם וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה ר"א אומר אם נטלן כלם כאחד אינו חייב אלא אחת ומשמע דת"ק סבר שאפילו נטלם כלם כאחד חייב על כל אחד ואחד: ואינו חייב עד שיגלחנו וכו' עד ואם השחיתה זקן האיש פטורה. הטעם להיות דין פאת הזקן שוה לדין פאת הראש וכבר ביארתי דינים הללו בפאת הראש ומ"מ איכא למידק במ"ש אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש. ונראה לומר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי:
ט׳
והעברת השיער. בפרק שני נזירים (נזיר נ"ט.) וכתבו הרי"ף סוף מכות אמר רב מקיף אדם כל גופו בתער מתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה כי קאמר רב בשאר אברים ומסיק התם דאפילו העברת שער שאר הגוף דוקא במספריים שרי ורב דקאמר תער היינו במספריים כעין תער: ומ"ש אינו אסור מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ברייתא שם. ואע"ג דלחד לישנא פליג ר' יוחנן עלה פסק הרי"ף כלישנא דאתי כההיא ברייתא וכן דעת רבינו. ויש עוד טעם לדבר דלראב"י שמשנתו קב ונקי לא מפרש קרא אלא לענין שלא תלבש האשה כלי זיין והאיש בגד אשה וכמו שאכתוב בסמוך אבל העברת שער בית השחי משמע דלית ליה: ומ"ש בד"א במקום שאין מעבירים וכו'. כ"כ נימוקי יוסף בשם רב שרירא והרי"ף וכ"כ הר"ן בפרק אין מעמידין בשם הגאונים וכתב מהיכן למדו לומר כן:
י׳
לא תעדה אשה וכו'. בפ' ב' נזירים (נזיר נ״ט.) תניא לא ילבש גבר שמלת אשה מה ת״ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה וכו' הרי נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש גבר שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ראב״י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה ופסק רבינו כראב״י שמשנתו קב ונקי וכן תירגם אונקלוס לא יהא תיקון דגבר וכו' ולא הצריך שישב איש בין הנשים או האשה בין האנשים. ואע״פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד״ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא״כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה: המלקט שערות וכו'. ברייתא פרק בתרא דמכות (כ') ושבת (צ"ד:) פ' המצניע הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה: כתב הראב"ד א"א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ"ל. ורבינו סובר דאפילו בחול אסור ולוקה נמי דכיון דמקרא יליף לה מהי תיתי לן למימר דלא ילקה עליה. ומ"ש ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' יש לתמוה דהא חזינן דבגמ' [מכות כ':] דעל אפילו אחת קאמר ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וכו'. וי"ל דהראב"ד סובר דיש לפרש דכשאמרו ודבר זה אפי' בחול אסור על מלקט לבנות מתוך שחורות קאי לא על אפילו אחת וכך פירוש דבריו ולא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ולא אמרו חייב ועוד דאפשר לפרש דלא קאי אסור על אפילו אחת דמאי עדי אשה איכא בחדא וכו'. ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא ולמד רבינו לצובע בהוא הדין ואפשר דבשום דוכתא איתיה: טומטום ואנדרוגינוס וכו'. בתוספתא דבכורים:
י״א
כתב ולא רשם וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ"א.): ומ"ש בד"א וכו'. לא ידעתי לו מקום מפורש ואפשר שלמדה מדין הקפת הראש שכתבתי למעלה:
י״ב
אחד כהן וכו'. בפ"ק דקידושין (דף ל"ז) יליף לה בגזירה שוה: שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. משנה פ"ב דמכות (דף כ'.):
י״ג
גדידה ושריטה אחת היא. גם זה שם [כ"א.] מימרא דשמואל דסבר לה כר' יוסי דאמר התם הכי. וכוונת רבינו דלא תימא דשריטה לא שייכא אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו עליו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו בו משום משרט לא ליחייב קמ"ל. א"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אלמת אלא לחודיה והיינו לעבודת כוכבים וקמ"ל דאע"ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב: גם זה וכו' אלא שעל מת וכו'. בפרק בתרא דמכות (שם) תני תנא קמיה דרבי יוחנן ומשמע לי טעמא משום דאשכחן שאין דרכן לעכו"ם אלא בכלי דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וכו'. וכתב רבינו שהמשרט עצמו לעכו"ם חייב מלקות, ותמיהא לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב, וי"ל שלא היו עובדים אותה בכך אלא שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת:
י״ד
ובכלל אזהרה זו וכו'. סוף פ"ק דיבמות (דף י"ג:). ואם תאמר היאך פסק כאביי ודלא כרבא, ושמא י"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד עיין שם ודו"ק. וה"ר דוד כהן בתשובה נדחק בפירוש לשון רבינו שר"ל שכשיש בעיר חילוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים אבל אינם שתי בתי דינים ממש בכל דבר ובכל ענין. ואפשר שלזה דקדק בלשונו ולא כתב ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגים זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, פירוש שכמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין, ואפשר נמי שנפל טעות בספרים והגירסא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין והסופרים חסרו הכ"ף, עכ"ל. וא"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם. וי"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל דלא תאכלו על הדם עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות. כך נראה לי:
ט״ו
אחד ישראל וכו'. כלומר דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וטעמא משום דבסוף פ"ק דקידושין (דף ל"ו:) יליף בג"ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא"כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ"ל: הקורח ארבע וכו'. פ' בתרא דמכות (דף כ'.) ת"ר לא יקרחו קרחה יכול אפילו ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה ליחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קריחות היכי דמי בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב לא צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא כלומר סם המשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת כלומר והתרו בו התראה אחת ואפ"ה מיחייב חמש: וחייב על כל הראש וכו'. פ"ק דקידושין (דף ל"ו) יליף בג"ש דחייב על הראש כבין העינים כלומר דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת בין שקרח בראש חייב: וכמה שיעור הקרחה. בפרק בתרא דמכות (דף כ':) פלוגתא דרב הונא ור"י ופסק כר' יוחנן:
ט״ז
הקורח ראשו וכו'. ברייתא שם: הקורח קרחה בראש חבירו וכו'. בתוספתא דמכות:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב

א׳
אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עכו"ם (ברמב"ם ויניצי"א עם מעשה רוקח איתא וכוהניהן) שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם. ועיין בטור יו"ד סי' קכ"א ע"ז וזה אינו מפורש ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמם עכ"ל ובב"י שם הביא דברי הרמב"ם שמפרש כי אם תקצר דעתנו לא נסמוך על הטעם וכר' שמעון דדריש טעמא דקרא עיי"ש, ובהל' תשובה מפורש ביותר שכתב שם פ"ג ה"ד אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזה"כ רמז יש בה כלומר עורו וכו' עיי"ש, ובגמ' ומדרשים מלאים מטעמים על מצות כמ"ש במקו"א ועי' בתוס' סוטה י"ז ע"א כשאין נפק"מ לדינא לכו"ע דרשינן טעמא דקרא ולחומרא מצינו ג"כ גם לר' יהודה לדרוש טעמא דקרא ובטעמא דרבינו בזה נפק"מ לענין ניקף עי' בכ"מ, ובתוס' ב"מ בפ"ק ובכמה דוכתי דיש לאו בניקף ג"כ עיי"ש, ולהאי טעמא ודאי אף לניקף הלאו ולא המעשה בלבד רק גם הנעשה אסרה התורה שלא יהיה מוקף בראשו ככהני עכו"ם וא"כ נפק"מ לחומרא בדרוש בטעמא דקרא. אחד המגלח וכו' אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא א"כ סייע למגלח והמגלח את הקטן לוקה. ועיין בראב"ד ובכ"מ כתב ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עביד מעשה כלל ואפי' אם א"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה עכ"ל. ובשו"ת חכם צבי סי' פ"ב תמה על דבריו וכי לאו אחד שאין בו מעשה יש לנו וגם לענין המקיף שייך אין שליח לדבר עבירה אבל מטעם ניקף לא הוי מטעם שליחות עיי"ש, ובתוס' במס' ב"מ דף י"א ע"ב בד"ה אקפי כתבו דעל לאו עובר אפי' בשאינו מסייע ועי' בתוס' שבועות דף ג' בד"ה ועל הזקן ותוס' נזיר נ"ד ע"ב בד"ה ור"א עיי"ש, וכמ"ש רבינו לדרוש טעמא דקרא ג"כ נראה דאפי' בלא מעשה הוי בלאו. והנה בגדר איסורא ודאי הוי גם להכ"מ דלא יגרע מלהושיט אבר מהחי לב"נ דלפני עור הוי שהיה לו למנעו מלעבור רק שדעתו דמצ"ע לא הוי לאו בלי מעשה דלא תקיפו כתיב ולא נאמר לאו זה בלא מעשה דבלא מעשה לא שייך מקיף ולניקף לא נאמר הלאו וכמ"ש לפני עור ודאי שייך דמצינו במס' מו"ק בפ"ק בציון לביה"ק לפני עור אף דלא עשה בידים רק שלא הפריש מאחרים המכשול לעבור עיי"ש ומכל שכן בכה"ג, אבל מסוגיא דמס' מכות כ' ע"ב דאיתא דאמר לך [מני] ר' יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין נראה דרק לענין מלקות נאמר דאל"כ גם לר"י בכה"ג יהיה פטור, וי"ל דלא אמרינן לאו שאב"מ אסרה התורה רק היכא דמפורש בתורה דהרי אפי' במפורש הלאו לא אמרינן להלקות, רק ר"י דס"ל דלוקין בשאב"מ י"ל דשייך לומר לאו בשא"מ אף בלא מפורש ונאמר דהלאו על הניקף כמו על המקיף כן נראה לומר ליישב דברי הכ"מ אף דמלשון הרמב"ם בלתי מוכח דס"ל כן רק מדעת הראב"ד נראה שהבין כן בדעת רבינו לכן כ"כ הכ"מ לדעת הראב"ד אליבא דרמב"ם כן נראה לענ"ד לומר ליישב דברי רבינו הכ"מ התמוהים וגם בס' סדר משנה תמה מאוד על דברי הכ"מ.
ב׳
האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף, ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה. ועי' במל"מ שהקשה במסקנא במס' קדושין לא ילפינן מדליתא בהשחתה אלא פאת פאת מבני אהרן וא"כ מנ"ל בעבדים להוציא מכלל נשים עיי"ש. וי"ל כמ"ש בתוס' במס' ב"מ דלא אמרינן אין גז"ש למחצה היכא דשייך לחלק מסברא עיי"ש, וא"כ אף דנשים נמעטו מפאת פאת מבני אהרן עם כל זה לא שייך לומר למעט עבדים מלה לה כיון דיש לחלק במציאות ובגמ' איתא מסברא דאשה לא שייכא בזקן משא"כ בעבדים ולא הוי עבדים כלל בלה לה למעוטי, אלא דיקשה מנ"ל בעבדים לחייבם כלל כיון דאינם רק בכלל עשה ול"ת מלה לה מאשה ונראה לדעת הרמב"ם דהנה במל"מ הביא דברי תוס' במס' קדושין ל"ה בד"ה להשחתה שכתבו דהאי דאמרינן סברא הוי מקמי דשמעינן הברייתא דהרי הן כזקן לכל דבריהם עיי"ש. ונראה לענ"ד לומר דתוס' כתבו כן בס"ד טרם דאמרינן דקאי האי כזקן לכל דבריהם על נגעים, אבל לאח"ז אף דנראה דעל כרחך דעת הגמ' במסקנא שאינה מסברא דא"כ יקשה עוד כדאמרינן במסקנא ס"ד לצדדין כתיב איש או אשה וכו' או בזקן הדר אתאן לאיש קמ"ל וכו', דיקשה נאמר באמת הסברא תסכים שנאמר ולא נכריח לומר נגד הסברא, וע"כ חזרו מזה דהוי סברא, אמנם נראה דהסברא באמת באשה דליתא בזה אפי' אתרחיש דאית לה וכמ"ש ברש"י בד"ה ולא זקן אשתך אפי' העלתה זקן והשחיתה עכ"ל, משום דדרך התורה לדבר לפי מה שהוא ברוב כן, וכל זה שייך לענין השחתה באשה, אבל בטומאה וטהרה דסימני הנגעים גורמים טומאה וטהרה וא"כ אף דלא שכיח שיהיה לה זקן להראות סימני טומאה וטהרה, מ"מ באתרחיש דאית לה לא נוכל להכחיש סימני הטומאה וטהרה דהוי ודאים, וא"כ בזה לא שייך סברא, ולפ"ז נוכל לומר דמקיימין הסברא למסקנא וא"כ כיון דלא אתמעט רק מסברא י"ל רק אשה בלבד ולא עבד, אבל יקשה למה לי הקרא והסברא אבל אם נאמר להוציא עבד מכלל י"ל משו"ה צריך לקרא, ונראה דס"ל דקראי בלתי מפורשים דשנוי לשון כמ"ש בתוס' הנ"ל לא הוי הוכחה גמורה וגם על הגז"ש דייקינן בגמ' עיי"ש, וא"כ י"ל למסקנא קיי"ל כסברא בלבד ועי' בתוס' במס' שבועות דף כ"ב ע"ב בד"ה אב"א עיי"ש.
ג׳
כל מצות ל"ת וכו' וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי פסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות. במשנה במס' קדושין כ"ט ע"א וכל מ"ע שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות וכו' וברש"י שהז"ג שהזמן גורם שתבוא עכ"ל. ונראה בכונתו במה שהוסיף לפרש בלשון הזה, דהנה מצינו זמן גרמא כמו סוכה ולולב וכיו"ב התלוין בהזמן והזמן בלבד גורם חיוב המצוה, ולא כמו תפילין וציצית וכיו"ב שהמ"ע והיה לאות על ידך וכו' ובציצית וראיתם וכו' הזמן גורם לפטור מהם כמו בלילה ושבת ויו"ט ולא כי הזמן יגרום החיוב כמו בסוכה וכיו"ב, והנה אין לומר שמדעת רש"י בלשונו למעט אלה שאין החיוב בא מהזמן שהרי עיקר למודא מתפילין דג"כ אין הזמן מביא החיוב, אבל י"ל דאתא למעוטי בכורים עי' בריטב"א שמנה בכורים בכלל שאין הזמן גרמא עיי"ש, ובמס' בכורים פ"א מ"ו מעצרת ועד חג מביא וקורא, מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא, ובר"ש שם בשם הספרי דעד חנוכה מצוי בארצך, ובתורה נאמר מאשר תביא מארצך, כל זמן שמצויה בארצך עיי"ש, והנה זה דבר בפ"ע שאין הזמן גורם חיוב המצוה וגם אינו פוטר, רק שהחיוב איננו שייך רק אז בלבד, ועיקרו של חיובו תליא בפרי הבכורים ובמצוי והזמן אינו מעלה ולא מוריד מצ"ע כלל בזה, וראיתי בס' מעין החכמה להגאון מהאמבורג ז"ל דף קל"ז ע"א שהקשה למה לא יהיה בכורים בכלל הזמן גרמא ופלפל בזה בסוגיא דמס' גיטין דאדם מביא בכורי אשתו עיי"ש, ולענ"ד כמ"ש, ורק הקריאה תליא בזמן שמחה ולא ההבאה דתליא רק במצוי עיי"ש, וי"ל דלזה כיון ברש"י למעט בלשונו הנ"ל שאין הזמן גורם שתבוא וכמ"ש וכונתו אינה גורם כלל ואינה תלוי בהזמן כלום. ואחרי שכתבתי ראיתי בס' המקנה דף צ"ו בד"ה קבלות והזאות שמדבר ג"כ למה בכורים לא הוי זמן גרמא עיי"ש, ובחידושי הרמב"ן שם מנה ספירת העומר בכלל שאין הזמן גרמא עיי"ש, וי"ל כמ"ש בבכורים שזה שהעומר מחדש אינו תליא בהזמן רק דהחדש מצוי אז וכמו כן הספירה דתליא בו. (ב) אם נשים בכלל עשה דשבתון. בתוס' במס' קדושין ל"ד ע"א בד"ה מעקה הקשו דאם נאמר דנשים אינן בעשה דשבתון א"כ בשמן שריפה דאמרינן במס' שבת דיו"ט עשה ול"ת והרי אפשר בנשים דליכא בהו עשה עיי"ש ובס' המקנה הוסיף להקשות מהרבה מקומות כיו"ב עיי"ש. ולכאורה אמרתי ליישב עם מ"ש בריטב"א בשם הרמב"ן על קושית התוס' שם במעקה דהוי ג"כ בל"ת ותירצו דכל עיקרו של הל"ת הוי ג"כ מצות עשה לחזק העשה עיי"ש, וא"כ בשבתון להיפוך העשה עיקרו כמו כן ל"ת, וראיתי בס' המקנה שכתב כן והאריך בזה ועיין בר"ן סברת הריטב"א ביתר ביאור וכ"כ כמ"ש. ועי' בס' המקנה שם שכתב לפרש דברי הרי"ף במס' ב"מ שהוסיף בביאור שם בפ' אלו מציאות למה אין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת, משום דעשה דטומאה הוי מצ"ע ג"כ שב ואל תעשה ובגדר ל"ת לכן ס"ד דידחה עשה דהשבה עיי"ש, והנה עדיין לא נדע למה באמת לא ידחה העשה דהשבה דהוי עשה ממש לל"ת ועשה דטומאה דכמו העשה כן הלא תעשה שב ואל תעשה והכל בכלל לא תעשה הוי. ונראה לומר ונאמר להבין בזה ג"כ למה רבא לא ס"ל במס' שבת דף כ"ד דשבת הוי עשה ול"ת ועי' בתוס' במס' ביצה שכתבו דרבא פליג על רב אשי ועי' בתוס' במס' שבת שם. ונאמר דלכאורה בשבתון דהוי בשב ואל תעשה לא שייך לומר דמקיים עשה כלל דכי העובר חצי יומו של שבת במלאכה נאמר דעוד קיים שבתון במלאכות שלא עשה בשאר מלאכות, וגם בשובת כל היום לא מסתבר לומר שעשה מצוה דכמה בטלנים איכא בשוקא וה' יודע מי שמונע בשביל קדושת שבת או לא מ"מ לא שייך שקיים מ"ע בדבר שהוא בשוא"ת, ועי' מ"ש במקו"א בהל' יו"ט בדעת הרמב"ם ורמב"ן בזה עיי"ש, וזה הנראה דאם עבר ועשה מלאכה אז ביטל גם עשה דשבתון והוי עשה ול"ת וא"כ [לא] הוי העשה מצ"ע רק ל"ת וכמ"ש לעיל, וי"ל דמשו"ה לרבא לא סבר כרב אשי דשבתון הוי עשה ול"ת ואין דוחה וכו' דס"ל דלא הוי בכה"ג עשה ממש, אבל יקשה ממס' ב"מ דף ל' ע"א דאמרינן דאין עשה דהשבה דוחה לעשה ול"ת דטומאה, והרי קדושים תהיו הוי ג"כ בשוא"ת ואפ"ה קרי עשה ול"ת וכיו"ב במס' יבמות דף כ"א דכה"ג דהוי ג"כ עשה בשב וא"ת, ועיין ברשב"א במס' נדרים שכתב דמשו"ה לא שייך בנדר במצוה שעשה ידחה לל"ת משום דנדר עשה ול"ת עיי"ש, וכולמו הוי בשוא"ת ורבא לא יהיה חולק ע"ז. והנראה לומר דהנה כדאיתא במס' יבמות בפ"ק דל"ת חמירי מעשה שהרי לוקין על ל"ת ולא על ביטול עשה, והאי דעשה דוחה לל"ת טעמים נאמרים אם דבמקום העשה לא נאמרה הל"ת או אף דל"ת חמירא מ"מ העשה חביב לקיימה וכמ"ש במקו"א בזה. ובזה לחלק יצאה בין העשה והל"ת אינם מענין אחד כמו בכלאים בציצית ומילה בשבת וכיו"ב דאז שייך לומר כמ"ש, אבל לא שייך לומר דעשה דציצית ומילה וכיו"ב ידחה ל"ת דמילה וציצית דאז נאמר דל"ת חמיר מעשה דדוקא בשאינן מענינא דעשה אמרינן העשה דלא נאמרה הל"ת וחביב ענינה משא"כ שהכל ענין אחד לא שייך לומר שחביב לקיים העשה ולדחות הל"ת דחמיר בקום ועשה בענין אחד, וא"כ לפ"ז בעשה ול"ת דשבת דעשה מענינו דל"ת וגם הל"ת כמ"ש מצ"ע חמיר מעשה, ולפ"ז לכו"ע לא יהיה נאמר דעשה ידחה לל"ת דשבת דהוי בו חומר העשה עם חומר הל"ת, אבל כמ"ש לרבא י"ל בשבת דהוי העשה בשב ועל תעשה הכל בגדר ל"ת וליכא עשה כלל. אמנם כל זה בכה"ג דשבתון דלא שייך לקיים העשה במעשה ולא ימצא שבתון במעשה ולכן הוי בגדר ל"ת וכמ"ש בעבר על הל"ת עבר על העשה ג"כ אבל בקיימו לא שייך קיום העשה, אבל בעשה דקדושים תהיו בלאו דטומאה דשייכי במעשה ע"י טהרה במקוה והזאה וקרבן וכיו"ב ואם כן מ"ע זאת ימצא במעשה והוי מ"ע מיוחדת בפ"ע בלעדי הל"ת וענינו עשה ממש וא"כ שייך שפיר לומר כמ"ש בל"ת דטומאה הוי מענין העשה וגם חמיר מצ"ע דהוי ל"ת ואם כן כמ"ש מסתבר ל"ת דהוי מענין העשה ממש דהוי תרתי לטיבותא שלא תהיה נדחה וכמו כן בכה"ג ובנדרים הנ"ל, משא"כ בשבתון דלא הוי בגדר זה וכמ"ש ובזה פליג רבא ולא בהנ"ל, ויש לפרש מ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל דעשה דאית בה ל"ת הל"ת אלים על דרך זה אבל כן רק בשאר ל"ת ועשה ולא בשבתון ע"ד שכתבתי. אולם יש לעיין עוד בשבתון ול"ת כל מלאכה הנאמרים בשבת אם שבתון כמ"ש לחזק הל"ת או להיפוך תכלית הל"ת כל מלאכה השבתון ומנוחה, וא"כ להיפוך הל"ת לחזק העשה וע"ז נאמר ממ"נ דהרי מאיש וכו' למדין דאשה שוה לאיש לכל ל"ת שבתורה ושבת בכלל זה, ואם הל"ת בשבת עיקרו בשביל העשה ממילא מחויבת בעשה דשבתון ואם להיפוך העשה בשביל הל"ת והכל בגדר ל"ת ומחויבת מכלל ל"ת וממ"נ מיושב לענ"ד קושית התוס' הנ"ל. אמנם דעת הרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט ה"ב וז"ל כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע, שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה וכו' הרי ביטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו' עכ"ל, נראה דעתו מפורש דבלא עבר קיים עשה דשבתון ונראה דזה כשבאה לפניו המלאכה ומונע מלעשותה משום שבת. (ג) באיסורי עשה לנשים. גם י"ל למה לרבא לדעת התוס' לא ס"ל דמטעם שבתון הוי עשה ול"ת, דהנה יש לעיין במס' קדושין שם דמקשינן מנ"ל דבלא תעשה שהז"ג נשים חייבות ואמרינן דאמר קרא מאיש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשין שבתורה, מנ"ל עוד איסורי עשה כמו חצי שיעור וכיו"ב דלא הוי בלאו מנ"ל באשה דילמא דוקא לאו החמור השוה התורה. וי"ל דהנה יקשה עוד דמקשינן מנ"ל דחייבין בל"ת שהז"ג וצריכין למודא ע"ז דנשים חייבות בהם הרי בעשה שהז"ג מקשינן מנ"ל וצריכין למודא דפטורות וממילא בל"ת דחמיר כדאיתא במס' יבמות הנ"ל גם אם לית לן קרא ממילא נשאר על הסברה החיצונה דנשים בכלל ל"ת, והנה י"ל כמ"ש בתוס' ומובא בריטב"א משום דכתיב בני ישראל צריכין למודא עיי"ש, וראיתי בפנ"י שעמד ג"כ ע"ז למה לי קרא ומ"ש מדכתיב בני ישראל כמ"ש הרי במ"ע ג"כ כתיב בני ישראל ואפ"ה צריכין קרא למפטרא. והנה י"ל כמו כן דהנה לענין עונשין דבעי בעלמא דומיא לאו דחסימה וי"ל בהזמן גרמא דילמא לא חייבה התורה שאינו דומה ללאו דחסימה לכן צריכין למודא דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וברש"י בד"ה לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל, כלומר מלקות דאזלינן לקולא כמו במיתה וצריך מפורש ודומיא ממש ולכן צריכין קרא לרבות ההקש לעונשין, וממילא לפ"ז באיסורי עשה דליכא בהו מלקות ואין לדון רק לענין איסורא בלבד לא צריכין לקרא דנדע כמ"ש מדצריכין קרא למ"ע שהזמן גרמא לפטורא אף דפטורי עשה ליכא מלקות מ"מ חמיר קום ועשה משב ועל תעשה בכ"מ, ועיין בס' המקנה שעמד על לשון לכל העונשין ולא נאמר לכל אזהרה שבתורה עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר והרבה נדע מלשון הזה דרק לענין עונשין צריכין למודא ולא לאיסורא, וכן ראיתי בס' פרי מגדים בפתיחתו הכוללת לאו"ח ח"ב סי' י"ד שמסופק בלאוין שאין בו מעשה בנשים עיי"ש ולמ"ש תליא בהנ"ל. והנה י"ל בשבתון דהוי בכלל מ"ע דמנוחה וי"ל ג"כ דהוי בכלל איסור עשה כמ"ש מענינו של הלאו, ונפק"מ דבכלל עשה שייך לומר אין עשה וכו' אבל אם רק בכלל איסור עשה לא שיך לומר דלא לידחי עשה לל"ת ועשה אף דמצינו דאין עשה דוחה ב' לאוין דוקא ב' לאוין ממש, וי"ל דרבא ס"ל דהוי רק איסור עשה ולכן ס"ל דלא שייך אין עשה דוחה ל"ת ועשה ושאני בטומאה וכהן גדול דהוי מ"ע ממש. ועי' בס' פרי מגדים בפתיחתו להל' שבת שכתב דאביי לכו"ע לא ס"ל דהוי שבת עשה ול"ת עיי"ש ולמ"ש י"ל בטעמו בזה, ועיין בפתיחתו להל' יו"ט שם סי' ב' ומיושב למ"ש עיי"ש. ויש להבין במ"ש דעת הרמב"ם בס' המצות שכתב ממקראי קודש נילף דהוי שבת מ"ע עיי"ש, ולפעמים כתב משום שבתון ועי' במצוה קנ"ט ועיין נכבדות מדובר בזה בס' ברוך טעם דין עשה דוחה לל"ת פ"ו עיי"ש, ולכאורה יש להבין מנ"ל להרמב"ם למילף מקראי קודש מאי דלא נמצא בגמ', אבל נלענ"ד דהרמב"ם רק מפרש למה שבתון הוי מ"ע ולא איסור עשה, ונפק"מ כמ"ש לעיל ופי' מדכתיב מקרא קודש שבת שבתון דלשון מקרא קודש מורה לקדשהו ולכבד היום בשבתון וזה המורה כי שבתון הוא מ"ע ולא איסור עשה בלבד, וא"כ רק משבתון הלמודא באמת ומקרא קודש רק פי' על שבתון דהוי מ"ע ולא איסורא וזה יהיה לכאורה נגד דברי בעל ברוך טעם הנ"ל לענ"ד עיי"ש, גם י"ל דנקיט תחילת המקרא מקראי קודש ודעתו על שבתון הנאמר אח"ז ומצינו כיו"ב ועיין בתוס' במס' קדושין דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר שכתבו כיו"ב בגמ' שם עיי"ש. ועיין בס' המקנה שכתב על קושית התוס' הנ"ל מעשה ול"ת דשבתון דהיכא דהוי ל"ת עם העשה נשים חייבות אף בהז"ג עיי"ש, וכן אמרתי מנפשאי והוא דעת בעל ס' החינוך בסי' רצ"ז ועיין בהגהות מל"מ שם שכתב ע"ז מדברי התוס' וכתב כי דעת הרמב"ם בסה"מ כדברי החינוך עיי"ש. (ד) במ"ע דתשביתו בנשים ובשריפות נותר. עיין בס' סדר משנה בפי' לרמב"ם בהל' זאת שכתב לחקור בעשה דתשביתו ובשריפה דוקא מנ"ל דאשה מחויבת עיי"ש, וי"ל דהנה זה דמ"ע שהז"ג דנשים פטורות למדין מתפילין, ושם פטורין לגמרי, אבל במ"ע דתשביתו דעכ"פ מחויבים בביטול שלא לעבור על בל יראה וא"כ אינה פטורה מהעשה שלא תעבור על הלאו וי"ל כיון שמחויבת לעשות מעשה הוי חיוב מעשה זאת כמו באנשים דוקא במאי שפטורה מכולה כמו בתפילין שאין מחויבת כלל אבל בכה"ג דמחויבת במעשה ביטול והוצאה מרשותה לא נאמר דביטול באשה משונה מבאיש ובעי שריפה כמו באיש דבמה שמצוה האשה כמו האיש הוי דומה במצותו כמו באיש. ובענין שריפת נותר עיין בשעה"מ בהל' פסולי מוקדשין פי"ט ה"ה וכתב משום שהוי בכלל לא תותירו גם בתיקון הלאו דהוי ניתק לעשה עיי"ש, והנה במקו"א כתבתי דשריפה ג"כ משום לא תותירו עיי"ש וא"כ הוי בכלל ל"ת גם למאן דס"ל בטלו ולא בטלו הוי בכלל עונשין דהשוה אשה לאיש ובמקו"א כתבתי בזה. ובתוספת שבת דהוי איסור עשה ונשים מחויבות, אבל אם נאמר דהוי מ"ע פטורות ועל כרחך באיסור עשה ומשו"ה מחויבות עי' במס' ביצה ולמ"ש לעיל נ"ל אף אם הוי מ"ע כיון דהוי בקום ועשה חייבות אף דהוי הזמן גרמא. ובעשה שיש בה כרת בהז"ג עיין בשעה"מ כאן בהל' זאת שהאריך בזה עיי"ש.
ד׳
טומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק ונותנין עליהן חומרי וכו'. והנה לדעת רבינו בכל הספיקות מהתורה לקולא ומדרבנן לחומרא גם זה בכלל, ועיין בפמ"ג שכתב בביצה דהוי איסור עשה לא אמרינן לכו"ע מהתורה לחומרא דלא נדע רק בלאו מממזר עיי"ש, ויש לעיין במ"ע בספיקא בכה"ג דליכא חזקת חיוב דהספק אם הגברא מחויב או לא אם לרשב"א ספיקו מהתורה לחומרא וכדאיתא במס' יבמות ל"ת חמיר מעשה וצ"ע כיון לענין דחיה עשה עדיף ועיין ברמב"ן יתרו ומ"ש במקו"א ונפק"מ בטומטום ואנדרוגניס דמספיקא מחויבין במצות שאנשים מחויבים אם הוי מדאורייתא.
ה׳
אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפי' קטן אסור לה לגלח לו פאה. ובראב"ד שהוא רק מדרבנן, ובכ"מ מדרב הונא עיי"ש ובלח"מ. ולכאורה מדרבנן ומטעם לפני עור עכ"פ כמ"ש בה"א דלא גרע מלהושיט אבר מהחי לב"נ ומהאי טעמא מדאורייתא אסור ועי' בכ"מ ה"א די"ל בניקף בלא מסייע לא הוי אף לאו כלל ובכה"ג דניקף ומקיף אין עוברין ולא שייך לפני עור רק מדרבנן אסור אבל למ"ש ז"ל נגד דעת הכ"מ יש להבין למה לא הוי רק איסורא דרבנן ואם לפרש נוסף על הלפ"ע למה הוסיפו על איסורא דאורייתא, גם בקטן עכ"פ לספות בידים אסור ועיין בשעה"מ שכתב להוכיח דאסור מדרבנן מפ"ד דמס' נזיר עיי"ש ולמ"ש כיון דעכ"פ באיש הניקף האיסור ושייך לפ"ע ובקטן לספות בידים אסור וא"כ יש לפ"ע מדאורייתא וצ"ע במס' נזיר שהביא בשעה"מ שם, ורב הונא שהתיר ע"י אשה כתבו ז"ל שהיה במקום חולי ועי' בסמ"ג סי' נ"ג שכתב דלר"ה ושמואל מותר לגמרי עיי"ש וצ"ע במ"ש אם לא נאמר כמ"ש בכ"מ בה"א הנ"ל ועי' בהגהות מיימוני.
ו׳
ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאין מניח פחות מארבעים שערות ומותר ללקט הפיאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער. ועי' בכ"מ שהקשה עמ"ש בסמ"ג על דברי רבינו מתוספתא דאיתא יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף והקשה דבתוספתא מדין תולש ורבינו בשיעור הנחת הפיאות עיי"ש, ועי' בד"מ בסי' קפ"א שכתב דקושיתו דמסתמא יש יותר מארבעים שערות וכפי גירסא שם ארבע שערות עיי"ש. ולענ"ד בלתי מובן דנראה דקושית הסמ"ג דאם יש שיעור במספר ארבעים או ארבע א"כ בתולש אחת יהיה חייב כיון שלא הניח כשיעור וראיתי במהרל"ח בסי' הנ"ל בהגהותיו בשם הדרישה שעמד ע"ז. ונראה דדעת הכ"מ לחלק דלהניח השיעור ארבעים או ארבע אבל ללקותו משום מקיף הוי שיעור תלישה רק בשתים אבל צ"ע מנ"ל כן דגם בשער אחת מקרי מעשה, אלא דא"כ האיך נבין דברי התוספתא דאם גם ליכא שיעור במספר למה דוקא בתולש ב' שערות, יהיה גם באחת וע"כ נראה מתוספתא דבעי שיעור שיהיה נקרא שם מקיף עליה דתלישת שער אחד לא מקרי הקפה וא"כ י"ל דשיעור מ' שערות ולא תקיפו במלקות לא הוי רק ב' שערות ועי' בפ"ח מהל' שבת דאין שיעור לתלישה עיי"ש בפ"ט ה"ט הנוטל וכו' ב' שערות ועי' מכות כ' ע"ב, ובמג"א סי' ש"מ ס"ק ב' באחד איסורא משום חצי שיעור עיי"ש. ומותר ללקט במספרים וכו'. עי' ברא"ש במס' מכות ובטור בסי' קפ"א ביו"ד בשמו לאסר בפאות אף במספרים עיי"ש, ועי' בס' שעה"מ.
ט׳
העברת השיער משאר הגוף וכו' אבל במקום שמעבירין השיער האנשים והנשים אם העבירן אין מכין אותו וכו'. ועי' בכ"מ שהר"ן בפ"ב דמס' ע"ז כתב מהיכן למדו כן עיי"ש. והנה בר"ן שם למד כן ממס' נזיר נ"ט ע"א דאי' מחברייהו הוא שבקוהו משמע דלכו"ע מותר דאל"כ האיך ידע מזה דמחברייהו הוא עיי"ש, ומזה דלת"ח ממדת חסידות אסור ורבינו שכתב אין מכין אותו וכו' ונראה דאין לעשות כן ועל כרחך ג"כ כונתו ממדת חסידות דבדרבנן לא שייך לחלק בין אסור ואסור אם לא מדרכי החסידות ובעלמא מדרכו לפרש כן זה מה שהוא ממדת חסידות, ובשו"ע בסי' קפ"ב סעיף א' בהג"ה מפורש דמותר לכתחילה רק חבירים נמנעים מזה עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב

א׳
אין מגלחין פאתי הראש וכו' עד כל פאה ופאה. פרק אלו הן הלוקין (דף כ') ובספרי: לפיכך המגלח כו' עד ולוקה שתים. בתורת כהנים ופ' הלוקין שם: אחד המגלח כו' עד ואת הקטן לוקה. פרק הלוקין ופרק ג' מינין ופ' שני נזירים (דף נ"ז) : וכתב ראב"ד ז"ל אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעת עושה עובר בלאו עכ"ל: ואני אומר כי ר"מ ז"ל יודה בזה ולא פירשו כמנהגו במשנה תורה כאשר כתבתי: האשה שגלחה כו' עד פאת זקנך. פ' שני נזירים (דף נ"ז) : כל שישנו בבל תשחית כו' עד הנשים חייבות. פ"ק דקדושין (דף ל"ח) :
ד׳
טומטום ואנדרוגינוס וכו' עד אינן לוקין. תוספתא: אע"פ שהאשה מותרת עד לגלח לו. פ' שני נזירים: כתב הראב"ד ז"ל האיסור הזה וכו' איסורא אית בהו עכ"ל: ואני אומר שכבר נתחבטו בה בהלכה זו רבותינו הראשונים ז"ל פ' ב' נזירים ור"מ ז"ל נהג בזה כמנהגו במשנה תורה שכתב לחבר הדברים המפורשים בתלמוד מגמגם והבין הוא וכד"ן:
ו׳
ופאה זו שמניחין עד מארבעים שערות וכן הסכימו בתורת כהנים. ופ"ק דקדושין (דף ל"ה) פ' שני נזירים (דף נ"ט) ושלשה מינים: מותר ללקט עד תער. הלכה זו נחלקו בה הראשונים נ"ע בת"כ ופ' שני נזירים ופ' ג' מינים ופרק הלוקין. ויש אוסר במספרים כמין תער והמחמיר תבא עליו ברכה כד"ן:
ז׳
דרך כומרי כו' עד להשחית הזקן. בתורת כהנים קדושים פ"ו ופ' הלוקין (דף כ') : וחמש פאות כו' עד לוקה חמש. פ"ק דשבועות וסוף מכות: ואינו חייב עד שיגלחנו בתער עד זקן האיש פטורה. פ' שני נזירין (דף נ"ט) ופרק הלוקין ופ"ק דקדושין (דף ל"ה) : השפה מותר לגלחו עד אכילה ושתיה העברת השער משאר הגוף כו' עד בכ"מ. הלכה זו עיקרה פ' שני נזירים ומ"מ יש מחמירין בדבר וחולקין בכמה ענינים אבל כתבו רבותינו נ"ע משעמדנו על דעתנו לא העברנו ברזל על בשרנו אפילו מספרים כלל וכלל לא בראש ולא בגוף מן השפה ולחוץ:
י׳
לא תעדה אשה עד עדי איש. פרק הלוקין ופ' שני נזירין (דף נ"ט) : המלקט שערות לבנות כו' עד לבנה אחת לוקה. פ' הלוקין (דף כ') : כתב הראב"ד לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ"ל. והמחבר לא הביאה בפירוקיו בהעתק שלנו: טומטום ואנדרוגינוס כו' עד אינו לוקה. כתובת קעקע עד אינו לוקה. פרק הלוקין (דף כ"א) : השורט שריטה אחת כו' עד בידו פטור. בתורת כהנים ופרק הלוקין (שם) : ובכלל אזהרה כו' עד אגודות. פ"ק דיבמות (דף י"ג) ומייתי לה בהרבה מקומות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״ב, מתוך הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות עבודה זרה וחוקות הגוייםכל הרמב״ם