הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק י״א
הלכה א׳
אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ כג) "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי". וְנֶאֱמַר (ויקרא יח ג) "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". וְנֶאֱמַר (דברים יב ל) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם". הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ כו) "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". לֹא יִלְבַּשׁ בְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין וְזֶה הַנִּקְרָא בְּלוֹרִית. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הֵן. וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה:
הלכה ב׳
עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ קָרוֹב שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ:
הלכה ג׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם וְהָיֳה לוֹ גְּנַאי לְפִי שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין:
הלכה ד׳
אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כו) "לֹא תְנַחֲשׁוּ". כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ. כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵלֵךְ אֵין חֲפָצַיי נַעֲשִׂים. הוֹאִיל וְעָבַר שׁוּעָל מִימִינִי אֵינִי יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵצֵא יִפְגָּעֵנִי אָדָם רַמַּאי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִים צִפְצוּף הָעוֹף וְאוֹמְרִים יִהְיֶה כָּךְ וְלֹא יִהְיֶה כָּךְ. טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית. שְׁחֹט תַּרְנְגלֶת זוֹ שֶׁקָּרְאָה כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל. וְכֵן הַמֵּשִׂים סִימָנִים לְעַצְמוֹ אִם יֶאֱרַע לִי כָּךְ וְכָךְ אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וְאִם לֹא יֶאֱרַע לִי לֹא אֶעֱשֶׂה, כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ לוֹקֶה:
הלכה ה׳
מִי שֶׁאָמַר דִּירָה זוֹ שֶׁבָּנִיתִי סִימָן טוֹב הָיְתָה עָלַי. אִשָּׁה זוֹ שֶׁנָּשָׂאתִי וּבְהֵמָה זוֹ שֶׁקָּנִיתִי מְבֹרֶכֶת הָיְתָה מֵעֵת שֶׁקְּנִיתִיהָ עָשַׁרְתִּי. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל לְתִינוֹק אֵי זֶה פָּסוּק אַתָּה לוֹמֵד אִם אָמַר לוֹ פָּסוּק מִן הַבְּרָכוֹת יִשְׂמַח וְיֹאמַר זֶה סִימָן טוֹב כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ו׳
אֵיזֶהוּ קוֹסֵם זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִשְּׁאָר הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת וְיֹאמַר דָּבָר פְּלוֹנִי עָתִיד לִהְיוֹת אוֹ אֵינוֹ הוֹוֶה אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְהִזָּהֲרוּ מִכָּךְ. יֵשׁ מִן הַקּוֹסְמִין שֶׁמְּשַׁמְּשִׁים בְּחל אוֹ בַּאֲבָנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁגּוֹהֵר לָאָרֶץ וְיָנוּעַ וְצוֹעֵק. וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ בַּעֲשָׁשִׁית וּמְדַמִּין וְאוֹמְרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁנּוֹשֵׂא מַקֵּל בְּיָדוֹ וְנִשְׁעָן עָלָיו וּמַכֶּה בּוֹ עַד שֶׁתִּפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ וּמְדַבֵּר. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ד יב) "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ":
הלכה ז׳
אָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאל לְקוֹסֵם אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹאֵל לְקוֹסֵם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אֲבָל הַקּוֹסֵם עַצְמוֹ אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה מִכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ" וְגוֹ' (דברים יח י) "קֹסֵם קְסָמִים":
הלכה ח׳
אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן אֵלּוּ נוֹתְנֵי עִתִּים שֶׁאוֹמְרִים בְּאִצְטַגְנִינוּת יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב יוֹם פְּלוֹנִי רַע יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית שָׁנָה פְּלוֹנִית אוֹ חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי:
הלכה ט׳
אָסוּר לְעוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַכְּסִילִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִפְּנֵי הָאִצְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁקָּבְעוּ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כו) "לֹא תְעוֹנֵנוּ". וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן וְלוֹקֶה:
הלכה י׳
אֵיזֶהוּ חוֹבֵר זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶן עִנְיָן וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין. עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק. וּמֵהֶן אוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' (דברים יח יא) "וְחֹבֵר חָבֶר". אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הֶחָבֵר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחֹבֵר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵב אֵין אוֹתָם:
הלכה י״א
מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו:
הלכה י״ב
הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כב) "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה י״ג
אֵיזֶהוּ דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים זֶה הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת בַּחֲלוֹם וְיוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַל עָלָיו. וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם לוֹבְשִׁים מַלְבּוּשִׁים יְדוּעִים וְאוֹמְרִים דְּבָרִים וּמַקְטִירִין קְטֹרֶת יְדוּעָה וִישֵׁנִים לְבַדָּן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת פְּלוֹנִי וִיסַפֵּר עִמּוֹ בַּחֲלוֹם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הָעוֹשֶׂה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַמֵּת וְיוֹדִיעוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר" וְגוֹ' (דברים יח יא) "וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים":
הלכה י״ד
אָסוּר לִשְׁאל בַּעַל אוֹב אוֹ בַּעַל יִדְּעֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר" וְגוֹ' (דברים יח יא) "וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי". נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבַּעַל אוֹב וְיִדְּעֹנִי עַצְמָן בִּסְקִילָה וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן בְּאַזְהָרָה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְעָשָׂה כְּפִי מֵאֲמָרָן לוֹקֶה:
הלכה ט״ו
הַמְכַשֵּׁף חַיָּב סְקִילָה וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְכַשֵּׁף בִּכְלַל (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" הוּא וְלָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יז) "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה":
הלכה ט״ז
וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג כג) "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל". וְנֶאֱמַר (דברים יח יד) "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן" וְגוֹ'. כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים (דברים יח יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ":
כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א
א׳
אין הולכין בחוקות וכו'. מ"כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ"ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ"ש וכיוצא בהם:
ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר"י קולון סימן פ"ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז"ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד"א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר:
ולא יגדל וכו'. נ"ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'.
ומ״ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ט.) וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה:
ומ״ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב״ק סוף פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ט:) תניא המספר קומי ה״ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש״י והערוך:
ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב"ד ולא יבנה מקומות וכו' א"א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ"ל. ונ"ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות:
וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא"ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם:
ב׳
עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח:
ג׳
ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב"ק פ"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ"ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י"ז.] וע"י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא"כ היו מכירים אותו. וא"ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות:
ד׳
כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס"ה ס"ו) ת"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם.
ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת"ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים:
וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס"ז) ס"פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש"י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ"ל. כתב הרמ"ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ"ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש"י:
וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש:
וכתב הראב"ד א"א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ"ל:
נראה מדבריו ז"ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי"ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ"כ רבינו בפ"ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את"ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז"ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה"ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא"ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר"ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב"ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב"ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב"ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ"מ הדבר צריך תירוץ שא"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ"ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה"ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י"ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ"ק דב"ב [י"ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש"י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש"י אע"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח"כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב"ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ"ל:
ה׳
מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ"ה:) תניא רשב"א אומר בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ"ל. וכך הם דברי הראב"ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ"ל:
ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק״ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ״ה:] דר״י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא״ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר״י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע״י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר״י רוצה לירד לבבל ונמנע ע״י התינוק. וצ״ל דהתם לא היה ר״י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר״פ מי שאחזו (גיטין ס״ח.) דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ״ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע״פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ״ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש״ה שרי ודבריו כדברי הר״ן שכתבתי בסמוך:
ט׳
(ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס״ה:) ת״ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר״ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש״י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר״ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ״ל שהוא מפרש דההיא דר״ע כ״ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ״ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע״פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קי״ג:) מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב״י שעל יורה דעה בסימן
קע"ט ומ"ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק:
י״א
מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו.
ומ"ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ"ש רבינו בפ' כ"ד מהלכות שבת ואפ"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו:
י״ב
הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר״ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק״א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש״ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ״כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ״ב דשבועות (דף ט״ו:) ריב״ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב״ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה״ב הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב״ל נמי איתא ועוד דאפילו את״ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה״ל למפסק כריב״ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל״כ הל״ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י״ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ״ע בעינן רוקק וצ״ע:
ומ"ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס"ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ"ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה"ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג"כ שהמניחים ס"ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב"ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע"ג דקי"ל כריב"ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ"מ במאי דאמר דלהתרפאות בד"ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי"ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו' ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ"ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס"ת או תפילין וכו' לאו מדריב"ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ"ש רבינו לאסור להניח ס"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל"כ למה להם להניח עליו ס"ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן:
י״ג
איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה:
ומה שכתב ויש אחרים וכו':
י״ד
אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס':
ט״ו
המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ"ג. וס"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר"ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא:
ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ"ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ"ש
רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא"כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ"ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים.
ומ"ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס"פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ"כ רבינו בפי"ח מהלכות סנהדרין וא"כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ"ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים:
ועוד י"ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר"י קולון בשורש ע"ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה"ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א
א׳
אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיו"ב שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוים ונאמר ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים לא ילבש במלבוש המיוחד להן ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם לא יגלח מן הצדדין וכו'. ועי' בהגהות מיימוני ובכ"מ בשם מהרי"ק שורש פ"ח בפי' ולא ילבש במלבוש המיוחד וכו' עיי"ש, ולשון הספרא בפרשת אחרי מות פרשה ט' מ"ח יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות ת"ל בחוקותיהם וכו' לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושים האיש נושא לאיש וכו' לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו עכ"ל, ושם פרק י"ג מ"ח ובחוקותיהם וכו' וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו וכו' וחובר חבר וכו' ומה ת"ל ובחוקותיהם וכו' שלא תלכו בנימוסיות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיאטראות וקרקסאות והאסטדאות, ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו החכמים ר' יהודה בן בתירא אומר שלא וכו' ושלא תגדל ציצית וכו' עיי"ש. ובמהרי"ק הנ"ל ובר"ן במס' ע"ז מחלקין בחוקותיהם א' שאין לו טעם וענינו הבל וריק כדרכי אמורי וב' שהוא מעניני פריצות עיי"ש, ובתוס' במס' סנהדרין נ"ב ע"ב בד"ה אלא ובמס' ע"ז י"א ע"א בד"ה ואי דכל שיש בו רמז לע"ז עיי"ש, והנראה מדבריהם כל שאינו בכלל ג' הנאמרים אינו בכלל בחוקותיהם ותאטראות וכו' הנאמר בת"כ ועי' בערוך ערך תיאטר עיי"ש שנראה שהכל היה מערך הזה, והכונה בחוקים וכו' לאבותיהם וכו' שאמרו בתו"כ אשר רק להם לחוק ולא חלילה לזרע קדוש אשר מאבות אבותיהם קדושה ופרישות לנחלה להם בחוקות כאלה לא תלכו אבל אלה אשר גם אבותינו הלכו בהם לישוב העולם ע"ז לא נאמר, ודייקו לומר אבות אבותיהם כי אם לפעמים גם ישראל בדרכיהם הלכו לכן נאמר אבות אבותיהם להבדיל בין אבות אבותינו, ואשר אבות אבותינו כמו כן עשו כנ"ל על זה לא נאמר לא תלכו, והנה מצינו במצבה אף שהיתה אהובה אצל אבות וכו' זה מפני שהמה עשו לחוק ורמז לע"ז ואינו כמעשה אבות אבותינו עוד. ועי' בפי' הגאון מהר"א מוילנא ז"ל בשו"ע יו"ד סי' קנ"ח שהקשה על מהרי"ק והר"ן הנ"ל ממס' סנהדרין נ"ב ע"ב מצות הנהרגין וכו' בסייף וכו' ר' יהודה אומר וכו' וקוצץ בקופיץ וכו' ובגמ' א"ל ר"י וכו' מה אעשה שהתורה אמרה בחוקותיהם וכו' ורבנן כיון דכתיב סייף בתורה לא מינייהו קא גמרינן דאלת"ה דתניא שורפין על המלכים וכו' והכתיב ובחוקותיהם וכו' אלא כיון דכתיב שריפה בתורה וכו' וא"כ נראה בלא הכתוב בתורה גם לרבנן הוי בכלל בחוקותיהם אף דלא הוי בכלל אלה שכתבו המהרי"ק והר"ן הנ"ל עיי"ש. אמנם ראיתי בחידושי הר"ן שם וז"ל י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם אינו מספיק שבכל הדברים ג"כ י"ל שלא קדמו הם, אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"ז שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן בחולין דף ע"ז ע"ב אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וכו' כי היכא דנכחש חיליה אלא סוקרו וכו' אמאי ומתרץ כדתניא וטמא וכו' כדי שיודיע לרבים וכו' הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת כוחו הגדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון ומתרץ כדתניא וטמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל ונראה שצ"ל הרמב"ן. ודבריו המפורשים צריכין ביאור, והנראה בכונתו במ"ש נגד הי"מ שאינו מספיק לפרש שהתורה קדמה שבכל הדברים נאמר שלא קדמו הם, כונתו כמו מצבה וכיו"ב שנמצא בתורה אצל אבות, וכיו"ב ענינים הרבה דרך עבודתם לע"ז שקודם להם היה לא להם, ודעתו נראה דרק במה שנגד הטבע הוא מדרכי האמורי כמ"ש בר"ן בפ"ק דע"ז ורק מה שנאמר העושה עושה אותו רק לכוין מעשיו עם העע"ז, ולא במה שמסכים עם הטבע ומה שנעשה מאבות אבותינו קודם להם כמ"ש לעיל בת"כ הנ"ל דלאו מהם ילפינן ומ"ש רז"ל לאו מינייהו אלא דכתיב סייף בתורה, לאו משום דהיתר מפורש בתורה, רק הכונה כי דבר כזה שאין לו עסק עם דרכי האמורי והיה נהוג מעולם גם לאבותינו והעדות על זה כי מפורש הכתוב בתורה בזה לא שייך בחוקותיהם וכמ"ש במהרי"ק והר"ן הנ"ל ונאמר בתורה לאו דוקא רק משם נדע כי אין הדבר תלוי בדרכי אמורי רק כשאר דבר שישובו של עולם דלא שייך בחוקותיהם כנראה לענ"ד בכונת הר"ן ובזה יהיה למהרי"ק ראיה מסוגית סנהדרין לרבנן דר' יהודה דקיי"ל כוותייהו, ודברי הגמ' מסכימים עם התו"כ הנ"ל, גם מ"ש כיון דכתיב סייף בתורה וכו' מסכים במה שרמזו בת"כ בלשון אבות אבותיהם וכו' וכמ"ש לעיל ועי' בריב"ש סי' קנ"ח עיי"ש. ועי' עוד במס' תמיד דף ל"א ע"ב לא היו כופתין את הטלה מ"ט ר' הונא ור' חסדא, חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשירא אי נמי בהוצא דדהבא עיי"ש, וברמב"ם פ"א ה"י מהל' תמידין ומוספין ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את האפקורסין ועי' בראב"ד שם שכתב חוקי אפקורסין לא ידעתי מהו עיי"ש ונראה מלשון הגמ' שהביא שהיה בגירסתו וחד אמר משום חוקי אפקורסין, ובמפרש במס' תמיד שם מפני שמהלך בחוקי העמים כשמקריבין זבח לע"ז הן כופתין אותו כך ד' רגלים יחד עכ"ל, והנה בזה אין שום רמז לע"ז עצמה ולכל הנ"ל שכתב במהרי"ק ודוחק משום דהוי לע"ז דהרי כל הקרבה היה בע"ז ג"כ ובדבר שאין רמז לע"ז האיך שייך בחוקותיהם ונשנה ג"כ בשאר דברים בזריקה וניסוך ומצינו להיפוך דלא מקרי דרך עבודה רק כעין פנים לענין ע"ז, ונראה דהיה בזה דבר רמז לע"ז ועל זה כתב בראב"ד שאינו יודע מהו וגירסתם היה חוקי אפקורסין או שכתבו כן לרמוז שהוא מורה על אפיקורסות ולכן כתב בראב"ד שאינו יודע מהו דמטעם שכתב המפרש אין נוח לו דלא שייך ע"ז בחוקותיהם וכו' וזה ג"כ מסכים לדעת מהרי"ק והר"ן הנ"ל, ולשון הגמ' במס' ע"ז דף י"א ע"א אלא דכו"ע שריפה לאו חוקה היא מסכים ג"כ למ"ש ובריטב"א ובר"ן הנ"ל שם. אמנם בלשון רבינו שכתב אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושיו וכו' דנראה שצריך במלבושים מיוחדים, ואח"ז כתב לא ילבש במלבוש המיוחד להן וכו' דנראה דוקא המיוחד להן וכמ"ש במהרי"ק אסור, ועי' במהרי"ק שם מ"ש ע"ז, וכנראה כמ"ש ברש"י סנהדרין ע"ד גבי ערקתא דמסאני שבכל עת היה במלבושי ישראל שנוי המורה על איזה פרישות ועי' במהרי"ק שהעיר ג"כ קצת על זה ומ"ש שם בעת ההיא במראה אדום כ"ש. וכמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. נראה שגם במדעו לישראל נוספות בתורת ה' אשר לו לבדו לנחלה ובזה מובדל וניכר כן במלבושיו וכיוצא בו יהיה בו דבר ניכר אשר יורה על פרישות ודרך מוסרי נוסף על דרכי ומלבושי העכו"ם, ובמ"ש וכמו וכו' הנ"ל פי' דבריו ביותר, ואם בזה נוסף עליהם בהמיוחד ומורה על עניני עבודתם במלבוש המיוחד אסור בכל גונא ובמגדל עוז הביא מקרא צפניה א' על הלובשים מלבוש נכרי ועי' ברד"ק שם בפי' ואין הכרע מזה עיי"ש. לא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית. ועי' סנהדרין פ"ב ע"א תפסה בבלוריתו עיי"ש נראה בגידול השער. ובראב"ד בפי' לת"כ שם ועיקר הבלורית הוא אשר מגדלין השער לאחריהן ועושה אותו כזנב וגודל אותו כמין שרשרת עכ"ל, ועי' בשו"ע יו"ד סי' קע"ח בטו"ז ס"ק א' עיי"ש, ועי' בפר"ח שפי' לא יגדל ציצית ראשו וכו' לשון קליעה כמו מרים מגדלא נשיא בגמ' ועי' ברש"י מנחות מ"ב בפי' בלורית שהביא עיי"ש. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין וכל העושה אחת מאלו וכיו"ב לוקין. ועיין בראב"ד ובמרכבת המשנה כתב שהוא בכלל כגון תיאטראות וכו' דאי' בת"כ ולפמ"ש בפי' בערוך ובמוסיף הערוך עיי"ש. ונראה שנכלל בלשון כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין וכו', כי יש גם לנו בתים מיוחדים לכנוס רבים אבל רק לדברים מיוחדים ולבני אדם מיוחדים לעוסקי בתורה ועבודה ובצרכי הציבור כמ"ש רז"ל קיבוץ לצדיקים נאה להם ונאה לעולם, אבל לא קיבוץ לרבים רק שרבים יבואו שמה המון עם יהיה מי שיהיה קיבוץ וכו' אין נאה להם וכו' אמרו ז"ל אשר לרוב שחוק וקלות ראש שמה, וכמו שהן עושין בהיונים שהיה מיוחד לזה והתערבו הנאות הגוף עם עבודתם כמ"ש ז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ונראה שזה פי' בת"כ בפרשת אחרי מות שם הנ"ל ועדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו ת"ל ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם עכ"ל, אף כי לעין בשר סרסורא דעבירה שלהם נאה (ועי' במס' ע"ז דף ס"ה ע"א ברבא ובר שישך עיי"ש) אבל לעין השכלי חכמתכם וכו' לעיני העמים לנו היתרון, ועי' ברש"י במס' ע"ז י"ח ע"ב בד"ה לטרטראות עיי"ש, ולכן היה להם מקומות לקיבוץ רבים בלבד והקיבוץ לרבים היה התכלית כנודע כי פרי הקיבוץ הזה שחוק ורעות רוח וקיבוץ לרבים ענינו להמון רבים יהיה מי שיהיה ללא תכלית וללא יועיל בית קיבוץ כזה לא יהיה לנו וביותר מזה אם יעודו לשחוק וקלות ראש כבתיהם. ומ"ש בכ"מ בענין לאו שבכללות עי' בסה"מ שורש ט' עיי"ש.
ב׳
גוי שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריותו קרוב ג' אצבעות לכל רוח שומט את ידו. וברש"י במס' ע"ז דף כ"ט ע"א בד"ה לבלוריתו שהוא מגדל לע"ז שומט את ידו וכו' כדי שלא יהא מתקנה עכ"ל.
ג׳
ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין. ועי' בכ"מ שהקשה האיך ביד החכמים לעקור דברי תורה ותירץ משום הצלה ועוד דהכתוב מסרה לחכמים עיי"ש ובב"י יו"ד סי' קע"ח ומ"ש אאמו"ז הגאון ז"ל בספרו שערי דעה עיי"ש. אמנם יש לעיין דמקורו ממס' ב"ק וסוטה ועי' ברש"י במס' ב"ק דף כ"ג ע"א דאי' שם התיר לספר קומי מפני שקרוב למלכות, המספר קומי לפנים במצח מדרכי האמורי שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן עכ"ל. הנה פי' מספר קומי בלורית, וכמ"ש לעיל בשמו בלורית שמגדל לע"ז וכו' וא"כ מאי הכתוב מסרו לחכמים שייך בזה כיון שיש בו לע"ז וע"ז ואבזרייהו יהרג ואל יעבור ועיין בהל' יסודי התורה פ"ה, ומלשון הרמב"ם יש לפרש שאינו בכלל בלורית ואף דאסור מ"מ לאו משום רמז לע"ז רק משום דרכי העכו"ם בסלסול השערות ופריצות וי"ל בכה"ג שאינו מתכוין לזה ולצורך הצלה מותר, אבל לפי' רש"י במספר קומי דהוי בלורית ופי' בבלורית יקשה לכאורה, ועי' מ"ש לעיל פי' הראב"ד בבלורית, ועי' בערוך ערך קומי עיי"ש, ולשון מגדל שכתב ברש"י נראה מלשון קליעה כמ"ש לעיל בשם הפר"ח ומסכים עמ"ש במס' ב"ק וצ"ע. ואולי יש לפרש דהנה ברש"י מפרש על המספר קומי לפנים במצח, ועל ה"ז מדרכי האמורי פי' שמספרים מלפניהם וכו' ויאמר בזה כי מדרכי האמורי בשלימות הנקרא בלורית דהוי מגדל לע"ז הוי שמספרים וכו' אבל המספר קומי הוי רק במצח וזה התירו לקרובים במלכות שאינו רק משום בחוקותיהם ולא משום רמז לע"ז. ומלשון התוס' ב"ק בד"ה התירו מתחילה ולא גזרו על הקרובים למלכות וכו' ובשיטה מקובצת בשם המאירי ורבינו ישעי' ז"ל נראה דס"ל דמספר קומי רק משום גזירה מדרבנן עיי"ש, וא"כ אינו בלורית אבל בשם הגאון מביא בש"מ שם דהוי בלורית עיי"ש, וצ"ע בזה.
ד׳
אין מנחשין וכו'. מי שאמר דירה זו וכו'. עי' בכ"מ ובר"ן בדרשותיו דרוש י"ב, ומ"ש בלח"מ לפרש דאתחזק ג' פעמים לדעת רבינו שכתב דסימן על לעבר עיין בסמ"ג ל"ת סי' נ"א שכ"כ עיי"ש, ולדעת רש"י שפי' על להבא מותר בסימנא, נראה כי האסור מדרכי האמורי כמ"ש במהרי"ק ור"ן הנ"ל מהם דבר שהוא בלי טעם כנ"ל, והמה מדרכם לתלות דברים זרים שאין לו המשך טבעי או שכלי שבאים מכוחות עליונות אשר לפי דעתם הזרה הממשלה בעולם ומלואה וכל זה במעשים שאין להם יחס ורמז להנעשה. אמנם אם נראה דבר עכוב הרבה או להיפוך קדימת הנעשה וכי בא בקל ובמקרה להקדים לו אשר ברצונו לעשות וחושב כי משמים מהמשגיח העליון יתעלה יראו לו כן שלא לעשותו או לעשותו, זה הנקרא סימן וזה שכתב רש"י בבית ואשה ופסוק לי פסוקך כמ"ש בר"ן דהוי נבואה קטנה נרמז להם כמו לפעמים שחשו לחלום טוב וי"ב עי' במס' ברכות בסופו, והכל בהכונה כי מהשמים נרמז לו כן זה אינו מדרכי האמורי ולא מדעתם, וזה המראה בטחונו בהשגחה העליונה ולדעת רבינו במי שמכוין מעשיו על זה יראה כאילו לו כונה אחרת חיצונית כי על הספק אין לעשותו ע"ז, רק בעבר כבר הוא מדרכי הבטחון, ולשונו "ישמח ויאמר זה סימן טוב" מורה ע"ז כי הוא כמ"ש מדרכי הבוטחים לראות בכל דבר הנראה כי יצליחו במעשיהם לחשוב כי לא יעשו לבטלה וה' יהיה עמהם, והנראה בדבר אשר אין למצוא נטיה לעשות או שלא לעשותו בזה ג"כ סימנא מותר אף לדעת רבינו כי בזה אינו מראה כלל שיש לו דעה חיצונית רק נוטה לו יותר עבור סימנא דשייך בגופא דעובדא כנראה לענ"ד, וברב י"ל שהיה באופן הזה או בת"ח לא שייך חשדא ע"ז ויש להבין דאמרינן אלא דנחיש וכו' במס' חולין שם דיקשה וכי ס"ד דרב יעבור על לא תנחשו אבל כמ"ש לא הוי חשש איסור בכה"ג רק לאדם חשוב כמו רב חשש לאסור ע"ז הנאה ממה שבישר לו סימנא שלא יראה כניחוש וע"ז מקשינן דכה"ג לא הוי בכלל ניחוש לכו"ע כיון שאינו סומך על זה בלבד וכמ"ש בהרמב"ם הנ"ל. ובמס' הוריות דף י"ב ע"א אין מושחתין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשוך מלכותם וכו' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא יהיה רגיל למיכל בריש שתא וכו', הנה בריש שתא למען בעת אכלו יזכיר בענינא דיומא סימנא מלתא גם כמו בהמשיחה על המעיין מדרכי רז"ל כדרכי התורה לסמוך הרגשת לבבו במעשה המחזקו ביתר שאת, ומאווית העם בהצלחת המלך לא בקול דברים באמרי פיהם רק במעשים אשר יעורר לבב יעשו ככה וכן בכל עניני הצלחה אשר נבקש מה' ואשר נבטח בו כי יצליח אותם בידינו נעשה במעשים המורים על בטחון ההצלחה וכמ"ש כי כל זה יעורר בטחון ואמונה בהשגחת ה' וכל העושה על דעת הזאת סימנא טבא היא ומלתא היא, וכמו שנאמר אכלו ממתקים וכו' כי קדוש היום וכו' כן כל המעשים כאלה אשר יעוררו הרגשות קדושות בערך הזה.
ו׳
איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות וכו'. עי' בסה"מ ל"ת ל"א שכתב אמנם יתאמת להם בהיות כח הדמיון מהם חזק מתקיימים ברוב ולכן ישענו במה שיהיה ויהיה להם יתרון ע"ז כיתרון אישי האנשים קצתם על קצתם מכוחות הנפש ואי אפשר וכו' מבלעדי שיעשה מעשה וכו' ובזה טעותם וההמון כי הם בעבור שיצדקו להם קצת הספורים יחשבו שהפעולות האלו יורו על מה שיהיה וכו' עיי"ש, ועי' מ"ש בפי' המשנה בפ"י מסנהדרין בד"ה בעל אוב וכו' וכל שאתה רואה וכו' מדבר ושומע בענין הזה שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי ר"ל בשעת התיחדות עכ"ל ויש לפרש "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר" שמואל א' ט"ו כמו חטאת הקסם ללכת לפי מראה כח הדמיון כן ההולך אחרי נטית לבבו כמו שאול אז לחמול על אגג נגד דבר ה', ואון ותרפים הפצר י"ל עי' ברש"י לשון תוספות כמו ויפצר בם וכן בתרגום יונתן כל איש דפצר ומוסיף על מילי נביא עיי"ש, ואולי יפצר כמו ויפרץ כמו כבש כשב וכיו"ב ואולי אמר זה כי הוא שאמר "כה וכו' מות תמות יונתן" שם י"ז הוא חמל על אגג, והן זה היה לא על פי נביא מפי ה' כמו ביהושע שאמר מפי ה' להחרים יריחו כי לא להוסיף ולא לגרוע מפי ה', ובקוסם הולך אחרי הדמיון ובתרפים אחרי הבלי אחרים, ורוח ה' בפי נביא צדק כי לבסוף דרש בבעלת אוב העתידות, ועמ"ש בסוף הפ' במ"ש הרמב"ם חכמים מחוכמים עיי"ש, ועי' בהל' דעות פ"ג ה"א עיי"ש.
ז׳
אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא ששואל לקוסם מכין אותו מכות מרדות וכו'. עי' בלח"מ שאם במעשה נלקה כמו במנחש ועי' במרכבת המשנה כי בשואל לקוסם ליכא לאו ולא שייך מלקות עיי"ש.
ט׳
אסור לעונן וכו' וכן האוחז את העינים וכו'. ועי' בלח"מ ובסה"מ עשה ל"ב מ"ש בענין אוחז העינים עיי"ש.
י״ב
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו'. ועי' בכ"מ למה השמיט ברוקק ומסוגיא דשבועות דאי' ברוקק שנו וכו' עיי"ש, ועי' בס' באר שבע במס' סנהדרין דף ק"א בד"ה א"ר יוחנן וכו' דדוקא לענין שאין לו חלק לעוה"ב דוקא ברוקק אבל לאיסורא אף בלא רקיקה עיי"ש וכיו"ב בטור יו"ד סי' קע"ט דאיסורא איכא בכל גוונא עיי"ש.
י״ג
איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששואל עליו וכו'. באונקלס דברים י"ח ודורש אל המתים תרגם ותבע מן מיתיא ועי' בהגהות מיימוני ובפי' להר"ד עראמה ז"ל כתב לא ח"ו שהלך [אותו חסיד] ללון שם אלא שלן שם דרך אקראי וכן שמואל לחצר מות אין לו ענין שם עם דבריה עכ"ל, ועי' בדרכי משה בסי' קע"ט אות ד' ובב"י שם.
ט״ז
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן וכו' ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו וכו'. בחר בלשון חכמים מחוכמים, כי כנודע בכל אלה הבלים וביותר מזה בהבלי הבלים אשר האמינו חכמים הראשונים והרבה או כולמו יצאו מהמה ולא בכל פעם להטעות העם רק גם המה טעו מדרכי השכל על שבטחו על בינתם, אבל אנחנו אשר לא נלך לפי חכמת לבבינו בלבד כי אנחנו מחוכמים ע"י התורה משמים ולשון מחוכם הוא ע"י אחרים וכמ"ש "שלשה קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים" משלי ל' כי חכמת בעלי החיים אינה חכמת עצמם רק מהטבע ע"פ ה' יתעלה ולכן המה מחוכמים וזה הנאמר ישראל שהם חכמים מחוכמים ע"פ התורה החכמה העליונה המה לא ילכו אחרי הבל ולהם אין לטעות בשוא נתעה. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' תי"ג על דברי רבינו בהלכות אלה, ובענינים כאלה הנמצאים בגמ' ומחלק בין דברי סגולה לשאר דברים וכיו"ב בדרשות הר"ן דרוש י"ב, והנה כאשר נראה בתוספתא פ"ז ופ"ח שהאריכה לספר מדרכי האמורי בכלל ובפרט שם נאמר התוסס אור בכותל ואמר חדא הרי זה מדרכי האמורי וכו' אם מפני חרשין ה"ז מותר עיי"ש, וכל הלחשים בגמ' נאמרו כמו כן רק נגד מעשה הניחוש וכישוף להסר שליטתם בלבד בהמצאם בדבר, וכמ"ש בתוספתא הנ"ל מפני החרשין מותר, כי בזה אינו מחזיק דעתם רק להסיר הרע ממנו והאמונה כי יש ממש בדבר אין גם לדעת רבינו רק טעות ולא עול ורשעה ולכן מפני החרשין מותר ואינו בכלל לא תנחשו, ובגמ' דאי' בלחשים לימא הכי וכו' דרק זה מותר לומר שהוא נגד הניחוש אבל לא יוסיף ולא ידבר דברים אחרים לבקש תועלת מהם או [נוסח אחר] כי בזה יעבור על לא תנחשו ולכן כתב איככה מותר לומר ולא באופן אחר ולא כי אמרו כי יש לומר כן ורק בשם האם אמרו ולא מחכמים ורבותיו ורק כמ"ש למען לא להוסיף ולגרוע ספרו לנו נוסח הלחש ועי' בהל' י"א מ"ש שלא תטרף דעתו מותר עיי"ש, כן נראה לענ"ד לדעת רבינו בענינים אלה לפי הגמ', ועי' במס' סנהדרין ס"ה וס"ז ע"ב, ובירושלמי בפ"ז מסופר כמו כן כזה ולבסוף נאמר א"ר ינאי מהלך וכו' ומתעבד עגל, ולא כן א"ר לעזר בשם ר' יוסי בר זימרא אם מתכנסין הן כל באי עולם אין יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה נימור לא נסבה וכו' וקרי וגנב ליה עגל וכו' ועוד שם אין אכלת מיניה מעשה הוא ואי לאו אחיזת עינים הוא וכו' עיי"ש, ועי' במורה נבוכים חלק ג' פ' ל"ז עיי"ש, ועי' בחידושי אגדות למהרש"א שבת ס"ז ע"ב לאשתא צמרתא וכו' מ"ש בזה עיי"ש, ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' ת"ה עיי"ש, ובפר"ח כתב ממס' הוריות דף י' נגעי רוחות ונגעי כשפים עיי"ש, וי"ל דע"י מעשה כשפים יעשו בדברים שמביאו היזק ונגע בגוף האדם בטבע ואין הכרע משם, ועי' בפי' משניות לרמב"ם במס' ע"ז פ"ד דף נ"ד שכ"כ וסיים אבל יש בו תיקון אמונה וכו' וכבר יצאו מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמינים מאמתתם עכ"ל וזה אשר הביא לרבינו ז"ל להזהיר מלהאמין שיש ממש בהם וכונתו הרצויה ולבו תמיד למעלה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מגדל עוז · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א
א׳
אין הולכין בחקות כו' עד מן העמים. כל זה מובן בפשטי הכתובים והוא מוזכר אות באות בספרי ובדברי הנביאים ופקדתי על כל הלובשים מלבוש נכרי (צפניה א׳:ח׳) ובתוספתא דשבת פ"ו: לא ילבש במלבוש עד כדרך שהן עושין. בספרי גם שם מוזכר כל דבר וענין במקומו: ולא יבנה מקומות עד לוקה: כתב הראב"ד ז"ל איני יודע מהו זה כדרך שהן עושין עכ"ל: ואני אומר כי דעת רמז"ל כדרך שאמרו לענין פנים לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' כך לא יעשה כחקות העובדי כוכבים כדירתן כדמותן וצורותן. ולבי אומר לי שעכ"פ מצאן או בקבלה היתה לו ואנכי לא ידעתי והואיל ויצא מפי קדוש אין להקל ראש: מי שהיה מסתפר וכו' עד ידו. פרק אין מעמידין (דף כ"ט) :
ג׳
ישראל שהיה קרוב למלכות כו' עד שהן עושין. סוף מסכת סוטה (דף מ"ט) ובתענית: אין מנחשין כו' עד יפגענו רמאי. פרק ארבע מיתות (דף ס"ה) וספרא וספרי ובפרק קמא דשבת בתוספתא: וכן אלו ששומעין צפצוף עד כמו תרנגול. פרק במה אשה (דף ס"ז) ותוספתא ובספרי: וכן המשים סימנים לעצמו עד לוקה. פרק גיד הנשה (דף צ"ה) : כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש גדול וכו' מפקי פולסא דנורא לאפיה עכ"ל: ואני אומר שרבותינו בעלי התוספות ז"ל שתירצו פ' גיד הנשה (דף צ"ה) כל דבר הקשה על ר"מ ז"ל בשמעתין דהעלמת עין דנחיש רב ואמר מברא אתא לאפאי יומא טבא לגו ומסיק דלא אכיל רב משום דנחיש ומקשי דידיה אדידיה והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש כלומר והרי לא אמר אי אתי לאפאי אזילנא ואי לא לא אזילנא והקשו ז"ל היאך ניחש אליעזר הא אמרינן פרק ד' מיתות כי נחוש הוא מהמצות האמורות בפרשת כשוף שבן נח מוזהר עליהן ותירצו ז"ל שלא נתן לה הצמידים עד שנתברר לו ואע"ג דכתיב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב וכו' והדר כתיב ויאמר בת מי את מ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכיח ספורו ללבן ובתואל ואע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן ועל יהונתן בן שאול תירצו דבלא"ה היה עולה ולזרז נושא כליו אמר כן ולא ימס לבבו וכן מוכיח מה שאמר אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט ובזה נתרצו כל דברי רבינו משה ז"ל ודקדוק לשונו ולשון התוספות אחד הוא כד"ן:
ה׳
מי שאומר דירה זו עד מותר: כתב הראב"ד ז"ל אף זה שאמרו כו'. אחר שהוחזקו שלש פעמים עכ"ל: ואני אומר כי גם זה פרק גיד הנשה ובההיא שמעתא הוא מסודר ולגבי מלתיה דרב דמיירי באיסור והיתר דגרס לאלתר רב בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא ורבי יוחנן בדיק בינוקא וסמוך לזה תניא ר"ש בן יוחאי אומר בית וכו' אלמא באיסור והיתר נאמרו כדברי ר"מ ז"ל וכד"ן:
ו׳
אי זהו קוסם עד ומקלו יגיד לו. פ' ארבע מיתות ובספרי (דף ס"ה) : ואסור לשאול לקוסם עד קוסם קסמים. פ' ארבע מיתות (דף ס"ד) בשמעתיה דלאו שאין בו מעשה ובשאר המקומות שהזכרתי למעלה: אי זהו מעונן עד וגם היטב אין בהם. הכל בסיפרי. ופ' ארבע מיתות (דף ס"ה ס"ו) והרבה ענינים יותר מאלו נאמרו פ"ו ופרק ח' דתוספתא דשבת:
י״א
מי שנשכו עקרב כו' עד דעתו עליו. פ' חלק (דף ק"א) : הלוחש על המכה עד ה"ז מותר. בסנהדרין פ' חלק ופ' כל כתבי הקדש (דף קכ"א) ובשבועות ריש פרק ידיעות הטומאה (דף ט"ו) והביאה רב אלפס ז"ל בהל' פ"ק דברכות:
י״ג
איזהו דורש כו' עד כפי מאמרו לוקה. פ' ד' מיתות (דף ס"ה) ובספרי:
ט״ו
המכשף חייב בסקילה עד לא תחיה. פ' מי שמתו ופ' ד' מיתות (דף ס"ה) ובספרי: והדברים האלה כו' עד סוף הפרק. למד מרמזי ההגדות והמדרשות ומפרק במה אשה (דף ס"ז) וקיבל ולימד דעת את העם וכן כתב בס"ה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א
א׳
אין הולכין בחקות ע"א ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחוקות. עיין מ"ש מרן בשם הת"כ ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ב ושם הרחבתי והרבתי אומר ודברים בדברי הת"כ ובדברי רבינו. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. וכתב מרן וא"ת והא לאו שבכללות הוא ואין לוקין עלי' וי"ל דלאו שבכללות היינו כמו לא תאכלו על הדם דכולל ענינים רבים, או כמו לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב עליהם אבל כל הנכללים בלאו זה כולם אסורים משום שם אחד שהולך בחוקות הע"א, ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם א' ולוקין עליהם, מ"ש מרן בביאור ענין לאו שבכללות עיין בסה"מ לרבינו שרש ט' שכתב בזה דברים ערבים חכו ממתקים וכולו מחמדים ואז תבין יותר ויאירו לך דברי מרן פה, ומ"ש עוד דלאו לא תעבדם כולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב עליהם עיין השגות הרמב"ן בסה"מ בשרש הנ"ל במ"ש וכ"כ התו' בסנהדרין ס"ג א' ד"ה על כולם אינו לוקה וכו' ועיין בחידושי הר"ן. ברם מ"ש מרן ומכאן תלמוד לכל הנזכר וכו' כוונתו הוא למשל למי שהוא עובר על לאו של לא תנחשו שהוא כולל הרבה מיני ניחוש כמו נפל פתי מפי, או נופל מקלי מידי וכיוצא בהן, וכן הלאו של לא תעוננו שהוא כולל דברים הרבה לטובה ולרעה כמבואר בהלכה ח' וכן קוסם קסמים דנעשה על פנים שונים וכולם נכללים באזהרת לא ימצא בך וגו' וקוסם קסמים כמבואר בהלכה ו' ואעפ"כ אין אלו נקראים לאו שבכללות מטעם שכתב מרן, אבל אין כוונת מרן על אזהרת מעונן ומנחש וקוסם קסמים וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים דהפרטים כולם נכללים בלאו אחד ולכן יהיו נקראים לאו שבכללות והוא מהמין הב' שהזכיר רבינו בסה"מ שרש הנ"ל דכולם עטופים על לאו אחד דהיינו מלת לא דפתח בו הכתוב מוסב על כל פרטים המפורשים והוי לאו א' ואין לוקין עליהן אלא אחת אף אם עשה כולן והתרו לו על כל א' וא', דדבר זה א"א לאמרו דזה לשון רבינו שם ועל זה ההיקש בעצמו מאמרו ית' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' ודורש אל המתים שכל א' מאלו הדברים הוא לאו בפ"ע וכו' והראיי' ע"ז אמרו באמצע מעונן ומנחש וכבר נתבאר בכל א' מהן לאו בפ"ע וכמו שמעונן ומנחש יצאו לחלק כן יתחלקו אותם שלפניהם ולאחריהם וכו' כמו שבארנו בלחם קלי וכרמל הרי מבואר מזה שיש בכל אלו מלקות בכל א' וא'.
ד׳
וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך וכו' כאליעזר עבד אברהם וכו'. והראב"ד השיגו וכתב ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זאת, גם התו' בחולין צ"ה ד"ה כאליעזר עבד אברהם הקשו כן, ואני תמה על אדונינו הראב"ד ורבותינו בעלי התו' דהא רבינו לא הזהיר על הניחוש אלא כשסומך עליו דאם יארע לו כך יעשה דבר ואם לא יארע לו כך לא יעשה, אולם אליעזר לא סמך עצמו כלל על הניחוש כמפורש בכתוב אחר שאמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב וגו', נאמר והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא, הרי עדיין לא ידע בבירור אם הצליח ה' דרכו אע"ג שנשלם הסימן שעשה לו במאמר הנערה אשר תצא לשאוב מים מ"מ נסתפק אם הנערה ההיא מבית אדונו ולכן עדיין לא השתחוה לה' עד אח"כ כששאלה בת מי את ואמרה בת בתואל אנכי אז נודע לו כי הצליח ה' דרכו ונאמר שם ויקד האיש וגו' כי נחני בית אחי אדוני וגו' אבל קודם לזה לא נודע לו כי ה' הצליח דרכו ולא הודה לה' על החסד וא"כ לא סמך אליעזר עצמו על הניחוש ותדע דאם לא היתה מבית אדונו ודאי לא לקח אותה לאשה ליצחק בן אדונו שלא יעבור על שבועת אדונו אברהם, אעפ"י שנתקיים הניחוש אשר עשה לו, ומה שנתן לה הצמידים והנזם טרם ששאל אותה בת מי את לפי דעת התו', היינו עבור טרחתה, וכך נאות לאיש עשיר כאליעזר אשר חנן השם לאדונו בהון ועושר בביתו שיתן לנערה טובת לב ומשכלת בעבור חסדה לטרוח עבורו לשאוב מים לו ולגמליו, אבל לא עשה כן מפני ידיעתו כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדונו, והראיי' לזה דכתיב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב ולא נתן לה מיד כאשר אמרה שתה וגם לגמליך אשאב, כי מתנתו היתה בעבור הטובה שקבל ממנה ועל טוב לבבה כי גמלתהו טוב ברצוא ושוב לשאוב לו ולגמליו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, עכ"פ מבואר להדיא מן הכתובים דאליעזר לא סמך עצמו על הניחוש ואין בזה איסור אפילו לדעת רבינו, ומה שאמרו בגמרא כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם וכו' הנה בין כפי אשר בארתי ובין לפי ביאור התו' והר"ן צריכין אנו לומר דהתלמודא לדוגמא בעלמא נקט אליעזר עבד אברהם, תדע דהא לדעת הרבה פוסקים אם אינו מפרש בהניחוש אשר עשה הן ולאו אלא שאומר רק חלק א' משניהן לא נאסור משום ניחוש, והרי אליעזר לא הזכיר רק חלק א' כמבואר בכתוב אלא ודאי לדוגמא בעלמא נקט התלמודא כאליעזר שהוא חילה את פני ה' אלהיו שיעשה לו חסד להזמין לו אשה מבית אחי אדוניו שהיא תאמר שתה וגם לגמליך אשאב ולא יצטרך לשאול לכל אחת ואחת מן היוצאות לשאוב מים בת מי את, ובכל זאת נסתפק אם תפלתו היתה לרצון לפני השם והיא האשה שאמרה לו כן היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדונו, או היא אשה ממשפחה אחרת לא מבית נחור והיא טובת לב ובעלת שכל ואמרה כן מדעת עצמה, עד שאמרה לו בפירוש שהיא בת בתואל, וזה דומה אל האות אשר שאל גדעון מהשם ית' בטל. אמנם מה שהשיב הראב"ד עוד מיונתן בן שאול שהיאך יעשה עבירה זו לנחש, הנה כבר קדמו בקושיא זו התוס' בחולין צ"ה ב' בד"ה וכיונתן בן שאול ותירצוהו, וגם בהגהמ"יי אות ד' הביאו שכתבו וי"ל דלזרז את נערו אמר כן ובלא"ה נמי היה עולה, ואני בעניי אומר דפשטיותן של מקראי קדש בשמואל א' פרשה י"ד מורים כן (ולא נביט לדברי מהר"ש לניידא בס' כלי יקר מ"ש שם כי הם דרך דרוש אבל אל זה נביט לפשטיות המקרא כפי מה שפירשם מהר"י אברבנאל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף לפי דרושו של בעל כ"י ג"כ דברינו נכונים שהרי לפי מה שפירש על פסוק ז' ויאמר לו נושא כליו עשה כל אשר בלבבך וגו' מבואר שנער נושא כליו הי' מפחד מן הסכנה והי' צריך זירוז שיעשה בלב אמיץ מלחמת ה' לא שיעשה ומורך בלבבו ודרך נשים לו) שהרי נאמר שם ויאמר יהונתן ב"ש אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב פלשתים וגו' הרי שאז לא אמר שום ניחוש אלא החליט בדעתו להלחם עם פלשתים הוא ונערו, וכשראה שנערו לא השיבו דבר מפחדו מפני אדוניו ומפחדו מן הפלשתים זירזו אח"כ שנית (ועיין בביאור מהר"י אברבנאל) ושם נאמר ויאמר יונתן אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלו אולי יעשה ה' לנו כי אין לה' מעצר להושיע וגו' הרי שהי' צריך הנער ההוא זירוז וגם מדברי יונתן הללו שאמר כי אין לה' מעצור וגו' מבואר שבדעתו הי' מוחלט בלי שום ספק שילחם בפלשתים, אך שהרגיש בחולשת בטחון הנער, ואף שהשיבו עשה כל אשר בלבבך נטה לך הנני עמך כלבבך, אבל יהונתן הרגיש בתשובתו שרוחו נשברה שהשיב לו ברוחב דברים ולא השיב לו בקיצור וברוח גבורה הנני ונעברה, אבל אמר לו שרק לכבודו של יהונתן כדי לעשות רצונו הוא מסכן עצמו עמו, וכן תרגום יהונתן הא אנא עמך כרעותך לזה חיזקו ואמצו עוד בדברים ואמר לו הניחוש ההוא והיינו כתירוצם של התוס' (ועיין בחידושי הר"ן שם בחולין ובדרשות הר"ן בדרוש י"ב שהאריך הרבה בענינים אלו). איברא מ"ש מרן נראה מדבריו שהניחוש אסור לב"נ דהא אליעזר עבד אברהם ב"נ הי' גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לב"נ, ואני אומר דהיינו למ"ד בפרק ד' מיתות דב"נ מוזהר על הכישוף, אבל לפום קושטא ליתא דהא סוגיין דעלמא ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח', וכ"כ רבינו בפרק ט' מהלכות מלכים וכו' עכ"ל הכ"מ. ואחרי העתרת המחילה לפי כבוד קדושתו של מרן לענ"ד נראה שיש למקהי קיוהא בכל דבריו אלו כי מה שהשיב על הגהות הא לך לשון הגהמ"יי וכן פסקו וכו' והקשו התוס', ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש האמר ר' יוסי בפרק ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ נהרג עליו וכו', הרי שקושיתו לא היתה אלא על ר' יוסי דלר"י תקשה מהך קרא דאליעזר עבד אברהם וכ"כ התוס' בחולין צ"ה ב' וא"ת ואליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ מוזהר עליו וכו' הרי דגם הם דייקו דתקשה על ר"י דסובר דב"נ מוזהר על הכישוף ממקרא מלא של אליעזר עבד אברהם, ולכך דייקו בלשונו הגהמ"יי וכתבו ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש ולא כתבו בקיצור ויהונתן ואליעזר היאך ניחשו, אבל לפי האמור הוא ניחא בס"ד דהם שני אופני קושיות דמן יהונתן קשיא אף לדידן דישראל הי' ובודאי מוזהר על הכישוף ומן אליעזר לא קשיא אלא על ר"י דמה יענה להך קרא דאליעזר. ואף גם הראיה שהביא מרן דלית הלכתא כר"י מסוגיין דעלמא דאמרינן ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח' לענ"ד הי' יכול להביא ראי' ברורה יותר לזה דהא ר"י הוא דפליג התם על הת"ק דהת"ק סובר דלא הוזהרו על מעונן ומנחש (ואפי' ר' שמעון התם לא פליג אלא במכשף אבל במעונן ומנחש מודה לת"ק) וידוע דת"ק ור"י הלכה כת"ק דרבים נינהו וכמ"ש הרי"ף במסכ' שבועות בסוף פרק כל הנשבעין על ר"י ות"ק דהתם ואין לומר דהואיל ור' אלעזר אמר שם אח"כ אף על הכלאים וכו' משמע דמודה לר"י דגם על כל האמור בפרש' ב"נ מוזהר עליו דהיינו מעונן ומנחש ושוב לא הוי ר"י יחיד בדבר זה נגד הת"ק דהא ר' אלעזר מסייע לי', דזה אינו דר"א לא קאי על דברי ר"י אלא הוא קאי על הת"ק דקחשיב ז' מצות ב"נ וקאמר איהו אף על הכלאים מוזהרין, וכמו שאמר שם ר' חנני' בן גמלא אף על הדם והיינו דקאי על הת"ק, וראייתו של מרן היא חלושה ואפשר לדחותה, דהא אפשר לומר דת"ק ור"י בהא פליגי ת"ק סובר דעל מעונן ומנחש הנאמרין בפ' כישוף לא הוזהרו עליהן להיותן באזהרה ממילא אזהרתן זו היא מיתתן, אבל איסורא איכא ואין נהרגין עליהן אבל חייבין מיתה בידי שמים וכמ"ש רבינו בהלכות מלכים פ' י' הלכה ו' לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן וכן יתר הדברים דקחשיב רבינו שם הלכה ח' וט' שבכולן איסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים וא"כ דלמא כל האמור בפ' כישוף ומכללן מעונן ומנחש הוא כאחת מהם ואיסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים ולא בידי אדם ור"י סובר דאף ע"ז הוזהרו וממילא אזהרתן זו היא מיתתן ונהרגין עליהן, וא"כ שוב אין ראי' מהסוגיין דעלמא דקאמר בכ"מ ז' מצות, דז' מצות שנהרגין עליהן בב"ד אבל שמונה ויותר לא קחשיב דהיינו מעונן ומנחש שעליהן אינן נהרגין בב"ד אלא מיתתן בידי שמים וכמו דלא קחשיב נמי הגמ' כל הנך דקחשיב רבינו בהלכות מלכים פרק י' שאינן אלא במיתה בידי שמים, ובזה יש לגמגם ג"כ על מרן מה שנסתייע ממה שלא כתב רבינו בהלכות מלכים בפ' ט' שהוזהרו על מעונן ומנחש ולא כתב אלא ז' מצות, ולפי האמור אין משם ראי' שבכל הפרק ההוא לא אמר רבינו אלא מאותן מצות שב"נ נהרגין עליהן במיתת ב"ד ולפיכך לא קחשיב שם אלא ז' מצות, ויותר הי' לו למרן להסתייע ממה שרבינו בהלכות מלכים פרק י' לא הביא להך דינא דב"נ אסורין לעונן ולנחש דשם הי' מקומו לחשבו אם הי' רבינו סובר דב"נ אסורין במעונן ומנחש. ומה שאמרנו דאף הת"ק דר"י בסנהדרין שם סובר דאיסורא מיהא איכא לב"נ לעונן ולנחש ולכל האמור בפרש' כישוף רק דאין נהרגין עליהן אבל הא מיהא חייבין מיתה בידי שמים על כך אפשר לתת טעם וראי' על כך, והוא דבסנהדרין שם אמרינן ר"י אומר כל האמור בפ' כישוף ב"נ מוזהר עליו, לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' מעונן ומנחש וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אא"כ הזהיר וכו' וכבר תמה הר"ן בחידושיו שם דהת"ק ואינך תנאי דפליגי על ר"י ולא סבירא להו דב"נ הוזהרו על כל האמור בפ' כישוף מה יענו לראייתו של ר"י שהיא לכאורה ראי' שאין עליה תשובה, ונדחק הר"ן דאינהו סברו דהך בגלל התועבות האלה קאי על מעביר בנו ובתו באש, והדבר דחוק דעל דבר אחד של מעביר בנו ובתו באש לא שייך בגלל התועבות האלה לשון רבים, ומה שרוצה הר"ן להמתיק זה וכתב מוקים לקרא וכו' למעביר בנו ובתו באש וכל אותן שיש בהם משום ע"א וכו' גם זה דוחק שהרי לא נזכר בפסוק שום דבר אחר מה שיש בו משום ע"א, אמנם אם נאמר דאף הת"ק מודה לר"י דב"נ אסורין בכל האמור בפ' כישוף רק דבהא פליגי דהת"ק סובר דאין נהרגין עליהן רק שמיתתן בידי שמים ור"י סובר דהוזהרו עליהן ונהרגין בב"ד וא"כ שוב לא קשיא על הת"ק דהא אף הת"ק מודה דאיסורא קא עבדי ונענשים עליהן בידי שמים ואף שלא נאמ' האזהרה בקרא אבל הוא בקבלה כמו שהוא הרבעת בהמה והרכבת אילן ודומיהם שכתב רבינו בהלכות מלכים פרק י' הלכה ו' שבאה עליהם הקבלה ולמיתה בידי שמים די בזה והרי הך קרא של בגלל וגו' הוא עונש שמים, ובזה הי' מסתלקת ג"כ בס"ד קושית מרן על הראב"ד דמאי קא מקשה מאליעזר עבד אברהם שהרי הי' ב"נ וב"נ אינו מוזהר על מעונן ומנחש אבל לפי האמור מקשה שפיר, דהראב"ד סובר דאף להת"ק דר' יוסי הא מיהא איסורא קעביד הב"נ בכל אותן שנאמ' בפ' כישוף וחייבין עליהם מיתה בידי שמים, וחלילה לאליעזר עבד אברהם לעשות איסור שחייבין עליו מיתה בידי שמים ובי דינא רבה ליתפרע מיניה כך עלתה במחשבה לפני לכאור' להמליץ בעד הראב"ד. ברם אחרי מעט התבוננות הדבר קשה בעיני לאמרו שהראב"ד יהי' יחיד בדבר זה להיות סובר דאף לדידן דקיי"ל כהת"ק דר"י הא מיהא ב"נ אסורין במעונן ובמנחש ובכל מה שהוא אמור בפ' כישוף רק שאין נהרגין עליהן בב"ד, דהא מבואר דרבינו אינו סובר כן מדלא הביא דין זה לקמן בהלכות מלכים בפ' י' שם וכן הגהמ"יי פה אות ד' כמו כן התוס' בחולין צ"ה ב' מדהם הקשו קושיתם על אליעזר רק אליבא דר"י ולפי האמור היו יכולים להקשות קושיתם אפילו אליבא דת"ק דר"י דהא גם לדידיה איסור רבה קעביד גם הר"ן בחידושיו בסנהד' כ"ו ב' בד"ה ר' יוסי אומר וכו' מדהוצרך לדחוק ולכנוס בפרצה דחוקה ולא תירץ כדברינו אלא ודאי דגם הר"ן ס"ל דאליבא דהת"ק דר"י ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולנחש, והיאך נאמר שדעת הראב"ד יהי' נגד כל דעת קדושים הללו ולא זו בלבד אלא אף זו דמוכח מהראב"ד גופא דגם הוא אינו סובר דיהי' לדידן איסור לב"נ לעונן ולנחש דאל"כ מה זה שתק רבינו בהלכות מלכים בפרק הנ"ל ולא השיג לרבינו על מה שלא הביא דאסור לב"נ לעונן ולנחש וכל הדברים הנאמרים בפ' כישוף ושאינן נהרגין עליהן אלא הן חייבין מיתה בידי שמים אלא ודאי כדאמרינן דאף הראב"ד מודה לדידן ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולכשף ושהוא מותר בכל האמור בפ' כישוף וא"כ לכאורה יפה הקשה מרן על הראב"ד דמאי מותיב על רבינו מאליעזר ולשון הראב"ד אינו מורה שתהי' קושיתו מאליעזר עבד אברהם רק אליבא דר"י וכמו שתירצנו לעיל בס"ד על הגהמ"יי. אבל הן כל אלה עם האדון הכ"מ הסליחה, כי לענ"ד נראה בס"ד דיש להשיב על קושיתו של מרן מה שהקשה על הראב"ד ותמה אני פה קדוש יאמר דבר זה אטו בני ביתו של א"א ע"ה לא היו אלא גרים תושבים וביותר אליעזר שהי' בן משק ביתו ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והי' ח"ו רק גר תושב וכשם שא"א קיים כל התורה כולה ואפילו ע"ת כך היו כל ב"ב צריכין לנהוג כך, ואף אם אפשר בדקדוקי מצות דקדוקי סופרים לא היו מדקדקים כמו א"א (גם מה שהיו עושים מקצתן אפשר מיראה ואף אותן שעבדו את ה' מאהבה לא היתה מאהבה כ"כ אפילו חלק האלף מאהבתו של א"א ע"ה ומי כמוהו) אבל בעיקר המצות דאורייתא ודרבנן בודאי היו נזהרים בתכלית האזהרה והשמירה, ותדע לך דאל"כ היאך האמין אברהם לאליעזר עבדו על שבועתו והרי איסור שבועו' שקר אינו מז' מצות ב"נ ולא הוזהרו עליו, אלא ודאי דב"ב כולם היו גרים גמורים נוהגים ככל משפטי התורה וחוקותיה ומשפטיה כאשר למדם א"א ע"ה ומכ"ש באיסור מעונן ומנחש ודומיהם שהיו נוהגים שהוא ענין מתועב לפניו יתברך והסרת הבטחון מאותו ית' ויש להביא ראיות לזה ג"כ מכמה מדרשים אלא שהוא מבואר מעצמו וכ"ש אליעזר עבדו ושפיר הקשה הראב"ד (א"ה עיין בדברי הרב משנה למלך פ"י מהלכות מלכים בענין אי' שבועה לב"נ).
ז׳
אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכות מרדות וכו'. כתב הלח"מ בכאן קיצר רבינו שהי' לו לומר שאם עשה השואל מעשה על פיו שלוקה (ר"ל מלקות דאורייתא לא רק מכות מרדות דרבנן) וכמ"ש למעלה גבי מנחש, אלא שסמך פה על מה שכתב למעלה. ובמחילה מכבוד תורת הלח"מ בדברי רבינו אין כאן לא קיצור וחסרון דברים כי כל דבריו בשקל הקדש במאזני משפט השכל והדעת הם שקולים, אבל דברי הלח"מ במקום הזה הם דברי מותר, כי ממ"ש רבינו שם וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה הנה בודאי לא קשיא ולא מידי דהתם הא לא מיירי רבינו כלל בשואל להמנחש אלא התם מיירי במנחש עצמו שהוא עושה מעשה עפ"י סימנים אלו של הניחוש וע"ז אמר רבינו שלוקה מלקות דאורייתא שאנחנו הוזהרנו מפיו ית' שלא לנחש דהיינו שהאזהרה היא כוללת אפילו איסור אמירת הניחוש לומר דברים אלו נפל פתי מפי או נפל מקלי מידי והוא מורה שאעשה דבר פלוני או שלא אעשה, או אם אומר אם יארע לי כך אעשה דבר פלוני או אם יארע לי כך לא אעשה דבר פלוני וכדומה מדברי ניחושי' אלא שאם לא עשה מעשה ע"י ניחושו רק נמנע מעשיית מעשה מה שהי' רוצה לעשות אף שעשה איסור ועבר על לאו דאוריי' של לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש וגו' אבל הא מיהא אינו לוקה מדאוריית' כמו שהוא כן בכל העובר על לאו שאין בו מעשה אבל אם עשה המנחש הזה מעשה עפ"י ניחושו האמור, אז שפיר מילקא נמי לקי שהרי עבר על הלאו לא ימצא בך וגו' על ידי מעשה, אבל מן השואל למנחש לא דבר רבינו שבזה בודאי ליכא מלקות דאורייתא ומטעם שנכתוב לפנינו בס"ד בסמוך. ואם נאמר דיש טעות הדפוס בדברי הלח"מ שבמקום למעלה גבי מנחש וכו' צריך להיות למטה גבי שואל אוב וידעוני וכו' והיינו דלקמן הלכה י"ד כתב רבינו דהשואל באוב או בידעוני ועשה מעשה עפ"י תשובתם דלוקה הנה אם לדבר זה כוון הלח"מ ג"כ ליתא לקושיתו, דבשלמא על דבר זה להיות שואל באוב או בידעוני הנה הוזהרנו עליו בפירוש מקרא מלא דבר הכתוב לא ימצא בך וגו' וכתב בתרי' ושואל אוב וידעוני וגו' וקאי הך אזהרת תיבת "לא" גם על השואל לאוב (ואין זה לאו שבכללות, חדא דהא לפחות חדא מיהא לקי, וזאת שנית שאין זה כלל לאו שבכללות וכמ"ש מרן לעיל סוף הלכה א' בסוף ד"ה וכל העושה אחד מאלו וכו') אבל על שואל בקוסם קסמים ומנחש ומעונן וחובר חבר לא מצינו להם בתורה אזהרה כלל כי על הקסם והניחוש והעוננות וחברת חבר הוא שהזהירנו התורה שאנחנו לא נהיו הפועלים והעושים המעשים והפעולות המגונים ההם לקסום קסם וגו' וכמו כן על הכישוף הוזהרנו שאנחנו לא נכשף, אבל על השאלה בכל אלה לא מצינו להם אזהרה כלל אך הוא באיסור עשה של תמים תהי' עם ה' אלקיך, וכמ"ש רבינו סוף הלכה ט"ו ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, תמים תהי' וגו' ועיין בהשגות הרמב"ן למנין המצות של רבינו במ"ע הנוספות מנין ח' ובספר מגלת אסתר שם, ולפיכך אין להשואל בהם (חוץ מהשואל אוב או ידעוני) שום מציאות מלקות דאורייתא וכן בת"כ שהבאתי לעיל פרק ו' הלכה ב' בד"ה ואזהרה שלהן וכו' לא הוזכר שם שיש אזהרה לשואל כ"א שתי אלה השואל באוב ובידעוני ואפס זולתן וכן רבינו בספרו מנין המצות חלק הלאווין מנין ל"ו ל"ז ל"ח לא הזכיר אזהרה להשואל אלא דוקא להשואל בשלש אלה, אוב או ידעוני או בשואל למתי', אבל בקוסם קסמים ובמעונן ובמנחש ובמכשף וחובר חבר לא הוזכרה אזהרה אלא על הפועל אחת מן הפעולות המגונות ההם האמורות (א"ה עיין בכתבי מהרא"י סי' צ"ו דהתיר לחולה לדרוש במכשפים ובקסמים ולא הזהירה תורה אלא באוב וידעוני דחמירי טפי).
י״ב
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו', לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפואת הגוף וכו'. ומרן תמה על רבינו דהא אמרינן בסנהדרין ק"א א', והלוחש על המכה וכו' אמר ר' יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה, אתמר רב אמר אפילו נגע צרעת (ופי' רש"י אפילו לוחש אחריו פסוק שאין בו שם שמים) ר' חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה וכו' הרי דדוקא ברוקק הוא דאיכא איסור ור"ח ורב לא פליגי על ר' יוחנן אלא אי בעינן דוקא פסוק שיש בו הזכרת ש"ש או לא דאפלו בפסוק אחר שאין בו הזכרת ש"ש ג"כ דינו הכי, אבל ע"ז לא פליגי ר"ח ורב דבעינן דוקא רוקק, ואף את"ל דרב ור"ח פליגי גם בהא על ר"י וסוברים דלא בעינן רוקק מ"מ הי' לו לפסוק כר"י הואיל והסוגיא דשבועות והתוספתא והירושלמי מסייעין לי' (ואני בעניי מוסיף על דבריו דבירושלמי שם אמר רב גופא דבעינן דוקא רוקק ש"מ דרב ור"ח בהך דרקיקה לא פליגי על ר"י דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא חדשה בין הירושלמי לתלמודא דילן אליבא דרב גופא). ואנכי לא זכיתי לעמוד על כוונת קושית מרן כי הלא דברי רבינו הם תלמוד ערוך במסכת' שבועות ט"ו ב' ואמרינן התם ריב"ל אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי, והאמר ריב"ל אסור להתרפא בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור בדאיכא מכה, אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעה"ב, הא אתמר עליה אמר ר' יוחנן ברוקק שנו הרי מבואר מזה דהקורא פסוק ורוקק הוא קאי בדינא רבה שאין לו חלק לעה"ב, אבל אם לוחש פסוק על המכה ואינו רוקק קאי בדינא זוטא דאיסורא הוא דקעביד ונענש עליו בידי שמים אבל יש לו חלק לעה"ב, והיינו ממש כדברי רבינו אבל התם בגמ' דילן בסנהדרין ובירושלמי ובתוספתא דכולהו מיירי התם לענין אם יש לו חלק לעה"ב, וכן מתבאר מדברי רש"י בסנהדרין שם בד"ה אפילו נגע צרעת וכו' דרב התם מיירי לענין שאין לו חלק לעה"ב דוקא (וממילא מ"ש רש"י שם בד"ה אפילו ויקרא אל משה וכו' אסור ללחשו ל"ד אסור נקט אלא דקים לי' בדרבה מיני' שאין לו חלק לעה"ב דלמה נאמר דר' חנינ' פליג על ר' יוחנן ורב וגם דמשמע דר"ח קאי על מילתי' דר"י ורב ואינהו לענין חלק לעה"ב קאמרי) ולזה דחק רבינו וכתב אלא שהן בכלל הכופרים בתורה וכו' לא כתב שהן כופרים בתורה אלא הוסיף תיבת "בכלל" להורות שאין זה כופר בתורה ממש שנאמר שלא יהי' לו חלק לעה"ב וכדין הכופר בתורה המבואר לקמן בהל' תשובה אלא הרי הוא בכלל וקרוב להכופר בתורה כיון שעושה ד"ת כאילו הן רפואות הגוף ואינן אלא רפואות הנפשות וכמו שסיים רבינו וכ"כ רבינו לעיל מזה לא די להם שהם בכלל מנחשים וחברים וכו' הוסיף ג"כ תיבת בכלל ולא כתב סתם הרי הן מנחשים וחברים וכו' והיינו שהמנחש גמור וכן החובר חבר הוא שאומר דברים שאין להם שחר והתלות לענין ההוא מצד השכל כגון נפל פתי מפי וכו' וחובר חבר ג"כ כתב רבינו לעיל הלכה י' שמדבר דברים שאין לו ענין ואין להשכל מבוא בו, משא"כ זה שקורא פסוק על המכה או המניח ס"ת ותפילין על קטן הנפגע, שיש להשכל מבוא לענין ההוא שזכות הס"ת והתפילין או קריאת הפסוק יהיה לו לעזרה בצרות המכה או הפגיעה וכמו שרבינו בעצמו כתב סוף הלכה זו לענין להגן עליו אבל הבריא שקרא פסוקים וכו' כדי שתגין עליו זכות קריאתן וינצל מצרות וכו' רק דאעפ"כ אם כבר נפגע או יש לו מכה אסור ופשיטא דלא יגן עליו זכות התורה או קריאת הפסוק כיון דבאיסורא קעביד כן, אבל הא מיהא אינו מנחש וחובר חבר גמור כיון שלולי אזהרת התורה הי' הדבר הזה דבר שהשכל קצת מחייבתו דמה לי שיגין קודם שנפגע שלא יפגע ומה לי שיגין לאחר שנפגע להסיר פגיעתו ממש לפיכך כתב רבינו לשון בכלל מנחשים וחברים וכו' להורות שאינן מנחשים וחברים ממש אלא שהם בכללם ולא כהלח"מ שנדחק בדברים הללו, וכ"כ לקמן בהלכות מזוזה פרק ה' הלכה ד' המנהג פשוט וכו' הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעה"ב וכו' הוסיף ג"כ תיבת בכלל לפי שבאמת אין דינם חרוץ של עושה אלה הנזכר שם שלא להיות להם חלק לעה"ב ולא נמצא בשום מקום שהיו אומרים על הכותב שמות במזוזה שאין לו חלק לעה"ב כלל אבל הם בכלל וקרובים להם ושוב מצאתי מעין דברי בספר ב"ש בסנהדרין שם בד"ה אמר ר' יוחנן וברוקק וכו'.
י״ד
אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ושואל אוב וידעוני וגו'. עיין בכ"מ מ"ש בשם התוס' ועיין לעיל פרק ו' הלכה ב' מ"ש בס"ד בסוף הדבור ההוא הערה על מרן על מה שכתב כאן. ואם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרן לוקה וכו'. מרן לא ביאר פה דברי רבינו ואני בעניי בארתי בס"ד לעיל פרק ב' הלכה ו' בד"ה וכל הנפנה אחריה בדרך וכו' דברי רבינו פה באר היטב תדרשנו משם, ועוד ראה זה לעיל פרק זה הלכה ז' בד"ה אסור לקסום ולשאול וכו'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
