הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות עבדים · פרק ד׳

ספר קניין · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבדים · פרק ד׳
הלכה א׳
אָמָה הָעִבְרִיָּה הִיא הַקְּטַנָּה שֶׁמְּכָרָהּ אָבִיהָ. וּמִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת בָּהּ. וְיֵשׁ לוֹ לְקַדְּשָׁהּ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. אַף הַקְּטַנָּה שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית בְּסִימָנֶיהָ וְאֵינָהּ רְאוּיָה לַהֲבָאַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יֵשׁ לְאָבִיהָ לְמָכְרָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. אֲבָל הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵינוֹ נִמְכָּר לֹא כְּעֶבֶד עִבְרִי וְלֹא כְּדִין הָאָמָה הָעִבְרִיָּה:
הלכה ב׳
אֵין הָאָב רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת בִּתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֶעֱנִי וְלֹא נִשְׁאַר לוֹ כְּלוּם לֹא קַרְקַע וְלֹא מִטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ כְּסוּת שֶׁעָלָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן כּוֹפִין אֶת הָאָב לִפְדּוֹתָהּ אַחַר שֶׁמְּכָרָהּ מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. בָּרַח הָאָב אוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לִפְדּוֹתָהּ הֲרֵי זוֹ עוֹבֶדֶת עַד שֶׁתֵּצֵא:
הלכה ג׳
אָמָה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף וּבִשְׁטָר וְאֵינָהּ נִקְנֵית בִּפְרוּטָה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתָהּ בְּדָמִים שֶׁרְאוּיִין לְגֵרָעוֹן כְּדֵי שֶׁתִּגְרַע פִּדְיוֹנָהּ וְתֵצֵא. כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס בִּתִּי מְכוּרָה לְךָ בִּתִּי קְנוּיָה לְךָ וְנוֹתֵן בְּיַד הָאָדוֹן. וּשְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה הָאָב כּוֹתְבוֹ:
הלכה ד׳
אָמָה הָעִבְרִיָּה עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ שָׁנִים כְּעֶבֶד שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יב) "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה". וְיוֹצֵאת בִּתְחִלַּת שֶׁבַע. וְאִם פָּגַע בָּהּ יוֹבֵל בְּתוֹךְ שֵׁשׁ יוֹצְאָה חִנָּם כְּעֶבֶד. מֵת הָאָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ בֶּן יוֹצְאָה חִנָּם כְּנִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יז) "וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן". וְכֵן מְגָרַעַת מִפִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה. וְאִם כָּתַב לָהּ שְׁטַר שִׁחְרוּר וּמָחַל עַל הַשְּׁאָר יוֹצְאָה חִנָּם כְּעֶבֶד:
הלכה ה׳
יְתֵרָה אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּסִימָנִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהֵבִיאָה סִימָנִין וְנַעֲשֵׂית נַעֲרָה יוֹצְאָה לְחֵרוּת בְּלֹא כֶּסֶף אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִין מֵאַחַר יוֹם שֶׁלְּקָחָהּ הֲרֵי זוֹ יוֹצֵאת לְחֵרוּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יא) "וְיָצְאָה חִנָּם" רִבָּה לָהּ הַכָּתוּב יְצִיאָה אַחֶרֶת בְּחִנָּם יֶתֶר עַל הָעֶבֶד. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהִיא הֲבָאַת סִימָנֵי נַעֲרוּת. וְתַחְזֹר לִרְשׁוּת אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבְגֹּר וְתֵצֵא מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. הָיְתָה הַבַּת אַיְלוֹנִית שֶׁאֵין לָהּ יְמֵי נַעֲרוּת אֶלָּא יוֹצֵאת מִקַּטְנוּתָהּ לְבֶגֶר כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה תֵּצֵא לְחֵרוּת:
הלכה ו׳
אֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ז) "לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים". וְכֵן עֶבֶד עִבְרִי אִם הִפִּיל לוֹ שִׁנּוֹ אוֹ סִמֵּא לוֹ עֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ כְּדִין הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאָמָה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בִּשְׁנֵי דְּבָרִים בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר. וְקוֹנָה עַצְמָהּ בְּשִׁשָּׁה דְּבָרִים בְּשָׁנִים וּבְיוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף וּבִשְׁטַר שִׁחְרוּר וּבְמִיתַת הָאָדוֹן וּבְסִימָנִין:
הלכה ז׳
יִעֵד אוֹתָהּ הָאָדוֹן לְעַצְמוֹ אוֹ לִבְנוֹ הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר אֲרוּסוֹת וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֶלָּא בְּמִיתַת הַבַּעַל אוֹ בְּגֵט. וּמִצְוַת יִעוּד קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה. כֵּיצַד מִצְוַת יִעוּד. אוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה אֲפִלּוּ בְּסוֹף שֵׁשׁ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן לָהּ כְּלוּם שֶׁמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְקִדּוּשִׁין נִתְּנוּ וְנוֹהֵג בָּהּ מִנְהַג אִישׁוּת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּהּ מִנְהַג שְׁפָחוֹת. וְאֵינוֹ מְיַעֵד שְׁתַּיִם כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ח) "יְעָדָהּ". וְכֵיצַד מְיַעֲדָהּ לִבְנוֹ. אִם הָיָה בְּנוֹ גָּדוֹל וְנָתַן רְשׁוּת לְאָבִיו לְיַעֲדָהּ לוֹ הֲרֵי הָאָב אוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִבְנִי:
הלכה ח׳
אֵין הָאָדוֹן מְיַעֵד אָמָה הָעִבְרִיָּה לֹא לוֹ וְלֹא לִבְנוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קִבֵּל אָבִיהָ מְעוֹתֶיהָ שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמות כא ח) "יְעָדָהּ" מִדַּעְתָּהּ. וְאִם מֵת הָאָדוֹן אֵין בְּנוֹ יוּכַל לְיַעֲדָהּ לוֹ שֶׁהֲרֵי יוֹצְאָה לְחֵרוּת בְּמִיתַת הָאָדוֹן:
הלכה ט׳
הַיִּעוּד כְּאֵרוּסִין וְאֵינוֹ כְּנִשּׂוּאִין לְפִיכָךְ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא לָהּ וְלֹא יִירָשֶׁנָּה וְלֹא מֵפֵר נְדָרֶיהָ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְחֻפָּה. (שמות כא יא) "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ", לֹא יִעֲדָהּ לוֹ וְלֹא יִעֲדָהּ לִבְנוֹ וְלֹא נִפְדֵּית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף, וְיָצְאָה חִנָּם בַּהֲבָאַת סִימָנִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י׳
יֶתֶר עַל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנָה בָּהֶן עַצְמָהּ כְּעֶבֶד עִבְרִי. אֵין הָאָדוֹן יָכוֹל לִמְכֹּר אָמָה הָעִבְרִיָּה וְלֹא לִתְּנָהּ לְאִישׁ אַחֵר בֵּין רָחוֹק בֵּין קָרוֹב וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ח) "לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ". וְכֵן עֶבֶד עִבְרִי לֹא יָכוֹל לְמָכְרוֹ לְאַחֵר וְלֹא לִתְּנוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לֶאֱסֹר דָּבָר זֶה [בְּאָמָה] אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְיַעֲדָהּ לִבְנוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשׁל לְמָכְרָהּ:
הלכה י״א
אֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נִמְכֶּרֶת אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו אוֹ לִבְנוֹ קִדּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לְיִעוּד. כֵּיצַד. מוֹכֵר אָדָם אֶת בִּתּוֹ לְאָבִיו שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדוֹן יָכוֹל לְיַעֲדָהּ לוֹ רְאוּיָה הִיא לִבְנוֹ שֶׁהֲרֵי הָאָמָה בַּת אָחִיו. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר אֶת בִּתּוֹ לִבְנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְאָדוֹן שֶׁהֲרֵי הִיא אֲחוֹתוֹ וְלֹא לִבְנוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו:
הלכה י״ב
יֵשׁ לְאָדָם לִמְכֹּר בִּתּוֹ לִפְסוּלִין כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּלָאו קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן:
הלכה י״ג
הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָהּ שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְכֹּר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת. אֲבָל מוֹכְרָהּ לְשִׁפְחָה אַחַר שִׁפְחוּת. כֵּיצַד. מְכָרָהּ לְשִׁפְחוּת תְּחִלָּה וְיִעֵד אוֹתָהּ הָאָדוֹן וּמֵת הָאָדוֹן אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְחָזְרָה לִרְשׁוּת הָאָב כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי הָאָב מוֹכְרָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה אֲפִלּוּ לְכֹהֵן. וְכֵן אִם נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם מִן הַיִּעוּד וְחָלַץ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲלִיצָה פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְיֵשׁ לוֹ לְמָכְרָהּ לְכֹהֵן הוֹאִיל וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ד
הַמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ וְיָצְאָה בְּשָׁנִים אוֹ בְּיוֹבֵל אוֹ בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף וַעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר וּלְמָכְרָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט״ו
הַמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְאַחֵר אִם רָצָה הָאָדוֹן לְיַעֵד מְיַעֵד וְאִם לֹא יִעֵד הָאָדוֹן לֹא לוֹ וְלֹא לִבְנוֹ כְּשֶׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָדוֹן יִגָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ וְתֵעָשֶׂה אֵשֶׁת אִישׁ:
הלכה ט״ז
הַמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ וּפָסַק עַל הָאָדוֹן עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְיַעֵד אוֹתָהּ אִם רָצָה הָאָדוֹן לְיַעֵד מְיַעֵד שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁתְּנָאוֹ בָּטֵל:

אור שמח · הלכות עבדים פרק ד׳

ב׳
ברח האב או שמת כו' הר"ז עובדת עד שתצא: נ"ב פסק דמיתת האב אינו מוציאה מרשות אדון דלא כרשב"ל דאיתותב:
ד׳
וכן מגרעת מפדיונה (ויוצאת) [ויוצאה]: הנה מוכח מדברי רבינו דאף אם מת האב או אינו כאן נותנת מעות וקונה את עצמה מיד האדון אף דקטנה היא ואין מעשה קטנה כלום, ורבינו סבר גם באמה דגופה קנוי כמו בעבד עברי ובעיא דוקא שטר, ולקבל השטר יש לה יד ועדיף מגט ואף אם יש לה אב דזכות הוא לה, בכ"ז כאן זכות גמור הוא לה ואף שמתן מעות שלה אינו כלום דמה"ת גם במטלטלין אין מקחן מקח וזה דוקא מדרבנן, וברור דהא דמגרעת מפדיונה הוא גם מדין תורה טרם שתקנו חכמים שיועיל מתן הפעוטות ג"כ, וצריך ביאור במה תקנה האמה את עצמה, הן דמה דהגוף קנוי לה זה מועיל מה שמקנה לה האדון דדעת אחרת מקנה אותה מועיל מן התורה, אמנם גוף המתן מעות קשה מאי יועיל מה שנותנת לו ויכולה תמיד לחזור ולבקש המעות, ולפי הנראה מהא דאמר רב נחמן דמדר"י ב"י נשמע למקדש במלוה שיש עליה משכון, דמוכח דדין מלוה יש להאדון עליה והיא כמשכון אם פרע הקטן חוב שעל אביו ונטל את המשכון ודאי דיכול לפרוע המלוה שיש שעבוד על עצמה וליטול המשכון ואינו צריך כלל להא שבארנו משום דעת אחרת מקנה [דבזה רבו הפוסקים דס"ל דגם בזה לא זכי קטן מן התורה יעוין ריש פרק בן סו"מ בתוספות]: אולם צריך ביאור מה מלוה יש עליה כיון דקנה לה למעשה ידיה וליעדה לזמן הזה במעות שנתן לאביה מה מלוה יש כאן, ואולי משום דקני לה בשתי פרוטות ופרוטה אחת לקנין ואחת למלוה או המותר מפרוטה הוא למלוה וכשתחזיר מה שמגיע ממנה לפי החשבון יחויב האדון להחזיר לה את גופה, ולפ"ז יש סברא גדולה לחלק בין עבד לאמה, דבעבד חשבה התורה כל דמיו לקנין דמי קנינו של עבד ולא מלוה, דעבד אינו נמכר קטן רק גדול, ואף אם תאמר שכל דמיו הוא דמי קנין ג"כ יכול לגרע עצמו בכסף שיתן להאדון, אבל האמה שהיא קטנה אם תחשוב להכסף דמי קנין לא תוכל לפדות עצמה בגרעון כסף דהא גרעון כסף הוי בעל כרחו דאדון ואין זה בגדר מקנה ודעת אחרת כלל רק מתורת זכיה, וקטן לית ליה יד לזכות אם לא דחשיב מלוה, אמנם ז"א דא"כ איך תצריך גט שחרור ועל כרחין גופה קנוי להאדון ואם לא תחשוב לדעת אחרת מקנה איך מועיל ובמה קונה את עצמה, ועל כרחין דבפרוטה אחת גופה קנוי והמותר הוי מלוה ומה שמשחרר האדון הוי דעת אחרת מקנה, ורק נתינתה בהמותר הוי כפרעון מלוה וסגי בהא שאם לא נחשוב המותר למלוה איך תאמר רחמנא דיוצאת בגרעון כסף כיון שיהא ככל קטן הקונה קנין שיכולת בידו לחזור ולבקש המעות בכל עת ובאופן כזה איך תצא בעל כרחו של אדון, ולכן חשבה רחמנא המותר למלוה והוי כפרעון חוב ומועיל אף בקטן ובזה מקנה לה האדון גופה הקנוי לו וזה מועיל דדעת אחרת מקנה אותו מהני, ואולי בזה כו"ע מודו כיון דאין יכולת ביד האדון למוכרה ולא להנחילה לבנו רק למכור לה לעצמה ע"י גרעון כסף בזה מועיל אף בקטן ועדיפא ממתנה דעלמא, ובפרט כי הוא האדון מוכרח לזה שיוצאת בעל כרחו ודאי דמועיל גם בקטן, אבל בעבד חשבה רחמנא כל הדמים דמי קנין ואחר זה חוזר קונה גופו בכסף שנותן להאדון ולכן לא בעי שתי פרוטות רק פרוטה אחת סגי ודוק: ובזה מיושב מה דאמר רב נחמן דמקדש במלוה שיש עליה משכון ילפינן מדריב"י, דפלא כיון דגופה קנוי א"כ מקדשה בהקנא גופה, וכתבו בתוס' משום דא"כ במאי מחזיר גופה איך תתקדש בלא שטר שחרור יעו"ש, אך תמיה מאי מלוה איכא כיון דגופה קנוי לו [ועיין בחידושי מהרי"ט] ולפי דברינו א"ש דפרוטה אחת בה גופה קנוי והמותר זו הפרוטה השניה הוי מלוה ומקדשה לר"י בר"י בהמלוה, דאי במה שמחזיר גופה במאי תקנה את עצמה הא הוי כמו שקנה בית מן האשה ואחר זה אומר לה התקדשי במה שאחזיר לך הבית האם מועיל כ"ז שלא כתב שטר קנין על הבית, ועל כרחין דהפרוטה השניה הוי מלוה עליה וכי תעבוד אצלו עד כלות השש משלמת לו הדמים אף דגופה קנוי אליו בלא זה מכל מקום הוי כתנאי שאם יכלה הזמן תחזור בלא כלום ותצא לחפשי וכמש"ב, ודוק היטב:
ה׳
היתה הבת אילונית וכו' כיון שבגרה תצא לחירות: הנה בריש קדושין אמר לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל, מתקיף לה מר בר"א ולאו קו"ח הוא ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון, והקשו רבנן בתוספות נימא מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון. וליישב זה נראה עפ"י מה דאמר ר"ל לקמן (דף טז) דמיתת האב מוציאה מרשות אדון מקו"ח מה סימנים שאינן מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתת האב שמוציאה מרשות אב לא כש"כ, וצריך להבין דמאי צריך קו"ח ואמאי איתותב ריש לקיש נימא כלום מוכר אדם אלא מה שהוא ברשותו, וכיון שאין לו זכות בבתו רק כ"ז שהוא בחיים, הא לאחר מותו לא זכתה תורה לו בבתו מקרא דוהתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, ואיך מצי למכור בתו לאחר מותו ולמה לן קו"ח דסברא הוא: ויפה אמר בזה גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ נ"י, דבלא קו"ח הוי אמינא דהא דלא מצי להנחיל בתו לבנו אין זה משום דלאחר מות האב אינה ברשותו, רק משום שלאחר מיתתו הוא, כמו שבמקום בין אין לבת כלום ואף להנחיל בתורת ירושה גם לריב"ב לא מצי כמבואר ביש נוחלין (דף קל), כן בזה היינו לנחול הבת אין לבן במקומה כלום, והיא הנוחלת זכותה מהאב ואין להבנים בה כלום, וכיון שהוא רק מתורת נחלה שיורשת זכות אביה בה, כמו שבכל נחלה אם מכר האב קודם שימות הלא מכור, כן סד"א שאם מכרה האב טרם שימות לא נפקא גם במיתתו, ונכון דבר. וצ"ל דאפ"ה עביד קו"ח ומה סימנים כו' מיתת האב שמוציאה מרשות אב כו', אף ע"ג דלפי מה דאמרן הוא מתורת נחלה, בכ"ז כיון דלא מצאנו שיהיה ברשות האב בפועל אחר מיתתו ובסימנים מצאנו שעדיין היא ברשות האב לגבי קדושין ומעש"י והפרת נדריה שפיר עביד קו"ח. וגדולה מזו פירשו רבנן בתוס' (דף טו) סד"ה אמר קרא יגאלנו ומה מי שאינו נגאל באלה היינו שאינו כתוב בפירוש יעו"ש, ולפ"ז תו לק"מ נימא מיתת האב תוכיח, דכאן כיון שבגרות מוציאה מרשות אב סברא הוא דאין אדם מוכר אלא במה שיש לו בה, וכיון שהוא אין לו רק עד שתבגר איך מצי למכור דבר שאינו שלו, גדולה מזו אמרה משנתנו בערכין פ"ז שדה מקנה יוצאה ביובל לבעלים הראשונים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיון שאם היתה ברשותו יצאה ביובל, ועיין תוספות פרק השולח (דף מ) ד"ה הקדש, והא דמיתת האב אינה מוציאה מרשות אדון כמו דאיתותב ר"ל, היינו משום דגם מרשות האב אינה מוציאה רק שהבת היא יורשת זכות האב בה ואין הבנים יורשים, לכן אם מכר זכותו בה טרם שמת אינה יוצאה מן האדון. ואם תאמר א"כ למה יליף מר בר"א מקו"ח נימא סברא הוא דאין אדם מוכר יותר ממה שיש לו בה, זה פשוט דבלא זה הוינא יליף זכות האב לענין מכר מזכותו שזכתה תורה לו בקדושי בתו, דאע"ג דכשנתבגרה אינה ברשותו לקבל קדושיה, מ"מ אם קידשה כשהיא קטנה או נערה תו לא נפקעו הקדושין כשנתבגרה, והוי אמינא לענין מכר ג"כ שאם מכרה כשהיא קטנה אינה יוצאה בבגרות, אע"ג דלמוכרה בבגרות אינו יכול, לכן מייתי דלא דמי זכותו של אביה לענין מכר לזכותו בה לענין קדושין, דמצינו שכן סימנים דלמעשה ידיה הוי שלו ולהפרת נדרים ואפ"ה יוצאה מרשות אדון, הרי שאע"פ שלאחר יציאתה מאדון אכתי ברשותו הואי בכ"ז נפקא מרשות אדון, כש"כ דלמכור יותר ממה שהיא ברשותו דלא מצי, וזה פשוט וברור: ורואה אנכי לפרש מה דאמר הגמרא סוף המוכר את הבית דר"י ור"ש אזלי בתר פדיון מצד הסברא, לכן סברי דקנה שדה מאביו והקדישה ומת אביו הרי היא כשדה אחוזה עיי"ש, דתמיה לי טובא לפי טעם משנתנו בערכין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, א"כ כשהיתה תחת אביו הרי היתה שלא ברשותו ואין מקדיש דבר שאינו שלו, א"כ תו כי ירשה אח"כ מאביו, איך לא תצא מיד ההקדש ביובל כדין שדה מקנה שאף אם לא נגאלה מיד ההקדש אינה יוצאה לכהנים ביובל כמבואר בדברי התוס' ערכין סוף פ"ז בשם רש"י בחומש, דהא דלא מצי להקדיש דבר שאינו שלו הוא נפקא לן מסברא, וכיון שלא היה שלו אז בשעת ההקדש רק עד היובל איך יחול הקדושה לעולם אף בתר יובל, ועיין נמוק"י פרק יש נוחלין על משנה דהכותב נכסיו לבנו דאם מכר האב ומת הבן וירש אותו האב אין ללוקח אחר שימות האב יעו"ש ג"כ מה"ט והובא בשו"ע יעו"ש, ואין לומר כמו ששיטת בר פדא בנדרים פ"ג דקדושת דמים לא פקעה בכדי ונטיעות אלו עד שיקצצו נקצצו צריכים פדיון, אלמא דפשטה קדושה בכולה היינו שאף דהוא לא הקדישה רק לזמן פשטה קדושה ולא פקעה לעולם, ה"נ אף שבשעת ההקדש אינה שלו, מ"מ אחרי שמת אביו וירש השדה ממנו פשטה ההקדש בה וקנויה להקדש אף לאחר יובל אם לא גאלה אחר, זה אינו דחזינא בקדושת הגוף שאם אמר רגלה של זו עולה כולה עולה ואפ"ה בבהמת שותפין אמר ר' יוחנן ריש פ"ק דקדושין, הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה כו' אלמא אי לא הקדישה לא נתפשטה הקדושה בכולה, ועיין תוס' גיטין פרק השולח בשמועה דחציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה כו' דגמרי קדושי ראשון, שלפי תירוצם אינו שייך לנידון דידן לומר דנתפשטה ההקדש. ואין לומר שאני תמן שמתחלה לא היה קדוש רק חציה ואלו הוי דידיה הוי קדושה כולה, וכיון שבשעת ההקדש לא נתקדשה כולה תו לא גמרה ההקדש לאחר שלקחה, אבל כאן שרק בזמן הוא שמתחלה לא היתה מוקדשת רק עד היובל וכי מת אביו וירשה הרי עדיין היא ברשות ההקדש, לכן מתפשט ההקדש על כולה, שאין שינוי בין הקדש עד היובל להקדש לעולם, רק שזה לא קדוש רק עד זמן יובל וזה לעולם, לכן כל זמן שהיא ברשות הקדש מתפשטת ההקדש לעולם, זה אינו דכבר אמר בירושלמי דהקונה קרקע ביובל אינו רשאי לחפור בה בורות שיחין ומערות מ"ט ושב לאחוזתו בעינו משמע הביאו המשל"מ הלכות שמיטה ויובל, א"כ הפודה שדה מקנה מיד ההקדש אינו רשאי לחפור בורות שיחין ומערות דלא עדיף מן המקדיש שגם לו לא היה רשות לחפור בורות שיחין ומערות, ובשדה אחוזה שגאלה מן ההקדש ודאי דיש לו רשות לחפור בורות שיחין ומערות, וא"כ גוף ההקדש לא דמי שכאן היינו בחיי האב לא הקדיש אותה לחפור בה הפודה בורות ואיך יתפשט ההקדש אח"כ לגמרי: ואפשר לפי שיטת רבינו תם שהביאו תוספות בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דזבנה לכתובתה דאימיה, דבאומר שדה זו שאירש מאבא מכור דבכה"ג יכול למכור ולא הוי דבר שלב"ל, דא"כ כיון דבכה"ג הוי הקדש ואינו יכול לחזור בו, ומשו"ה אף כי מת המקנה ג"כ חיילא הקנין, ולכן בסוף פ' מי שמת בבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, אי לאו דאמר בן הבן אנא מאבוה דאבא אתינא הוי המכר קיים אע"ג דליתא למקנה בעידן ירושה, ועל כרחין דחיילא הקנין קודם שבא לעולם ולא מצי לחזור, ולכן כיון דאם הקדישה אז לכשימות אביו הוי הקדש מעליא לכן גם השתא חיילא ופשטה קדושה בכולה למאן דאמר קדושת דמים לא פקעה בכדי, משא"כ בהקדש חציו דאף אם הקדיש אז לכשיקחנה לא חיילא קדושה, לכן לא פשטה קדושה אחר כך, וזה נכון בסברא לבר פדא דנימא דפשטה כל הקדישו מה שבזכותו וכיון שבזכותו להקדישה לאחר מיתת אביו פשטה קדושה ולכן שפיר דמי לשדה אחוזה, רק דפליגי דסבר כיון דבשעת הקדש לא דמי לשדה אחוזה לכן דינה כשדה מקנה, ואם תאמר כיון דלבר פדא פשטה קדושה א"כ לא דמיא לשדה מקנה שאינה שלו רק עד יובל לכן יוצאה ביובל משא"כ כאן דפשטה קדושה עכשיו שהיא שלו לזמן לעולם, זה אינו דחזינא בסוף השולח דאמר דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי גם במת אביו ואח"כ הקדישה ג"כ בעי קרא דמצד הסברא הוי אמינא דכיון דקנין פירות דשקיל כמו קנין גוף היה לו ע"י קניה מיקרי שדה מקנה, וע"כ אף ע"ג דלאחר מיתת אביו מצי להקדישה לעולם, אין זו שדה אחוזה, ועיקר קושייתן רק איך סד"א דדינה כשדה אחוזה כיון שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כמו ששנו במשנה, אבל אף ע"ג דפשטה קדושה בכ"ז אין זה הכרח להיות לה הלכות שדה אחוזה שזה חוק דתיי, וזה סעד נכון לפסק רבינו תם ז"ל, דאין לומר דאזיל בתר פדיון היינו שהיא כשדה אחוזה לפדותה בחומר בסלע ופונדיון לשנה ולא בשויו כדין שדה מקנה, אבל אין ה"נ דחוזרת להמקדיש ביובל, שזה לא מצאנו, וע"כ דהך סוגיא כבר פדא וכשיטת הר"ת, ועיין ירושלמי קדושין ריש פ' האומר שכן אשכחן בשדה מקנה ואכמ"ל:
ו׳
וכן עבד עברי כו'. בכס"מ אע"פ שלא מצאתי כו'. נ"ב מפורש דף כ' ע"ש לאמור שאינו יוצא בראשי אברים כעבד.
ח׳
ואם מת האדון אין בנו יכול ליעדה לו: פירוש כיון דבנו גדול ומדעתו מיעדה לבנו למה לא כתוב ואם בנו ייעדנה, לזה פירש משום דאם מת האדון אינה עובדת הבן ואינו מיעדה רק כשהיא ברשות אביו לכן כתוב ואם לבנו ייעדנה ופשוט:
ט׳
בהבאת סימנים כמש"ב. יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי: כן צ"ל, וכאן מתחיל הלכה י', וצריך לציין הלכה י':
י׳
בהבאת סימנים כמש"ב. יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי: כן צ"ל, וכאן מתחיל הלכה י', וצריך לציין הלכה י':
ט״ו
ואם לא ייעד האדון לא לו ולא לבנו כו': צריך ביאור דא"כ כיון דמעות הראשונות לקדושין ניתנו הרי מקדש לאיזה שארצה מכאן ועד שלשים יום מעכשיו או לעצמו או לבנו וקיי"ל דאין ברירה ואיך חלו הקדושין למפרע, בשלמא בלא דברי רבינו הוי אמינא דבאופן זה ודאי לכ"ע לא חלו קדושי יעוד מה שמיעדה לבנו רק מעת הקדושין וכריב"י דסבר דהקדושין מעת היעוד וכמו אלו הוי הבן קטן בשעת המכירה דודאי לא מצי לחול הקדושין למפרע, וע"כ דאז חלה היעוד מכאן ולהבא ומקדשה במה שמוחל לה מעשה ידיה מה שתעשה עוד, כן כי מקדשה ע"י יעוד לבנו באופן דלדידיה לא הוי אסורה, אבל מדברי רבינו מוכח דגם באופן שהרשות בידו ליעד או לו או לבנו גם אז חלו למפרע ומפקיעין קדושי איש אחר הקודם ועל זה הא אין ברירה. ונראה דכבר ביארנו בפ"ה מהלכות אישות דקדושי יעוד הוי מה שהאדון נותן להמוכר את בתו הכסף הוא זוכה האב בקבלתו עבור בנו של האדון ומידיה זכי ליה להיות עבור כסף הקדושין, ולכן לא מייתי הגמרא גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני מדין יעודין לבנו דהאב נותן הכסף, דשם הוא מתורת זכיה דזכי הוא בקבלתו עבור הבן, ונמצא דהקדושין הוא מכסף שזכה הבן ולכן מביא מעבד כנעני, דתמן ליכא למימר דהעבד זכה בהכסף דאין יד לעבד בלא רבו ונמצא דזכי בזה הרב יעו"ש, נמצא דתו אין להקשות דהא אין ברירה דענין ברירה לא שייך על מידי דכבר היה וכמו וכבר בא חכם דלא נאמר ברירה, א"כ הכי אמר הרי את מקודשת למי שהכסף שלו, ואחרי זה יתברר האיש שהכסף שלו אם הוא האב או הבן דזכי כבר המוכר בתו מיד נותן הכסף את הכסף עבור הבן ולא הוא מקדשה, ואם תאמר על הזכיה גופא אין ברירה דמי זוכה בהכסף, ז"א דהכי אמר האב הנותן כסף למוכר את בתו, דהרי הכסף של בני אם ארצה ליעדה לו, וזה הוי תנאי לחוד ככל התנאים כיון דאינו מתייחס אל שני דברים, ואף באומר ה"ז גיטך אם ארצה, בררתי במ"א דזה הוי כתנאי כיון שהרצון נעשה במכוון מבעל התנאי, ולא דמי לאומר ה"ז גיטך אם ירצה אבא דאין התנאי מכוון מבעלי התנאים כמו שפירש רש"י שם, כן נראה ברור: וכן מוכרח מהא שכתבו תוס' רה"ש ד"ה נתקלקלו הלוים בשיר שהיו מקריבין מוסף על תנאי אם יבואו עדים יהא של מוסף ואם לאו יהא נדבה יעו"ש ונאמר אין ברירה ולא הוי לשמה, ולפי"ז א"ש דאם יבואו עדים ויתקדש החודש הלא יהא מקודש למפרע ונמצא דלילה של תמול קדוש בקדושת ר"ה ויו"ט, וכשמקריבין יאמרו אם עכשיו יו"ט או ר"ח יהא למוסף היום, ואם לאו יהא נדבה אע"ג דהענין העבר יהא תלוי בתנאי אשר יתברר להבא בזה לא שייך ברירה, כן הכא שמיעדה באופן שלמי שהכסף שלו תהא מקודשת הוא ענין שכבר הוא, רק בירורו יתברר לעתיד בתנאי אם ירצה בזה לא שייך לברירה, וזה ברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות עבדים פרק ד׳

ב׳
אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפי' כסות שעליו, ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה, ברח האב או שמת או שלא היה לו לפדותה הרי זו עובדת עד שתצא. הכ"מ הקשה דבגמ' אמרינן בטעמא דלא כפינן בע"ע משום דהדר מזבין נפשיה ובא"ע משום דסבר אינה נמכרת ונשנית וא"כ להלכה דנמכרת ונשנית מ"ש א"ע מע"ע, וכתב ע"ז חילוקים בין א"ע לע"ע והגמ' הוי מצי לתרוצי כן רק משום דברייתא הא סברה להדיא דאינה נמכרת ונשנית, ומ"מ קשה דלא הו"ל לגמ' למתלי בזה כיון דלא הוי כהלכה, והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש הא דקתני בברייתא דמפדין אותה בע"כ היינו דכופין לבני משפחה בע"כ דאב, וע"ז פריך דנכוף גם בע"ע, אבל לאב ודאי דכופין לכו"ע וזה דחוק טובא דלפי"ז פוסק הרמב"ם דין שלא הוזכר בגמ', והמל"מ כתב דקושיית הגמ' הוא למ"ד דגם בנמכר לישראל נגאל לקרובים, אבל לדידן דקיי"ל דבנמכר לישראל ליכא גאולת קרובים לא קשה כלל, וגם דבריו צריכים ישוב דממ"נ אי ס"ל דנמכר לישראל הוי כמו נמכר לעכו"ם דילפינן שכיר שכיר ולא דרשינן יגאלנו לזה ולא לאחר א"כ הוי כמו בנמכר לעכו"ם דכופין לקרובים, וא"כ מאי פריך בע"ע נמי דהא אה"נ דכן הוא דכפינן לקרובים, והך טעמא דאזיל ומזבין נפשיה הוא טעמא דר"ע דסבר גאולת קרובים לשעבוד, אבל חכמים לא סברי הכי. ונראה דאפשר לומר כדברי המל"מ ונאמר דמה דילפינן שכיר שכיר זהו במה דכתיב בגופיה דקרא, אבל מה דילפינן מדרשא לקובעו חובה בזה לא ילפינן שכיר שכיר כיון דאיכא טעמא בנמכר לעכו"ם שלא יטמע בין העכו"ם ואף דאין גז"ש למחצה זהו במה דילפינן מחד קרא, אבל הא דילפינן לקובעו חובה הוא מקרא אחרינא, וראיתי כעין זה בכללי המאיר נתיב על מדות שהתורה נדרשת בכללי גז"ש שהוכיח כן מד' התוס' יומא דף ע"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש, אמנם דהריטב"א כתב דאפי' למ"ד אין נגאל בקרובים פריך שפיר דנכפינהו לבני משפחה שיתנו להעבד הדמים במתנה והוא יפדה את עצמו, אבל אפשר לומר כיון דע"כ צריך ליתן לו ע"מ שיפדה את עצמו דאל"כ יקח המעות ולא יפדה את עצמו, וכיון שיתנו לו ע"ז התנאי אפשר דלא מיקרי השיגה ידו, דהשיגה ידו היינו שיש לו ממון שלו והוא בידו וברשותו, אבל בזה דאין המעות בידו לכל דבר לא מיקרי השיגה ידו ויש לעיין בזה. והנה הריטב"א פי' אח"כ דמה דפריך ע"ע נמי היינו דנכוף להעבד לפדות עצמו משום פגם דבני משפחה וכן פי' רבינו ישעיה הביאו המל"מ, ולפי"ז ישאר הקושיא על הרמב"ם דע"כ אנו צריכין לתי' הגמ' דאינה נמכרת ונשנית, אכן נראה דיש לומר דעל מה דאין כופין להעבד ליכא למיפרך דכיון דהעבד קנוי להאדון א"כ לא מיבעי דלא יוכלו ב"ד לכוף להעבד בעונשי הגוף כדאיתא במו"ק דכפתינן ואסרינן וכו', דודאי יהי' היזק להאדון במעשה ידיו של העבד והאדון אינו מחוייב כלל, אלא אפי' לנדות את העבד אין ב"ד רשאין דגם בזה יהי' היזק להאדון דכשיהי' מנודה יפרשו ממנו ולא יוכל לשלחו בכל מקום שירצה, ונראה דלא מיבעי בנמכר לישראל דאין כופין להעבד לפדות את עצמו אלא אפי' בנמכר לעכו"ם כיון דכתיב וחשב עם קונהו שלא יגלום עליו, וכל זמן שאין העבד פודה את עצמו הוא ברשות האדון לכל צרכיו, ולאדון עכו"ם ג"כ אפשר שיהי' היזק במה שהעבד מנודה שיפרשו ישראלים ממנו, לכן גם בנמכר לעכו"ם אין כופין להעבד, ואף דבמה דכופין ב"ד לעשות מצוה כמו בסוכה ולולב וכה"ג דמכין אותו עד שתצא נפש מסתבר דגם בע"ע כן, אבל לא דמי דהתם החיוב הוא מקודם על העבד ולא נשתנה דינו במה שנמכר לעבד, אבל אנן דיינינן שיכופו לעבד לפדות את עצמו משום פגם דבני משפחה, ובזה שפיר אמרינן דמשום פגם דבני משפחה אינו מחוייב האדון להיות ניזוק מזה, דהא על אחרים ודאי ליכא חיובא לפדותו ורק מצוה איכא, וזהו שלא כתב הרמב"ם גם בנמכר לעכו"ם דכופין את העבד לפדות את עצמו. והנה במס' עבדים (במסכתות קטנות) פ"ב איתא המוכר את עצמו לעכו"ם קרובים וב"ד מצווין לפדותו הוא אינו מצווה לפדות א"ע שנאמר אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו וגו', שהיה ר' ישמעאל אומר ומה אחרים מצווים לפדותו הוא אינו מצווה לפדות את עצמו, ומה אני מקיים או השיגה ידו ונגאל אלא מה הוא שיפדה א"ע אינו חוזר לשעבוד, אף אחרים שפדו אותו אינו חוזר לשעבוד, וכתב המפרש דמה דקתני ברישא דברייתא הוא אינו מצווה לפדות א"ע תיבת "אינו" ט"ס כדקתני אח"כ, אבל לדבריו אין פי' למה דמסיים שנאמר אחד מאחיו יגאלנו ועוד דאין פי' למה דקתני שהי' ר' ישמעאל אומר, וע"כ פשוט דחסר בברייתא וצ"ל ר' ישמעאל אומר הוא מצווה לפדות את עצמו שהי' ר' ישמעאל אומר וכו', ות"ק סבר דאינו מצווה, ובזה מבואר דלא פסק הרמב"ם דהוא מצווה לפדות את עצמו ויש לומר דטעמא דאפי' מצוה ליכא הוא משום דכיון דע"ע עובד בין ביום בין בלילה לא הטילה עליו התורה מצוה בפדייתו שעי"ז ילך ויתעסק בצרכי פדיונו דאפי' יש לו כסף פעמים שהוא ביד אחרים ויתעסק בגבייתו, לכן אין עליו שום מצוה מפדייתו. -השמטות ומלואים- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א. לעיל הבאתי ברייתא ממס' עבדים דאיתא שם המוכר עצמו לעכו"ם, קרובים וב"ד מצווים לפדותו, הוא אינו מצווה לפדות את עצמו, והמפרש כתב שתיבת "אינו" ט"ס ובארתי דאינו ט"ס משום דלא פסק הרמב"ם דהוא מצווה לפדות עצמו, וכתבתי בטעמא דכיון דעובד בין ביום בין בלילה אין לו פנאי להתעסק לצרכי גאולתו, וכתב ע"ז מעכ"ת דאיך אפשר שיעבוד בין ביום בין בלילה, דאפי' אם נימא דעכו"ם נמי מוסר לו שפ"כ, זהו למ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפ"כ ודאי זהו השגה אמיתית, וכבר עמדתי ע"ז בפ"ח והבאתי בזה ד' הרא"ש אם עכו"ם מוסר לו שפ"כ, אבל אינו להלכה דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו, וגם מה שכתבתי דבד' הרמב"ם אינו מבואר דהוא מצווה לפדות עצמו, כתב בזה דמלשון הרמב"ם שכתב דאם השיגה ידו הוא קודם לקרובים, וגם כתב ויש לו ללוות ולגאול משמע דמחוייב הוא בזה, הנה מלשון ויש לו אינו מוכח דהוא מחוייב בפרט לפימש"כ בפ"ב בשם חתני הגאון שי' דהוא מדין גאולת כל אדם, אכן לשון הוא קודם משמע שמצוה עליו ולכן הדרנא בי מהאמור בזה.
ג׳
-השמטות ומלואים- ושטר אמה העבריה האב כותבו. העיר בזה ידידי הגרש"ז זלזניק שי' דלמה כפל הדברים דהא כבר כתב לשון השטר, בתי מכורה לך ואמר בזה דאפשר כונתו דהאב כותבו לגמרי דאפי' שכר הסופר נותן האב, ובטעמא דמילתא אמר דהרמב"ן בב"ב דף קס"ז כתב דמה דהלוקח נותן שכר הוא תקנה ונעשה כאומר להסופר הא לך זוזי והקנה השטר למוכר דשטר מקנה בעינן, וא"כ י"ל דזהו דוקא בשטר מכירת קרקע להקל על דרכי הקנין, כיון דמסברא מי שנשכר יתן השכר כמו שכתב שם, אבל כאן דמי שלא העני לגמרי אסור לו למכור בתו ואפי' העני לגמרי אין זה דבר טוב למכור בתו, ולא יעשו חכמים תקנה בזה, לכן אוקמא אדינא שהמוכר כותב לגמרי דאפי' השכר יתן, ולא נכלל שטר מכירת בתו בדיני שטרי מכירה שהלוקח נותן שכר, ואף שאין זה ברור להלכה אבל הוא נכון בסברא. והנה בעיקר דין שטר אמה העבריה קשה לי דהא לא מצינו חילוק בדין יעוד אם נמכרה בכסף או נמכרה בשטר, וא"כ כשנמכרה בשטר והאב כותב השטר לדידן דקיי"ל דמעות הראשונות לקדושין ניתנו א"כ במה מיעדה, ואף דגם כשנמכרה בשטר ודאי נותן להאב כסף מ"מ עיקר המכירה הא נעשית בשטר, ונ"מ אם יתן הכסף אח"כ שלא לשם קנין אלא לשם פרעון כפי התנאי, ואולי דאף שנותן הכסף אח"כ לשם פרעון מ"מ ניתנו גם לקדושין, וגם בזה נאמר מעות הראשונות לקדושין ניתנו, ולפי"ז נמצא שקודם שנתן הכסף לא יוכל ליעדה, אם אין שהות ביום לעשות בה שו"פ וגם אם מכרה עבור מלוה אף דאסור למכרה לפרוע חוב וכמו שכ' הרמב"ם בפ"א בדין עבד עברי, מ"מ אם עבר ומכרה ודאי הוי מכירה אבל לא יוכל ליעד אם אין שהות ביום דהא מלוה לא הוי כסף לגבי קידושין. אכן לפי מה שכתבתי בפ"ד הל' ז' דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו דהוי קדושין ממש אלא דהוא זכות קדושין, וזהו חדוש בדין יעוד ואח"כ מיעדה בדברים כדאיתא בירושלמי, א"כ אפשר דכאן הוי חדוש דגם שטר זה שיש בו גם זכות לקדושין האב כותבו, דאף דבשטר קדושין הבעל כותב זהו דוקא בשטר קדושין ממש, אבל זה אינו קדושין אלא מכירה על קדושין וגם בזה האב כותבו. ולפי"ז אפשר דנוכל לכוין זה גם בדברי הרמב"ם דכיון דקיי"ל אינו מוכרה לקרובים משום דצריך שתהי' ראויה ליעוד, א"כ ע"כ כשמוכרה בשטר ג"כ צריכה שתהי' ראויה ליעוד, וא"כ אם לא נימא כמו שכתבנו הי' צריך לומר דמה דכתב הרמב"ם לשון השטר מכירה בתי מכורה לך זהו בעיקר המכירה מצד האב, אבל מצד אפשרות היעוד שיוכל ליעדה גם אם אין שהות ביום יהי' צריך שגם הקונה שהוא האדון יכתוב בתך קנויה לי שכשירצה ליעדה יועיל השטר לקדושין דהא הרי את קנויה לי מהני בשטר קדושין כדאיתא בקדושין דף ו', ולכן כתב הרמב"ם וכפל דבריו ושטר אמה העבריה האב כותבו לומר שרק האב כותבו ומ"מ מהני אח"כ ליעוד וכמו שכתבנו.
ז׳
יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט, ומצות יעוד קודמת למצות פדיה, כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה אפי' בסוף שש סמוך לשקיעת החמה, ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות הראשונות לקדושין ניתנו, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות, ואינו מיעד שתים כאחד שנאמר יעדה, וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו ליעדה לו הרי אב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני. הרי את מקודשת לבני, הלח"מ הביא מד' רש"י דהבן עצמו מתקדש וכתב ע"ז דלא פליגי דהרמב"ם הא מיירי כשנתן הבן רשות לאביו לקדשה, ורש"י מיירי שהבן מקדש בעצמו ברשות אביו, והנה לכאורה אם אמרינן מעות הראשונות לקדושין ניתנו שהבן מקדש האמה במעות שנתן אביו הוא מגדרי עבד כנעני אלא שצריך ביאור, דא"כ למה הוצרך רבא ללמוד דין הילך מנה והתקדשי לפלוני מדין ע"כ דהא אפשר ללמוד זה מדין יעוד דהוא דין קדושין ולפנינו נבאר זה. והנה הרמב"ם בפ"ה מה' אישות הל' כ"ב כתב בדין קדושין מדין עבד כנעני שהמקדש יאמר לאשה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי, וכתב ע"ז הרשב"א ואיני יודע מי דחקו ע"ז שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון, ובארתי בפ"א מה' מכירה הל' ו' טעם מחלוקתם דהרשב"א סובר דדין ע"כ הוא שאחרים הנותנים את הכסף פודים את העבד, וכן בקדושין מדין ע"כ הוא שנותן הכסף מקדש האשה לפלוני בשליחותו, אבל לא מהני מה שיתן הכסף בעד פלוני והפלוני יקדש אם לא שהפלוני יקדש בשליחות הנותן, והרמב"ם סובר דדין ע"כ הוא שהעבד יוצא לחירות בממון של אחרים, וה"נ בקדושין דהמקדש מקדשה בעצמו בכסף של הנותן, עכ"פ חזינן דגבי קדושין מדין ע"כ כתב שהמקדש בעצמו מקדשה, ולמה כתב כאן שהאדון מקדש להאמה עבור הבן ברשותו. אכן לפי"מ שבארתי מכבר דדין מעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו שנתקדשה בזה למפרע דא"כ הו"ל לגמ' למימר דאם זינתה קודם חייבת חטאת, ואין לומר דהוי אונס כיון דהיתה עומדת ליעוד דמצות יעוד קודמת למצות פדיה, ועוד ידוע הקושיא דא"כ הו"ל דין ברירה כיון דלמפרע קידשה אביה או לאדון או לבנו, ועוד דהו"ל לגמ' ללמוד ממה דהאדון נותן כסף בעד קדושי בנו דמהני הילך מנה והתקדשי לפלוני, ולמה לרבא ללמוד זה מדין עבד כנעני, ולכן מוכח מכל זה דדין מעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו אלא על זכות קדושין שיהיה להאדון זכות ליעדה בשבילו או בשביל בנו, והנה אח"כ שמעתי כן בשם גדולים שהסבירו זה באופן דהאדון נעשה כמו האב ומניחים ליסוד דאם האב היה רשאי לקדש את בתו היה יכול לקדשה בלא כסף כיון דיש לו זכות הקדושין שלה וזכות זה מסר להאדון, אבל לא נראה לי הסבר זה דכיון דעכ"פ האב אינו יכול לקדש בתו לא מצינו שיהיה לו זכות זה לקדשה בלא כסף אלא דא"צ לזה רק דזהו עיקר דין יעוד ואף דבכה"ג בקדושין אם יתן לאשה כסף על אופן זה שיחול מעכשיו דין זה שלא תוכל להתקדש לאחר אם יקדשה אח"כ, ומ"מ לא תהיה מקודשת מעכשיו, לא מצינו דין כזה בקדושין, אבל זהו עיקר דין שחידשה תורה ביעוד שיכול האב למסור להאדון זכות זה שיוכל ליעדה לו או לבנו, וזהו מה דאמרינן מעות הראשונות לקדושין ניתנו שניתנו לזכות יעוד, וממילא אינו שייך זה לדין ברירה כיון דאין כאן קדושין למפרע. והנה עתה זכינו לאור גדול חדושי אדמו"ר רבינו חיים הלוי זצוק"ל וראיתי בהל' יבום וחליצה פ"ד דמבואר שם עיקר היסוד דלא נעשית א"א למפרע אך בהסבר הדברים הוא שונה במקצת ממה שכתבתי שכתב שם דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו נעשה מעשה הקדושין בשעת המכירה אלא דגמר הקדושין תלוי בדעת האדון, ודמי זה למעכשיו בחדא מילתא דלענין זה שאין הקדושין תלויין עוד אלא בדעת האדון מהני היעוד שאח"כ למפרע והוי כתנאי דמעכשיו דדינה לענין זה כמקודשת למפרע, והנה לא ביאר רבינו כל צרכו עומק כונת דבריו דאם נבוא להשוות הלכה זו של יעוד עם דין קדושין בכלל הרי אי אפשר להמציא דין כזה דגם אם נחשוב מעשה המכירה למעשה קדושין הנה כ"ז דלא נימא שנתקדשה למפרע הלא צריך להיות אפשרות חלות קדושין לאחר והוי כמקדש לאחר שלשים, ודין מקדש מעכשיו היינו שיחולו הקדושין מעכשיו ושתהיה מקודשת למפרע, וע"כ דגם כונתו דזהו דין מסויים בדין יעוד שנעשה מעשה הקדושין שנמסר להאדון הזכות ליעדה, ואפי' למסקנא דגם למ"ד לקדושין ניתנו מ"מ צריך היעוד להיות מדעתה, וכן פסק הרמב"ם בהל' ח' אבל עכ"פ אינו תלוי בדעת האב דהוא העיקר בקדושי קטנה. והנה בירושלמי אחר פלוגתא דרבנן וריבר"י בברייתא שם איתא יאות אמר ריבר"י מה טעמא דרבנן כסף אין כאן מעשה ידים אין כאן במה הוא מיעדה אמר ר' זעירא מיעדה בדברים, על דעתיה דריבר"י בסוף נותן לה כסף ליעודים מה נפקא מביניהן מעשה ידיה מ"ד בסוף נותן לה כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה מ"ד משעה ראשונה נותן לה כסף ליעודים מעשה ידיה של אביה, אפי' כמ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי, היה נשוי אחותה ומתה מ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים א"צ כסף אחר (כן הוא לפי גירסת הק"ע) ומ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר אפי' כמ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר ומה כל עלמא מודו שאין קדושין תופסין בעריות מסבר סביר ריבר"י אילון יעודין דהכא קדושי תורה הן, ועיין בק"ע מה שפי' בזה דזהו סיומא דמילתא דמיסבר סבר ריבר"י וכו' ומה דלא מהני בקדושין לא מהני ביעוד ודבריו תמוהים דאיזה חדוש הוא דא"א ליעד אחותה, ועיקר החידוש כאן הוא דאף דלבסוף ניתן כסף ליעודים ועכשיו כבר מתה אחותה מ"מ לא מהני היעוד דבשעת נתינת הכסף הוי כמו מקדש לאחר שלשים, וכיון דאז היתה אחות אשה לא מהני כלום, וא"כ מה צריך להוסיף דקדושי תורה הן, לכן נראה דהא דאמר מיסבר סביר וכו' דהוא תי' על מה דפריך על מה דאמר מעיקרא דלמ"ד בסוף הוי קדושין, ופריך והא כ"ע מודו שאין קדושין תופסין בעריות, וע"ז משני דריב"י סבר דיעוד קדושי תורה הוי, והיינו שאין כאן חידוש כלל וכמו דאמר בבבלי דהוי כאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ועכשיו בעת היעוד נעשו כל הקדושין ולא שנעשו הקדושין בשעת המכירה לאחר שלשים, ומה דמדמה בברייתא בבבלי לדין מקדש לאחר שלשים אינו אלא דמיון לענין דתפסי קדושי אחר, ולכן לא איכפת לן אף דבשעת המכירה היה נשוי אחותה, ומבואר ממה דאמר דריבר"י סבר דקדושי יעוד קדושי תורה הן, דלרבנן לא הוו קדושי תורה והיינו דמדין קדושין דעלמא לא היה מועיל, ורק חידוש הוא שחידשה תורה בקדושי יעוד וכמו שכתבנו, וזהו מה דאמר מקודם דמיעדה בדברים והיינו דעיקר הקדושין הוא בדברים ולא שקידשה משעת מכירה וכמו שנתבאר. איברא דצריך ביאור לפי"ז מה דאמר שם דלמ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים מעשה ידיה של אב, ואמר ע"ז דגם להך מ"ד מעשה ידיה של הבעל דהוי כאומר לאשה הא"מ לי ע"מ שמעשה ידיך שלי, ומוכח דסובר דהוי מקודשת גמורה משעת מכירה, אכן נראה דסובר הירוש' מעיקרא דאף דלא נעשית מקודשת גמורה מ"מ כיון דאמרינן דהמעות לקדושין ניתנו אפי' למה שאנו אומרין דהוא רק לזכות קדושין, אבל עכ"פ לא ניתנו ע"ז שיהיו מעשי ידיה שלו, וע"ז אמר דנעשה כאומר לאשה האמ"ל ע"מ שמעשה ידיך שלי, ודברי הירוש' בזה באמת צריכין ביאור דמהיכי פשיטא דאומר לאשה האמ"ל ע"מ שמעשה ידיך שלי דמהני והפ"מ כתב דודאי הוי שלו שהרי התנה עמה בכך, אבל באמת אין זה טענה כלל דבשלמא אם היה אומר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך ובאופן שהתנאי יהיה של תליה שתולה הקדושין באם תתן לו מעשה ידיה בזה ודאי מהני התנאי, אבל כאן אין אנו עסוקין בתנאי כזה אלא שיועיל התנאי בהחלט שיהיה מעשה ידיה שלו כמו בנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו כמש"כ הריטב"א שם וכן הוא בהא"מ ע"מ שאין לך עלי שכ"ו, דבדבר שבממון תנאו קיים דאינו תנאי של תליה ועיין במש"כ בפ' י"ג מה' מכירה הל' ג', וא"כ מהיכי תיתי יועיל בזה שאמר ע"מ שמעשה ידיך שלי כיון דמעיקר דין תורה לא מהני קדושין שיהיו מעשה ידיה שלו, ואף דגבי ע"מ שאין לך שכ"ו אמרינן דבדבר שבממון תנאו קיים זה משום דמחלה על שאר וכסות כדאיתא בהזהב אבל הכא קשה דעכ"פ במאי קנה מעשה ידיה כיון דעיקר דין קדושין אינו למעשה ידיה, וצריך לומר דכונת הירוש' דבאותו הכסף שנותן להאב יועיל על שני דברים בין על קנין הקדושין בין על קנין מעשה ידיה, ואף דבבבלי דף ז' איתא דבתך וקרקעך בפרוטה לא מהני ע"ש, וא"כ מסתבר דבחד פרוטה לא צריך להיות מועיל על קנין האישות ועל קנין מעשה ידיה, ואולי יש לחלק אבל באמת ל"ק דהא ע"כ קונה אותה בשתי פרוטות דצריך שיהיה אפשר גרעון כסף, ועכשיו מבואר דזהו מה דאמר בירוש' נעשה כאומר לאשה דגם ה"נ מהני הכסף שנתן להאב על שני הדברים על זכות הקדושין ועל מעשה ידיה. ונראה דמה דבבבלי ליתא כלל להך הו"א דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו צריך להיות מעשה ידיה של אב, ולא הוצרכו בבבלי לתירוצא דירוש' דנעשה כאומר דזהו משום דהבבלי סבר דבאמת זהו חד דינא דבמה שמכרה אביה להאדון לאמה העבריה ניתנו המעות גם לזכות קדושין אם ירצה האדון, ואין זה סתירה כלל וא"צ בזה שני קנינים ואפשר שתהיה אמה שלו למעשה ידיה ושיהיה לו זכות יעוד, אבל זה מיושב אם נימא כמו שכתבנו דאינו קדושין ממש, אבל אם נעשית מקודשת ממש הו"ל גם בבבלי להקשות דלפי"ז אמאי אינם חוזרים מעשה ידיה להאב, דהא ארוסה שייכים מעשה ידיה להאב, ומוכח גם מזה כדברינו אשר בעיקרן של דברים כבר כתב כן אדמו"ר בספרו וכנ"ל. ולפי"מ שנתבאר מיושב מה שכתב הרמב"ם דהאב מיעד בעד בנו ולא שבנו מיעד בכסף של האב כמו שכתב גבי קדושין מדין עבד כנעני דהכא גבי יעוד אינו כלל מדין עבד כנעני אלא שהתורה נתנה רשות להאדון ליעדה עי"ז שקנה זכות הקדושין מהאב, וממילא דוקא האדון יכול ליעדה לבנו, ואין הבן יכול ליעד שאין לו זכות אם לא שיבוא בשליחות האב, וכשיטת הרשב"א גבי קדושין מדין ע"כ ושם הרמב"ם אינו סובר כן דסובר דהקדושין הוא של המקדש אבל גבי יעוד גם לדעת הרמב"ם דוקא האדון יכול ליעדה לבנו וכנ"ל. -השמטות ומלואים- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א. לעיל ה"ז עמדתי על ד' הירוש' דאמר נעשה כאומר לאשה האמ"ל ע"מ שמעשה ידיך שלי, דמה שייך תנאי בזה כיון דעיקר דין קדושין אינו למע"י, וכתב ע"ז דכיון דמע"י תלוי בקדושין, דאם יקח מעשה ידיה בשביל המכירה א"כ אין לו במה שתתקדש, וכיון שמעש"י תלוי בקדושין מועיל תנאי כזה שיהיו לו מע"י ושתתקדש, ודוקא ביעוד מועיל תנאי כזה, בזה אומר למעכ"ת שלא הועיל כלל ליישב ד' הירוש' שכיון שכתב בעצמו דדוקא ביעוד מועיל תנאי כזה, א"כ מה מפרש הירוש' נעשה כאומר לאשה, דמשמע באמת הוא שנאמר שאפשר שבפרוטה אחת יקנה אותה למע"י וגם תתקדש לו, וזה א"א וכמו בתך ופרתך בפרוטה אך שם בארתי לנכון דבאמת הא צריך ליתן שתי פרוטות, ומה דצריך לתנאי זהו לומר דאף דסתם ארוסה אין מע"י של הארוס, והא לא קנה אותה לאמה, בזה אומר הירוש' דאפשר שתהי' אמה וארוסה ביחד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עבדים פרק ד׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבדים ד׳, מתוך הלכות עבדים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות עבדיםכל הרמב״ם