רמב״ם - הלכות עבדים · פרק ג׳

ספר קניין · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבדים · פרק ג׳

הלכה א׳

כָּל עֶבֶד עִבְרִי הֲרֵי הָאָדוֹן חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לוֹ וְלֹא אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אִם הָיְתָה מֵאִסּוּרֵי לָאוִין אֲפִלּוּ שְׁנִיָּה אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ אִשָּׁה הָרְאוּיָה לַעֲמֹד עִמּוֹ. וְכֵן חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין נֶאֱמַר (שמות כא ג) "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ". וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּקְנָה זֶה נִשְׁתַּעְבְּדָה אִשְׁתּוֹ. אֲבָל לֹא בָּא לְלַמֵּד אֶלָּא שֶׁהָאָדוֹן חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּבְמוֹכֵר עַצְמוֹ נֶאֱמַר (ויקרא כה מא) "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ". וּבְנִמְכָּר לְעַכּוּ"ם נֶאֱמַר (ויקרא כה נד) "וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ". אֶחָד אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת מְכִירָה אוֹ אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ אַחַר מְכִירָתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּקָּחֶנָּה מִדַּעַת הָאָדוֹן. אֲבָל אִם לְקָחָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ:

הלכה ב׳

אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדוֹן חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו אֵין לוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם כְּלוּם אֶלָּא הֲרֵי מַעֲשֵׂה הָאִשָּׁה וּמְצִיאָתָהּ לְבַעֲלָהּ. וְכָל שֶׁזּוֹכֶה הַבַּעַל בְּאִשְׁתּוֹ זוֹכֶה זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֶבֶד עִבְרִי:

הלכה ג׳

מִי שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין יֵשׁ לְרַבּוֹ לִתֵּן לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. בֵּין הָאָדוֹן בֵּין בְּנוֹ שֶׁל אֲדוֹן אִם מֵת אָבִיו הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לוֹ שִׁפְחָה. וְכוֹפֵהוּ עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיּוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים. וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לוֹ כָּל יְמֵי עַבְדוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ד) "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה" וְגוֹ'. וְהַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אָסוּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כִּשְׁאָר כָּל יִשְׂרָאֵל:

הלכה ד׳

אֵין עֶבֶד עִבְרִי מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית עַד שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וּבָנִים. אֲבָל אִם אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא אֲפִלּוּ הָיָה הַנִּמְכָּר כֹּהֵן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כָּל יְמֵי עַבְדוּתוֹ:

הלכה ה׳

אִם הָיוּ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסֵר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁוֹ מֵאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ג) "אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ". וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת. וְלֹא לִתֵּן שִׁפְחָה אַחַת לִשְׁנֵי עֲבָדָיו הָעִבְרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתֵן לַכְּנַעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ד) "יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה". נִרְצָע שֶׁמָּסַר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית וְהִגִּיעַ יוֹבֵל וְהָיָה רַבּוֹ מְסָרֵב בּוֹ לָצֵאת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת וְחָבַל בּוֹ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר בְּשִׁפְחָה:

הלכה ו׳

הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע. אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין וְעָבַד שֵׁשׁ וְלֹא רָצָה לָצֵאת הֲרֵי זֶה נִרְצָע וְעוֹבֵד עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת הָאָדוֹן:

הלכה ז׳

אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ בֵּן אֵין הַנִּרְצָע עוֹבֵד אֶת הַבֵּן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (שמות כא ו) "וַעֲבָדוֹ", לוֹ וְלֹא לִבְנוֹ. (שמות כא ו) "לְעוֹלָם", לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַנִּרְצָע אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן:

הלכה ח׳

עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן אֵינוֹ נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בַּעַל מוּם וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כה מא) "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ" לַחֲזָקָה שֶׁהָיָה בָּהּ. וְאֵינוֹ שָׁב לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ:

הלכה ט׳

כֵּיצַד רוֹצְעִין. מְבִיאוֹ לְבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה וְאוֹמֵר דְּבָרָיו לִפְנֵיהֶם וּמַגִּישׁוֹ לְסוֹף שֵׁשׁ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין בְּבִנְיָן. בֵּין דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁל אָדוֹן בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם. וְנוֹקֵב אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית בְּגוּפָהּ שֶׁל אֹזֶן בְּמַרְצֵעַ שֶׁל מַתֶּכֶת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַדֶּלֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יז) "וְנָתַתָּ בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת". וְלֹא נֶאֱמַר (שמות כא ו) "מְזוּזָה" אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בֵּין אֵצֶל דֶּלֶת בֵּין אֵצֶל מְזוּזָה. וּמָה מְזוּזָה כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת אַף דֶּלֶת כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת. אֲבָל הָרְצִיעָה בַּדֶּלֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. הָאָדוֹן הוּא שֶׁרוֹצֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ו) "וְרָצַע אֲדֹנָיו" לֹא בְּנוֹ וְלֹא שְׁלוּחוֹ וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאֵין רוֹצְעִין שְׁנֵי עֲבָדִים כְּאֶחָד שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת:

הלכה י׳

(שמות כא ה) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד" עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה. הָעֶבֶד עַד שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁהוּא עֶבֶד אֲבָל אִם אָמַר אַחַר שֵׁשׁ אֵינוֹ נִרְצָע עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה בְּסוֹף שֵׁשׁ בִּתְחִלַּת פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר מִן הַיּוֹם שְׁוֵה פְּרוּטָה מִדְּמֵי מְכִירָתוֹ אוֹ יֶתֶר מְעַט. אֲבָל אִם נִשְׁאַר פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר אַחַר שֵׁשׁ:

הלכה י״א

הָיְתָה לָעֶבֶד שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית וְלוֹ מִמֶּנָּה בָּנִים וּלְרַבּוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים אֵינוֹ נִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו טז) "כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ". לְרַבּוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וְלוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים אֵינוֹ נִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ה) "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי". הוּא אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ וְרַבּוֹ אֵינוֹ אוֹהֲבוֹ אֵינוֹ נִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. רַבּוֹ אוֹהֲבוֹ וְהוּא אֵינוֹ אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ אֵינוֹ נִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֲהֵבְךָ. הוּא חוֹלֶה וְרַבּוֹ אֵינוֹ חוֹלֶה אֵינוֹ נִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. רַבּוֹ חוֹלֶה וְהוּא אֵינוֹ חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם חוֹלִים אֵינוֹ נִרְצָע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו טז) "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם בְּטוֹבָה:

הלכה י״ב

מַה בֵּין מוֹכֵר עַצְמוֹ לִמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין. מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע וּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין נִרְצָע. מוֹכֵר עַצְמוֹ אָסוּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית וּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. מוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְעַכּוּ"ם וּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יב) "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ" אֵין בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְךָ. מוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיֶתֶר עַל שֵׁשׁ מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ. מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין מַעֲנִיקִין לוֹ:

הלכה י״ג

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נִרְצַעַת וְכֵן יֵרָאֶה מֵעִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר בְּנִרְצָע (שמות כא ה) "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי". וּמַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יז) "וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן". לְהַעֲנִיק. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה לְהַעֲנִיק עֶבֶד עִבְרִי כָּךְ מַעֲנִיק אָמָה הָעִבְרִיָּה:

הלכה י״ד

כָּל הַמְשַׁלֵּחַ עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ רֵיקָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יג) "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" וַהֲרֵי הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יד) "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ". אֶחָד הַיּוֹצֵא בְּסוֹף שֵׁשׁ אוֹ שֶׁיָּצָא בְּיוֹבֵל אוֹ בְּמִיתַת הָאָדוֹן וְכֵן הָאָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁיָּצָאת בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ בְּסִימָנִין הֲרֵי אֵלּוּ מַעֲנִיקִין לָהֶם. אֲבָל הַיּוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אֵין מַעֲנִיקִין לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יג) "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" וְזֶה לֹא שִׁלְּחוֹ חָפְשִׁי אֶלָּא הָעֶבֶד נָתַן שְׁאָר הַדָּמִים שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ לַעֲבֹד בָּהֶן וְאַחַר כָּךְ יָצָא. (דברים טו יד) "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" בְּעִנְיַן צֹאן גֹּרֶן וְיֶקֶב דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּרָכָה מֵחֲמַת עַצְמָן הוּא שֶׁחַיָּב לְהַעֲנִיק לוֹ מֵהֶם אֲבָל הַכְּסָפִים וְהַבְּגָדִים אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ מֵהֶם. וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ אֵין פָּחוֹת מִשְּׁוֵה שְׁלֹשִׁים סֶלַע בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִמִּינִין הַרְבֵּה כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל קְנַס הָעֶבֶד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כא לב) "יִתֵּן לַאדֹנָיו". בֵּין שֶׁנִּתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים טו יד) "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ" הַכּל לְפִי הַבְּרָכָה תֵּן לוֹ:

הלכה ט״ו

אִם בָּרַח וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל כְּשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וְיָצָא לְחֵרוּת אֵינוֹ חַיָּב לְהַעֲנִיקוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יג) "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ" וְגוֹ'. עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי לְעַצְמוֹ וְאֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. וְעֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה וְכֵן מְצִיאָתָהּ לְאָבִיהָ. וְאִם מֵת אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לְיָדוֹ הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ וְאֵין לְאַחֶיהָ בָּהֶם כְּלוּם שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבִתּוֹ לִבְנוֹ:

אור שמח · הלכות עבדים פרק ג׳

א׳

אפילו שניה אינו חייב במזונותיה: טעמו דאין האדון חייב רק במה שהיה העבד חייב לזונן כמו אשתו ובניו שהיה רגיל לזונן אע"ג דאינו חייב כמו שאמרו בריש קדושין (דף ד') אבל מעשה ידיה דקא מיתזנא מיניה ויעוין תוספות סוף השולח דאורחא דמילתא שהוא זן אותה, אבל שניה דקיי"ל דאינו חייב לזונה ואף בלותה ואכלה אינו חייב לשלם, לכן פשוט דגם האדון אינו חייב דאינו חייב רק במה שהיה העבד חייב לזון או שהיה רגיל לזונן ועבדותו גרמה שלא יכול לזונן, ופשוט מאוד, ויעוין כסף משנה ואין צורך:

ג׳

מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו' והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו וכו': דע דהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית דוקא שיש עדיין במעשה ידיו ובגרעונו [שהוא לפי ערך הכסף הניתן לו עבור מכירתו] פרוטה וכמו דדריש הגמרא דאינו נרצע עד שיאמר בתחלת פרוטה האחרונה דכתיב ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד, ואם אין עליו רק פחות מפרוטה אינו עבד, כן הכא בעי שיהא אדונו ובפחות מש"פ אינו אדון. וזה לדעתי פירוש הירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ב' אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מיעדה לו עד שיהא בו ביום כדי לפדותה ובמעשה ידיה פרוטה ובגרעונה ש"פ דברי ר' יוסי בר"י וחכמים אומרים מיעד והולך עד דמדומי חמה, א"ר חייא בר אדא הכל מודין בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה, ופירושו ברור, דאף ע"פ דביעוד של אמה פליגי חכמים, מ"מ למסור לעבד עברי שפחה כנענית גם חכמים מודו, דדוקא כשיש לרבו עליו עוד מעשה ידיו בפרוטה וגרעון בפרוטה, אבל פחות מזה אינו מוסר לו שפחה כנענית בע"כ דאינו אדונו, ואע"פ דעבד עברי גופו קנוי וכשיפדה את עצמו אם יתן לרבו פחות מש"פ אינו גרעון שאין זה כסף לצאת ממנו, בכ"ז חזינן גבי נרצע שאינו עבד לרציעה בפחות מש"פ וז"ב: ולפ"ז באו דברי רבינו מדוקדקים שכתב יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו' והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו, פירוש אף לאחר שיש עליו מעשי ידיו בשווי פחות מפרוטה ג"כ מותרת לו, דלפי שטחיות לשון רבינו היה לו לומר ואינה מותרת לו אלא כל ימי עבדותו, ולפ"ז כוון אל פסק הירושלמי הנ"ל, דהיכי שמסר לו מקודם שפחה כנענית מותר בה עד סוף שש ממש אף ע"ג דלמסור לו אינו יכול מתחלת פרוטה האחרונה וכהירושלמי שבארנו ודוק:

ד׳

אין ע"ע מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית כו': מוכח מדברי רבינו דאם בעת מכירה היה לו אשה ומתה אינו מוסר לו שפחה, ולפ"ז א"ש מש"כ לעיל הלכה א', אחד כו' שהיו לו אחר מכירתו כו' מדעת האדון, שהאדון מוכרח לתת רשות לו לישא אשה ישראלית אע"ג שיתחייב לזונה כדי שיהיה מותר למסור לו שפחה כנענית ודוק:

ח׳

עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום וכו': הנה באם היה העבד עברי כהן בעל מום דבל"ז הוא פסול לעבודה, יתכן דהוא נרצע דשב לחזקה שהיה בה, וכן כתב המשל"מ דמ"ל חד מום מ"ל תרי מומין. ויש לעיין בהיה בו דבר הפוסלו מלעבוד, רק דבדיעבד לא חילל עבודה אם נרצע מי אמרינן דכיון דבדיעבד לא כלל עבודה א"כ עכשיו שנעשה בעל מום הרי פוסלו אף מדיעבד וזה מיקרי דאינו שב אל משפחתו לחזקה שהיה בה. ויעוין זבחים (דף קח) השיב ראב"ש תחת ריה"ג מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן קדש מקבלו כו' הרי דכל שאם עלה לא ירד תו חייב משום שחוטי חוץ ומיקרי לא הביאו לפתח אוה"מ, ובפ"ב דבכורות בעלי מומין כו' רב הונא מתני חייב ומוקי לה בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאם עלו לא ירדו, הרי דכיון דבדיעבד לא ירדו תו חייב עליהן משום שחוטי חוץ, ה"נ כיון דבדיעבד אינו מחלל עבודה תו אין לפוסלו ברציעה דבעי לקיים ושב אל משפחתו וכו', ועיין דוגמא כזה בפרק ר' ישמעאל תוד"ה קוצרים בה"ש לפני העומר יעו"ש פלפול גדול אי מיקרי מקום שאתה קוצר כיון דבדיעבד כשר יעו"ש היטב: ונתבונן נא, דבעי בסוגיין אם עבד עברי כהן מותר בשפחה, ופריך דא"כ איך אמרו דעבד עברי כהן אינו נרצע משום שעושה אותו בע"מ וע"כ דמן התנוך רוצעו, תיפוק ליה דבעי אהבתי את אשתי ואת בני וליכא יעו"ש, ומאי ראיה לוקמא דנפק"מ לבן גרושה ובן חלוצה שלא נודע שהיה בן גרושה, דפסק רבינו שאף כשנודע אם עבד ג"כ לא חלל כמבואר בהלכות ביאת מקדש פרק ו' יע"ש, וחלל מותר בגרושה כמפורש בסוטה (דף ו'), וא"כ הלא אין בו קדושת כהונה לענין איסורי כהונה ומצי למינסב שפחה כמו עבד עברי ישראל ואפ"ה אינו נרצע משום דבעינן שישוב אל משפחתו וטרם שנרצע אם עבד לא חלל ועכשיו אם יעשה בעל מום יחלל עבודה שיעבוד. אמנם נראה ברור, דבבכורות רמי על משנה דשיעור מום שתינקב האוזן כמלא כרשינה והכא את אמרת דאינו נרצע מפני שנעשה בעל מום וירצענו במחט וכיו"ב פחות מכרשינה, ומשני כאן לשחוט כאן לפסול, ופירשו בתוס' דרק בכהן לעבודה הוא פסול משום דאינו שוה בזרעו של אהרן יעו"ש אבל בבהמה אינו פסול כלל, ויעוין ריש פרק מומין אלו דמאי איכא בין מום גמור למום שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה, א"כ אם נוקים בחלל שלא נודע קודם שהוא חלל דאינו מחלל עבודה אם עובד אחרי שנודע שבן גרושה הוא, א"כ הא שב אל משפחתו, דלעבוד בתחלה גם מקודם שנרצע אסור, ולענין דיעבד גם אם ירצענו פחות מכרשינה הוי מום שאינו שוה בזרעו של אהרן ולא מחלל עבודה ובמאי פוסלו ודוק: אולם בירושלמי איכא ג"כ הך בעיא אם כהן מותר בשפחה ושם ר' בא בר ממל חזר ביה מן הדא ר' מאיר אומר מן הסחוס היה נרצע מכאן היה רבי מאיר אומר אין הכהן נרצע שמא יעשה בע"מ ויפסל מן העבודה, כלום היה נרצע אלא א"כ יש לו אשה ובנים, פירוש, והרי מוכח דכהן מותר בשפחה כנענית בהיותו עבד עברי, ושם, וירצע פחות מן הכרשינה כו' שמא יבוא לידי כרשינה, הרי דמוקי דמשום שמא יבוא לידי כרשינה אינו נרצע, א"כ מאי ראיה דילמא מיירי בעבד עברי כהן שהוא בן גרושה ולא נודע מקודם שהוא חלל שבכה"ג אף אם עבד אחרי שנודע שהוא חלל ג"כ לא מחלל עבודה ולכן אינו נרצע דשמא יבוא לידי כרשינה ויחלל עבודה שיעבוד ובעינן ושב אל משפחתו וצ"ע: אבל גם זה א"ש, דטעם רבינו דסובר דאינו מחלל עבודה אף אחרי שנודע שהוא בן גרושה הוא מקרא דברך ה' חילו, וכולה שמועה דקדושין (דף סו) מורה דקרא קאי על אם עבד קודם שנודע יעו"ש, וכמו דמשלו משל ר' טרפון במקוה שנמצא חסר ונודע שהוא טמא יעו"ש. ונראה מדברי רבינו דכיון דהעבודה שעבד כבר טרם שנודע פסולו בבית דין אינו מחלל תו לא הוי זר מעיקרו, ולענין חלול עבודה בעי דיהיה זר מעיקרו דכמו דיליף דזר שמחלל עבודה בריש פ"ב דזבחים דהוא מוזהר מוזר לא יקרב אליכם ואיהו אינו זר מעיקרו דעבודות שעבד קודם שנודע שהוא בן גרושה אינו מחלל, וזהו הלא מחלוקת ר"מ וחכמים אם זר שאינו זר מעיקרו הוי זר, ולכן בנותן משמן המשחה על מלך וכה"ג פליגי אם עובר בנתן ממנו על זר, ובפ"ק דכריתות תלי לה במה דפליג ר' מאיר בכהנת שנבעלה לפסול ונתחללה אם משלמת חומש, דר"מ סבר דאף ע"פ שאיננה זרה מעיקרו מקריא זרה ומשלמת חומש אם אכלה תרומה, ותו בירושלמי הגירסא ר' מאיר אומר אין כהן נרצע וכן הוא הגירסא במכילתא שלפנינו, ור"מ סבר דאף ע"פ שאינו זר מעיקרו הוי זר ותו מחלל עבודה אם עבד אחרי שנודע שהוא בן גרושה, דהגם דרחמנא אכשר כל העבודות שעבד בעוד שלא נודע שהוא חלל מכל מקום זר הוא עכשיו, וכי אכשר רחמנא דוקא בעוד לא נודע אם עבד, אבל מה שעבד אחרי שנודע חילל, והגמרא בעי למימר במכות דאם נודע שהוא בן גרושה מחזיר את הרוצח דמתה כהונה והוי כאילו מת הכה"ג, וא"כ לא מצי מוקים בכהן עבד חלל שלא נודע קודם שהוא בן גרושה, שהרי לר' מאיר מחלל עבודה שעובד אחרי שנודע ומאי איכפת לן מה שהוא נעשה בעל מום ודוק: והנה לפנינו בירושלמי הגירסא ויבא לידי כרשינה אמרה תורה ושב אל אחוזתו בעינו, והקרבן עדה הגיה שצ"ל ושב אל משפחתו כמו בש"ס דילן, אמנם שיטפא דלישנא הוא דבגיטין פרק השולח אמר בירושלמי קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב אל אחוזתו בעינו, וכוון דכמו כן הכא ישוב בעינו כמו שהיה. ולפ"ז יש לפקפק דאף אם היה בו מום אינו נרצע דעושה בו מום דהוא קפידא גבי כהן, ואולי כיון דהוא בעל מום הוי כמו ישראל דאינו קפידא ברבוי מומין, אך ז"א דאשכחן דלעשות רקועי פחים למזבח ליכנס בין האולם ולמזבח מצוה בתמימים אין שם תמימים מצוה בבעלי מומין, ובזה כל כמה דהוי בעל מום גדול ומרובה במומין דעליו נאמר הקריבהו נא לפחתך, הוא נדחה, ומנוה במי שממועט במומין, והוי כאילו מכר לו שדה ובה בורות דאינו יכול לחפור בה עוד מטעם דושב אל אחוזתו בעינן, כן הכהן ישוב ביובל בעינו ולא יתוסף בו בגופו, ויש לפקפק בכ"ז, דזה אין קפידא ולהאריך בסברות אכ"מ, יעוין במשל"מ סוף הלכות ביאת מקדש:

י״א

או שהיו שניהם חולים אינו נרצע וכו': בכס"מ ופסק רבינו להקל שלא יוכל להשתעבד בו. עדיפא מזה דכיון דמספקא לן אם הוא נרצע הוי ספק אם מותר בשפחה כנענית או אסור וכמש"כ רבינו לעיל הלכה ה' דנאסר בשפחה כשיצא לחירות, וכיון דמספק אסור בשפחתו תו לא קרינא ביה אהבתי את אשתי כו' ואינו נרצע מצד הודאי. ואין לומר דלרבינו דסבר דאיסור שפחה הוא לאו דבר תורה וספיקו להקל, דז"א דהא פסק רבינו פרק ט"ו מהלכות א"ב במי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש דמספק הוי ממזר, דמספקא לן אם תפסי בה קדושין או לאו ואם לאו בר תפיסת קדושין הולד כשר כמו עו"ג הבא על א"א שאין הולד ממזר דלא דמי לאשת אב דלאחריני תפסי בה קדושין, ואפ"ה פסק רבינו דאסור בשפחה [ושם הוי ספק ממזר מן התורה אסור בבת חורין דאינו ספק במציאות רק ספיקא דדינא דבזה לא הוציאו מממזר ודאי ולא ספק] וזה ברור:

י״ג

מפי השמועה למדו כו': יסוד ההלכה גלו לנו רבותינו במכילתא משום שאין האשה יכולה למכור את עצמה לכן אינה נרצעת שהרי מוכרת את עצמה שנית, וזה שאמרו אם מוציאה כו' מיד מכר החמור כו' קו"ח מרציעה הקלה רק שלא נאמר שאביה ימסור אותה לרציעה ע"ז אמר שמשמעות הכתוב שרציעה תלוי ברצון עצמה ובאהבת עצמה לאדוניה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות עבדים פרק ג׳

ג׳

מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית בין האדון בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו' והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית. בין האדון בין בנו של האדון וכו' גם כאן כתב הכ"מ ומש"כ בין בנו של אדון וכו' ולא כתב ע"ז כלום וכבר כתבתי למעלה דזהו משום שלא היה לו מקור לדברי הרמב"ם, ונראה דהרמב"ם למד זה מסברא ומדיוק המקרא ולכן לא כתב יראה לו משום דהוי כמו שמפורש להדיא דהא מה שהעבד עברי עובד את הבן זהו משום דכתיב שש שנים יעבוד, ומכיון דאח"כ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי הוא אפי' אדוניו שאחר מיתת האדון הראשון שהוא הקונה אם ירשו בנו ג"כ נקרא אדון, ועוד מדוייק בזה הכתוב שהתחיל בלשון נוכח כי תקנה עבד עברי, ואח"כ כתב אם אדוניו יתן לו אשה והו"ל למכתב אם תתן לו אשה. וע"כ דמכיון דכתיב שש שנים יעבוד והיינו אפי' אם מת הקונה וירשו בנו ולכן כתיב אח"כ אם אדוניו בלשון כלל, לומר שבין האדון בין בנו של אדון נותן לו אשה.

ד׳

אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ודבר זה קבלה הוא אפי' אם היה הנמכר כהן ה"ז מותר בשפחה כנענית כל ימי עבודתו. המל"מ בהל' ג' הקשה לדעת הרמב"ם דמה"ת ישראל מותר בשפחה כנענית וכיון דכהן אסור בשפחה מה"ת משום זונה א"כ מנלן למילף ממה שאמרה תורה דיש רשות לאדון למסור לו שפחה כנענית והיינו שיש לו רשות לכופו על זה כמו שכתב הרמב"ם בהל' ג', דיש לו רשות למסור גם לכהן דיש בזה איסור זונה. וביותר קשה מה דאמר בגמ' חידוש הוא ל"ש כהנים ול"ש ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ופליגי בזה רב ושמואל ולדעת הרמב"ם ליכא חידוש בישראל כלל דהא מה"ת מותר בשפחה, ונשאר המל"מ בצ"ע ובאמת שהיא קושיא חמורה. והנראה בזה דהנה פסק הרמב"ם בפי"ז מה' איסו"ב הל' ב' דכל איסורי כהונה כמו גרושה זונה וחללה אינם אלא ע"י קדושין ובהל' ו' כתב כל כהן הבא על העכו"ם בין גדול בין הדיוט לוקה משום זונה שהרי אינה בת קדושין והוא אסור בבעילת זונה בין ישראלית בין עכו"ם, ודבריו צריכין ביאור דמה בכך שאינה בה קדושין דבשלמא אם היה קרא מיוחד דחייב בשפחה משום זונה שפיר הוי מוכח דע"כ אסר קרא בשפחה אפי' בלא קדושין, אבל באמת הא ליכא קרא מיוחד בשפחה אלא דחז"ל אמרו דשפחה היא זונה, אבל ליכא קרא מיוחד בשפחה לכהן, וכיון דבקרא כתיב לא יקחו מנלן דאסורים בשפחה אפי' בלא קדושין ועוברים בלא יקחו על ביאה לחוד, ונראה דסובר דאשה שאינה בת קדושין אין האישות שלה שתהיה מקודשת לבעלה ואסורה לכל אדם לעולם כיון דאי אפשר בה אישות כזו, ולכן אצלה הוי קיחה של אישות כל ביאה וביאה לחוד דדוקא באשה שהיא בת קנין אצלה אמרינן דהקיחה שלה היא שלוקחה לאשה לעולם, ואם אינה מקודשת לעולם לא הוי קיחה, אבל אשה שאין בה אלא אפשרות של ביאה אחת, א"כ זהו קיחה שלה שלוקחה על ביאה זו וממילא לא צריך קנין קודם הביאה כיון דגם זה א"א אלא הביאה בעצמה זהו קיחה שלה. ועכשיו נראה דכל זה הוא כשלוקחה הכהן מדעתו לבעלה אמרינן דזהו קיחה שלה אבל כשהאדון מוסר לעבדו שפחה כנענית שמוסרה לו בע"כ כמש"כ הרמב"ם וכופהו על זה א"כ אין זה קיחה מצד הכהן כלל, ואפי' אם אינו בועלה בע"כ והוא מרוצה לבעלה מדעתו, אבל כיון שהרב מוסרה לו ואינו תלוי בדעתו כלל ודאי לא הוי קיחה לכן גם בכהן ליכא איסורא דאורייתא, ומבואר עכשיו לשון הגמ' דאמר או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ואי הוי לאו בישראל ולאו מיוחד בכהנים אינו מתפרש לשון הואיל וריבה בהן מצות יתירות והול"ל הואיל ואיכא לאו יתירא או לומר חד איסורא שרי רחמנא תרי איסורי לא שרי, אבל לפימש"כ מיושב דבאמת ליכא כלל איסור מדאורייתא לא בישראל ולא בכהנים, ומה דבעי בגמ' הוא רק אם יש רשות להרב למסור לו שפחה כנענית ולכופו על זה, ומה דאמר חידוש הוא היינו בעיקר דין המסירה שיוכל לכופו על זה, ועל זה אמר דשאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות והיינו דחשובים יותר ולא זלזל בהן הכתוב למסור להם שפחה כנענית, אלא דממילא אם לא היה רבו מוסר לו היה אסור מדעתו כמו כל כהן בשפחה וקיי"ל כרב דגם לכהן מוסר בע"כ וממילא ליכא איסורא דאורייתא כלל וכנ"ל. אכן זה מיושב לשיטת הרמב"ם דסובר דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לשיטת הריטב"א דלא נתמעט מוכר עצמו אלא שאין הרב כופה לעבד למסרו ש"כ אבל העבד ברצונו מותר בה, יקשה גבי מוכר עצמו היכי מותר בה כשלוקחה מדעתו דהא הוי זונה מדאורייתא, אלא די"ל דגם לשיטת הריטב"א הא דפליגי רב ושמואל הא הוי על מה דבעי מהו שימסור לו רבו ש"כ וא"כ הוא במכרוהו ב"ד וא"כ אפשר דבמוכר עצמו אפי' לשיטת הריטב"א בזה הוא דוקא בישראל, אבל כהן אסור במוכר עצמו לשיטת הרמב"ם בדין ש"כ דאינו אסור אלא מדרבנן, כיון דאין רבו כופהו הוי לה זונה דאסורה מה"ת, וכן מה שנסתפק המהרי"ט בדין מה דרבו מוסר ש"כ אם מותר ליקח בעצמו כשרבו אינו מוסר לו, דלשיטת הרמב"ם א"א להסתפק בזה אלא בישראל, אבל בכהן בודאי אסור כמו שנתבאר, אלא דמ"מ נראה מלשון הרמב"ם דאפי' בישראל אף דמה דאסור מדרבנן לא נאמרה דוקא ע"י קדושין וא"כ אין נ"מ בין כשרבו מוסר לו ובין כשלוקחה מעצמו, מ"מ משמע דכל ההיתר הוא כשרבו מוסרה לו דאז התירו גם חכמים כיון שהתורה התירה בהדיא אבל כשלוקחה מעצמו נשאר באיסורו מדרבנן, דכיון דגבי כהן ע"כ אנו צריכין לחלק ולומר דדוקא כשרבו מוסר לו ומפשטות ההלכה בדברי הרמב"ם משמע דאין חילוק בין כהן לישראל ולא הותרה אלא כשרבו מוסר לו, כן נ"ל. -השמטות ומלואים- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א. לעיל כתבתי וז"ל ואפשר דמוכר עצמו אפי' לשיטת הריטב"א דלא נתמעט המוכר עצמו, אלא שאין הרב כופה לעבד, אבל עבד ברצונו מותר בה זה דוקא בישראל אבל כהן אסור במוכר עצמו לשיטת הרמב"ם בדין שפ"כ לישראל דאינו אסור אלא מדרבנן, וכיון דאינו כופהו הוי לה זונה דאסורה מן התורה וכתב ע"ז וז"ל, לפי"ז יש עוד נ"מ דאיתא בריטב"א קדושין ט"ז וז"ל הפקר מהני למעשה ידיו אך לענין לאוסרו בשפ"כ צריך ג"ש, ולא כמו שמשמע מתוס' שם ובגיטין דל"ח דאפי' למאן דאית ליה המפקיר עבדו צריך ג"ש, זה דוקא בע"כ ע"ש, א"כ לד' הריטב"א המפקיר ע"ע צריך ג"ש כדי לאסרו בשפ"כ, אבל ע"ע כהן דאימתי מותר בה דוקא בזמן שהאדון מוסרו בע"כ, וכיון שפקע כבר מעשה ידיו וממילא לא יוכל לכופו א"צ ג"ש, ולהרמב"ם גם בישראל א"צ ג"ש כיון דבלא"ה מותר בשפ"כ, והנה דבריו נכונים אך מה שסיים בדבריו ולהרמב"ם גם בישראל א"צ ג"ש, כיון דבלא"ה מותר בשפ"כ אינו מובן דעכ"פ מדרבנן אסור, וצ"ל דכונתו דדברי הריטב"א הם על ד' התוס' דלמה לי ג"ש יפקירנו, ולהרמב"ם אינו מיושב בתי' הריטב"א שמה"ת יהי' צריך ג"ש בע"ע, אכן הא ליכא קרא מיוחד על ע"ע דיוצא בשטר, ורש"י פי' שם בפשיטות דלא גרע מע"כ, וקושיית התוס' הוא רק על הברייתא אך בעיקר דין הפקר בע"ע כבר כתב הפנ"י דכיון דאין האדון יכול למכור את עבדו לאחר ה"נ אינו יכול להפקירו. אכן לפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' עבדים הל' י"ז מכאן אני אומר וכו', ומבואר דאדון יכול במעשה או בדבור מבורר להפקיע שעבוד עבדו רק שצריך ג"ש, א"כ בעבד עברי דאף דקנה גופו מ"מ לא אלים קנייתו מקנין ע"כ, אמאי לא מהני כשאומר לו באפי תרי זיל, או שיאמר לו הלשון שכתוב בהשטר הרי אתה משוחרר, וע"כ צ"ל כד' הריטב"א דנ"מ בהשטר לאסרו בש"כ, ומה דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, זה שפיר דמחילה על הגרעון לא מהני כיון דגופו קנוי.

ט״ו

אם ברח ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחירות אינו חייב להעניקו שנאמר וכי תשלחנו וכו', ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו, וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהן כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו. ואין בע"ח גובה הימנו, המל"מ כתב דמדברי הרמב"ם משמע דאפי' כשהוא ביד העבד אין בע"ח גובה, וכן כתב המהרי"ט, ותמה המל"מ דבגמ' איתא דלא שייך למידרש לו ולא לבע"ח אלא אי ס"ל כר' נתן ולשיטת הרמב"ם הא אפי' למאן דלית ליה דר"נ צריך קרא דלא יגבה בע"ח כשהוא ביד העבד, וכתב המל"מ דלפי"מ שכתב דלהלכה דמוכר עצמו אין מעניקין לו דדרשינן לו ולא למוכר עצמו הא דאין בע"ח גובה הימנו הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ומצדקה אין בע"ח גובה כמש"כ המרדכי פ"א דב"ב מד' התוספתא דפאה, א"כ מיושב דכיון דהוי כמו צדקה ובצדקה אין בע"ח גובה אפי' לאחר שבא לידו כמש"כ המרדכי שם, ולפי דברי המל"מ צריך לומר דלמה דהוי סבר בגמ' דדרשינן לו ולא לבע"ח באמת לא הוי אמרינן כן אלא קודם שבא לידו דאי לא"ה אכתי קשה דמה אמר דאי לא ס"ל כר' נתן לא מצינו למידרש לו ולא לבע"ח, כיון דלדידן גם אחר שבא לידו אינו גובה, אבל באמת קשה דאי מעיקרא לא הוי סבר הגמ' דהוי כמו צדקה וגם לאחר שבא לידו אינו גובה הבע"ח, מנ"ל להרמב"ם לחדש כן. אלא דלבד זה הנה לפי"מ שבארתי בפ"א הל' א' במחלוקת שהביא המרדכי אם גובין חוב מצדקה אחר שכבר קבל העני, וכתב ע"ז בהגהת מרדכי שרבינו דוד הביא ראיה דהא תרומה ובכורים קדשי טפי ובע"ח נוטלם בחובו, וכתב ע"ז המרדכי דנראה לו כד' הראבי"ה דאנן סהדי דעל דעת כן נתנו לו שיפרנס אשתו ובניו ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר דאינו תלוי בדעת הנותן, וכבר כתבתי שם דמ"מ חולק המרדכי על הראבי"ה דהא הראבי"ה הביא מהתוספתא דקתני שם מעשר עני וע"כ דבזה מסכים לדעת החולקים דזהו כ"ז שהוא ביד הבעלים, אבל בדעת הראבי"ה כתבתי דדוקא מעשר עני שנתנה לו התורה בשביל שהוא עני ואינו אלא לצרכיו דעל זה מיקרי עני ולא על פריעת חוב, ולהכי בתרומה ובכורים גובה בע"ח דלא בשביל עניו נתנה לו התורה וא"כ ה"נ גבי הענקה דאפי' נימא דהוי בגדר צדקה אבל זה אינו אלא בגדר הנתינה דלא חייבה תורה להבעלים בגדר חוב אלא בגדר צדקה, אבל עכ"פ לא התנתה התורה שהוא בשביל עניו של העבד דהא למ"ד מוכר עצמו מעניקין לו אפי' העבד הוא עשיר לא מצינו שחילקה תורה לומר דלעשיר אינו צריך ליתן הענקה, (ואף דעשיר אינו רשאי למכור עצמו מ"מ בדיעבד ודאי מכרו קיים, וכן מבואר בדברי המל"מ גבי מוכר אב את בתו) דטעם הענקה אמרה תורה כי משנה שכר שכיר עבדך, וכיון דאינו משום גדר עניו של העבד א"כ הוי כמו תרומה ובכורים דבע"ח גובה מהן. ובעיקר הוכחתם של המהרי"ט והמל"מ מלשון הרמב"ם נראה דלא מוכח כלל מד' הרמב"ם דמה שכתב ואין בע"ח גובה הימנו קאי על ההענקה כל זמן שלא בא ליד העבד דלא נימא דיוכל בע"ח לגבות ההענקה אפי' כשהוא ביד הבעלים מדר' נתן והנה אחר זה שכתב הרמב"ם ואין בע"ח גובה הימנו כתב עוד וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהם כלום, וכתב ע"ז הכ"מ במה שכתב קודם שבא לידו דמשמע אע"פ שבא לידה אינו מוריש, ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו, וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי, וא"כ לדברי הכ"מ דמה שכתב הרמב"ם וענק אמה העבריה היינו קודם שבא לידה, וא"כ ה"נ מה שכתב ענק עבד עברי היינו נמי קודם שבא ליד העבד, אלא דהמל"מ חולק שם על הכ"מ וכתב דלד' הכ"מ דמדמה זה למה דתנן בריש נערה דמעשה ידיה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הוא של אחין א"כ ה"נ גבי הענקה, והמל"מ רצה לפרש דבאמת כן כונת הרמב"ם דהוא כל זמן שלא נתחייב בהענקה בחיי האב ולא ניתן כלל לפרש כן ואך כתב בשם המהרי"ט לחלק בין מעשה ידיה להענקה, וכתב על זה ולפי דבריו אפשר דאפי' בא לידה אינו מוריש כל זמן שלא בא לידו ולפי"ז אתו דברי רבינו כפשטן, אבל לדעתי אין דברי המל"מ נכונים דודאי בזה שכתב המהרי"ט לחלק בין הענקה למעשה ידיה כ"ז שלא גבתה דבריו ברורים, דמעשה ידיה כיון שכבר נתחייב זה שעשתה אצלו כבר זכה בהן האב והם של האחין כשמת האב, אבל הענקה אינו התחייבות ממון גמורה וכ"ז שלא נתן האדון עוד לא זכה האב, אבל לענין זה שפיר למד הכ"מ דאם כבר באה ההענקה להבת שכבר זכה בהם האב והם שלו יזכו בהם האחין לאחר מיתתו אף קודם שבאו לרשות האב כמו שזכו האחין במעשה ידיה שנתחייב בהם מי שעשתה אצלו אף דאכתי לא באו לרשות האב, ולכן דברי הכ"מ ברורים וממילא גם דברי הרמב"ם גבי בע"ח נמי בכה"ג וכנ"ל. -השמטות ומלואים- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א. במה שכתבו המהרי"ט והמל"מ לדייק בלשון הרמב"ם שכתב ענק ע"ע לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו דאפי' לאחר שבא ליד העבד אינו גובה, וכתבתי דמזה שכתב הרמב"ם אח"כ וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הם של עצמה ואין לאחיה חלק בה, וכתב הכ"מ דמה שכתב קודם שיבוא לידו דמשמע אע"פ שבא לידה אינו מוריש, ובריש פ' נערה משמע שהוא מוריש, וכתב הכ"מ וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי, וא"כ לד' הכ"מ דמה שכתב וענק אמה העבריה הוא קודם שבא לידה, וא"כ ה"נ מה שכתב ענק עבד עברי היינו קודם שבא ליד העבד, וכתב ע"ז דהמל"מ הא הביא ד' הפיהמ"ש שכתב ואין לבע"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכייה לעבד, ואין לבע"ח שעבוד על אותם הנכסים, משמע דאין שם שום שעבוד חל על הענק, והנה בד' הפיהמ"ש אצלנו לא נמצא דברים אלו שהביא משום דרחמנא זכייה וכו', וכתב רק לא יגבה חובו מזה, ויתכן שמכאן ואילך הוא כבר ד' המל"מ, אכן אפי' אם נמצא כן בגירסתו אין ראי' מד' הרמב"ם שלא יגבה הבע"ח אחר שבא ליד העבד, דאיזה טעם הוא מה שאין לבע"ח שום זכות ולא שעבוד בו שלא יגבה חובו אח"כ, דאטו מדין שעבוד אנו באין כשהבע"ח גובה מיניה, הא לא מדין שעבוד קודם הוא אלא מיניה, ואפי' מגלימא דעל כתפיה, וכיון שכבר זכה בהם הוא כנכסיו, ואטו יש בזה דינים מיוחדים של קדושה, או דמצינו גילוי דעת התורה שיהי' רק לצרכי מזונותיו, הא לא נזכר בתורה כן ולמה לא יגבה, וכבר כתבתי שם דאפי' למעשר שני לא דמי דאפי' לשיטת המפרש בתוספתא דתניא במ"ע דאינו גובה. זהו משום דדעת התורה ליתן לו בשביל שהוא עני, ומוכח דכונת התורה למזונותיו, אבל הענקה הא אפי' אם העבד עשיר חייב האדון בהענקה. והנה כתב עוד לבאר דמוכח בדעת הרמב"ם אפי' שבא לידו דהמל"מ מביא ד' רש"י שפירש לו ולא לבע"ח אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, ויש לדקדק אמאי לא פירש"י שאין בע"ח יכול לגבות הענקה של עבד מהאדון, ונראה דדינו של ר' נתן שמוציאין מזה ונותנים לזה, היינו שיכול לכופו ע"פ דין, וכן מבואר ברשב"א ועל תשלומי הענקה נראה דאין ב"ד מוזהרין לכוף את האדון שמתן שכרה בצדה, וכן מבואר גם בהמקנה ע"כ פירש"י דקאי על האדון ולא שאין העבד גובה, אבל הרמב"ם דכתב אין בע"ח גובה ממנו ע"כ דהוא כשהענקה כבר אצל העבד ע"כ תורף דבריו, והנה אף שבדברי רש"י דבריו נכונים אבל אין בזה כדי להביא ראיה על דעת הרמב"ם שהוא דלא כדעת רש"י שפי' דוקא כ"ז שאינו ביד העבד, דהא גם רש"י כתב שאין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, ומוכח דאי לאו קרא דלו ולא לבע"ח הי' מחוייב מטעם דר' נתן ליתן ההענקה להבע"ח אף דאין ב"ד כופין זהו בדין כפי', אבל כיון דעכ"פ איכא מצוה על האדון ליתן הענקה להעבד הי' מצוה על האדון ליתן זה להבע"ח מדין מה שהבע"ח צריך לגבות מהעבד דמה שנוגע להעבד עם הבע"ח ע"ז שייך גדר גבייה, וכמו שכתב רש"י שאין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, א"כ אפשר גם לשון הרמב"ם שאין הבע"ח גובה מההענקה דלגבי העבד הוא מגדר גבייה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עבדים פרק ג׳

משנה למלך על הלכות עבדים פרק ג׳ ארוך במיוחד (14 קטעים, 86,464 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות עבדים פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבדים ג׳, מתוך הלכות עבדים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עבדים כל הרמב״ם