הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק א׳

ספר הפלאה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק א׳
הלכה א׳
הָעֲרָכִים הֵם נֵדֶר מִכְּלַל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז ב) "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". לְפִיכָךְ חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם (במדבר ל ג) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" וְ(דברים כג כב) "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" וּמִשּׁוּם (במדבר ל ג) "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה":
הלכה ב׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לָדוּן בְּדִינֵי עֲרָכִין כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְאֶחָד הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי. אוֹ הָאוֹמֵר עֵרֶךְ זֶה עָלַי. אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי. נוֹתֵן הָעֵרֶךְ לְפִי שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ וְהוּא הַדָּבָר הַקָּצוּב שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא פָּחוֹת וְלֹא יֶתֶר:
הלכה ג׳
וְכַמָּה הוּא הָעֵרֶךְ. אִם הָיָה הַנֶּעֱרָךְ בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְהָאוֹמֵר עָלָיו עֵרֶךְ זֶה עָלַי הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי וְאֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. הָיָה מִבֶּן אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם עַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשָׁה שְׁקָלִים. מִשֶּׁנִּכְנַס בִּשְׁנַת שֵׁשׁ יוֹם אֶחָד עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת עֶשְׂרִים עֵרֶךְ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. מִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים יוֹם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת שִׁשִּׁים עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים. וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְשִׁשִּׁים יוֹם עַד יוֹם מוֹתוֹ אֲפִלּוּ חָיָה כַּמָּה שָׁנִים עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה עָשָׂר שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
הלכה ד׳
כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַלֵּדָה. וְכָל הַשְּׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְהוּא מִשְׁקַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שְׂעוֹרָה מִכֶּסֶף טָהוֹר. וּכְבָר הוֹסִיפוּ עָלָיו וְעָשׂוּ אוֹתוֹ סֶלַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים:
הלכה ה׳
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין לָהֶם עֵרֶךְ שֶׁלֹּא קָצְבָה תּוֹרָה עֵרֶךְ אֶלָּא לְזָכָר וַדַּאי אוֹ לִנְקֵבָה וַדָּאִית. לְפִיכָךְ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי אוֹ שֶׁהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם:
הלכה ו׳
הָעַכּוּ"ם נֶעֱרָךְ אֲבָל אֵינוֹ מַעֲרִיךְ. כֵּיצַד. עַכּוּ"ם שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי אוֹ עֵרֶךְ יִשְׂרָאֵל זֶה עָלַי לֹא אָמַר כְּלוּם. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר עֵרֶךְ עַכּוּ"ם זֶה עָלַי אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי הָעַכּוּ"ם עָלַי נוֹתֵן לְפִי שְׁנֵי הָעַכּוּ"ם הַנֶּעֱרָךְ. וְכֵן הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַחֵרֵשׁ וְאֶת הַשּׁוֹטֶה חַיָּב וְנוֹתֵן לְפִי שָׁנָיו:
הלכה ז׳
הָעֶבֶד נֶעֱרָךְ וְעוֹרֵךְ כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל. וְאִם יִפָּדֶה וְהָיָה לוֹ יִתֵּן עֵרֶךְ שֶׁנָּדַר:
הלכה ח׳
אֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַיָּפֶה הַבָּרִיא וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַכָּעוּר הַחוֹלֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַנֶּעֱרָךְ מֻכֶּה שְׁחִין אוֹ סוּמָא אוֹ גִּדֵּם וְיֵשׁ בּוֹ כָּל מוּם נוֹתֵן לְפִי שָׁנָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה:
הלכה ט׳
הַדָּמִים אֵינָן כַּעֲרָכִין. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי זֶה עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי אֲפִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי קָטָן בֶּן יוֹמוֹ אוֹ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אוֹ עַכּוּ"ם נוֹתֵן מַה שֶּׁהוּא שְׁוֵה דִּינָר אוֹ אֶלֶף כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר בַּשּׁוּק:
הלכה י׳
וְהָעֲרָכִים כֻּלָּן וְהַדָּמִים הַכּל סְתָמָן לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיִפְּלוּ הַכּל לַלִּשְׁכָּה שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ מוּכֶנֶת לְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת:
הלכה י״א
עַכּוּ"ם שֶׁאָמַר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי נוֹתֵן כְּפִי נִדְרוֹ וְאֵינוֹ נוֹפֵל לַלִּשְׁכָּה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין מִן הָעַכּוּ"ם נְדָבָה אוֹ נֵדֶר לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת אוֹ בֶּדֶק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד ג) "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת" וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (נחמיה ב כ) "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם":
הלכה י״ב
וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן. יִבָּדֵק הָעַכּוּ"ם עַל דַּעַת מִי נָדַר. אִם נָדַר עַל דַּעַת יִשְׂרָאֵל יוֹצִיאוּהוּ בֵּית דִּין בְּמַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם חוּץ מִבֶּדֶק הַבַּיִת וּבֶדֶק יְרוּשָׁלַיִם. וְאִם אָמַר לַשָּׁמַיִם נָדַרְתִּי יִגָּנְזוּ:
הלכה י״ג
הַגּוֹסֵס אֵין לוֹ לֹא עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים הוֹאִיל וְרֹב הַגּוֹסְסִין לְמִיתָה הֲרֵי הוּא כְּמֵת. וְכֵן מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁעָבַר וְהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ עַצְמוֹ אוֹ שֶׁאָמַר דָּמַי עָלַי אוֹ שֶׁאָמַר אַחֵר דְּמֵי זֶה עָלַי אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם שֶׁזֶּה כְּמֵת הוּא וְהַמֵּת אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז כט) "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה" כְּלוֹמַר אֵין לוֹ פִּדְיוֹן אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמֵת:
הלכה י״ד
זֶה הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג שֶׁהֶעֱרִיךְ אֲחֵרִים אוֹ נָדַר דְּמֵיהֶם אוֹ הִזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם וְגוֹבִין הַכּל מִנְּכָסָיו:
הלכה ט״ו
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל. וְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְהֶעֱרִיךְ אוֹ נָדַר דָּמִים חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי נְדָרָיו קַיָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נְדָרִים:
הלכה ט״ז
הָעֲרָכִין הַקְּצוּבִין לְפִי הַשָּׁנִים הֵן שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ וְלֹא שְׁנֵי הַמַּעֲרִיךְ. כֵּיצַד. בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁאָמַר לְבֶן שִׁשִּׁים עֶרְכְּךָ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ בֶּן שִׁשִּׁים. וּבֶן שִׁשִּׁים שֶׁאָמַר לְבֶן עֶשְׂרִים עֶרְכְּךָ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ בֶּן עֶשְׂרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ז
וְצָרִיךְ הַמַּעֲרִיךְ שֶׁיְּהֵא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְנִשְׁאָלִין עַל הָעֲרָכִין וְעַל הַדָּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁאָלִין עַל שְׁאָר נְדָרִים וְהֶקְדֵּשׁוֹת:
הלכה י״ח
הָאוֹמֵר עֵרֶךְ אֵלּוּ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלָּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שָׁנָיו. וְאִם הָיָה עָנִי נוֹתֵן עַל יְדֵי כֻּלָּם עֵרֶךְ אֶחָד עָנִי. וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן עַל יְדֵי כֻּלָּן עֵרֶךְ עָשִׁיר:
הלכה י״ט
הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְכֵן אִם אָמַר אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר שְׁנֵי עֶרְכִּי עָלַי נוֹתֵן שְׁנֵי עֲרָכִין. וְכֵן אִם אָמַר אַרְבָּעָה אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתֵן כַּמִּנְיָן שֶׁנָּדַר:
הלכה כ׳
אָמַר הֲרֵי עָלַי עֵרֶךְ וְלֹא פֵּרֵשׁ עֵרֶךְ מִי אֶלָּא עֵרֶךְ סְתָם נוֹתֵן פָּחוּת שֶׁבַּעֲרָכִין שֶׁהוּא שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים:
הלכה כ״א
הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וּמֵת קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִין אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִתֵּן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז ח) "וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן". עָמַד בַּדִּין וּמֵת יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין:
הלכה כ״ב
אֲבָל הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד בְּדִין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו וְיֹאמְרוּ הַדַּיָּנִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִתֵּן. וְאִם קָצְבוּ דָּמָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין:
הלכה כ״ג
וּמַה בֵּין עֲרָכִין לְדָמִים. שֶׁעֲרָכִין קְצוּבִין מִן הַתּוֹרָה וְהַדָּמִים אֵינָן קְצוּבִין. וְכֵן הָאוֹמֵר עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי וּמֵת הָעוֹרֵךְ וְהַנֶּעֱרָךְ אַחַר שֶׁעָמַד הַנֶּעֱרָךְ בְּדִין חַיָּבִין הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן. מֵת הַנֶּעֱרָךְ קֹדֶם שֶׁעָמַד בְּדִין אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲרִיךְ קַיָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין עֵרֶךְ לְמֵת וְהַנֶּעֱרָךְ צָרִיךְ עֲמִידָה בְּדִין. אָמַר דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי וְעָמַד בְּדִין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

א׳
מצוה סט לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה דכתיב איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש כדכתיב נמי הערכך ביום ההוא קדש לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו דקאי אנדר ושבועה ומשום לא תאחר לשלמו דכתיב כי תדור נדר וגו' והכי נמי נדר בערכך כתיב ומשום ככל היוצא מפיו יעשה האמור בנדרים ושבועות. ומצות עשה זו לדון בערכי' כפי מה שמפורש בתורה חלוק הערכים כפי שניו בין שהעריך עצמו בין שהעריך אחר נותן הערך לפי שני הנערך דדבר הקצוב בתורה לא פחות ולא יותר דערכין כנערך אם הוא זקן או לא נותן כפי ערכו הקצוב בתורה דהא ערכו של אותו פלוני קבל עליו ומדכתיב ואם מבן חמש שנים משמע שיכול אדם להעריך אחר דהא קטן לאו בר נדר הוא ואחר מעריכו וקאמר קרא דחייב עליו חמשה שקלים.
ג׳
בן שלשים יום או פחות אין לו ערך שלא נאמר בפרשה אלא מבן חדש ומעלה והוי כאומר ערך כלי זה עלי דאינו חייב כלום דלא איתמר ערך בכלים. היה מבן ל"א עד חמש שנים גמורות ערכו אם זכר חמשת שקלים ואם נקבה שלשה שקלים כדכתיב בהדיא ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים וגו' הזכר חמשת שקלים ולנקבה שלשת וכו' ומשנכנס בשנת שש יום א' עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה כדכתיב ואם מבן חמש ועד בן עשרים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה שקלים ומשיכנס בשנת אחד ועשרים יום א' עד שישלים שנת ששים הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים כדכתיב מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה חמשים שקל ואם נקבה שלשים שקל ומשיכנס בשנת אחד וששים ויום אחד עד יום מותו הזכר חמשה עשר והנקבה עשרה.
ד׳
כל השנים האלו מעת לעת מיום הליד' דילפינן להו מבן חדש כי היכי דאינו נערך בן חדש אלא א"כ יש לו חדש שלם דלא שייך למימר דאזלינן בתר חדש העולם ה"נ לכל השאר בן חמש ובן עשרים ובן ששים והא דבעינן יום אחד על כל השנים דילפינן מבן ששים שנה ומעלה דמשמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כזקן אבל בשנת ששים לא וילפינן שנה שנה יתירי כתיבי דמצי למכתב ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים ואנא ידענא דעשרים נמי בשנים משתעי שנה למה לי וכן שנה דכתיב ועד בן ששים שנה יתירא דהא כתיב ברישיה דקרא ואם מבן עשרים שנה מה שנה האמורה מבן ששים שנה הויא ששלמה שנת ששים כדכתיב ומעלה הכי נמי בהנך שאר שנים חמש ועשרים דשנים נמי דכתיב בקרא דמבן חדש ועד בן חמש שנים לא צריך דהא כתיב קמיה ואם מבן חמש שנים ובן חדש דליכא שנה ובעינן חדש שלם נראה דילפינן דכי היכי דשנים האמורים בעשרים ובששים לא התחילו דין עשרים וששים אלא מיום שלאחר השנים שעברו הכי נמי שנים האמורים בחמש שנים לא התחיל אלא מיום שלאחר הזמן שעבר דהיינו בן א' ושלשים יום. וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור כמו שביארנו בה' שקלים מצות מ"ג וכתיב גבי ערכין וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל וכדילפינן התם.
ה׳
ולא קצבה התורה ערך אלא לזכר או לנקבה וודאים לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שהעריכום אינם חייבים כלום דכתיב ערכך הזכר והנקב' זכר ודאי ונקבה ודאית ה"א דהזכר ואם דואם נקבה קדריש דאתו למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דזכר ונקבה גופייהו איצטריכו למיכתב בין ערך איש לערך אשה.
ו׳
הגוי נערך אבל לא מעריך לא את עצמו ולא את ישראל דכתיב דבר אל בני ישראל הם מעריכין ולא הגוים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת"ל איש כי יפליא איש משמע כל דהו וטעמא מאי אוקמי מיעוטא אמעריך וריבויא אנערך משום דריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין בחרש שוטה וקטן דנערכין כדילפינן לקמן והואיל והם נערכים קצת הם שוים ואף על פי כן אין מעריכין הכי נמי אית לן למימר בגוי וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב דאף על גב דלאו בני דיעה נינהו קטן נמי לאו בר דעת הוא ונערך כדאמר הכי נמי הני. העבד נערך ועורך כשאר ישראל דמבני ישראל לא ממעטינן אלא גוים אבל עבדים דשייכי במצות לא ואע"ג דגבי מצות יש להם דין אשה לפי ערך זכר הם נערכים דהא בזכר ונקבה תלה רחמנא והני עבדים אי זכרים נינהו כערך זכר ואי נקבות כערך נקבה.
ח׳
הערך אינו לפי השווי אלא לפי השנים ואפילו היה מוכה שחין דאינו בדמים דאין שוה כלום נערך דהא נפשות כתיב בערכך נפשות כל דהו נפש לאיתויי מנוול ומוכה שחין ואף על גב דדרשינן מדכתיב נפשות למעריך על דבר שהנשמה תלויה בו ולאחר שהעריך מאה ולאשה שהעריכה דהא בקרא לא כתיב אלא איש כי יפליא בערכך דמשמע דהאיש הוא שמעריך ולא האשה ואם כן צריך ריבוייא למימר דאשה נמי מעריכה אפילו הכי כי איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין דאינם בדמים והני דרשות שקולות הם ואי הוה כתיב נמי נפש לחוד הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין א' שהעריך מאה בין אשה שהעריכה דמשמע נפש אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואף על גב דמחד נפש לא מצינו למידרש ג' דרשות הני אתו כולהו דשקולות הן והי מינייהו מפקת הילכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין כדאמרי'.
ט׳
ודמי' אינם כערכים אלא כעבד הנמכר בשוק מה שהוא שוה דינר או אלף ודמים לא צריכי קרא דאלו אמר דמי דקלא עלי מי לא יהיב הכי נמי בדמי עלי או דמי פלוני עלי דהא נדר הוא שנדר ודמי ראשי או כבדי נמי נדון בכבודו ונותן דמי כולו כערכין ואיצטריך קרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס דסד"א נדר בערכך כתיב כל שישנו בערכין נדון בכבודו אפילו כשאמר דמי עלי וכל שאינו בערכין כי אמר דמי עלי אינו נדון בכבודו דנפשות דדרשינן מיניה כדאמרינן לדבר שהנפש תלוי בו דהיינו דנדון בכבודו גבי ערך כתיב להכי איצטרי' והי' ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינ' כדאמרי'. והערכים והדמים כולן סתמן לבדק הבית דכתיב גבי שדה מקנה ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' סתם הקדשות לבדק הבית.
י״א
גוי שאמר דמי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה נראה דהוי מדרבנן בימי עזרא ששלחו להם לא לכם ולנו וגו' דהא מועלין בקדשי גוים של בדק הבית דהא דילפינן חטא חטא מתרומה לומר דאין מועלין בקדשי גוים היינו קדשי מזבח דומיא דתרומה דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מיניה.
י״ג
הגוסס אין לו ערך ודמים אלא הרי הוא כמת דאין לו דמים ולאו בר העמדה והערכה הוא וכתיב והעמידו והעריכו וכן היוצא ליהרג בדיני ישראל אין לו ערך ודמים דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה והאי יחרם לשון חייבי מיתות הוא כמו זובח לאלהים יחרם ומיעטיה קרא מפדיון והאי חרם דרישיה דקרא לשון הקדש הוא וקאמר קרא דאין לו פדיון אלא הרי הוא כמת והוא שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין מנכסיו דודאי נדרו והקדשו והעריכו אחרים קיים דהא בר דעה הוא ובהזק נמי חייב דבר דעה הוא.
ט״ו
כהנים ולויים מעריכין ונערכין כשאר ישראל דאע"ג דאיכא למ"ד דאינו בתורת שקלים דכתיב כל העובר על הפקודים אפילו הכי בכלל בני ישראל נינהו. וקטן שהגיע לעונת נדרים חייב בערכים ובדמים דהא נדריו נדרים כדאמ' לעיל בה' נדרים.
ט״ז
הערכי' הקצובים בתורה הם לפי שני הנערך דהא ואם מבן חמש שנים ואם מבן חדש כתיב לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי נותן ערכו עשרים שקלים לזכר שהוא לפי שני הנערך וכן כל כיוצא בזה. ובעינן בערכין ודמים פיו ולבו שוים וישנן בשאלה כשאר נדרים דבכלל נדרים נינהו ולא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו קאי נמי אאיש כי ידור נדר וגו'.
י״ח
האומר ערך אלו עלי נותן ערך כולם כפי שני הנערכין דנפש משמע נפשות הרבה כדכתיב ונפש אדם וגו' כדאמר לעיל ואם היה עני נותן ע"י כולן ערך עני דהא נדון בהשג יד כדכתיב ואם מך הוא מערכך וגו' אשר תשיג יד הנודר וגו' בנודר תלה רחמנא דהיינו מעריך ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר.
י״ט
מי שהעריך עצמו כמה פעמים זו אחר זו או בבת אחת נותן כמנין שנדר דכמו דאמר ערך פלוני ופלוני עלי אפילו הם ק' חייב כדילפינן מנפשות הכי נמי העריך את עצמו או אחר כמה פעמים חייב על כולן.
כ׳
האומר הרי עלי ערך ולא פירוש ערך מי נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים דאי תימא חמשים תפסת מרובה לא תפסת דיש להקשות תפוס את המיעט דתפס' מיעט תפסת דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט.
כ״א
האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים ליתן דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו עמד בדין ומת יתנו היורשים דהא לא מחסר ולא כלום דערך קצוב הוא אבל דמי עלי אף על פי שעמד בדין כיון שלא אמדוהו אין היורשים נותנין דהא מחסר אומדנא ואם קצבו דמים ואחר מת יתנו היורשים דהא לא חסר מידי ערך קצוב מן התורה ודמים אינם קצובים ערך פלוני עלי ומתו שניהם אחר עמידה בדין חייבים היורש' לשלם כדאמרינן מת הנערך קודם שיעמודו בדין אע"פ שהמעריך קיים פטור דנערך צריך עמידה בדין דהא כתיב והעמידו והעריך וגו'. אמר דמי פלוני עלי ומת אחר עמידה בדין קודם שיקצצו דמיו פטור שאין דמים למתים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

ג׳
היה מבן אחד ושלשים וכו'. הרב כסף משנה ז״ל טרח עצמו בזה ואין צורך דרבינו פסק כסתם מתני' דפ' השג יד (ערכין דף י"ח) דקאמרה יום שלשים כלמטה הימנה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן וכו' מג״ש דשנה שנה ומה לנו דרשה לדר״א ואין אנו צריכין לה דכיון דאית לן ג״ש דשנה שנה ידענו שבכולם הוי יום אחד אחרי כן:
י״א
(ו-יא) העכו"ם נערך אבל אינו מעריך וכו'. במשנה בפ"ק (דף ה') איפליגו ר"מ ור' יהודה בהא מילתא ואמר רבא הלכתא דר"מ מסתברא כו' (עיין בכ"מ) והקשו דר' יהודה איך יתרץ פסוק זה ותירץ רב חסדא וערכו נגנז והקשו אלא מעתה לא ימעלו בו דתנן חמש חטאות המתות וכו' אלמה תניא גבי קדשי עכו"ם במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן ותירצו אלא אמר רבא משום רפיון ידים הוא דכתיב ויהי עם הארץ מרפים וכו' וכתבו התוס' ז"ל דסברת המקשה הוא דהך ברייתא דבמה דברים אמורים בקדשי מזבח לא אתיא אלא כר"י דלר"מ ליכא קדשי בדק הבית גבי עכו"ם כלל. עוד כתבו שם התוס' ז"ל דצ"ע דהיכי קאמר בסיפא דמתני' וזה וזה מודין שנודרין ונידרין הא עכו"ם לא נדרי לבדק הבית כלל לר"מ ותירצו ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו ורבינו ז"ל נראה שאין דעתו כן אלא שלפי המסקנא נמי הלכתא כר"מ, ולקושית התוס' ז"ל שהקשו מסיפא דמתני' תירץ לקמיה ואמר עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נותן ללשכה שאין מקבלין מן העכו"ם כו' שנאמר לא לכם ולנו וגו' וא"כ לפי זה מה שאמר במשנה דלר"מ נודר ר"ל דאינו נופל דמיו ללשכה, אבל קשה דא"כ מה מוכיח רבא מקרא דלא לכם ולנו הא גבי דמים אע"ג דסתמן ללשכה אמרינן דהעכו"ם יש לו דמים ואינן נופלים ללשכה נימא הכי גבי ערכין דיש לו ערך ואינו נופל ללשכה ומה מוכיח רבא מקרא דהתם דלגבי ערכין הוי כר"מ דלא אמר כלום, וי"ל דכיון דמעטיה קרא גבי ערכין משום דכתיב בני ישראל משמע דהעכו"ם אינו מעריך כלל ומאי דהביא ראיה מהתם הוא דכיון דמצינו דלבדק הבית לא היו רוצים דמי עכו"ם מסתברא לומר דקרא דמעטיה גבי ערך לגמרי לעכו"ם הוא שלא יהא העכו"ם מעריך כדי שלא יבואו דמיו לקדשי בדק הבית ומש"ה מעטיה קרא ועשאו יותר מדמים דהכא לא אמר כלום והתם כיון דלא מצינו מיעוטא אמרינן דנותן ולא יפלו דמיו ללשכה אבל מ"מ קשה דבפ"ח מהלכות מתנות עניים כתב רבינו ז"ל עכו"ם שהתנדב לקדשי בדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו ואם היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להם דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו משמע לכאורה דאית ליה דקרא אסר דוקא בדבר מסויים לבד אבל בדבר שאינו מסויים אם קבלו מהם נותנין לחזק בדק הבית ואית ליה דברייתא דקאמרה שם בגמרא עכו"ם שהתנדב לבדק הבית מקבלין וכו' אתיא אפילו כרבי מאיר וכאן כתב בהפך שכתב כאן שאפי' בדבר שאינו מסויים אין מקבלין מהם לחזק בדק הבית ואפילו שקבלו לא יעשו בדק הבית אלא דברים אחרים. ועוד קשה שכאן כתב שנותן הדמים ומקבלין ממנו לשאר דברים ושם כתב דאין מקבלין ממנו לכתחילה. ותו קשיא דכאן כתב רבינו ז"ל דאין מקבלין ממנו לבדק הבית ואם אמר לשמים נדרתי יגנז וכיון שכן אמאי כתב בסוף פ"ה מה' מעילה דקדשי עכו"ם אם הם לבדק הבית מועלין בהם והא אמרינן בגמ' דכיון שיגנז הוי כחטאת שמתו בעליה ואין מועלין בהם כדהקשו בגמ' לרב חסדא דאמר וערכו יגנז. ונראה לתרץ בדוחק לזה ולומר דערכין ודמים אע"ג דסתמן לבדק הבית בעכו"ם לא אמרינן דיהא סתמו לבדק הבית אלא יעשה בהם דברים אחרים אבל כשהעכו"ם נותנו בפירוש לבדק הבית אז אין מקבלין ממנו ואם קבלו אם אינו דבר מסויים אין מחזירין ואם לאו מחזירין וטעמא דכשהוא בדרך הסתם אע"פ שנותן דבר שסתמו לבדק הבית כמו ערכין ודמים כיון דאמר קרא לא לכם ולנו לבנות והם לא פירשו כשנותנין אותו שיהא לבדק הבית אלא שהם סומכים על הסתם לא יהיה לבדק הבית אלא לדברים אחרים דדוקא בישראל אמרינן דסתמן לבדק הבית ומש"ה קאמר רבינו ז"ל כאן דמקבלין ממנו לכתחילה כיון דהם לא פירשו דהוא לבדק הבית נקבל ממנו ונעשה דברים אחרים אבל כשהוא מפרש לבדק הבית בפירוש אז יש חילוק בין דבר מסויים כמ"ש בה' מתנות עניים דדבר שאינו מסויים מקבלין ממנו והוי קדש לבדק הבית כיון דפירש כן בפירוש אלא שאין מקבלין ממנו לכתחלה כיון שהוא דבר שע"כ צריך לעשות ממנו בדק הבית כמו שפירש ומ"מ דבר המסויים אפי' שקבלו מחזירין דעל דא ודאי אמר קרא לא לכם ולנו וגו'. ומ"ש כאן שאין מקבלין נדבה ונדר לבדק הבית שנאמר לא לכם ולנו ה"ק כיון דקרא קאמר דדבר המסויים אין מקבלין ממנו לבדק הבית ואפי' דבר שאינו מסויים לכתחילה אין מקבלין ממנו כשהם פירשו לבדק הבית השתא שלא פירשו ראוי הוא שאפי' דבר שאינו מסויים לא יעשה ממנו בדק הבית בסתמא. ומ"ש רבינו ז"ל בה' מעילה דמועלין בקדשי בדק הבית הוא כשפירש לבדק הבית ובדבר שאינו מסויים ובפ"ד מה' שקלים כתב רבינו ז"ל דין זה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל ולפי מה שפירש רבינו ז"ל בה' מתנות עניים דמאי דאמר בגמ' כאן בתחילה ר"ל לכתחילה ולא כדפי' ז"ל שפירש בתחלת הבנין כשהיו רפויין צ"ל דמאי דשני גמרא התם שאני מלכותא דאי אמר עקרנא טורי עקר ולא הדר ביה אינו כפירוש רש"י ז"ל דלפירוש רש"י ז"ל הוי דמלכותא לא הדר ואין להם רפיון ידים אבל לפירוש רבינו ז"ל ה"פ מפני שהיה מלך קבלו ממנו מפני אימת המלכות ועוד שכיון שהמלכות נותן לבנין יתחזק הענין ולא יחזור המלכות בו ולא ימצא מערער עוד על הבנין דהמלכות לא יניח לערער עוד מפני כבודו שאמר לבנות וסייע בבנין שלא יאמר הדרנא הוא ולהכי קבלו ממנו כדי לסלק ערעור מעל הבנין:
י״ב
ואם אמר לשמים נדרתי וכו'. וא"ת אפי' בסתמא נמי חיישינן שמא לשמים נדר דהא דין זה הוציא רבינו ז"ל מדין עכו"ם שהפריש תרומה דאמרינן כי האי גוונא בפ"ק דערכין וכן גבי עכו"ם שהתנדב קורה כדאיתא התם ורבינו ז"ל בפרק ח' מהלכות מתנות עניים גבי עכו"ם שהתנדב קורה כתב דעל הסתם טעונה גניזה משום דחיישינן שלבו לשמים וכן כתב בפ"ד מהלכות תרומות גבי תרומה, וי"ל דודאי בסתמא נמי יגנז והיינו דקאמר רבינו ז"ל אם אמר כו' כלומר סתמו כפירושו ולא חש לפרש דסמך על מה שכתב בפ"ח מהלכות מתנות עניים ובפ"ד מהלכות תרומות דאם דייקת לישנא דאם אמר דהוי דוקא תידוק נמי לישנא דרישא דאם נדר על דעת ישראל והוי דוקא וא"כ קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דהא סתמא יגנז ובסיפא משמע דהא סתמא לא יגנז אלא ודאי דלישנא לאו דוקא וסתמו הוי כאומר:
י״ד
היוצא ליהרג שהעריך כו'. מדפתח רבינו ז"ל בתרתי בגוסס ויוצא ליהרג ואחר כך סיים בחד וכתב זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים משמע דאית ליה דגוסס שהעריך אחרים שאינו חייב אבל התוספות ז"ל כתבו בפרק קמא דערכין (דף ד') גבי ברייתא דפטרה גוסס וז"ל וצריך עיון דפשטיה דקרא דהעמיד והעריך גבי נודר דכתיב בההוא קרא על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו וגוסס הוא נודר ומעריך כדתנן בשמחות ומנא לן לומר מהעמיד בההוא קרא על פי כדכתיב גבי מעריך לומר שלא יהיה נערך ע"כ משמע דאית להו דגוסס נודר ומעריך. ואפשר דרבינו ז"ל סובר דנודר ומעריך כיון דמתניתין היא במסכת שמחות כדכתבו התוספות ז"ל ולא כתב גבי היוצא ליהרג אלא משום מ"ש אם הזיק: או הזיק חייב כו'. פסק כרבי יוסי משום דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין ובגמ' משמע דלמ"ד הכי אם הזיק חייב כדאמרינן בפרק קמא דערכין:
י״ח
האומר ערך אלו וכו' ואם היה עני נותן על ידי כולם. נראה לכאורה דצריך שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים דהא אמרינן לקמן בפרק ג' דכל פחות מסלע לאו ערך הוא אע"פ שהוא עני וכיון שאמר ערך כל אלו עלי צריך לתת לכל אחד סלע ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך שלם כדאמרינן לקמן:
כ״א
האומר ערכי עלי ומת וכו'. הר"א ז"ל תמה בהשגות דלא הוזכרה העמדה בדין בגמ' אלא למ"ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשים אבל אנן דקי"ל דגובה מן היורשין ודאי דאינו צריך העמדה בדין. והרב בעל כ"מ ז"ל תירץ דכיון דאמרו בסיפא בגמ' מאי ניהו שעמד בדין משמע ליה לרבינו ז"ל דקים ליה לבעל הגמ' דבלאו טעמא דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין וצריך על כל פנים העמדה בדין. ואני תמיה על דבריו דאם אמרו בגמ' מאי ניהו שעמד בדין הוא מכח קושיא דרישא והכי כתב שם רש"י ז"ל היכי מתוקמא בע"כ בשעמד בדין קודם מותו כדאוקמה לרישא וא"כ מכח קושיא דרישא איצטריך לאוקומי בהכי והכי אמרינן שם קמ"ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי משמע דטעמא משום שעבודא הוי ולא משום העמדה והערכה. ועוד אני תמיה על דבריו דהעמדה בדין שהוזכרה בגמ' גבי מעריך ורבינו ז"ל כתב גבי נערך ולא גבי מעריך שכן כתב למטה אחר שעמד בדין הנערך. ועוד כתב והנערך צריך עמידה בדין ואמאי לא כתב העמדה בדין גבי מעריך כדאמרינן בגמ' לכך נראה לומר דהעמדה בדין שהזכירו בגמ' דהוי גבי מעריך הוי טעמא משום שעבודא וכיון דקי"ל דמלוה על פה גובה מן היורשין לא הזכיר שעבודא גבי מעריך כלל, ומה שהזכיר רבינו ז"ל העמדה בדין גבי נערך יצא לו ממה שאמר בברייתא בפ"ק גבי גוסס כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה והאי לגבי נערך הוא וסובר רבינו ז"ל דהכי קאמר דאם אינו בהעמדה שלא עמד בדין אינו בהערכה ולהכי כתב קרא דבעי הערכה גבי נערך מקרא דהעמיד והעריך דהביאו בגמ' גבי גוסס. אבל הר"א ז"ל בהשגות סובר דמה שאמר בברייתא כל שאינו בהעמדה אינו בהערכה הוא שאינו ראוי להעמדה שאם הוא ראוי להעמדה בשעת הנדר ואע"ג שלא עמד לא איכפת לן כלל אלא דקפיד קרא גבי נערך שיהא ראוי בשעת הנדר להעמידו לפני הכהן ואע"פ שלא עמד לא איכפת לן וזהו שכתב שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג. ומ"מ מ"ש שאמרו בתוספתא דממעט יוצא ליהרג משום דאינו בהעמדה והערכה לא משמע הכי בסוף פ"ק דערכין דאמרו בשלמא גוסס לא נידר דלאו בר דמים הוא ולא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא אלא יוצא ליהרג בשלמא לא נידר וכו' אלא לא נערך אמאי ומיעטו אותו מקרא דכל חרם משמע דאית ליה לגמרא דידן דיוצא ליהרג בר העמדה והערכה הוא. וא"ת לדעת רבינו ז"ל דע"כ צריך העמדה גבי נערך בדין א"כ כשאמר בגמרא בפ"ד גבי האומר ערכי עלי ומת יתנו ליורשים ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ותירצו כשעמד בדין ואמאי לא אמר ליה המתרץ וליטעמיך כיון דמתני' אמר ערכי עלי הוי המעריך ונערך אחד ואת מודית דבעינן העמדה בדין לנערך משום דכתיב והעמיד והעריך א"כ ע"כ לדידך נמי איירי מתני' כשעמד בדין מפני הנערך שהוא המעריך עצמו, וי"ל דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

ו׳
נערך אבל (לא) [אינו] מעריך. נ"ב הכי משמע מגמרא (דף י"ג ע"ב) לימא מתניתין דלא כר' מאיר ע"ש. וכן רהיט לישנא דרבא בנזיר (דף ס"א) בשלמא גבי ערכין כו' בנ"י מדירין בניהן בנזיר כו' כר' מאיר יעו"ש:
ז׳
ואם יפדה והיה לו כו'. נ"ב תוספתא:
י״ג
הגוסס אין לו [לא] ערך (ואין לו) [ולא] דמים. בגמ' ממעט ליה מהעמיד והעריך ופירוש דהגוסס הרי הוא כמת אע"ג דההורגו לגוסס ביד"ש לכו"ע חייב ונפש מיקרי מכל מקום ממעט ליה משום דכתיב והעמיד והעריך ואינו בכלל העמדה רק דממעט גוסס אפילו שהעריך גוסס ולסוף חיה וא"כ יש בו העמדה כיון שהבריא מחליו בכ"ז ממעטו דבעי שיהא נפש שראוי לעמוד אבל כאן בעת הערכה לא היה נפש שראוי לעמוד ולכן ממעטו מקרא דבערכך נפשות עם קרא דוהעמיד כו'. ולכן לא כתב רבינו דין דגוסס נודר ומעריך כדתני במס' שמחות משום שבגוסס מצי להיות שגם הוא יפרע כגון שעמד לחיים ופשוט. ושיטת רבינו דבנערך אם מת קודם העמדה בדין פטור המעריך משום דכתיב והעמיד והעריך וקאי על הנערך כמו דאמרו בגוסס ויעוין לחם משנה בזה. ובזה א"ש דממעט בתו"כ מת מנפשות וממעט ליה מקרא דוהעמיד והעריך היינו אם מת הנערך אח"כ, והא דאמר בתו"כ שם יכול אפילו אמר ערך פלוני עלי ומת יהי' פטור ת"ל יעריכנו הכהן אפילו מת (דכתיב הערכה שנית בלא העמדה) פירושו לדעת רבינו שמת המעריך וגובה מהיורשים שדמיו קצובים ומחלק בין שאמר ערכי עלי ומת קודם העמדה בדין דפטור מפני שהוא הנערך ובין שאמר ערך פלוני עלי ומת הנודר דהנידר בר העמדה ודוק. אולם בתוספתא שנינו אמר ערכו של פלוני עלי ומת הנערך המעריך חייב הרי מבואר כהראב"ד דאם הנערך מת והמעריך חי חייב המעריך אף דלא עמד בדין קודם מיתת הנערך יעו"ש כולא תוספתא כן אזלא, וכפי הנראה דהך דתו"כ ג"כ פירושו דמת הנערך. ואולי נאמר דכיון דסתם ערכין לבדק הבית אע"ג דאין זה פדיי' כיון דקיי"ל דקדשי בדה"ב הוו בכלל העמדה והערכה מסתברא להוציא מוהעמיד והעריך במת הנערך אח"כ שאינו בר העמדה. ולפ"ז לר' שמעון דקדשי בדה"ב אינן בכלל העמדה והערכה לא מסתברא להצריך העמדה בנערך רק דממעט גוסס ומת בשעת הנדר וכדפירש ראב"ד, ויעוין ירושלמי דמע"ש לענין צבי שלקחו בכסף מעשר ומת דפליגי ר"ש ורבנן ולפ"ז יהא א"ש הסוגיא כאן ועיין לח"מ ודוק: ולפי שיטת רבינו א"ש מה דחקרו בתוספות (דף י"ח) מנא לן דהדמים כשעת נתינה ולא כשעת הנדר יעו"ש דמדרשא נפ"ל, ולפ"ז כיון דבערכין בעי העמדה לנערך א"כ מהקישא דנדר בערכך איתקוש בזה דמים לערכין דבעי העמדה להנישם וזה ידענא מסברא דערכין דבר קצוב [והערכה לא כתיב רק בהשג יד] אבל דמים דאינו קצוב לא מיקרי העמדה בדין אלא עד שיאמדוהו לידע חיובו, וכיון דבעי העמדה ידעינן דבתר שעת נתינה אזלינן, דאם לפי שעת הנדר מה מועיל העמדה ואומדנא דעכשיו להאומדן שהיה שוה מקודם דרק בערך דערכו קצוב מועיל העמדת הנערך לזמן הנדר הקודם וזה נכון. ובתוספתא מחלק וחשיב חומר בבהמה מבאדם שהאומר דמי בהמה עלי ומתה חייב דמי פלוני עלי ומת פטור, וזה לפי שבאדם ילפינן דמים מערכין דבעינן העמדה ובבהמה ליכא קרא לכן החיוב כשעת הנדר כפי שווי הבהמה אז, ויעוין בפהמ"ש שביאר בזה התוספתא המשנה דשור זה עולה וכוון כמו דמוקים רב דאומר דמי שור זה כו' ודוק: וכן מי שנגמר דינו בב"ד. נ"ב ולא במלך, פירוש המשנה לרבינו:
י״ח
ואם היה עני כו' ואם היה עשיר כו'. נ"ב תוספתא מפורשת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

א׳
לפיכך חייבים עליהם משום בל יחל כו'. הכי איתא בספרי דבנדרי גבוה נמי איכא משום לא יחל. ומדברי רבינו במנין המצות ל"ת סי' קנ"ז נראה דבזמן שעובר על לא תאחר דהיינו לאחר שלשה רגלים עובר על לא יחל. אך הרמב"ן בהשגותיו מ"ע סי' צ"ד חולק עליו וס"ל דמשום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין ברגלים:
י״א
עכו"ם שאמר דמי עלי כו'. ראיתי לבאר סוגיא אחת בפרק בתרא דנזיר דף ס"ב דאמרינן איש כי יפליא נדר למה לי כו' ונראה דקושיא זו היא לכ"ע בין למ"ד דאיצטריך איש כי יפליא לומר דעכו"ם מעריכין פריך שפיר למה לי קרא ת"ל מהיקשא דערכין לנדרים וקי"ל גבי נדרים מריבויא דאיש איש שהעכו"ם נודרים כישראל וממילא שמעינן דנערכין וכן למ"ד דבני ישראל מיעט שאין העכו"ם מעריכין ואיש רבה שהעכו"ם נערכין נמי תיקשי דלמה לי רבויא דאיש לומר שהעכו"ם נערכים תיפוק לי דכיון דאיתקיש ערכין לנדרים וקי"ל דגבי נדרים שוים הם עכו"ם לישראל ממילא לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל אלא לחד מלתא דהיינו למעט עכו"ם דאין מעריכין. הכלל העולה דגבי ערכין כתיב חד מיעוט דהיינו בני ישראל וחד רבוי דהיינו איש איש ובזה נחלקו בפ"ק דערכין ר"מ ור"י אם המיעוט הוא למעריכין או לנערכין דליכא למימר דהכל מיעט משום דהא איכא רבויא וע"כ אתא לרבות איזה דבר ועל זה הקשו כאן דלמה לי רבוי דאיש תיפוק לי דכיון דאיתקיש ערכין לנדרים וגבי נדרים קי"ל דשוים עכו"ם לישראל א"כ מיעוט דבני ישראל לא ממעטינן מיניה אלא חדא מלתא דכל מאי דמצינן להשוות עכו"ם לישראל משוינן מאחר דהוקשו נדרים לערכין והוה ליה היקש זה כאילו כתיב רבוי גבי ערכין וכל זה הוא מתבאר בדברי התוס' שם ותירצו דאיצטריך איש לרבות מופלא סמוך לאיש והדר הקשו התינח למ"ד דהוא מן התורה אלא למ"ד מדרבנן איש כי יפליא למה לי ותירצו לאתויי מופלא סמוך לאיש דעכו"ם דאע"ג דמופלא סמוך לאיש בישראל הוי דרבנן בעכו"ם הוי מן התורה, ואף שלכאורה דין זה הוא מתמיה כבר עמדו על זה התוס' ורש"י יע"ש, והדר הקשו דבשלמא למ"ד דמיעוטא דבני ישראל הוא לומר דעכו"ם אינם נערכים ומהיקשא שמעינן דמעריכין איצטריך כי יפליא לומר דמופלא עכו"ם מעריך אבל למ"ד דמיעוטא דישראל הוא לומר דעכו"ם אינם מעריכים ומהיקשא שמעינן דנערכים א"כ קרא דכי יפליא למאי אתא אם לומר דמופלא נערך הא פשיטא דהא אפי' בן חודש נערך ומשני אמר רב אדא בר אהבה לאתויי עכו"ם גדול דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפלות. והנראה מדברי רש"י דתירוץ זה הוא לכ"ע בין למ"ד דעכו"ם מעריכין ולא נערכין בין למ"ד נערכין ולא מעריכין ואליבא דכ"ע עכו"ם גדול היודע להפלות מעריך ואם אינו יודע להפלות אף שהוא גדול אליבא דכ"ע אינו מעריך ולא פליגי אלא בנערכין אלא דחד תנא אית ליה דמיעוטא דבני ישראל אתא למימר דבני ישראל נערכין ואין העכו"ם נערכין יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש כלומר איש דגבי נדרים ואתא קרא דאיש כי יפליא למעט ולומר דאינו מעריך אלא ביודע להפלות ואף שהוא גדול. ואפשר ג"כ לומר דכי קאמר ת"ל איש הכוונה הוא על איש כי יפליא דכיון דאשמעינן קרא דבעינן בעכו"ם יודע להפלות ממילא שמעינן דעכו"ם מעריך. ואפשר שכיון באומרו ת"ל איש על תרי איש דכתיבי דמחד שמעינן דמעריך ומאידך שמעינן דאם אינו יודע להפלות אינו מעריך ואידך תנא אית ליה דמיעוטא דבני ישראל הוא לומר ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכים יכול לא יהו נערכין ת"ל איש וע"כ האי איש הוא איש דכתיב גבי נדרים ומהיקשא דנדרים לערכין הוא דשמעינן לה ואתא קרא דכי יפליא לומר דלא ממעטינן מקרא אלא באינו יודע להפלות אבל יודע להפלות מעריך ולפי זה מ"ד דעכו"ם מעריכין קרא דאיש כי יפליא אתא למעט ולומר דעכו"ם אינו מעריך אלא ביודע להפלות ומאי דאמרינן לאתויי לאו דוקא ומ"ד דעכו"ם אינן מעריכים ממיעוטא דבני ישראל קרא דכי יפליא אתי לרבות ולומר דאע"ג דנתמעטו מקרא דבני ישראל מ"מ בגדול היודע להפלות לא נתמעטו ומעריכין. ודע דלישנא דתלמודא דקאמר דאע"ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא משמע דהאי איש אתא למעט. וראיתי להתוס' שכתבו וא"ת והא גבי ערכין קיימינן ואפי' עכו"ם גדול היודע להפלות אין מעריך וי"ל דאם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים ע"כ. ויש לתמוה דא"כ נימא דקרא דכי יפליא אתא לאתויי מופלא סמוך לאיש דעכו"ם וכ"ת למ"ד בני ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכים כי יפליא למה לי אם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים דמופלא סמוך לאיש דעכו"ם נודר. וי"ל כיון דע"כ קרא לא מתוקמא כי אם באם אינו ענין ניחא ליה טפי לומר דקרא אתא למעט גבי עכו"ם דאע"ג שהוא גדול אם אינו יודע להפלות אינו נודר מלומר דאתא קרא לרבות מופלא סמוך לאיש דעכו"ם דנודר דהוי מלתא דליתיה בישראל. ודע דסוגיא זו לא קיימא אליבא דהלכתא ומש"ה לא הזכיר רבינו בחבורו כלל מסוגיא זו אם עכו"ם גדול דאינו יודע להפלות אם מעריך או אם נודר. וטעמא דמלתא דסוגיא זו היא אליבא דמ"ד דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואייתר לן קרא דאיש כי יפליא. אבל לדידן דקי"ל דהוי מן התורה איצטריך קרא דאיש כי יפליא לישראל ולרבות מופלא סמוך לאיש. ונ"ל דגם גבי עכו"ם מופלא סמוך לאיש נודר או מעריך למ"ד דעכו"ם מעריכים דכיון דנתרבו עכו"ם לנדרים כישראל לכולא מלתא איתרבו. ועדיין הדבר צריך הכרע:
י״ג
הגוסס אין לו ערך וכו'. כתבו התוס' בפ"ק דערכין (דף ד') דגוסס נודר ומעריך ומדברי רבינו בדין י"ד נראה שחולק בזה ועיין בלח"מ ובמ"ש התוי"ט עלה דמתני' (א"ה עיין בס' גט פשוט סי' קכ"א): וכן מי שנגמר דינו בב"ד של ישראל כו'. כתב מרן דאילו בב"ד של כותים אפי' נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט. ואין דברי מהריק"א ברורין ואגב שיטפא לא דק הרב דהתם בפ' כל הגט ללישנא בתרא דרב יוסף יוצא ליהרג בב"ד של עכו"ם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל יוצא ליהרג בב"ד של ישראל ודאי קטלי ליה ומשיאין את אשתו דודאי מת. אבל גבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין דכל שנגמר דינו בב"ד של ישראל הרי הוא כמת ולכך דקדק רבינו לכתוב בב"ד של ישראל דאי בב"ד של עכו"ם גמר דינם לא הוי כלום דעדיהן פסולים ודינם בטל. ועוד אני מוסיף דהכא גבי ערכין אפי' ברח מידם של ב"ד ולא נהרג אין לו דמים ולא ערכים תדע לך דגוסס כתב רבינו בסמוך דאין לו ערך ואין לו דמים אע"פ שחי אח"כ משמע וה"ה גבי נגמר דינו הלכך אין זווגם עולה יפה דיני ערכין לההיא דפ' כל הגט. ועיין במ"ש הרא"ם בפ' בחקותי על פסוק כל חרם אשר יחרם מן האדם שהולך על דרך הרב בכאן. ויותר קשה הוא מ"ש שם דללישנא דר"י דאמר ל"ש אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון שנגמר דינו ודאי קטלי ליה גם גבי ערכין אם נגמר דינו בב"ד של עכו"ם אינו בדין ערכין. ובאמת זו קשה מן הראשונה אטו ב"ד של עכו"ם וגמר דינם משוו ליה מת וצ"ע. שמא תאמר כיון שנגמר בב"ד של עכו"ם ובודאי קטלי ליה אינו שוה כלום. זה אינו דהא לגבי ערכין אינו תלוי בזה דהא כתב רבינו לעיל שאפי' היה הנערך מוכה שחין וסומא וגידם נותן לפי שניו אע"פ שאינו שוה כלום ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

א׳
הערכין כו' חייבין עליהן משום לא יחל דברו כו' ומשום ככל היוצא מפיו יעשה. הכס"מ לא הראה מקורו והוא ברייתא בויקרא רבה ר"פ בחקותי:
ו׳
העכו"ם נערך אבל אינו מעריך. ובהשגות א"א פוסק כר"מ ור' יהודה חולק כו' ור"מ ור"י הלכה כר"י ע"כ. ויש לי להוכיח דמלבד ר"מ איכא תנא דסבר כוותיה ומש"ה לא פסק רבינו כר"י דהוה יחידאה. דאמרינן ר"פ בתרא דנזיר איש כי יפליא בערכין ל"ל מיבעיא ליה לאתויי מופלא הסמוך לאיש הניחא למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן למה לי לאתויי מופלא הסמוך לאיש דעכו"ם וקאמר הניחא למ"ד דעכו"ם מעריכין אלא למ"ד ב"י מעריכין ואין עכו"ם מעריכין איש כי יפליא ל"ל, וקשה כיון דהך מ"ד דס"ל דעכו"ם אינו מעריך ר"מ הוא ואיהו ע"כ ס"ל דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא דבפסחים (דף כ"ב) ס"ל לר"מ חולין בעזרה דאורייתא ובפ"ב מהל' נזירות כתב הראב"ד דמאן דס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן ע"כ ס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאל"כ איך יביא חטאת שהביא חולין בעזרה. וא"כ מדס"ל לר"מ חולין בעזרה דאורייתא ע"כ ס"ל דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ושפיר איצטריך איש כי יפליא כפי שנויא קמא בגמ' דמיבעיא ליה לאתויי מופלא הסמוך לאיש. וצ"ל דהתם קפריך לאו אליבא דר"מ אלא אתנא אחר דאית ליה מופלא הסמוך לאיש דרבנן ואית ליה נמי ב"י מעריכין ואין העכו"ם מעריכין. וא"כ איכא עוד תנא דסבר כר"מ ומש"ה פסק רבינו כרבים נגד יחיד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות ערכים וחרמין פרק א׳

ו׳
שורש דין אי גוי נערך הכותי נערך אבל אינו מעריך כו'. הכי איתא במס' ערכין ד"ו פלוגתא דר"מ ור"י ופסק כר"מ והתוס' שם ד"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז"ל וצ"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד"ה לר"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ"ש רבינו בפ"א מה' ערכין ד"ט יע"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ"ש רבינו ז"ל שם ה' יו'ד. ואולם ראיתי בירוש' פ"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש"ס ה"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב"ל ז"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ"ל דט"ס הוא וצ"ל דבר המסויים) ורשב"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מעריכין) וערכין לא לבד"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע"כ. והנה תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר"י ורשב"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר"מ ור"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד"ז ע"א ד"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע"ז הקשו לר"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע"ג ע"ב ובתוס' ז"ל שם ד"ה אי כר"י הגלילי וברבינו פ"ג מה' מע"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ"מ ובפ"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב"ל שאין מביאין לבד"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב"ל דע"כ לא קאמר רשב"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד"ה ומה"ט ניחא לרשב"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע"פ שלר"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק. מעתה ק"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד"ה כו' והלא בירוש' לר"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק"מ דודאי זה דוחק ואם רשב"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב"ל לא ס"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר"ל לשיטתיה וכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צורך לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד"ה ודוק ואולם הא ק"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע"כ לא אפליגו ר"מ ור"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק. והנה במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס"ל לרבא דלר"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד"ה דכל כה"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד"ה לכ"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק"ד ע"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע"ח ע"ב שעמד על מ"ש התוס' לקמן ד"ה תני חדא כו' שכתבו וז"ל וא"ת ולישני הא ר"מ והא ר"י ותירצו וי"ל דא"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ"ל ותמה על דבריהם דלפי מ"ש בד"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד"ה ולא למזבח ואף ר"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר"מ והניחה בצ"ע. ולע"ד לק"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ"ש הלח"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ"ש התי"ט שם בערכין ובמ"ש הרב חזון נחום על דבריו יע"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי"ד סי' רנ"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין א׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם