יערות דבש חלק ב · פרק ז׳, מ״ב

והעיקר אשר למדנו מכל זה כמה יש לאדם ליתן ללבו מבלי לילך שובב בדרך לבו בדרכי חמדת הזמן ותאות יצר והבלי יצה"ר להיות נשקע בהבלי עולם ומה יעשה ליום פקודה אשר שלהבת תוקדעד שאול וזהו תכלית ההספד לצדיק ות"ח שמת כי החי יתן אל לבו לומר זהו נפטר בשם טוב וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' וא"כ אף אנכי אלך בדרך טובים ומי שמבזה התורה אשר יש לו להבין בתורה ועזבם והולך בדרכי הבלי עולם א"כ הספדו לת"ח הוא לשוא וריק ולשון רמי' כי איך יתאונן ויקונן על העדר ת"ח שעסקו בתורה הלא הוא עוזב התורה ואינן חושש לעלבון התורה כלל ובכל יום בת קול אומרת אוי לבריות מעלבונו של תורה כי באמת הכל תלוי בתורה כי כל חמדת אדם הוא מחום יצה"ר המחמם גופו לתאוה כי כל תאות אדם הוא מכח החום שבקרבו כי באפס וביטול החמדה הוא אדם בטל וכלא הי' ולכן מה יעשה אדם לבטל חום יצה"ר ויהיה מ"מ אדם בתואר אדם כי אם יסגף אדם עצמו בפרישות לבטל החום וחמדה יחליש כחותיו והרי הוא כגבר אין איל כלל ונוגע לשמירת נפש: