יערות דבש חלק ב · פרק ז׳, כ׳

אבל תכלית הענין כי נודע כי אסור ליתן חלק וכח לס"א אבל להעבירו מעולם א"א עד שיגיע עולם התיקון אי"ה אבל עכשיו צריכים אנו ליתן קצת חולקא לס"א לקיימו מבלי לבערו מעולם ולכך ביה"כ שהיה ממש נבער מעולם צריכין אנו לשלח שעיר המדברה ליתן להם כח לחזקם לשעה והנה כל כחו ואונו הוא בט"ב כנ"ל וזהו בימים כסדרן ותקונם אבל בעו"ה בחרבן הבית אין לך יום שאין בו קללה ויש לו כח בשאר ימים ג"כ וכל כחו ע"י אכילה כי בזה נתחזק כחו כי אכילה לא ימלט מתאוה ומותרות וכדומה ובזו לא ימלט שיש בו כח לס"א ולכך ביה"כ שאסור אכילה ושתיה אין כח לס"א וליתן לו כח הוא מצוה לאכול בעיה"כ ליתן לו כח במקצת והנה בזמן הבית כח ס"א חלוש למאוד ואין לו כח רק ביום ט"ב שאז יש לו אחיזה שהוא יומו ואלו היו מתענים ביום ההוא לא היה לו כח כלל והיה כחו נחלש לגמרי עד שהיה נבער מעולם וזהו א"א ולכך המצוה לשמוח בו ובזו יש קצת לס"א כי לא ימלט באכילה ושתיה קצת כח לס"א ובפרט ביומו שאז חיילי' יגבר אבל לאחר חורבן בעו"ה שבלא"ה כחו אמיץ למאוד בעו"ה ואלו אכלו בט"ב היה מתגבר ביותר עד שהיה חס ושלום מחריב עולם ולכך חובה להתענות ולסגף בכל ה' עינויים בי"ה למעט כח וח"ו האוכל בו נותן כח לס"א: