יערות דבש חלק ב · פרק ד׳, כ״ה

אבל טעם הדבר כך הוא דהא בגמרא דב"ב פרק הספינה אמרינן דדבש בחלה הוא אוכל אבל דבש הזב ממנו ונפרד משעוה הוא משקה מז' משקין המכשירין כנודע וא"כ אם זב דבש מהחלה לחוץ לא סגי דבעת זיבה לא יכשירו להחלות אשר זב ממנו והם החלות אוכלי' המקבלי' טומאה ואם כל אבותינו אוכלין חולין בטהרה וכבר כתבתי לעיל דדרשינן מן והתקדשתם דיש אזהרה לאכול חולין בטהרה ביותר מצינו להדיא בשאול וביתו שאכלו חולין בטהרה כדכתיב בדוד שלא בא אל הלחם ואמר שאול ליהונתן מקרה בלתי טהור ופי' רש"י ורד"ק שאכלו חולין בטהרה ע"ש ויהונתן היה אז טמא למת כי הכה מצב פלשתים ועשה ישועה גדולה בישראל כדכתיב וחלל חרב חרב ה"ה כחלל ועכו"ם מטמאים במגע כדקיימ"ל ולא אמעטו אלא מאהל וא"כ חרד לאכול בטהרה ומה עשה אכל בפחות מכביצה ואינו מקבל טומאה רק אלו לקח מן הדבש הזב מהחלות והלך ע"פ השדה זהו קרוי משקה כמ"ש התוס' ורשב"ם ובמשקין אינו שיעור וא"כ כשיגיע לפיו יטמאוהו ולכך לקח מהחלות שהם קרוים אוכל ובאוכל בעי שיעור ביצה והוא לקח בפחות ונתנו לתוך פיו ולא נטמאו בפיו ולא אכל בטומאה רק כשיקח מהחלות חתיכה דבש והחלות הם יותר מכביצה א"כ בשעת לקיחה יגע בחלות ויטמא אותו ולכך התחכם לבל יגע בו יד כי אם לקח במטהו אשר בכפו ומטה פשוטי כלי עץ ואינו מטמא ומשם לקחו לפיו ופיו לא נטמא היות' בפחות מכביצה וא"כ אכלן בטהרה כראוי וא"ש כל ענין הפסוק: