אבל הענין כך לפי מה שכתוב בגמרא בני עיר שנגנבו להם ס"ת אין דנים בדייני אותו עיר דה"ל נוגעים וכתב רמ"א ועכשיו דהכל נוגעים יכולין לדון הבני עיר דמהיכן נקח דיינים כי כולם נוגעים והנה ודאי המלך מצי עביד דינא לנפשו רק אין זה מנימוס המלך לדון המורד בו דה"ל נוגע רק ידונו שריו היושבים ראשונה במלכות וזהו כי כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין שהם ידונו דבר הנוגע לו רק המן הבין שאם ידונו הם עתה למחר יתחרט המלך וישפוך חמתו על הדיינים ולכך אמר אדוני מלך ראוי אתה לדון כי לא על המלך לבד עותה כי על השרים וא"כ כולם נוגעים וחזר הדבר לדינו כנ"ל דיש למלך לבד לדון ולכך אם על המלך טוב שידון הוא בעצמו וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן וזהו היה מחשבת המן ותפס המלך זה שמכאן והלאה מה שיהיה נוגע לכבודו וכבוד טוב המדינה הכל נוגעים בדבר ויש למלך לבד לדון וזהו שגר' סיבת מיתת המן כי המן פגע בכבוד המלך ומלכ' כאמרו הגם לכבוש המלכה עמי בבית ואלו היה כמקדם היה נדון משרי המלך והם היו אוהבים להמן אבל עכשיו שהמן בקש להרוג מרדכי אשר הציל נפש המלך ודבר זה נוגע לכל שרי המלך כי כלם חייבים בכבודו והוא מטיב ונימוס המדינה לגמול טובה להמציל המלך מסכנות המות וכל אחד מהמדינ' יחשוב מחר יתרחש לי כדבר הזה להציל נפש המלך א"כ דבר זה נוגע לכל שרי מלך וכלם נוגעים וחזר הדבר כנ"ל שהמלך בעצמו דנו וצוה לתלותו והרי עצתו עומדת לו לרעה ובעצמו כרה לו בור ולכד:
יערות דבש חלק ב · פרק ב׳, ע׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Józefów, 1866
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך יערות דבש חלק ב, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.