בניי משה אמר אמר ה' מי יתן והי' לבבם זה כל הימים היה לכם לומר תן אתה ואתם אמרתם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו' וכן אדם אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל ואף משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה וכו' ויש להבין מה כפוי טובה יש בזה ויש בו מחסרון דעת והתו' ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה וזהו תמוה דא"כ הרי זה עזות ומרד בהשי"ת ואיך אמר ה' מי יתן והיה לבבם זה כל הימים ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן מלבד דאין זה בלשון כפוי טובה אף גם דיש חסרון ידיעה בזה הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך דמן לכאן פתח במי יתן והי' לבבם וסיים בענין מן הל"ל ועוד בהמן ולא לחבר הדברים יחד כאלו חדא בחברת' שייכי והם לכאורה עניינים נפרדי' ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל:
יערות דבש חלק ב · פרק ט״ז, ל״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Józefów, 1866
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך יערות דבש חלק ב, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.