יערות דבש חלק ב · פרק י״ב, כ״ו

וראו כי מעלה עליונה ונשגבה יש בין תמימות לבלתי תמים זהו רואה פני שכינה ולכך אמרו ארבעה כיתות חשמ"ל אינם רואי' פני השכינה והוא הטעם היותם בלתי תמימות דבכל אנשים אלו ליכא תמימו' ולכך א"י לראות פני שכינה רק השכינ' הולכת אחריהם ובעו"ה עבירות הללו דשים ברגליהם ואינם שמים על לב עונש גדול שיש בזה אוי לנו מה נעשה ליום פקודה על קלות וחמורות ומכ"ש בעתים הללו הלא כל זה תוחלתנו וישועתינו ליום נחמה כי כבר כתב הרמב"ם כי מה שאנו מקוים ליום הגאולה לא לענין הבלי עה"ז להתענג ולהתעדן טוב ומשמני הארץ כמלכי חורי ארץ ולהיות רוכב על במות שררה וגדולה כי הכל הבל ורעות רוח ומה נ"מ הלא שוא הוא והבל כאשר יגיע אדם לכך יקץ בו וכאשר יותן בו יום יומים יהיה לו טורח וימאס בו למאוד הלא ראינו שרים ונסיכי אדם להם טורח וחייצער יותר מעבדיו עובדי אדמה אשר כח אבנים כחם ובשרם נחושה ואלו שרים תמיד ימיהם מכאובים הלומי כח עלולים לכל מקרה הזמן בקיץ ובחורף יתפעלו משינוי העיתים ואויריהם עד אשר לא ימיש מביתם רופאים ורוקחים וא"כ איפא למה יהיה תקותינו אבל יהיה הכל להתעדן באור ה' ובנועם עדן העליון הוא התענוג שאין מתהפך כי תענוגי עוה"ז מתהפכים לנגע בחילוף אתוון בעץ הדעת טו"ר ולא תענוג עליון שאין בו היפוך כי כולו תמים עם ה' ואין בו עצב וע"ז תוחלתינו לה' שנזכה לע"ל: