יערות דבש חלק ב · פרק א׳, ל״ג

אבל יובן כי נודע כי עבירה גוררת עבירה ואין אדם נכשל ביפת תואר ליתן עין בבת אל נכר וכי לא נמצא בנות ישראל הנאים בתוארם ומעשיהם רק שהיה לו מקודם עבירה בידו וגורר לחמוד חיק נכרים ולבסוף עבירות גדולות וזה אמרם יפ"ת לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר הרצון מי שיצרו גבר עליו מקדם ונכשל בעבירה סוף לבוא לידי חימוד אשה זרה אבל מי שנמלט מזה גם מזה ינצל ולכן צריך מאוד זהירות מכל עבירה ואל יאמר קלה היא כי גוררת עבירה עד שבא לידי חמורה שיחה בטלה עם אשה מביא לידי הסתכלות והסתכלות מביא לידי הרהור הרהור לידי הוצאות ז"ל וקישוי לדעת וסוף לידי חיבוק ונישוק וקורבא דג"ע בעו"ה ולבסוף לידי עבירה בפועל אוי לנו כי חטאנו וכן כל עבירות בכלל בזה האופן וא"כ יש כאן שאלה איך אפשר במציאותיפ"ת הא הכריז הירא ורך לבב מעבירות ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ודרש הא אם לא שב מת במלחמה וא"כ ע"כ שלא היה בידו עבירה מדהצליח במלחמה ואיך נתגולל ע"י יפ"ת ול"ל דמיירי במלחמות חובה דשם לא הכריזו האיש הירא וכו' רק כולם יוצאי' למלחמה דהא רש"י פי' כי תצא למלחמה במלחמות רשות הכתוב מדבר דבחובה כתיב לא תחיה כל נשמה אך אמרי' בגמ' דסוטה לר"י מלחמת מצוה אף שאינו מלחמת חובה כמלחמות ז' אומות ג"כ לא הכריזו הירא ורך לבב וכו' ומפרש הגמרא ה"ד מלחמת מצוה כגון דגוים בקשו לכבוש לא"י ואם לוחמים דלא ליתי גוים עלה זהו מיקרי מלחמת מצוה אבל אם ישראל הולכים לכבוש גוים שאינו מז' עמים מקרי רשות: