יערות דבש חלק א · פרק ח׳, י׳

ומזה נלמד כמה יש לאדם לחפש בזכות טרם שידין את חברו ובעונותינו הרבים כעת נהפך שאם יש חלק אחד מאלף לחוב יחפשוהו ממטמונים לדין אותו לחוב ואין דן דינו למזור ולא כן עשו גוים קדמונים וגם יש ללמוד מה רב הוא המקלקל לרבים ובעו"ה כל העושה דבר רע לא זו שמקלקל לעצמו אף גם מקלקל לאחרים כי אם יעשה אחד אלף מעשים טובים לא ילמדו ממנו ויאמרו לא כל אדם לו הכח והיראה לעשות כמתכונתו ואם יעשה חובה אחת תיכף ילמדו ממנו לומר אם פלוני עושה כך למה אגרע ולכן יש להזהר מאוד לבלי לגרום רעה לאחרים וכל המחטיא רבים אין רע גדול מזה כי רבים חללים יפיל ובגמרא אמרו (מגילה יב ע"ב) דשאל לבני יששכר הבקיאים בעיבור שנים והם השיבו דילך לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתא דכתיב שאנן מואב וכו' ולהבין הענין מה טוב בבקיאות בעיבור שנים לדון דינה של ושתי ומה השיבו דילך לבני עמון ומואב מי ביקש זאת מידם והליועצים למלך נתנם אם לא רצו לדון ושתי היה די בזה ולמה להם ליעץ למלך ממי תקום העצה ודבר משפט אבל באמת אחשורוש הלך הכל בדין ובמשפט עם ושתי וכבר נודע כי בן נח הוא בר עונשין כשהוא בן כ' כמו למעלה דבמתן תורה נתחדש הלכה דיהיה הזכר בן י"ג ובת י"ב שנה לעונש בגדלות אבל בבן נח עונש שלמטה ושלמעלה שוים ומבואר בילקוט (ילק"ש אסתר א' רמז תתרמ"ט) כשכבש כורש לבלשאצר היתה ושתי נערה ובא אחשורוש ולקחה וידוע כי נערה שנותיה בת י"ב שנים ו' חדשים ומבואר במגילה (מגילה יא ע"ב) כי כורש מלך ב' דריוש ג' וא"כ בשנת שלש למלכו שעשה משתה הרי עברו שבע שנים וא"כ כאשר החל לעשות משתה שהיה בתחילת שלש למלכו היתה ושתי בת י"ט שנים וששה חדשים ותחלת סעודתו היתה בתחלת שנה שלישית שהוא תשרי כי למלכי אומות העולם מתשרי מנינן וא"כ משך הסעודה שהיה ק"פ ימים שהוא חצי שנה א"כ כבר היתה בת עשרים והיתה בת עונשין אך אם היה בחורף הלזה חודש עיבור א"כ עדיין לא נשלמו העשרים שנה כי נשלמו הק"פ ימים טרם שישלם חצי שנה א"כ עדיין אינה בת עונשין ולכך חקר לדעת אצלם אם נתעברה השנה והנה הם ידעו כי לא נתעברה השנה וא"כ היא בת עונשים ומכל מקום פתחו בהצלה תחלה דנודע (יבמות עו ע"ב) דלכך עמוני ולא עמונית דאין דרכה של אשה לקדם ואמרו (שם) היה להם לקדם נשים לקראת נשים ואמרו (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה וא"כ אם אפי' נשים לקראת נשים אין להם לקדם איך תלך ושתי ערומה לפני אנשים ואמרו במדרש בשביל צניעות נשי מואב ועמון כאשר יעץ בלעם להפקיר בנותיהם לבני ישראל מיאנו בנות מואב ולכך הוצרכו להפקיר בנות מדין זכו ולא גלו בראש גולים דכתיב שאנן מואב וכו' וזה כונתם דהם ביקשו להליץ בעד ושתי ואמרו זיל לגבי עמון ומואב דיושבים שקט ושאנן והכל בזכות צניעות נשים א"כ הדין עם ושתי שלא ביקשה לעשות פריצות כזו ולבוא ערומה בפני כל השרים והעמים מזה נלמד כמה יש לאשה להיות צנועה ואמרו חז"ל (מגילה ב ע"ב) בא גבריאל ועשה לה זנב הרצון כי נתן בקרבה להיות צנועה כי אמרו במדרש (ב"ר פי"ח ג) דלכך נבראת מן הצלע מה צלע מכוסה וטמון אף האשה צריכה להיות צנועה ויושבה בביתה מבלי תראה ותמצא בחוץ אך זהו אם נבראת מן הצלע אבל למאן דאמר דו פרצופין נבראו א"כ אין הבדל בין זכר ונקבה כלל וחז"ל כינו לצלע שנבראה אשה ממנה זנב כדאמרינן בברכות (ברכות סא) חד אמר פרצוף וחד אמר זנב וזהו כי גבריאל נתן בלבה זנב הוא הצלע ולא פרצוף וא"כ צריכה להיות צנועה מבלי ללכת ערום לעין כל: