יערות דבש חלק א · פרק ו׳, י״א

ועתה נשוב אל שני שעירים כי יצר הרע דעכו"ם ויצר הרע דעבירה כל אחד נקרא שעיר כי שעירים ירקדו זובח לשעירים כי המזיקים הם שעירים והם היצר הרע ובאמת יצרא דעבירה שוה ליצרא דעכו"ם העובר זה בא לידי זה וכל הלהוט בזנות ועבירות עצמותו כפירה אמר בלבו בל ראה ה' וכי הסתיר פניו מזה העולם ועולם כמנהגו נוהג ובלבו דברי תורה כלא נחשב כללו של דבר יצר הרע דעבירה הוא יצר הרע דעכו"ם כי סופו לבוא לידי כך והיום כך ולמחר כך ורבים חללים הפילה וכאשר ב' שעירים הללו רומזים על ב' יצר הרע אחד דעבודה זרה והשני דעבירה לכך היו שוים בכל דבר במראה וקומה כי אין הבדל ביניהם וכמ"ש ולכך שעיר משתלח רומז על עבודה זרה וזהו אין בו צורך כלל ויש לשלחו רחוק רחוק למדבר מקום אשר הרגיעה הלילית אל ארץ גזרה ולדחותו ולפרקו איברים איברים רפאים בל יקומו והיות כל עניני עכו"ם תלוי בשפת ולשון מדברת גדולות וחלקות הלשון ודברי פתוי וערמה כאשר האריך בזה שלמה במשלי בנועם אמרו (ה ג ד) אשה זונה אשר מות בלשונה וארסה בין שיניה עומדת הוא מרמז על המינים כנודע (ע"ז יז) ולכך היה לשון של זהורית קשורה בין קרניו וכשנפל לצוק תחתיות היתה מלבינה להורות כי החיים והמות ביד לשון ולהיות כי מאוד הרחיקו חז"ל להתרחק מן מינות ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כי כל העוסק בו פוגם בגוף ונפש והמהרהר בו חטא בנפשו ולכך המשלח שעיר יטמא בגדיו עד ערב (ויקרא טז כו) כי כל הנוגע בו יטמא ולהיות כי גלות בבל היה בעבור עבודה זרה ולכך הבבליים היו תולשים בשערו של משלח השעיר ואמרו מהר וצא (יומא סו) כי ידעו כמה חובה שנתגלגל בעבור זה שעיר שהוא יצרא דעכו"ם ולכך היו עשר סוכות כי עשר קדושות הן ולעומתן עשר טומאות ועבודה זרה תכלית הטומאה ולכך היו מירושלים עד צוק עשר מילין וסוכות והיה על כל מדרגה סוכה שהיא תורה שהיא מגינה מפני מינות כמ"ש לעיל ותורה היא הסוכה ולכך היו עשר סוכות כי היה למול עשרה מדרגות עשרה סוכות של תורה להגן ולכך אומרים לו הרי מים ומזון שהיא התורה כדכתיב (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ולכך אמרו (בערכין לב ע"ב) כי ישבו ישראל בסוכות בימי עזרא דהיינו דבטלו יצר הרע דעבודה זרה ואמרו הדבר בסוכה כי סוכה מורה על תורה והוא המבטל יצר הרע דעבודה זרה ולכך בימי עזרא וסייעתו שהעמידו רגל התורה על בוריה אמרו בסוכה וזהו שעיר המשתלח אבל יצר הרע דעבירה הוא אינו לשלחו לצוק ואין לדחותו בשתי ידים אבל צריך כל כחות שלו שהוא התאוה למשגל וזווג ואכילה ושתיה וכדומה מהתאוה זמניות הכל שיהיה לשם שמים לקיום המין לקיום העולם ולקיום הגוף שהוא עולם הקטן ולחזק כוחותיו ומזג גופו להיות בריא אולם לעמוד בהיכל המלך הוא אלהי עולם וזהו שעיר הנשחט כי צריך להחליש כחות שלו לבל יהיה גובר בכחותיו רק להחליש כחותיו ותאות שלו ומה שנשאר מהכחות יהיו לחפצי שמים וזהו מהשעיר אשר עלה עליו הגורל לה' כי מה שהוא בו מהטוב והשארית יהיה הכל לכבוד ה' ולשם שמים ולכך עלה הגורל לה' וזהו יעמד חי שהיה נשאר חי הוא לה' כדי לקיים מצותיו וכך רצונו ולכך נאמר יעמד חי לפני ה' וזהו ענין ב' שעירים ולכך עלינו החיוב למעט בתאות הזמניות ועלינו לשחוט יצר הרע כי מה שנשאר בו הוא לה' וביחוד בימים האלו עלינו למעט התאוה הזמנית ולמסור כל לב ונפש לעבודת ה' ותורתו ולעשות לזה עיקר והשאר טפל ואמרו במדרש (ב"ר צג י):