שבט מוסר · פרק נ״ב, ב׳

ובהיות שבפרקים שבתחלת הספר דברתי בהם בענין השפלות לכם סיימתי הספר בענין עצמו כדי שיהיה נעוץ תחלתו בסופו וסופו בתחלתו לפי שהשגת השלימות וקיום התורה והמצות הכל תלוי אם יאחוז האדם במדה שבה נשתבח אדון הנביאים משה רבע"ה שנא' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ועל ידה יתבנה המקדש כי היא תיקון על מה שנחרב. גם למוד ענוה מהבורא מענין המקדש אשר עזב השמים ושמי השמי' ובא להשרות שכינתו עם שוכני בתי חומר ובמקום מעט הכמות בין בדי האדן והוא כדי שילמוד האדם כל כך גדול שיהיה כך ישפיל עצמו. דע מעלת השפלות עד כמה מגיע שהיא הגורמת מציאות השלום בעולם וידוע שאין מדרגה גדולה לפני המקום כשלום עד שהוא בעצמו נקרא שלום ולא מצא כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום והעולם יסדו על השלום שהוא אחד מרגלי העולם והגורם השלום הוא השפלות שכיון שאדם אוחז בפלך השפלות שוב אינו מקפיד בשום דבר עם חברו בעולם ובזה הכל שלום באופן שהשפלות שרש להצמיח השלום בעולם וכיון שכן וכי יש דבר גדול כשפלות והענוה כיון שהיא מדה שורשית להצמיח דבר שאין גדול ממנה בעליונים ותחתונים שהוא השלום. הנה תראה רמז על מעלת השלם עד כמה הגיע דכתוב בפ' האזינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו דהנה כי שם עולה במספר שע"ו עם ארבע אותיות ושני תיבות של כולל כמספר שלום שעולה שע"ו לרמוז כשיש שלום אז ה' אקרא אבל כשאין שלום ח"ו בא אדם לשכח להקב"ה שלא לקרותו כי המחלוקת מושך את הכעס המסלק מעליו השכינה וגם עוז פניו ישונה שמסתל' מעליו צלם אלהים והשכחה מצויה ומביאו לשכח אם יש אלהים שופטים בארץ. וכן תראה בפרשת וזאת הברכה כשבא מרע"ה לברכם אער ה' מסיני בא הזכיר ענין מתן תורה שישראל קבלו התורה מכל אומה ולשון לרמוז שראוים לברכה על שקבלו התורה שנקראת שלום שנאמ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וגם היו באותו מעמד בשלום בלב אחד ועל זה ראוים הם לברכה. והגאולה תלויה בשלום כארז"ל הביאו הילקוט פ' נצבים דף תקל"ה ע"א דבר אחר אתם נצבים אימתי כשתהיו אגודה אחת וכו' וכן את מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת שנאמר ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדיו מארץ צפון כו'. ובזה שכתבנו לעיל שהקב"ה עזב השמים ושמי השמים לדור עם התחתונים והשרה שכינתו בין בדי הארון כדי שילמוד כל אדם לאחוז במדת השפלות יבא על נכון כונת מאמר חז"ל כל מי שיש בו גאוה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו ע"כ הכונה כיון שכוונתו יתברך בהשרות את שכינתו בתחתונים כדי שילמוד האדם עמנו להשפיל את עצמו הנה כיון שלא השפיל עצמו נמצא שלא הועיל בתקנתו כלום לכן אומר שאינו יכול לדור אתו בעולם אלא צריך לסלק שכינתי למעלה כלום באתי למטה כי אם כדי שילמוד ממני שפלות וכיון שמתגאה ואינו לומד איני דר אתו דמה מועיל דירתי עמו כיון שאינו לומד. ובזה יובן מאמר רז"ל הרבנות מקברת את בעליה וכולי הטעם הוא דכיון שהשרה שכינתו בתחתונים ללמד שפלות זה שנוהג ברבנות ואינו לומד צריך שבעבורו יסלק שכונתו בעליונים ונמצא זה מזיק לאחרים שאין להם ממי ללמוד לכן מה הקב"ה עושה כדי להיות כאן למטה כדי שילמדו אחרים מסלק לזה מן העולם כדי להיות כאן עם התחתונים כי הוא תברך רוצה שילמדו אחרים ולא בעבור אחד שלא למד יסלק שכינתו ויאבדו אחרים לכן ממית לזה שאינו לומד ונוהג ברבנות ויושב עם התחתונים כדי שילמדו כמדובר. הנה ראה בחוש הראות איך השפלות מציל לאדם ממות נפשו שהנה רעב כי יהיה בעיר בהיותו שפל דופק בדלתי עשירים ומשפיל לפניהם ומתפרנס וחי בעולם משא"כ מי שנוהג ברבנות שגאותו מחייבו שלא להשפיל עצמו ומת ברעב ונמצא ממית עצמו בידיו וכן מלחמה כי יבא בעיר אין תפארתם להרוג לנמוכי הרוח שמשפילים עצמם כעפר דמה גדולה קונים בהריגת פרעוש א' אלא כל מגמתם בהריגה אותם המתגאים ובוטחים בגבורתם לעמוד כנגדם הרי גאות אדם ישפלנו ויגיענו לשערי מות. וכן אין אדם דוחק ומצער אלא לגדול ממנו באומרו שאם יניחנו יתגבר עליו ומבקש המיתו נמצא הרבנות מקברת את בעליה דכיון שנוהג ברבנות מבקשים להוציאו מן העול'. הרי אפי' המלך אם ישפיל עצמו יתקיים מלכותו ואם יגאה להכביד עולו על עמו מורדים בו וראיה מרחבעם בן שלמה על שנטה לעצת הנערים להכביד בעול העם נחלק מלכותו ורמזו הקב"ה למוד זה בסדר אותיות אלפא ביתא ך' ל' מ' סדר קריאתם הם מלת כלם ואם תקראם לאחור נקראים מלך לומר אם ישפיל המלך עצמו ויחזור לאחור מלמלא תאותו למלוך בחזק על עמו יהיה עליהם לעולם מלך ואם ירצה שיעבור גזרת עולו הלאה הרי כלם יכלה מלכותו. ילמוד אדם שפלות מאברי גופו שהראש הוא מובחר הגוף ומלך עליו כי שם מקום החכמה והדעת והעקבים הם האבר יותר שפל ובזוי מהגוף כלום יתגאה הראש עליהם שלא להשגיח עליה' להניחם להלוך על הגחלים או על הקוצים וברקנים אם כה יעשה יגיע חולי או איזה נזק בהם ונפל למשכב ונמצא גם הראש נופל עמהם אך בהשגחתו עליהם אע"פ שהם שפלים לשומרם משוחה עמוקה ומכל נזק גם היא נשמרת כנודע. גם הבט וראה שאם כסף אז זהב שהם המתכות החשובים והמעולים תשחקם לעפר תזרע בה לא יעלה צמח ואם על עפר שמזבלין אותו בזבל שהוא הדבר יותר שפל ונמאס מזרע יעלה בו עץ פרי עושה פרי וכל מה שושן ופרח מחולפים בתארם ובריחם ובגוונם לברך עליהן לבורא הכל הרי הדבר השפל מצליח. והמעולה בהפך כדי שיראה האדם וילמוד לבחור בשפלות ולמאוס בגאות כי סוף השפלות מעלה וכבוד בעיני אלהים ואדם. וסוף הגאות שפלות ומיאוס ושפיכות דם וכן תראה הפצירה פיס (לימ"ה בלע"ז) משחק כל דבר קשה כברזל וכדומה וישימם לעפר דק ובספוג שהוא דבר רך אינו שולט לשוחקו וכן כל סכין חד יחתוך הכל לבד המוך שהוא רך אין שולט בו לחתכו כל זה עשה אלקים שילמוד האדם מדת השפלות כדי שיהיה קיום העולם העומד על השלום הנולד מהשפלות דכיון שאדם מחזיק עצמו שפל מתרבה השלום כי אינו מקפיד לשום דבר שבעולם ובזה אינו בא לידי קטטה ומריבה עם שום אדם בעולם. גם ילמוד האדם מהנמלה ידרוך עליה רגל אדם לא יוכל להמיתה ודקותה ושפלותה גורם שכיון שהיא מעט הכמות אין בה תפיסה שישלוט בה כף רגלו של אדם משא"כ כל דבר שיש בו בליטה ששולט בו הדריכה ומרמסתו הלא תראה האדם ברוח פיו שאין בו ממש מכבה את הנר ומהפך אור לחשך ומונע אור מכמה אנשים המשתמשים לאורו הרי דבר שאין בו ממש שולט על דבר ממש ופועל פעולה גדולה שמונע מאנשים אורה וזהו לימוד לאדם שהשפל שנחשב לאין והדבר שאין בו ממש כל יכול. גם ראה איך המשפיל עצמו קונה חיים והדבר בהפכו שהנה מלך שנטבע בנהר בכובד מלבושי מלכותו שעליו מכסף וזהב וכל אבן יקרה אם יתגאה שלא להפשיט' ולהשליכם מעליו לשים עצמו כאחד הרקים והשפלים ערום בלי לבוש יכבדו עליו מלבושיו ויטבע בנהר ויחנק ובשים עצמו ערום שוה לאחד השפלים המבוזים יכול לשוט ולצאת ונמצא עם השפלות קונה חיים עוד ראה איך החיים קשורים וגם השפלות לפי שמי שהוא שפל מקבל תוכחה כי הגאה אינו מקבל עליו עול המוסר דאגתו גורם לו לשרש בטבעו כי אין כמוהו ואיך יתכן 'טועה הוא בשום דבר ובזה מואס כל המוכיח לו וכיון שכן מואס בחיים לפי שהחיים דבקים עם התוכחה כמ"ש רבי' בחיי בריש פ' נצבים וז"ל החיים דבקים עם התוכחה והמית' דבקה עם מי ששונא התוכחה החיים דבקים עם התוכחה הוא שכתוב ודרך חמס תוכחות מוסר וכתיב אורח לחיים שומר מוסר וכתוב מרפה לשון עץ חיים יאמר כי רפואת הלשון והוא התוכחה הוא עץ החיים. והמיתה דבקה במי ששונא את התוכחה הוא שכתוב מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות יאמר כי עוזב אורח הוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחה יהיה נפשט במוסר רע ייסרנו השם יתעלה למען ישוב מדרכו הרעה אבל מי שהוא שונא התוכחה לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין כי אין לו תקנה ועל כן היה נשפט במיתה אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טוב המדות ושאתת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות ועל זה אמר הכתוב אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. המוכיח לחברו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי שהרי צדיק ורשע שני הפכים ומי שנמלט מדרך הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק לפי שמדת הרשע בקצה הראשון ומדת הצדיק בקצה האחרון וזה הנמלט ממדת הרשע הוא באמצע ומפני זה ראוי המוכיח לגלות את הנוכח כל האמת בענינינו ובמעשיו כי היא התוכח העקרית ע"כ. באופן כי החיים דבקים עם התוכחה והתוכחה אינה מקבלה כי אם מי שהוא שפל כמדובר הרי שהחיים שוכנת עם השפל שעל ידי כך הוא מקבל ושומע מוסר מכל המייסרו יהיה מי שיהיה ראה עד כמה מגיע מדת השפלות שעמה אדם זוכה לתורה אשר עם התורה זוכה לעה"ב כדאמרי' בפ' א' מתעניות למה נמשלה תורה במים ביין ובחלב לומר לך מה שלשה משקים הללו אין מתקיימים כו' אלא במי שדעתו שפלה עליו. ודע וראה כיצד התורה מתקיים במי שדעתו שפלה עליו ולא במי שהוא גאה מי שדעתו שפלה אינו מתבייש לומר לא הבנתי ואז המלמדו חוזר לו למודו עד שיבינהו. גם אם רואה לקטן ממנו שיודע יותר הוא עצמו הולך אצלו ללמוד ממנו גם שפלותו גורם שיכיר שאינו יודע וחוזר תמיד ללמוד וע"י כך התורה מתקיים בו משא"כ מי שיש בו גאות שגאותו גורם לו להעלים מה שלא הבין וכ"ש וק"ו שאע"פ שיכי' בקטן שיש בו חכמת שלמה הע"ה אינו משפיל את עצמו להלוך אצלו וגם מעלם לא יוכל להכיר בחוסר ידיעתו כדי לבקש ללמד שגאותו מפתהו דאיך אפשר שיש בו חסרון הידיעה כיון שהוא רב בחכמה.