שבט מוסר · פרק נ״ב, א׳

ישתבח הבורא ויתעלה היוצר אשר יצר את האדם בחכמה ובראו מן האדמה מדבר יותר שפל שהכל דשין בה ותקינו מבשר ודם דבר רך כדי שילמוד מעיקר בריאתו למאוס בגאוה ולבחור בשפלות כי הוא היסוד כדי שיוכל לעובדו הפך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ולכן כשנתגאו בזמן הבית גרמו חרבן שהגאות שרש לכל העונות כנודע וא"כ אינו חוזר בנינו כ"א בקנית מדת השפלות לתקן המעוות שמסבת הגאות נסתלקה שכינה מביניהם כרז"ל שאו' הקב"ה על המתגאה אין אני והוא יכולין לדור במקום א' שנא' אותו לא אוכל כו' ולכן צריך לאחוז במדת הענוה כדי שתחזור השכינה כי אינה שורה כ"א על מאנין תבירין שנאמר את דכא ודרשו רז"ל אני את דכא. והנה כדי שתכנס במדת העונה והשפלות ולא תתגאה בא איזה מעלה לידך שים נגד עוניך ענין הסולם שאם תטה אותה ותשפילנה תוכל לעלות בה ואם תעמידה בקומתה לא תוכל לעלות ואם תפציר לעלות תחזור לאחור ותכול ארצה ותמות כך בבא דבר של מעלה לידיך דרוך עליה והשפל אותה בעיניך ואל תתגאה בה ובזה תוכל ליכנס ולעלות באותה מעלה ותחיה ולא תמות דכיון שהמעלה דבר שפל בעיניך לא תבא להתגאות עמה ותוכל להתקיים. גם ראה ב' דברים אשר מהם תלמוד לקנות מדת השפלו' שים תמיד בין עיניך שאם תאריך זמן לעמוד על רגלך ימס לבבך כמים ותתעלף ותפול לארץ ותחלה לא כן אם תשפיל קומתך לישב או לשכב שתמצא מרגוע לנפשך ותקנה בריאות באבריך. הרי שבהתרומם עצמך לעמוד בקומה זקופ' המות מסבבך ואם תשפיל קומתך להיות יושב החיים עמך הדבר הב' אם תמצא על הארץ נופך ספיר כלום תוכל לקחתם אם לא תשפיל קומתך לתפוש בהן הרי שבהשפיל עצמך אתה זוכה להן.