שבט מוסר · פרק כ״ב, ג׳

גם כדי שימנע האדם עצמו מלחטוא, יחשוב בדעתו שכשם שאם יגיע לו מכת חרב וכדומה, מרגיש צער גדול, ולכן משתמר עצמו שנגע לא יקרב באהלו. כך אין ראוי שיעשה הוא עצמו צער זה לחבירו, כיון שמכיר בגודל הצער. על דרך ואהבת לרעך כמוך. והנה כיון שאם ירעב או יוכה, מצטער מאד, איך יעשה כך אל חבירו. שהנה בחטאו, רעב כי יבא בעיר, דבר כי יבא, והן כל חולי וכל מכה, כי בחטאו נתפסים כולם בכל הרעה הבאה כיון שכל ישראל ערבים זה לזה. ובשומו כך נגד עיניו תמיד, שבחטאו מזיק לחבירו, מה שאינו רוצה לעצמו יפרוש מלחטוא, ואם יחטא יחזור מיד לתקן הנזק שגרם, כדי שלא להזיק לאחרים כאשר אינו רוצה לעצמו. והוא ע״ד שפירשו המפרשים ז"ל על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ירצה כשבא לתת לעני, יחשוב בנפשו שאם הוא עני ויתנו לו מעט מצטער הרבה, ובזה ירבה במתנות לתת די מחסורו אשר יחסר לו, אפי׳ סוס לרכוב עליו אם היה למוד בזה. וזהו את העני עמך. כלו׳ יקח העניות לעצמו, לחשוב אם הוא יהיה עני, ירצה שירבו לו במתנה כמדובר, ובזה ירבה לתת וכו׳. ועל זה אמרו חכמים ז׳׳ל, דכל התורה כולה תלויה בואהבת לרעך כמוך. מאי דסני לך לחברך לא תעביד. דכיון שאין עושה לחבירו מה שאינו רוצה לעצמו, מונע עצמו מלחטוא כדי שלא תבא רעה לעולם על חטאו ונלקים כולם, והוא דבר שאינו רוצה לעצמו. נמצא שבואהבת לרעך כמוך תלויה כל התורה, שע״י כך אינו עובר על דבר מן התורה, ומקיימה כדי שיבא לעולם טוב ולא רע, דבר הרוצה לעצמו כמדובר, ילמוד אדם מחיה אחת שעורה טוב מאד, ובראותה עצמה בעת מיתתה עומדת על אם הדרך, מקום שעוברים שם ב״א, ומתה שם כדי שימצאו אותה ויהנו מעורה. ולמה לא יהיה יתרון אל האדם שהכל נברא בשבילו, שיהנו ממנו בחייו ובמותו. שבהיות האדם עובד האלהים מגין על דורו בזכותו, שנזונין בעבורו. על דרך שאמרו רבותינו זלה״ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו׳. וגם במותו מתפלל על החיים והקב״ה עושה בעבורו. כדאיתא בזוהר אלולי תפלתם של המתים על החיים לא היו קיימים. גם כשהחיים מזכירים הצדיקים המתים בעת צרתם, הקב״ה עושה בשבילם, שהרי במעשה העגל אמר מרע״ה בתפלתו, זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו' ונענה. ואם חס ושלום ימות אדם חייב, מה יענה ליום הדין, שהחיה טוב ממנו, שהרי החיה יש הנאה ממנה במותו, מה שאין כן ממנו לא בחייו ולא במותו. ילמוד אדם מן הזמירה וויגאר״ה בלעז, שלא להפסיק פיו מעסק התורה, ולהלל ולזמר להקב״ה בלתי הפסק, ואע״פ שימות בעמלו, על דרך אדם כי ימות באהל. שהרי הזמירה בימי הקיץ משוררת באילן בלתי הפסק עד שמתבקעת כריסה ואינה חוששת על מיתתה כדי לזמר, ואף על פי שאינה מקבלת שום שכר על זה. כ״ש וק״ו שלא יפסיק אדם פיו מעסק התורה, ואף על פי שימות לא ישים לבו על זה, בערך דיש לו שכר בעמלו. וכמו שמבואר אצלי בחבור של הדרושים שחיברתי על מאמר חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳. דקשה לכאורה שעינינו הרואות שאדם החושש בראשו אף על פי שיעסוק בתורה אין כאבו עובר ממנו, ואיך אמר חש בראשו יעסוק בתורה כאלו בעסקו בתורה כאבו מתרפא, ואינו כן שעינינו רואות שאין הכאב עובר ממנו. אלא הכוונה לומר שאין עת שיכול האדם ליפטר מן התורה אפי׳ כשהוא חולה. וזה הוא חש בראשו יעסוק בתורה, כלומר אע״פ שיהיה לו מיחוש ראש יעסוק בתורה, וכן חש בכל גופו. ובעשותו כך שגם בשעת המיחוש והכאב עוסק בתורה ואינו חושש, רואה השם בצערו ומרפא אותו, שנאמר רפאות תהי לשרך וכו׳. אך אפי׳ בשעת החולי אין צריך להפסיק מזמר התורה, ק״ו מהזמירה שאינה חוששת על מיתתה כדי לזמר. ופי׳ החכם השלם כמהר״ר ידידיה אבולעפיה נר״ו בזה דע״ז כוון דהמע״ה בפסוק זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. כלומר הייתי כזמירתא לומר בלימוד חקיך בלי הפסק ולא חשתי על חיי כזמירה זו. והנה דורשו לשבח ונכון. וזהו שארז"ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כלומר אפי׳ הדברים שתראה שהן מותר בעולם, כגון יתושים ופרעושים וכזמירה וכיוצא בה, דע שהרי הם בכלל הבריאה, כארז׳׳ל במדרש. ובראם לכבודו שילמדו מהם לירא את השם הנכבד והנורא ולעבדו ולדבקה בו. על דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. שכמה דברים נלמד מהם כנזכר ברז"ל וכענין הזמירה כנזכר. גם אל ישים אדם לבו על שמשתנים פניו ומשחירים בעסק התורה והמצות, וכארז״ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן משחיר פניו עליה, דכתיב שחורות כעורב כו׳. בערך שע״י צער זה קונה אריכות ימים וזוהר וקירון פנים בעולם שכלו טוב שכלו ארוך. ילמוד מחיה א׳ שיש שביצים שלה מועילים לרפואה וכשרודפים אחריה ללוכדה בעבור הביצים יודעת שע׳׳ז רודפים אחריה, מה עושה עוקרת אותם בשיניה בעת הרדיפה ומשלכת אותם, ובזה נמנעים מלרדוף אותה וניצלת החיה בזה. הרי חיה זו אינה חוששת לצער השעה וסובלת אותו כדי לקנות חיים, כ״ש וק״ו שאין לאדם לחוס על צער השעה, עסק התורה והמצות כדי לקנות חיים ארוכים ותענוגי הנשמות בעולם שכלו טוב וארוך. ילמוד ג״כ מהשועל שהוא מלא ערמות וחתבולות לבקש מזונותיו ולשמור חייו להציל את עצמו מיד כל רודף אותו ומבקש מיתתו, והוא חכם וערום לעמוד על שמירתו. גם האדם ילמוד ממנו להיות ערום ביראה, חכם במושכלות אלהיות. יחשוב תחבולות כיצד יבא לידו קיום כל מצוה לשמור חייו שלא יפול ביד מלאך המות. ילמוד האדם מן הדבורה שמהפכת העשב בפיה לדבש מתוק, ומשליכה בפיה בכוורת להנאת העולם. שאם היתה מוציאה דרך בית הרעי היתה אסורה משום היוצא מן הטמא טמא (עיין בכל בו). כ"ש וק"ו שיש כח באדם על ידי עסק התורה להפוך בהבל היוצא מפיו המר למתוק, להפוך מדת הדין למדת רחמים, להמתיק הדינין ושיהנו כל העולם ממתקו ודבשו. ולכן הקב"ה משבח לכנסת ישראל כשהם טובים, נופת תטופנה שפתותיך כלה. שעל ידי השפתים ששונים בתורה ממתיקין הדינים כדבש ונופת צופים, ומושך הנאה לכל העולמות. ופי' החכם השלם כמהר"ר ידידיה אבולעפייא נר״ו שנלמוד גם מהדבודה שאינה מוציאה הדבש דרך בית הרעי מקום טמא, שיהיה תורתו בטהרה כדי שילמדו ממנו תורה. כארז״ל על פסוק כי מלאך ה׳ צבאות הוא. אם דומה ת״ח למלאך השם תורה יבקשו מפיו ואם לאו לאו. גם יש ללמוד אפי׳ מהנחש הרשע המקולל - לעבודת הבורא, שהרי הנחש טורח להזיק אע״פ שאינו מגיע לו שום תועלת, כארז״ל אומרים לנחש ארי טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך כו׳. כ״ש וק"ו בן בנו של ק״ו שראוי לאדם שיטרח להמשיך תועלת לו ולכל העולם, שהוא זוכה לשכר הצפון, ובשבילו ניזון העולם כנודע. ואם ח״ו יקלקל מעשיו, מזיק לו ולכל העולם, ואז הוא יותר רע ומר מן הנחש הארור. לפי שהנחש כשמזיק לאחרים אע״פ שאין לו תועלת גם נזק אינו מגיע לו. לא כן האדם המקלקל דרכיו שמגיע נזקו לזולתו ולעצמו, שנמצא מלבד שאין לו תועלת גם הגיע לו נזק רב ועונש קשה שמאבד שכר עוה״ב ונידון במשפטי גיהנם, וכמה מהביוש מגיע לרשע ביום הדין בהיותו גרוע מהנחש שאין לו תקנה, כארז״ל כלם מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש. גם אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמוד או איזה חדוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו דזהו מביאו לטרוח לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חדושים גדולים וסודות נפלאים, ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחדושי תורתו עד שיעשו גנות ופרדסים. ילמוד מן הזורע זרע קטן כחרדל, זורעים אותו ונעשה אילן גדול השרשים וענפים ועלין ופירות ונוטעים מענפיו נטיעות עד שנעשים גנות ופרדסים לרוב. ומי גרם לכל זה, שלא הקטין האדם הזרע בעיניו לבזותו ולפרקו להשליכו, אלא נתגדל בעיניו וזרעו ושמרו עד שגרם לכל זה, כך החדוש בתורה אפילו קטן הוא בזריעה כמדובר, והדבר מובן. ומה טוב ומה נעים כל חדוש שיחדש האדם בתורה, אפי׳ חדוש קטן להעלותו כרגע על הספר בדיו למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחו. כמו שראיתי בהקדמת ספר אחד שאדם שאינו כותב חדושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד לתת דין וחשבון על זה. משום שאומרים לו בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים אפי׳ עד חצי פרוטה, אומרים לו וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה לשכוח לאבדה מחדוש של תורה אפי׳ שיהיה קטן. לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח ואפילו חדוש קטן. ונראה דזה שארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה תלמודו דייקא שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, וכיצד שכתבו, שעל ידי כך אינו נשכח אותו חדוש מן העולם ומוליכו בידו במותו, וזהו ג״כ כוונת התנא כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש, וכיצד לא ישכח, יכתוב אותו על הספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחדוש אפילו קטן לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול, והוא משל לאבנים הקטנים שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין, ונמצא שהאבנים הקטנים גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך ע׳׳י חדוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשימות שע׳׳י חדוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חדוש אפי׳ קטן. וגם אין לבזות משמוע חדוש קטן שהכל בכלל תורה הוא. ילמוד אדם מן החתול לעשות אופנים שלא ליפול ביד נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות. אלא יעשה אדרבא שהנחש ימסור בידו. הרי החתול כשרואה נחש חופר חפירה בארץ שיעור אורכו ואח״כ מתחיל לעמוד נגד הנחש להורגו ומתחיל להכותו בצפורניו. וכראוהו שהנחש רץ כנגדו מיד מתפשט בתוך החפירה באופן שאין הנחש יכול להתקשר בו, ודוחקו להמיתו ומשם מן החפירה מכה בו בצפורניו עד שמחלישו וממיתו. כך יבקש האדם תחבולות כשׂכים בצדו, להנצל עצמו מיד הנחש הוא יצה״ר. דכשם שיש תחבולה להמית הנחש הידוע הבא משורשו, כך יש תחבולה לעקור השורש עצמו הוא נחש הוא יצה״ר ע״י התורה וקיום מצותיה, ובהזכרת יום המיתה כארז״ל, והקב״ה בעבור חסדיו ורחמיו הרבים ירחיקהו ממנו אמן.