שבט מוסר · פרק כ״ב, ב׳

הנה כדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה אדם עצמו לאחת מן האבנים היקרות הסגלויות דמצד הגוף החומרי שלו הוא כאבן עצמה, דסוף סוף אבן דומם היא, אין בה לא טעם ולא ריח. ומצד נשמה הטהורה שבו הוא כסגולת האבן היקרה שיש אבן סגולתה להחכים הנושא אותה עליו. ויש אבן שגורם הצלחה לכל נושא אותה כנודע מחכמי המחקר בסגולת האבנים היקרות. (עיין ברבינו בחיי ז"ל באבני האפוד). ובזה בבא יצרו לפתותו שיחטא ויעשה מה שלבו חפץ ולא יגיע לו מהעונש כיון שנשמתו ממקום קדוש חוצבה מתחת כסא הכבוד, והוא סגולה יקרה, איך יתכן שיפול בה עונש החרפה והכליון באומרו לו כן יתן דעתו אל הגוף דסוף סוף אבן דומם הוא ובאבן יפול השבירה וההפסד. ואם יבא לפתותו שלא לקיים שום תורה ומצוה כיון שהוא גוף עפר אבן דומם ומה שכר יכול להגיע לאבן. יתן האדם דעתו לסגולה הגנוזה באבן כמדובר שהיא בחינת הנשמה שבו שהיא חשובה ויקריה מעותדת לקבל שכר. ובזה פי' מוהר"ש אוזידה ז,ל על משנת עקביא כו' הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת מטפה סרוחה וכו'. דלמה תנא ודר מפרש. דהוי ליה למימר מיד מאין באת בטפה סרוחה. אלא שחילק לרמוז על צד הגוף ונשמה, שאם יבא לחטוא באומרו שנשמתו ממקום עליון ולא יגיע לו עונש יחשוב שבא מטפה סרוחה. מה מעלה יכול להשיכ בקיום דתורה, יחשוב שנשמתו ממקום קדוש. וזהו דקאמר תחלה סתם מאין באת, לרמוז על הנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד. תראנו משם יותר מפורש.