שבט מוסר · פרק ב׳, ז׳

גם שא נא עיניך וראה מה שכתב הסמ"ג ז"ל (דף י"א ע"ד) על פסוק השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. במצותה כתוב וז"ל: אזהרה בענייני גאוה וענוה, שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא ואומר בפרשת ואתחנן, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וכו'. וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך, פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא שיש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה כתיב, הלה' תגמלו זאת וכו'. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ואיך לא תגמלהו בטובה ושבח הכתוב הענוה, שנאמר והאיש משה עניו מאד. ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ונאמר עקב ענוה יראת ה'. ודרך שתשרה שכינה על הענוים, שנאמר אשכון את דכא ושפל רוח. ודרשינן במסכת סוטה שכל המשפיל עצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת, שנאמר לב נשבר ונדכה וכו'. ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב"ה וממלא רצונם, ואע"פ שלא התפללו עליה, שנאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות, כלומר מה שחושבים בלבם. צאו וראו מה שפירש דוד מלך ישראל, ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה, כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו, לכך היה שפל לפני המקום שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו, כמו שאמר למיכל והייתי שפל בעיני ולפני אנשים, כשקלל אותו שמעי בן גרא אמר הניחו לו, וכל זה גרמה לו הענוה היתירה. והאריכו רז"ל בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה שנקרא תועבה, כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולא יראו בנחמת ציון, כדכתיב כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא ר"ל עם עניו, וכן תרגם יונתן עם ענוותן. ואומר בספר משלי גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ואמרו רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, ומותר האדם מן הבהמה אין - כי אם מקום עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות נחת רוח עכ"ל.