שבט מוסר · פרק ב׳, ו׳

תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם, ומה גם למתקדשים ומתוועדים אל החנות, כי יקראו איש את רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן נצב על עין המים באמור אליו, לך נרוה דודים עד הבוקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים, כי במה יודע איפוא, כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש, כי כוס בידך מלא מסך אך שמריה אשתה למען בריתך, וגם עליך תעבור כוסי רויה ולקחתי מנחתי מידי למעני, ויהי הקשר אמיץ ביני ובינך אהבת עולם מעתה ועד עולם, כי נזכור אני ואתה יושבים צמדים שותים במזרקי יין, כוס מלא ברכת ה' מלא הין, וגם אתה אלי על הין הין, ופי פערתי ואשאפה פעם אחד ולא אשנה כי לזאת יקרא חפצי בך, וגם אתה קבעת כוס חמתי שתית מצית, ומי כמונו רעים אהובים אהבת עולם לא תשכח ויקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם, ויחמו בבואם לשתות, שתו ולעו וירום לבם, ויהיו כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעינו כמלך, כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר, ובגובה לבו ישתרר גם משתרר על השתיה כדת, גבורים לשתות יין. והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צדה ברך יברך, כי יראה על כל כוס וכוס תילי תילים של ברכות, זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף כה לחי, תעמוד אחי בשמחתך ביום חתונתך, וזה ישיבהו ויאמר גם את בדם בריתך וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם, אך במרעיתם וישבעו יצא לבם, ויחלו לשתות בכלים מכלים שונים רבים ונכבדים מהראשונים, וימלאו את כליהם כאשר יכלו שאת עד יגר מזה, ואז יתהלל המתהלל באמת באמור מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה ורחבה, ובמדה שאדם מודד בו מודדין לכל אחד מהמסובין עד יצא מאפם, ומכל היוצא מפיהם, כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואזי למי, אוי למי אבוי, זה נופל כשוכב בלב ים וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו - עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה וימירו את כבודם כפי חזיר בצואה עוברת, ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום, והן זאת רעתם כי מר הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו - בגזל ועריות, כי ממשוך איש ביין את בשרו - יבא עד ככר לחם וילסטם את הבריות, כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו', וגם לץ היין הומה זימה כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה, כי בהשליך נפשו אחרי גוו נמשל כבהמות נדמו וכו' עד יחדיו ירננו, כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות, ומה ירמזון עינים אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם, כי מי שלח ידו ביין ונקה, כי אבינו הראשון חטא בו כאמרם חז"ל, גפן היתה וכו' סחטה ענבים ונתנה לו, וימת הוא וכל זרעו, ונח מצא חן בעיני ה' ופשע ביין ונאשם, ואצילי בני ישראל (בני אהרן) שתויי יין נכנסו, עברו ונענשו, ומורם מהם כיוצא בהם. והן אמת כי אשר שתו וישכרו בימים ראשונים אשר היו לפנינו כאשר נכון היה הבית וארמון על משפטו, וחטאתם לא כבדה מאד כי רוב טובתם התעה אותם, ועל כן רבים שתו נימא, אך עתה כי הנה בעונותינו הרבים רבים ישתו לא נימא, כי אל ישמח ישראל אל גיל כעמים כו' כי יראה כי אזלת יד, כי נפלה עטרת ראשינו וגלינו מארצנו ושכינת עוזנו בקרב העמים, ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות ברע ובושת הפנים כיום הזה, כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. ואף לזאת יחרד כל לב, כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו יין להתהולל בו. ומי האיש אשר הוא יהודי ולו דמוע תדמע עינו לילה מאין הפוגות, כי עיניו רואות וכלות עכו"ם אשר הבל המה, מעשה תעתועים מינייהו היא מלכי ואפרכי ועבדי השם אשר לו הגדולה ואין זולתו כי יוצר הכל הוא, נתונים תחת און עובדי כוכבים ומזלות, ומבטן מי יצתה הרעה הגדולה הזאת אם לא מרוע מעללנו אנחנו ואבותינו, כי מידינו היתה שפחה כי תירש גבירתה, ולו חכמו נשכילה זאת, קרענו את בגדנו ונלבש שק ואפר, ונצא בתוך העיר ונזעק זעקה גדולה ומרה עד פור התפוררה אדמתינו וגוייתנו, ויקרא זה אל זה ויאמר לכו ונשובה אל ה' בצום ושק ואפר, ואל תתן פוגת לו עד יכונן ועד יקים את סוכת דוד הנופלת, ולא די שלא יעשה כן, כי אם שתחת היותם כאבלים כל ימיהם, ולבלתי מלא שחוק מפיהם, הלא יאמרו נקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, ולא יאמרו איה ה', היש ה' בקרבנו אם אין. כי עונותינו היו מבדילים בינינו ובין אלהינו, הלא נכלם כי אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, ואבחר דרכי ואתנה שכר לאובד ויין למרי נפש, ואשבה משומם ואבכה בצום נפשי, ואפר כלחם אוכל ושקווי בבכי משכתי עד ישקיף וירא ה' משמים, לתקן עולם במלכות שדי וישמח ה' במעשיו וישראל ישמח בעושיו עכ"ל.