פלא יועץ · פרק כ״ב, ד׳

ורעה זו להיות אוכל ושותה בלא ברכה מצוי יותר בין הנשים, שאינן בקיאות במלי דברכות ואוכלות ושותות בלא ברכה, כנשים המצריות העבריות. ומצוה זו מטלת על אבות הבנות, והבעל מצוה על אשתו ללמדה, שהרי אמרו (שו"ע או"ח סי' קסט, סעיף ב) שאסור להאכיל למי שיודע בו שאינו מברך, והאיש נענש על אנשי ביתו, ולכן מחיב ללמדה או להשכיר לה מלמד. וזה כלל גדול, שאל יחוש האדם על הוצאה, ואל יחשב לאבוד זמן מה שמתעסק בענינים אלו ללמד את העם ואת בני ביתו דעת ולזכותם וכדומה, כי מה לנו מזמן וממון אם לא לעשות בו רצון ונחת רוח ליוצרנו, ופעמים שבטולה של תורה זהו קיומה, על דרך דכתיב (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. אשרי השם ארחותיו לעשות דבר בעתו על מתכנתו. וראוי להשתדל בכל עז ולחפש בספרים או לשמע מפי סופרים ולרשם בכתב נסח הברכות ודיני הברכות שאינו בקי בהם עד שירגיל ויהיו שגורות בפיו. וכן ראוי להשתדל להיות בא באנשים, שיהיה בקי בברכת חתנים וברכת בעל הבית וכדומה. ומה מאד צריך לזהר בברכת הלבנה, שהיא הקבלת פני שכינה. ובאמת אמרו (ברכות נ א ירושלמי שם כ"א, ה"ח) מברכותיו של אדם נכר אם הוא יודע ספר או אם הוא בור. ומה טוב לגבר שישתדל לידע פרוש המלות בברכות שהוא מברך, ויתן לב לכון בברכות שהוא מברך, שהרי אמרו (מדרש שמואל אבות ב טו ועיין בהקדמה לסידור יעב"ץ) תפלה או ברכה בלי כונה כגוף בלא נשמה: