ויחרד האיש מלתן דבר לתוך פיו בלא ברכה, שאם הגוזל את המלך אחת דתו להמית, על אחת כמה וכמה הגוזל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. וגם המועל בקדש חיב מיתה, והרי אמרו שהנהנה בלא ברכה הוא כאלו מועל בקדש וכאלו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל (ברכות לה, ב). ועוד אמרו, שהמאכל והמשקה הם מזון הגוף, והברכות הם מזון הנפש, שגורם שישרה שפע קדשה על האכילה ועל המשקה. וזהו כונת הכתוב (דברים ח ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וזהו נמי "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג כה). ובאמת אלו האוכלים ושותים בלא ברכה לולא שנדונם לכף זכות שההרגל נעשה להם טבע עד שאינם זוכרים שצריך לברך, היו ראויים לענש גדול, כי מה טרח ומה הוצאה צריך לומר ברכה קצרה ולברך על הטובה אשר ה' אלקינו נותן לנו, דבר הנוהג אצל כל הדיוט שימלא פיו תהלתו ויהללו על כל מין טובה שמקבל ממנו. ונוסף גם הוא שאלקינו מרחם למצוה יחשב לנו מה שאנו מברכים אותו, וקובע לנו שכר על הברכה טובה וברכה, היש חך מתוק מזה, בודאי מי שאינו רוצה לברך, אין זה כי אם רע לב. וראוי לאדם שיהא זהיר מאד ועומד על המשמר שלא לשכח מלברך, עד שירגיל באפן שלא יתפתח פיו ולא תקבל שיתנו דבר לתוכה בלא ברכה, כי כשם שאמרו (סוטה לח ב) כל המברך מתברך, כל קבל דנא מי שאינו מברך גורם קללה לעצמו:
פלא יועץ · פרק כ״ב, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.