אורחות צדיקים · פרק כ״ה, ט״ז

עוֹד יֵשׁ רָעָה בְּלָשׁוֹן הָרַע: כִּי הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ אָז הוּא מִתְגָּאֶה, וְיִרְאֶה עַצְמוֹ צַדִּיק בְּעֵינָיו, כִּי יַחְשֹׁב: ״פְּלוֹנִי עָשָׂה כָּךְ וְכָךְ, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי!״ נִמְצָא שֶׁהוּא מִתְגָּאֶה, וּמַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. וְאִלּוּ יַעֲשֶׂה מִצְוָה וְהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ - הָיָה רַע מְאוֹד, כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה גְּדוֹלָה בְּלָשׁוֹן הָרַע וּמַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. וְאִם אָדָם מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל הַיְּתוֹמִים וְעַל הָאַלְמָנוֹת, אָז עָנְשׁוֹ עוֹד יוֹתֵר; כִּי בְּלָאו הָכִי הֵם מִצְטַעֲרִים, וְהוּא מְצַעֵר אוֹתָם יוֹתֵר.