אורחות צדיקים · פרק כ״ד, ט׳

הַשְּׁלִישִׁי: חָנֵף הַמְשַׁבֵּחַ רָשָׁע בְּפָנָיו, וְאוֹמֵר לוֹ: כַּמָּה אִישׁ נֶחְמָד וְאָדָם טוֹב אַתָּה! אַךְ אֵינוֹ מְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בָּרַבִּים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָרַבִּים לְמוֹקֵשׁ. גַּם זֶה הֶחָנֵף גָּדוֹל עֲווֹנוֹ, דִּכְתִיב (משלי יא ט): ״בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ, וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ״. כִּי כְּשֶׁיְּשַׁבְּחֶנּוּ יַאֲמִין לוֹ, וְיַחְשֹׁב שֶׁהוּא טוֹב, וְיָרוּם לִבּוֹ וְיִתְגָּאֶה, וְלֹא יָשׁוּב. כִּי כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק, כְּשֶׁמְּשַׁבְּחִים אוֹתוֹ, יֹאמַר בְּלִבּוֹ: אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן הוּא! וְזֶה נִשְׁחַת בַּחֲנִיפוּתוֹ שֶׁל זֶה.