אורחות צדיקים · פרק כ״ג, ה׳

לְכָךְ אָנוּ מִתְפַּלְּלִים: ״וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת״ - שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּל עֲבוֹדָתֵנוּ בַּאֲמִתּוּת, וּלְהַאֲמִין בְּלֵב וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, וְלֹא מִפְּנֵי אֲנָשִׁים וְלֹא בִּשְׁבִיל מָמוֹן אוֹ רְעוּת רוּחַ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כב כג): ״אִם תָּשׁוּב עַד שַׁדַּי, תִּבָּנֶה״ - שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה חוֹצֶצֶת בֵּינְךָ וּבֵין שַׁדַּי, אָז תִּבָּנֶה בְּבִנְיָן חָזָק בְּזֹהַר הַשְּׁכִינָה. לָכֵן אָמַר דָּוִד (תהלים טו א-ב): ״יְיָ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפוֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ״ - וְלֹא אָמַר ״דּוֹבֵר אֱמֶת בְּפִיו״, אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת תָּקוּעַ וְקָבוּעַ בְּלֵב הָאָדָם. לְכָךְ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּשֶׁהָיָה לָהֶם מִקַּח - הָיוּ נוֹתְנִים אוֹתוֹ לַקּוֹנֶה כְּפִי הַסְכָּמַת לְבָבָם, אֵיךְ שֶׁהָיוּ מַסְכִּימִים לִתֵּן; אֲפִלּוּ אִם הָיָה הַקּוֹנֶה רוֹצֶה לְהוֹסִיף - לֹא הָיוּ רוֹצִים אֶלָּא כְּפִי הַסְכָּמַת לְבָבָם. אָדָם חָשׁוּב הַהֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה לְדַבֵּר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, אִם קִבֵּל עָלָיו בְּמַחְשְׁבוֹתָיו לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד - יִכְתֹּב אוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶנָּה וְלֹא יַחֵל דִּבְרֵי מַחְשְׁבוֹתָיו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ - יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וְיַתִּיר לוֹ מַחְשְׁבוֹתָיו. וִיהַדֵּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ כְּלוּם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יוֹצִיאֵם בְּפִיו.