אורחות צדיקים · פרק כ״ב, ג׳

וְיֵשׁ בְּעִנְיַן הַשֶּׁקֶר תִּשְׁעָה חֲלָקִים: הָאֶחָד: הַמְּכַחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּהַלְוָאָה, אוֹ שֶׁהֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת. וְיֵשׁ בָּזֶה הַשֶּׁקֶר שְׁנֵי עֳנָשִׁים: הָאֶחָד מֵחֲמַת הַשֶּׁקֶר, כִּי הַשֶּׁקֶר אֲפִלּוּ בְּלֹא נֶזֶק הוּא תּוֹעֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו טז-יט): ״שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ, וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ: עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר..., יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים״. וְאוֹמֵר (שם ח יג): ״וּפִי תַּהְפּוּכוֹת שָׂנֵאתִי״. הָעֹנֶשׁ הַשֵּׁנִי מֵחֲמַת הַנֶּזֶק שֶׁהִזִּיק לַחֲבֵרוֹ.