אורחות צדיקים · פרק כ״ב, י״ז

וּבְמַסֶּכְתָּא: אִם שׁוֹאֲלִין לוֹ אִם שְׁגוּרָה בְּפִיו הַגִּרְסָא, מִדַּת עֲנָוָה הִיא שֶׁיֹּאמַר ״לֹא״. וּמִטָּה: אִם שָׁהָה לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, וּשְׁאָלוּהוּ לָמָּה שָׁהָה - יִתְלֶה בִּדְבָרִים אֲחֵרִים (בבא מציעא כג ב). וּבְכָל אֵלּוּ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לְשַׁנּוֹת, אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר הוּא טוֹב יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיְּשַׁקֵּר. כְּגוֹן אִם שׁוֹאֲלִין לוֹ: ״יוֹדֵעַ אַתָּה מַסֶּכְתָּא פְּלוֹנִית?״ יָשִׁיב: ״וְכִי אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ?!״ וְאִם יוּכַל לְסַלֵּק הַשּׁוֹאֵל בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר - הוּא טוֹב מְאוֹד.