אורחות צדיקים · פרק כ״ב, ט״ז

וּפְעָמִים שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לְשַׁקֵּר, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ (יבמות סה ב). וְכֵן מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ הַכַּלָּה לִפְנֵי הֶחָתָן שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵּן (כתובות יז א). וּבְאֻשְׁפִּיזָא: אִם בַּעַל הַבַּיִת הֵיטִיב לוֹ, אַל יֹאמַר בִּפְנֵי רַבִּים: ״כַּמָּה טוֹב פְּלוֹנִי שֶׁנִּתְאָרַחְתִּי בְּבֵיתוֹ! כַּמָּה כָּבוֹד גָּדוֹל עָשָׂה לִי!״ - פֶּן יָבוֹאוּ רַבִּים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כז יד): ״מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים - קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ״ (ערכין טז א).