אורחות צדיקים · פרק י״ז, ב׳

הַנְּדִיבוּת הִיא הַמִּדָּה אֲשֶׁר יַגִּיעַ בָּהּ הָאָדָם לְמַעֲלוֹת גְּדוֹלוֹת. וּכְשֶׁהַנְּדִיבוּת עַל דֶּרֶךְ טוֹבָה - אָז הִיא מְשֻׁבַּחַת מְאוֹד, וּבָהּ יַגִּיעַ אֶל מַעֲלוֹת רַבּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח טז): ״מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ, וְלִפְנֵי גְּדֹלִים יַנְחֶנּוּ״. כִּי בַּעֲבוּר מַתְּנוֹתָיו - יֹאהֲבוּהוּ מְלָכִים וְשָׂרִים וְכָל אָדָם. וְאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי אַהֲבַת הָעוֹלָם כְּמוֹ הַנְּדִיבוּת, וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא יַגִּיעַ לוֹ גְּמוּל טוֹב עֲבוּר מַתְּנָתוֹ.