קב הישר · פרק ע״ז, ט׳

עַל כֵּן יִרְאֶה הָאָדָם וִיצַיֵּר בְּנַפְשׁוֹ, כַּמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם הַבְּרִיּוֹת: וּמָה הַמָּסוֹר הַזֶּה, שֶׁלֹּא חָטָא אֶלָּא בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו, שֶׁהָיָה מְדַבֵּר דַּלְטוּרִין עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - בֶּעָווֹן הַזֶּה נַעֲשָׂה רוּחַ; וּמִכָּל שֶׁכֵּן הָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה בְּפֹעַל, עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת אוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, אוֹ הַמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמָה הָאִשָּׁה הַזֹּאת, שֶׁהָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּמִצְוַת הֲכָנַת מָזוֹן לְשַׁבָּת, וְעַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מְזַמֶּרֶת זְמָרִים שֶׁל נִבּוּל פֶּה בָּא אֵלֶיהָ הָרוּחַ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִי שֶׁחָטָא בְּפֹעַל, אֲזַי יֵשׁ רְשׁוּת לְהַמַּזִּיקִים וְהָרוּחוֹת לְהַזִּיק לוֹ.