קב הישר · פרק ב׳, ה׳

וְהִנֵּה הַמַּגִּיד לְהָרַב בֵּית יוֹסֵף, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, נָתַן עֵצָה הוֹגֶנֶת לְהָרַב, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא הָאָדָם לִידֵי חֵטְא זֶה: יְצַיֵּר הָאָדָם כְּאִלּוּ דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו עוֹמֶדֶת לְפָנָיו. וְהֵבִיא רְאָיָה מִיּוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁבִּקֵּשׁ לִשְׁכַּב עִם אֵשֶׁת פּוֹטִיפֶרַע, וְנִזְדַּמֵּן לְפָנָיו דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו, וּפָרַשׁ יוֹסֵף מֵהַחֵטְא. וְעוֹד רֶמֶז בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה: "דֶּשֶׁא עֶשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע" (בְּרֵאשִׁית א, יב). דֶּשֶׁא הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת - דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו, הוּא עֶשֶׂב, שֶׁהוּא טוֹב לְמַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְלֹא לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, כִּי אִם בְּמִינוֹ דַּוְקָא.