חובת התלמידים · פרק ט׳, י״ד

בכלל יש להתאונן על שבעתים הללו כנו את הכעס בשם חולשת העצבים ‏(נערוועיש),‏ ובשביל זה מתפטר האיש כבר לבטל את רעת מדה זו,‏ לאמר חולשת הגוף היא ולא מדה רעה היא אשר בו תלוי׳.‏ הן אמת שגרוי העצבים מעורר את הכעס,‏ אבל נתבונן נא למה זה באינו יהודי כשמתגרה כעסו על מי,‏ מוכן אף לרצחו נפש,‏ והיהודי הנמוך יכהו,‏ והיותר זך לא יהרוג אף לא יכה,‏ רק יקצוף ויחרף את זולתו,‏ ואף שחולשת העצבים בכולם שוה,‏ מ״מ לא כולם ראוים לעשות מעשים גרועים שוים בשעת כעסם.‏ הדבר הוא פשוט,‏ איש הער יכול להגביל את נפשו אף לזמן שנתו,‏ וכשהוא מתגלגל בשנתו אנה ואנה,‏ כשיגיע לקצה מטתו לא יתגלגל החוצה ארצה,‏ רק יחיש לשוב ולהתגלגל אל תוך מטתו,‏ ולא יפול.‏ ישן הוא ואין בו דעת בשעה זו,‏ אבל דעתו הקבועה בנפשו בשעה שהוא ער מגבלת אותו גם עתה גם לשעת העדרה, וכן הוא בכל דבר,‏ הדעה והמחשבה הקבועות באיש תמיד,‏ בכחן להגביל את כל עצם האיש גם על שעה שחסרה לו דעתו בישראל בדעה נמוכה,‏ מגבלתו שלא יהרוג,‏ אף אם יכעס ויתגרו עצביו,‏ וביותר זך ובדעת יותר גדולה גם שלא יכה.‏ וכשמרבה לחשוב ולקבל ע״ע שלא לכעוס כנ״ל,‏ אך שעצביו חלשים ונעדרת דעתו בשעה זו ממנו,‏ מ״מ דעתו הקבועה בו תגביל אותו,‏ שגם לא יקצוף ולא יחרף אף‏ בהתעורר כעסו.