מצוה ס׳ · תרי"ג מצוותמצות עשה

מצות בית דין לדון בדין השואל

ספר החינוך

מצות בית דין לדון בדין השואל

ספר החינוך · המאה ה־13

מִצְוַת בֵּית דִּין לָדוּן בְּדִין הַשּׁוֹאֵל - לָדוּן בְּדִין הַשּׁוֹאֵל, כְּלוֹמַר אָדָם שֶׁשָּׁאַל מֵחֲבֵרוֹ שׁוּם חֵפֶץ אוֹ בְּהֵמָה, וְהַשְּׁאֵלָה הִיא בְּלֹא שָׂכָר כְּלָל אֶלָּא שֶׁנִּתְחַסֵּד עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ טוֹבָה זוֹ, וְאַחַר כָּךְ אִם נָפַל מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם עַל הַדָּבָר, שֶׁנָּדוּן בֵּינֵיהֶם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ (שמות כב יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְגוֹ. וּבְדִין הַשּׁוֹאֵל חִיְּבָה הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ הָאֳנָסִין לְפִי שֶׁבְּאַחְרָיוּתוֹ הִיא אַחַר שֶׁשְּׁאָלָהּ וְלֹא הוֹצִיא עָלֶיהָ דָּבָר מִשֶּׁלּוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּעֵין לֹוֶה מָעוֹת שֶׁאִם נֶאֶנְסוּ מִמֶּנּוּ לֹא יִפָּטֵר מִן הַמַּלְוֶה בְּטַעֲנַת אֹנֶס. וְעַל עִנְיַן שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים שֶׁפָּטוּר, נוּכַל לוֹמַר לְפִי הַפְּשָׁט שֶׁהַתּוֹרָה לֹא חִיְּבָה הַשּׁוֹאֵל אַחַר שֶׁבַּעַל הַכְּלִי אוֹ הַבְּהֵמָה עִמּוֹ, דְּמִכֵּיוָן שֶׁהוּא שָׁם יִשְׁמֹר הוּא אֶת שֶׁלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹאֵל פָּטוּר אַף לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הַבְּעָלִים מִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, אֶפְשָׁר לְתָרֵץ בָּזֶה שֶׁלֹּא רָצְתָה הַתּוֹרָה לָתֵת הַדְּבָרִים לְשִׁעוּרִין וְלוֹמַר אִם יִשְׁהוּ שָׁם הַבְּעָלִים הַרְבֵּה יְהֵא פָּטוּר הַשּׁוֹאֵל וְאִם מְעַט יְהֵא חַיָּב, וְצִוְּתָה הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ כְּלָל דְּכָל שֶׁהַבְּעָלִים שָׁם בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, יְהֵא פָּטוּר. וְזֶהוּ הַטַּעַם שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ צה, ב) שֶׁאִם הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה פָּטוּר. אֲבָל הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה וְלֹא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה חַיָּב, כִּי בִּתְחִלַּת הַמַּעֲשֶׂה הָעִנְיָן תָּלוּי. וְזֶה הַטַּעַם בְּעַצְמוֹ מַסְפִּיק לָנוּ בִּשְׂכִירוּת הַבְּעָלִים שֶׁגַּם כֵּן פָּטוּר.

דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ צו, ב) שֶׁאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה מֵחֲמַת מְלָאכָה וְכֵן אִם נִשְׁבַּר הַכְּלִי מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה שֶׁפָּטוּר, וְאִם שִׁנָּה מִן הַדֶּרֶךְ שֶׁצִּוָּהוּ הַבְּעָלִים אֲפִלּוּ מֵתָה מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה שֶׁחַיָּב, וְאִם (שם פג, א) הוֹלִיכָהּ בְּמָקוֹם שֶׁהָרוֹאִים מְצוּיִים, חַיָּב לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁמֵּחֲמַת מְלָאכָה מֵתָה, וּכְשֶׁמְּשַׁלֵּם מִי שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם שָׁמִין (שם צז, א) לוֹ תַּשְׁלוּמִין כְּמוֹ בִּנְזָקִין, וְשֶׁחַיָּב הַשּׁוֹאֵל בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשֶּׁמְּשָׁכָהּ (כתובות לד, ב) עַד סוֹף הַשְּׁאֵלָה, וְדִין (שם) הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה שְׁאוּלָה וּמֵתָה, וְדִין הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי דָּבָר פְּלוֹנִי בְּטוֹבָתְךָ (ב"מ קג, א) שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְעוֹלָם וּמַחֲזִיר לוֹ שְׁבָרָיו. וְהַשּׁוֹאֵל סְתָם לְכַמָּה זְמַן מַשְׁמַע, וְהַחִלּוּק שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרִים רַבִּים בְּעִנְיָן זֶה, וְאֵי זֶה רַב נִשְׁאַל לְתַלְמִידָיו (שם צז, א) וְאֵי זֶהוּ שֶׁהֵם שְׁאוּלִים לוֹ, וְדִין הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, וְהַשּׁוֹאֵל מִן הָאִשָּׁה וְנִשְׁאַל לְבַעְלָהּ, אוֹ הַשּׁוֹאֵל מֵאִשְׁתּוֹ, וְשֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ זֶה מִזֶּה אוֹ מֵאַחֵר וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם, וְדִינֵי הַשּׁוֹאֵל פָּרָה וְשִׁלְּחָהּ הַמַּשְׁאִיל בְּמִצְוַת הַשּׁוֹאֵל אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִצְוָתוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בִּמְצִיעָא פֶּרֶק שְׁמִינִי, וּבִשְׁבוּעוֹת גַּם כֵּן פֶּרֶק שְׁמִינִי [ח"ה ש"מ עד שמ"ו].

וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים, שֶׁעֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת דִּין. וּבֵית דִּין הָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְלֹא דָּן, בִּטֵּל עֲשֵׂה.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

מצות בית דין לדון בדין השואל היא מצוה ס׳ מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות עשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.