מצוה תקכ״ט · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

שלא להשחית אילני מאכל

ספר החינוך

שלא להשחית אילני מאכל

ספר החינוך · המאה ה־13

שֶׁלֹּא לְהַשְׁחִית אִילָנֵי מַאֲכָל - שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִלִּכְרֹת הָאִילָנוֹת כְּשֶׁנָּצוּר עַל עִיר כְּדֵי לְהָצֵר לְאַנְשֵׁי הָעִיר וּלְהַכְאִיב לִבּוֹתָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים כ יט) לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ וְגוֹ' וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, וּכְמוֹ כֵן נִכְנָס תַּחַת זֶה הַלָּאו, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שׁוּם הֶפְסֵד, כְּגוֹן לִשְׂרֹף, אוֹ לִקְרֹעַ בֶּגֶד אוֹ לְשַׁבֵּר כְּלִי לְבַטָּלָה, וּבְכָל עִנְיָנִים אֵלּוּ וּבְכָל כַּיּוֹצֵא בָּם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם הַשְׁחָתָה. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תָּמִיד בַּגְּמָרָא (קידושין לב, א) וְהָא קָא עָבַר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית, וּמִכָּל מָקוֹם אֵין מַלְקִין אֶלָּא בְּקוֹצֵץ אִילָנֵי מַאֲכָל, שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, אֲבָל בִּשְׁאָר הַהַשְׁחָתוֹת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת (עי' רמב"ם מלכים ו י).

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה יָדוּעַ, שֶׁהוּא כְּדֵי לְלַמֵּד נַפְשֵׁנוּ לֶאֱהֹב הַטּוֹב וְהַתּוֹעֶלֶת וּלְהִדָּבֵק בּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ תִּדְבַּק בָּנוּ הַטּוֹבָה, וְנַרְחִיק מִכָּל דָּבָר רַע וּמִכָּל דְּבַר הַשְׁחָתָה. וְזֶהוּ דֶּרֶךְ הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, אוֹהֲבִים שָׁלוֹם וּשְׂמֵחִים בְּטוּב הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבִים אוֹתָן לַתּוֹרָה, וְלֹא יְאַבְּדוּ אֲפִלּוּ גַּרְגֵּר שֶׁל חַרְדָּל בָּעוֹלָם, וְיֵצַר עֲלֵיהֶם בְּכָל אֲבַדּוֹן וְהַשְׁחָתָה שֶׁיִּרְאוּ, וְאִם יוּכְלוּ לְהַצִּיל יַצִּילוּ כָּל דָּבָר מֵהַשְׁחִית בְּכָל כֹּחָם. וְלֹא כֵן הָרְשָׁעִים אֲחֵיהֶם שֶׁל מַזִּיקִים, שְׂמֵחִים בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם, וְהֵמָּה מַשְׁחִיתִים אֶת עַצְמָם, בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. כְּלוֹמַר, בָּהּ הוּא נִדְבָּק לְעוֹלָם, וּכְעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (משלי יז, ה) שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. וְהֶחָפֵץ בַּטּוֹב וְשָׂמֵחַ בּוֹ נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין לְעוֹלָם, זֶה יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ק צא, ב), שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָקֹץ אִילָנֵי מַאֲכָל, אֶלָּא בְּקוֹצֵץ אוֹתָם דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה, אֲבָל וַדַּאי מֻתָּר לָקֹץ אִם יִמְצָא בַּדָּבָר תּוֹעֶלֶת, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ דְּמֵי אוֹתוֹ הָעֵץ יְקָרִים וְזֶה רָצָה לְמָכְרוֹ, אוֹ לְסַלֵּק בִּקְצִיצָתָן נֶזֶק, כְּגוֹן, שֶׁהָיָה מַזִּיק אִילָנוֹת אֲחֵרִים טוֹבִים מִמֶּנּוּ, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיק בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, בְּכָל צְדָדִין אֵלּוּ וּבְכָל כַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר. וְכָל אִילַן סְרָק, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) שֶׁמֻּתָּר לָקֹץ וַאֲפִלּוּ בְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. וְכָל אִילַן מַאֲכָל שֶׁהוּא זָקֵן מְאֹד עַד שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא מְעַט פֵּרוֹת, שֶׁאֵין רָאוּי לִטְרֹחַ בּוֹ בִּשְׁבִילָן, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּזַּיִת כָּל שֶׁהִיא עוֹשָׂה פָּחוֹת מֵרֹבַע זֵיתִים מֻתָּר לָקֹץ אוֹתָהּ, וּבַדֶּקֶל שֶׁיַּעֲשֶׂה פָּחוֹת מִקַּב תְּמָרִים.

וְדֶרֶךְ כְּלָל אָסְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר שֶׁל הַשְׁחָתָה, וְהַמַּשְׁחִית שׁוּם דָּבָר מִתּוֹךְ חֵמָה אָמְרוּ עָלָיו (שבת קה, ב) שֶׁהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כֵּן וְאִם יַאֲמִין אוֹתוֹ לְמָחָר יֹאמַר לוֹ לֵךְ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּלוֹמַר שֶׁכָּל אָדָם חַיָּב לִגְעֹר בְּיִצְרוֹ וְלִכְבֹּשׁ תַּאֲוָתוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיר נֶפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת עַל נֶפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה עַד שֶׁתִּהְיֶה לָהּ לְאָמָה, וְהִיא גְּבֶרֶת לְעוֹלָם וָעֶד. וְאָמְנָם הֵבִיאוּ בַּגְּמָרָא (שם) מַעֲשִׂים בִּקְצָת הַחֲכָמִים שֶׁמַּרְאִים עַצְמָן כְּעוּסִים, כְּדֵי לְיַסֵּר בְּנֵי בֵּיתָם וּלְזָרְזָן וּמַשְׁלִיכִין מִיָּדָם שׁוּם מַאֲכָל אוֹ שׁוּם דָּבָר, וּמִכָּל מָקוֹם הַשְׁגָּחָתָם הָיְתָה בָּהֶם לְעוֹלָם שֶׁלֹּא יַשְׁלִיכוּ דָּבָר שֶׁיְּהֵא נִשְׁחָת בָּזֶה. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה, בְּבָבָא בָּתְרָא פֶּרֶק שֵׁנִי [ה' מלכים פ"ז].

וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְהִשְׁחִית אִילָנֵי מַאֲכָל עָבַר עַל לָאו זֶה וְחַיָּב מַלְקוּת. וְעַל שְׁאָר הַשְׁחָתָה בְּכָל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְפֹרָשִׁים מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

שלא להשחית אילני מאכל היא מצוה תקכ״ט מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.